אהבה זה כל הסיפור

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 24 בנובמבר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Love Actually
תסריט ובימוי: ריצ'רד קרטיס
שחקנים: יו גרנט, אמה תומפסון,
ליאם ניסן, אלאן ריקמן, קיירה
נייטלי, מרטינה מק'קטצ'ן, ביל
ניי, קולין פירת', לורה ליני

התקופה שלקראת הכריסטמס היא תקופה קסומה. בתקופה שלקראת הכריסטמס הכל יכול לקרות. ומכיוון שכך – הכל גם קורה. למשל:

עוד סיפור אחד של אהבה
לפני שסוגרים את האורות
בילי מאק, הצביקה פיק של בריטניה, שונא את החיים. הוא מקליט קאבר מחורבן לשיר אהבה, ויודע שבקרב על ראש המצעד, אין לו סיכוי מול להקות הבנים המתקתקות. מסע היחצ"נות שלו מתאפיין בכנות בוטה, שגורמת למנהל האישי שלו לתפוס את הראש ולמרוט שערותיו בייאוש.

עוד סיפור אחד של אהבה,
שיוצאת מבין השורות
ראש ממשלת בריטניה, מר יו ג'. מ. גרנט, מגיע ברוב פאר והדר למעונו החדש ברחוב דאונינג 10. היועצת הפוליטית שלו מכירה לו את עובדי הבית, ותוך שתי שניות, באופן לא הגיוני בעליל, הוא מתאהב. הוא ממש לא מאושר מהמצב הזה – הוא ראש ממשלה אחראי (למרות השיער הלא מסורק שלו) ואסור לו להיכנע לזוטות כמו התאהבות ילדותית. איזה מצב מטופש! אהבה זה עסק שיצא מהאופנה!

גרנט, בלוק המבולבל תמידית שלו, מייצג מין שעטנז בלתי אפשרי: נעבעך שמנסה לרצות את כולם, שבמקרה שייך גם לחבר'ה הקולים ויכול לפתור כל בעיה במחי חיוך ממיס. הוא בדיוק אותו יו גרנט שכולנו מכירים, רק שעכשיו יצא שהוא גם ראש ממשלה צעיר (אפשר אולי לייבא את הקונספט הזה?), והוא כמעט מתנצל על זה.

עוד לחישה אחת קטנה
לפני שהולכים אל הבתים
ג'ון וג'ודי ("רק ג'ודי") מככבים בסרט אירוטי. תוך כדי העמדת הסצינה, צילומי מבחן וחזרות אחרונות, הוא מגלה שיש להם נושאים רבים לשיחה. ועם כל זאת, הוא לא ממהר להזמין לדייט את העמיתה למיטה.

זכרונות מן הפגישה הראשונה
כשהצטלבו המבטים
דניאל (ליאם ניסן) שבור ממות אישתו. הוא אמנם לא שייך לרומנטיקנים הקיצוניים, אלה שמאמינים שיש רק נפש אחת בכל העולם שתתאים לכל אחד מאיתנו, אבל הוא יודע בוודאות שהוא בין יוצאי הדופן שלא ימצאו אהבה שניה. זה מה-זה פשוט, והוא מסביר את זה לבן החורג שלו: עצב, גשם, אהבה, לא משנים דבר. משהו מת, משהו נגמר.

יש משהו יפה מאוד במערכת היחסים שבין דניאל לבן שלו. תוך שניות ספורות מבהיר לנו הסרט כי עד כה סמך דניאל על אשתו שתטפל בילד, שתבין אותו. ועתה, באופן פתאומי, הוא צריך להתעלם מהכאב הפרטי שלו כדי ללמוד להיות אבא. גם הילד, נדמה לרגע, עובר משבר דומה – להכיר בזר ההוא שקישט את הבית כאבא. אבל הילד צעיר מדי לדברים האלה. יש לו בעיות משלו.

פעם את בוכה, ופעם את צוחקת
מזילה דמעה, כי זה הזמן ללכת
מארק ופיטר הם החברים הכי טובים, למרות אי אלו בדיחות לא מוצלחות של מארק מדי פעם. כשפיטר מתחתן, מארק דואג לארגן לו ולאשתו הטרייה (קיירה נייטלי, בחימצון מזעזע) הפתעה מיוחדת. ג'ולייט, האישה, בטוחה שמארק לא ממש מחבב אותה, וזה מצער אותה. אם זה היה תלוי בה, היא היתה שמחה להתיידד איתו, אבל מארק מקפיד להתחמק. חבל.

לכל האהבות יש סוף והתחלה
נפרדים רק במבט, בלי לומר מילה
שרה (לורה ליני) מאוהבת בקארל. היא מתאפרת לכבודו, מתחנחנת אליו, אבל לא מסוגלת אפילו לשאול אותו אם ירצה לצאת איתה בערב. גם כשלבוס שלה נמאס לראות אותה ככה והוא פוקד עליה לדבר כבר עם קארל, שרק מחכה לה, גם אז היא לא עושה כלום. לא קל לה – דברים פשוטים כמו אהבה בתוך הנפש נחבאים.

ונשאלת השאלה: כשיש כל כך הרבה סיפורים קצרים על אהבה, כמה עומק כבר אפשר לתת לדמויות? אבל כשהליהוק הוא מבוסס טייפ-קאסטינג, העומק של הדמויות נבנה באמצעות היכרותנו עם השחקנים: הבוס של שרה הוא אלאן ריקמן זעוף המבט, ומיד ברור לנו מיהו ומה האופי שלו. הסיפור שלו (כן, גם לו יש סיפור משלו) הוא רק בונוס, להעמקת היכרותנו עם הדמות, כדי שנוכל לבחון היבט אחר שלה – פנימי.
אלאן ריקמן ויו גרנט נמצאים בקצה אחד של הסקאלה. בצד השני נמצאות שחקניות כמו לורה ליני, שאף אחד לא באמת זוכר מי הן. כדי להפוך את דמותה של שרה למעניינת יותר, הוסיף לה ריצ'רד קרטיס, התסריטאי (והבמאי) את עניין הפלאפון הטורדני הזה שלה, שלא מפסיק לצלצל. בהתחלה זו תעלומה – מה הקטע שלה, זאתי? אבל בסוף הסרט מתברר העניין והיא מקבלת ממד חדש. שרה, כך נראה, שלמה עם הבחירה שלה. אני, לעומת זאת, נעשיתי עצובה בשבילה.

עוד סיפור אחד של אשליה
שלא ידענו אם היא תיגמר
קולין מתחיל בהתלהבות עם כל בחורה שהוא רואה, אבל זה לא עובד. הן מתעלמות ממנו. הבעיה, על פי קולין, נעוצה בבנות הבריטיות שלא מסוגלות להכיר באיכויות שלו. "באמריקה", הוא מטיף לחברו, "מספיק שתכנס לאיזה בר, וכבר יתנפלו עליך בחורות ויתחננו שתשכב איתן". לכן קולין נוסע לאמריקה – להגשים חלום.

אוספים בלב את כל מה שהיה
פעם רע ופעם טוב יותר
בינתיים, במשרד של שרה, מיה עושה עיניים לבוס. כל כך עושה לו עיניים, שבאיזשהו שלב הוא מתחיל להסתקרן, לגשש בעדינות, להאמין. כל זה היה יכול להיות טוב ויפה, אלמלא הוא היה נשוי. קארן, אשתו (אמה תומפסון) חושדת שמשהו לא בסדר, אבל מעדיפה לשתוק ולשמור דברים בבטן.

וזה בדיוק מה שאהבתי בסרט: את אותם סיפורים שברור שהדמויות שלהם מתענות, נקרעות מבפנים, רוצות לצרוח, אבל בסוף יוצאות החוצה לאותם זיופים קטנים – חיוך שמכסה על לב שבור ("אצלי הכל בסדר, היום כבר לא מתים מאהבה"), הכחשה במטרה להישאר עם הישן, המוכר (האהוב?). אולי התרגלתי כבר לסיפורי קיטש מתקתק מסוג "הוא אוהב אותה והיא אותו", ולכן הסיפורים שדנו באכזבות, בהחמצות, נראו בעיני אמיתיים הרבה יותר. כמובן, גם סיפורי אהבה פשוטים כאלה יש בסרט – זה הרי סרט על אהבה, על כל צורותיה של האהבה, ולמרות כל העושר הסיפורי הזה והצורך להקדיש זמן לכל אחד מהסיפורים, יצאתי בהרגשה שהדגש הושם על הסיפורים החשובים באמת, הן מבחינת זמן מסך רב יותר, והן מבחינת ההשקעה בתסריט.

עוד נשיקה אחת קטנה
לפני שמכבים את האש
ג'יימי (קולין פירת') היה בטוח שהוא נשוי באושר. הוא טעה, ועכשיו הוא נוסע לבית הקיט שלו בצרפת כדי לנסות להתגבר על הדיכאון, אולי גם לכתוב משהו. הוא מפתח מערכת יחסים עדינה ומיוחדת עם המנקה הפורטוגזית רכת המבטא, שלא מבינה מילה ממה שהוא אומר, והוא לא מבין אותה.

מין הרגשה כזאת, משונה
שזה הסוף, אבל עוד ניפגש
סאם, הבן של ליאם ניסן (הנה הגענו אליו בסוף) מודיע בדרמטיות שהחיים שלו נגמרו. זהו. הוא אבוד, מאוהב, והוא יודע שאין לו סיכוי להשיג את הנערה שהוא חושק בה. היא מאלה שמתאהבות בכוכבי רוק, לא בציפלונים כמוהו. אבל הוא לא מתכוון לוותר: הוא ראה הרבה סרטי קולנוע, ויודע שבסוף, תמיד ברגע האחרון, קורה משהו שמשנה את מזלו של הגיבור לטובה.

הדמויות המצוינות וההומור הבריטי הקליל הופכים את הסרט כולו למאוד "קוואי", וגם אם לקראת סוף הסרט, כמה מהעלילות הופכות מופרכות מאוד, ברמה של "זה חייב להיות חלום, הוא תכף יתעורר", זה לא מפריע. כזכור, התקופה שלקראת הכריסטמס היא תקופה קסומה שבה הכל יכול לקרות. ומכיוון שכך – הכל גם קורה. התסריט יודע להשאיר את העלילות בגבולות ההיגיון הפנימי של הסרט (שלפעמים גם צוחק על עצמו, בין השורות), ולתת לסיפור טאץ' משעשע, או אפילו מרגש. אחרי הכל, זה עוד סיפור אחד של אהבה, לפני שסוגרים את האורות.

תגיות: