במאי: רשף לוי
תסריט: רשף ורגב לוי
שחקנים: מיכאל מושונוב, אושרי כהן, עופר שכטר, יובל שרף, אורלי זילברשץ, שמיל בן ארי
השנה היא 1980. מכוניות משנות השמונים נוסעות בכבישים, שירי שנות השמונים נשמעים אחת לכמה דקות ובטלוויזיה משודרות סדרות ששודרו בשנות השמונים. אחת מהסדרות הללו היא 'איים אבודים', ומול אחת הטלוויזיות שמשדרות אותה אפשר למצוא את ילדי משפחת לוי הכפר-סבאית. יש לא מעט מהם (חמישה, ליתר דיוק) אבל עלילת הסרט מתמקדת בשניים, ארז (מיכאל מושונוב) ועופר (אושרי כהן), זוג תאומים תלמידי תיכון. עופר חולם להיות טייס בשייטת מטכ"ל וארז חולם לעשות סרטים, כי ככה זה במשפחת לוי – לכל אחד צריך להיות חלום, אחרת אבא (שמיל בן ארי) יכעס. אבל בינתיים ארז ועופר מעבירים את נעוריהם בנעימים בחברת "סבתא" (עופר שכטר), מחלקים את זמנם בין ספסל הלימודים ומושב הקולנוע ומתאהבים בילדה החדשה בשכבה, נטע (יובל שרף).
במשפחת לוי יש רק ערך אחד שיכול להתחרות בהגשמת חלומות, ואותו דואגת אם המשפחה סימה (אורלי זילברשץ) לייחצן ללא הרף – אחדות המשפחה. ההתאהבות המשותפת בנטע מעמתת את שני הערכים הללו בפעם הראשונה בסרט, עימות שיהפוך עד מהרה לציר ההתרחשויות המרכזי ב'איים אבודים'. ובשלב הזה כל תוספת לתיאור העלילה תהיה ספוילר ברמה זו או אחרת.
כדי שהפסקאות הבאות לא ייצרו רושם מוטעה, נתחיל דווקא בשורה התחתונה – אהבתי את 'איים אבודים'. יש בו סיפור בסיסי טוב, הוא מדיף בעוז את ריחה המתוק והמשכר של הנוסטלגיה, הוא גדוש בשירי שנות השמונים, שזה תמיד כיף, והוא נע באופן די מוצלח סביב קו התפר שבין קומדיה ודרמה. אבל דווקא משום שנהניתי ממנו, אני לא יכול שלא להעלות כמה מהפגמים הבולטים בסרט. חמישה אחים, אמא, אבא, חבר טוב ובחורה מאכלסים את קדמת הבמה של הסרט, ולתוך כל הסמטוכה הזאת לוי (רשף, הבמאי, לא אחד מאלה שמופיעים בסרט) מתעקש לדחוף גם עוד איזה דודה, דוד ואת חברה של האח הגדול. מטבע הדברים, זה אומר שהדמויות המשניות יקבלו פחות זמן מסך ויזכו לפחות פיתוח, וזה בסדר גמור. אין לי שום בעיה, למשל, עם זה שאני לא מצליח בשום פנים ואופן להיזכר באח האמצעי, מי שיחק אותו או מה הוא עשה בסרט. אבל כשזה גורם להשטחה של הדמויות הראשיות, זה הופך לבעייתי. מי שסובלת מכך במיוחד היא אמא סימה, שנדמה שכל משפט שני שלה נועד להשלים לצופה איזו פיסת מידע בנוגע להווי המשפחה או למאורעות התקופה, וכל משפט שלישי שלה הוא קלישאה. החד-ממדיות של רוב הדמויות גם פוגמת במשחק שנדרשים להפגין שחקניהן, ובמיוחד הצעירים שבהם. מנגד, דמותו של אבא אברם כתובה נפלא – אי אפשר לאפיין אותה במשפט אחד, היא מציגה מורכבות שחסרה לרבות מן הדמויות האחרות, והיא גם זוכה להיות משוחקת על ידי שמיל בן ארי, שמאפיל מבחינה זו על שאר חברי הקאסט.
לדמויות הבעייתיות ולמשחק הלא אחיד אפשר להוסיף גם את התסריט. הסיפור מעניין ומשכנע בבסיסו, ויש בו דיאלוגים כתובים היטב ופאנצ'ים נחמדים ("אני כל כך חרמן, כשכאני מאונן אני מפנטז על פעמים אחרות שבהן אני מאונן"). אך עם זאת, לצידם ניתן למצוא גם קלישאות ("משפחה זה כמו כף יד" וגו'), שורות מביכות בנוסח אסקימו לימון ("את בתולה?"), או סתם רגעים לא אמינים. לפרקים נדמה שהסרט קצת מזלזל בצופיו – הייתי אומר שהוא מאכיל אותם בכפית, אם לא היה מדובר במשהו שדומה יותר לכף של דחפור צה"לי. אוקיי, הבנו מי אוהב את מי יותר בתוך המשפחה, אפשר להמשיך הלאה בבקשה? גם בכל הנוגע לשחזור התקופתי, המצוין בכללותו, לא טמנה כף הדחפור את ידה בצלחת. מי שפספס את האזכורים התכופים למעלליו של בגין, את המכוניות, שגם להן תפקיד בהנעת העלילה, או את התלבושות הססגוניות, בוודאי לא יישאר אדיש לפסקול המסרב להשאיר פיסת סרט ללא שיר לועזי פופולרי מתחילת שנות השמונים ברקע (ולא תמיד מדויק מבחינה תקופתית). יכול להיות שהעובדה שרשף לוי גם כתב את התסריט וגם ישב, בפעם הראשונה, על כסא הבמאי היא בעוכריו של הסרט, ואולי איזו יד מכוונת של במאי אחר, שיאזן במקצת את לוי התסריטאי, היתה מיטיבה איתו.
עוד נקודה ראויה לציון, גם אם די קטנונית, אם נודה על האמת, היא תחושת המיחזור שנלווית לסרט עבור מי שכבר ראה סרט ישראלי או שניים בשנים האחרונות. מילא אורלי זילברשץ, שדומה שלאן שלא תשליכו כפית היא תפגע בסרט/סדרה שבהם היא שיחקה את האמא ('כנפיים שבורות', מישהו?), ושמיל בן ארי, שברגעים מסוימים דומה שהוא משחזר את תפקידו מ'אהבה קולומביאנית' – אבל זה די מבלבל לראות שאושרי כהן בקושי הגיח מהריסות הבופור וכבר הוא ממהר לחזור לשם, ושבכלל קוראים לו עופר, ולעופר קוראים סבתא. מזל שיש את יובל שרף המרעננת, גם אם יש לה לאן להתקדם מבחינת משחק. זו אמנם לא ממש אשמתו של 'איים אבודים', אבל אולי ליהוק יותר זהיר היה מונע את התחושות הללו.
למרות רשימת הליקויים הללו, הסרט מצליח לרגש ולהצחיק, בדרך כלל במקומות הנכונים. על המשחק – הבינוני לעיתים – מחפה איזו סימפתיה חמקמקה שמעוררים השחקנים, על החלקים החלשים בתסריט מחפים החלקים הטובים שלו, ובסך הכל 'איים אבודים' הוא סרט מהנה. לא אחד הסרטים הישראליים הגדולים של השנים האחרונות, אבל בהחלט שווה צפייה.
- האתר הרשמי
- איים אבודים – שיר הפתיחה
סרט טוב, למרות שלעיתים הוא מזכיר אופרת סבון בהולמרק
בעיקרון מסכים עם הביקורת, יש תפניות מעניינות בעלילה, הטוויסטים לא צפויים כל כך ויש את התחושה שרשף באמת ניסה להעביר חוויה אישית שלו.
אבל פה גם הבעייה. כפר סבא בשנות השמונים יכולה לעניין עד גבול מסויים. הקלישאות והמשחק המוגזם גם די בלטו. בשלב מסויים זזתי בחוסר נוחות בכיסא. במיוחד בקטע בו הם צופים ב'איים מתים' ובעצם עושים חזרות לטקס סיום כיתה י"ב עם המיקרופון הדמיוני וכל האביזרים.
אלוהים ישמור איזה סרט איום
העובדה שהסרט הזה זוכה לביקורות מפרגנות באמת גורם לי לחשוב שהעולם השתגע.
הבעיה הכי גדולה של הסרט היא שהוא לחלוטין לא אמין, לרוב זה לא צריך להפריע, אבל כאן בגלל הניחוח הכאילו אוטוביאוגרפי שעולה מהסרט זה מאוד מפריע. הדמויות לא מדברות כמו אנשים אמיתיים ולא מתנהגות כמו אנשים אמיתיים, למעשה הן אפילו לא מתנהגות בצורה אחידה לאורך הסרט ומשנות תכונות אופי בין סצינה לסצינה (בעיקר הדמות של שרף).
התסריט כתוב בצורה רשלנית לחלוטין, נראה שרשף רצה לביים סרט רציני בתוך רצף של גגים וסצינות לא קשורות ולא מתחברות, לזה אפשר להוסיף גם את הרצון ל"רגש" בכוח ולהאכיל את הצופה בכפית. התוצאה היא מעיין שילוב רע ומלאכותי בין אסקימו לימון ובלוז לחופש הגדול (סרט שממנו איים אבודים שואב הרבה אבל לא מצליח לגרד את הכנות והרגש שהיו בו).
המשחק של כל הנוכחים (למעט בן ארי) נע בין הרע למביך, במיוחד אמורים הדברים לגבי אושרי כהן שבסרט הזה התברר לי סופית שהוא באמת לא יודע לשחק).
אפשר להמשיך אבל באמת חבל על הזמן. אם הסרט הזה הוא הדבר הכי טוב שיצא השנה מהקולנוע הישראלי, אז הלכנו כמה שנים טובות אחורה.
אני עם העם, גם אני אהבתי את הסרט.
אבל אני בהחלט מודע לפגמים שלו. זכייה באופיר ממש לא סבירה, גם אם לא היה את "שבעה". זה פשוט סרט עממי ואישי שאי אפשר שלא לאהוב, כך לפחות אני הרגשתי, וכן אני מודע לזה שלרוץ בסלוא-מושן אל החופש על אדמת לבנון זה פאטתי.
עידן תעשה לי ילד
סוף סוף אנשים שיודעים לזהות חרא טהור כשהוא מוקרן להם על המסך; למה אני צריכה להיות מוקפת במזוכיסטים שמרגישים צורך לראות את הסרט כמה וכמה פעמים
(הייתי אומרת שאני מגזימה עם הביקורת, אבל אם התסריט לא היה רע דיו מגיעים השחקנים וקוברים את רשף לוי סופית)
מסכים עם הרוב
אלא שאף אחד שם לא ראוי להיקרא "שחקן לא רע".
אייטיז! אייטיז! אייטיז!
זה לא שהסרט רע לדעתי, אבל הוא גם לא יותר מבינוני. הצילום יפה ויש סיכוי שרשף לוי יהפוך בעתיד לבמאי חשוב ומשפיע, אבל הסרט הזה עדיין לא נותן משהו לצפות לו. "אהבה קולומביאנית" היה מוצלח, בין השאר כי התבסס על קלישאות שהתאימו לרוח הקלילה של הסרט. "איים אבודים" הוא דרמה רצינית וככזו, הקלישאות צורמות ומפריעות להזדהות עם הסיפור.
הכי מסכנה אורלי זילברשץ שאמנם משחקת טוב, אבל כל שורה שהושמה בפיה באה או להזכיר לנו שוב שהסרט מתרחש בשנות ה-80, או להעביר את המסר על אחדות המשפחה עם פטיש 15 קילו. שמיל בן ארי בסדר, אבל אף פעם לא אהבתי את סגנון המשחק שלו. יובל שרף יפהפיה. גם אם היא שחקנית בינונית, כל שניה שלה על המסך שווה צפיה.
שני דברים מאוד הפריעו לי:
1. התזכורות המיותרות לכך שהסרט מתרחש בשנות השמונים המוקדמות. גם בפסקול (שדווקא מכיל הרבה ביצועים לא מקוריים), גם ב"עדכוני אקטואליה" שהדמויות זורקות לאוויר וגם הכנסה בכח של דברים לא קשורים (המצאת ה"מגניב") רק כדי להזכיר מתי הסרט מתרחש. באמת שכתובית קטנה בהתחלה הייתה מספיקה. צריכים להיות יותר מעודנים עם הדברים האלה. רק היה חסר שמישהו ישחק עם קוביה הונגרית.
2. התחושה שהסרט בכלל נכתב בניינטיז, העידן האפל של הקולנוע הישראלי. דמויות המשנה שטחיות, המסרים חלולים ובכלל, נראה כאילו הסרט בכלל אמור לצאת באיזור "שורו" ו"מעבר לים" ולא באותה שנה עם "ואלס עם באשיר" (למרות ששני הסרטים עוסקים באותה תקופה).
אגב, בעניין פרסי אופיר: אני מקבל את הרושם שאם יש סרט שיכול איכשהו לסכן את הזכיה של באשיר, זה דווקא "שבעה" שהתחיל עכשיו לצבור באז.
הו מיי גוד!
אתה כתבת את המילים:
"אהבה קולומביאנית היה מוצלח".
(רחמנא ליצלן).
אז בגלל זה היתה מוזיקה ברזילאית חזקה וקצבית כמעט לכל האורך?
מן קליפ ארוך כזה, ממש כמו פרקים של "פספורט".
את הסצינות ה"שקטות" שם אפשר לספור על יד אחת.
אם הסרט הזה היה עובד או מחזיק מסך באיזושהי צורה, לא היו צריכים את האינפוזיה הזאת, טונה של מוזיקה שתעזור לסצינות המאוד לא משוייפות להתחלק במורד הגרון.
מה זה מוצלח… הפלת אותי.
יצירת מופת פורצת דרך.
וואו.
אמנם היה הייפ עצום סביב הסרט, אבל הוא היה מוצדק לגמרי. "איים אבודים" לוקח את כל מה שחשבנו על ז'אנר דרמות ההתבגרות הישראליות והופך אותו על הראש. אני חס וחלילה לא מזלזל בחזון של בועז דווידזון, כן? אבל המתבגר החרמן שלו היה קריקטורה גזענית, כמעט, איך לומר, קומיקסית. המתבגרים של לוי הרבה יותר אנושיים, יותר תלת-מימדיים.
אני חושב שבכמה עשורים האחרונים ראינו את זה בא ("בלוז לחופש הגדול", "עניין של זמן") אבל סוף כל סוף לוי הוכיח שדרמות התבגרות ישראליות הן לא סרטי-נישה של מתבגרים ישראלים; אלה לא סתם סרטי צחוקים ושיגועים. הוא יצר סרט שייקספירי, אופראי, אפי, ווגנריאני, אדיפאלי, על שאלות מוסריות, על הטוב והרע באדם, על היחס בין חוק וצדק ומציע בחינה קורעת קרביים של החיים בעיר הישראלית, של הזיכרון הקולקטיבי והצורך שלנו בגיבורים. ואת כל זה הוא עושה במסגרת סרט קיץ שפונה לכל הקהלים. בראבו, בראבו, בראבו.
ופרס אופיר מהר לאושרי כהן.
לאושרי כהן מגיע אופיר Indeed.
(בהתחלה שכחתי את הפ' באופיר, ויצא אויר, אבל במחשבה שנייה, גם אויר מגיע לו)
הדבר המפחיד אצלך
זה שלפעמים נדמה כאילו אתה קודם משכנע את עצמך שזה אמיתי ורק אז כותב פארודיה.
זו הדרך היחידה לשקר כראוי.
נמרוד, התבלבלת בעמוד.
תגובות מופרכות בהשתפכותן זה ב"האביר האפל".
(בחיי, גם אני כבר מתחיל לחשוד שאנחנו כולנו איזה ניסוי חברתי הפוך-על-הפוכי שלך)
רק עכשיו התחלת לחשוד בכך?
אם זה ניסוי חברתי,
מה המטרה שלו? לראות כמה פעמים אנשים יכולים להגיד "WTF" לפני שהם מתעייפים? ניסוי, כמו פרודיה, זקוקים לפואנטה.
תודה לך.
אני חושד שנמרוד מעט דומה לי:
הוא נורא אוהב להצחיק את עצמו.
לא נהניתי
הרגשתי למען האמת שהסרט הוא פשוט גיבוב של סצינות ברוח שנות השמונים.
הפסקול הצפוי והאירועים השנות השמונימיים הפכו להיות בשלב מסויים מעייפים מרוב שהיו סתמיים ולא תרמו לעלילה.
ואם כבר עלילה – איפה היא היתה? כל כך הרבה חוסר אמינות… לא נראה לי הגיוני שבין התאונה של האבא לשיחה הבאה של ארז ונטע עברו 3 חודשים… הרי הם מוצגים כאילו הם חברים הכי טובים – כמעט משפחה… ויש עוד לא מעט פרטים כאלה.
בקיצור, הרגשתי פספוס אדיר ואכזבה גדולה, במיוחד כש"אהבא קולומביאנית" הוא להיט ענק אצלנו בסלון וגם את הבורר די אהבנו…
חבל שלא ראינו את "האביר האפל" במקום… :-(
אה, לגבי שמיל בן-ארי
אני לא מסכים שמדובר פה בדמות חוזרת. הדמות של האבא ב"איים אבודים" שונה מאוד מאוד מזו שב"אהבה רולומביאנית". נכון שיש קווים דומים – למשל האובססיה (בין אם לקקטוסים או ליישון בשר) וכו', אבל ללא ספק מדובר בדמות שונה ושאני אישית יותר התחברתי אליה. הרבה יותר אנושית ונוגעת. הוא היה נקודת האור העיקרית (אולי היחידה) הסרט מבחינתי.
אורלי זילברשץ אכן בדמות האופיינית (אולי היחידה) שהיא משחקת כבר שנים. היא שחקנית יותר מוצלחת מאשר למחזר את אותה אמא מרירה שוב ושוב… חבל
לא לא לא זה בלשון המעטה
אתה נותן לרשף לוי יותר קרדיט מאשר מגיע לו
אני אומרת
אם יש בסרט שלך כל כך הרבה V.O, אולי עדיף בכלל שתכתוב ספר וזהו…
אני אומרת
המ.. לא לגמרי מסכימה, כי שמעתי שדווקא "אלפי" המקורי, עם השחקן הבריטי מבאטמן ששמו לצערי נשכח מראשי (מקיי.. מקיין… קולי… עזרה נחוצה פה עד מאוד) דווקא סרט מעניין וטוב, ויש לאורכו לא רק הרבה VO אלא גם הפנייתו לצופים.
וברמז לסקנדל באמת לא היה כל כךך הרבה V.O, ומה שהיה היה מצויין.
ג'ודי דנץ *לבבות*
וגם קייט בלאנשט *לבבות לבבות*.
אני אומרת
מייקל קיין.
עוד פאק באמינות
על השמשה הקדמית של האוטו המשפחתי נשארה התושבת של האנטנה לדיבורית. מי ידע שהיתה קליטה בתחילת שנות השמונים..
שאלה לכל צופי הסרט:
האם גם אצלכם באולם היו אנשים שצחקו מדברים שלא מצאתם מצחיקים (קטעים דרמטיים)?
שאלה לכל צופי הסרט:
אכן כן, מבוגרים (ובכך אני אכליל הכללה נוראית, לכל מי שעבר 40+) פשוט התפוצצו מצחוק באולם בו שהיתי. וכן, זה לא היה רק בגלל בדיחות סוג אסקימו לימון או כל סוג לא מצחיק אחר, אלא גם מחמת דברים שהמשורר כנראה בהחלט לא התכוון אליהם- קטעים דרמטיים וכו'.
התניעו מכונית- צחקוק (נדרש).
בדיחת בתולים- צחקוק (נדרש, נדרש).
מישהו בוכה, והמשפחה מתפרקת- צחקוק (לא נראה לי נדרש).
אני מאשימה את האופי של המבוגרים באולם בו הייתי, שהיו צופים מסוג גרוע ביותר: מסוג הצופים שלא באו כדי לצפות בסרט, משובח או גרוע ככל שיהיה, אלא שבאו לפגישת מחזור- לפגוש את צביקה מהמילואים, את חמי מהקיבוץ והשמות של החברים והמכרים לא נגמר. ובינתיים, ברגע שעולה בגד בצבע זית על המסך כמובן שחוויות מהטירונות, קצינות, מלפפונים ומה לא יעלו להם (בקול רם!) על השפתיים. בדיוק מאחוריי.
———–
יש אנשים שלא צריך לירות בהם, אלא רק צריך להביא את שני הנערים המקסימים מ-FUNNY GAMES [או, בעברית, משחקי שעשוע] ולתת להם ללמד אותם לקח ומוסר השכל אצילי.
כן, בהחלט
בחלקים רבים היתה לי הרגשה שצוחקים על הסרט ולא עם הסרט.
נורא ואיום
עצמתי את העיניים כשהשמיעו את השירים של שנות השמונים, כדי שלא יעלו לי קונוטציות מהזוועה הזו כשאשמע אחד מהם בפעם הבאה.
נורא ואיום
טוב, מן הראוי שאפרט בכל זאת: אושרי כהן, מושונוב, שכטר והג'ינג'ית ששכחתי את שמה מדקלמים את הטקסט בלי למצמץ. כבר נדוש לומר את זה, אבל ממש נמאס לראות את אותם פאקינג פרצופים בכל סרט ישראלי, במיוחד לאור חוסר הכשרון המוחלט שלהם. אורלי זילברשץ בדר"כ סתם מעצבנת, פה היא מעצבנת ועושה את זה בדיקלום. התסריט בנאלי וצפוי לפרטי פרטים, ההומור עבש והנוסטלגיה נדחפת במורד הגרון בברוטאליות. התאכזבתי בעיקר מהעובדה שלא היו הרבה קטעי "כל כך גרוע שזה טוב" כפי שחשבתי. היו בערך 4-5 כאלה, מה שמשאיר הרבה מאוד זמן של שעמום.
אל תדאג לא היית צריך, ממילא לא היית זוכר אותן אחר כך
לפני פחות משעה סיימתי לראות את הסרט, ולכאורה צפיתי בו בתנאים אופטימליים (לבד, בשקט, תוך שליטה מלאה בהתקדמות בVOD), ואני לא מצליח להיזכר לבד בשום סצינה, כל שכן להתאים בין השירים המוצמדים למתרחש על המסך.
למעשה הדרך היחידה שלי להיזכר עד כמה גרוע באמת הוא היה (חוץ מתחושה אפרורית של 'לא משהו') הוא לקרוא את התגובות שלכם.
אני חושב שזה הסרט הכי תפל שראיתי מעודי. אני אפילו לא מרגיש בזבוז של שעה וחצי שהשקעתי בצפייתו אני פשוט לא מרגיש כלום (פרט לתהיה מה באמת קרה בתאונה ומי נתן ללוי רשיון לעשות את הסרט הזה).
אני חושבת שזה עצוב שהקטע שהכי ריגש אותי בסרט היה
(ספויילר קטנטן לפסקול)
כש-mad world התחיל להתנגן, אבל לא בגלל הקשר שלו לסצנה, אלא בגלל שהוא שיר כזה טוב שהזכיר לי כמה אני רוצה את הפסקול של דוני דארקו.
זה בלי ספק הקטע
שהכי עשה לי חשק להביא כאפה לבמאי.
"היי, איזה רעיון טוב! נעשה קאבר שקט ל-Mad World! אף אחד לא חשב על זה קודם!"
בסרט עצמו מתנגן השיר המקורי..
של טיר פור פירס רק כשהכתוביות עולות מגיע הקאבר של מלאני פרס, אגב קאבר גרוע.
בסרט ממש ממש לא מתנגן השיר המקורי.
יש שם שני קאברים גרועים, ששניהם מחקים את הקאבר של גארי ג'ולס ולא את השיר המקורי.
אתה בטוח?
אגב הקאבר של ג'ולס מדוני דארקו לטעמי הוא המוצלח ביותר..
כן
בקומנטרי רשף לוי אומר שהם פנו לג'ולס והציעו לו די הרבה כסף כדי להשתמש בביצוע שלו אבל הוא סירב ואמר שזה לא הכסף, הוא פשוט לא מוכן בשום אופן להשתתף בסרט ישראלי.
לא הצטערתי
זו הייתה הפעם השלישית שיצאתי לקולנוע בפחות מחודש (דבר שמאוד מאוד נדיר אצלי) וסוף סוף זכיתי לקצת נחת..
ראיתי "אל תתעסק עם הזוהאן" – שהעלה גיחוך במקרה הטוב וצחוק של מבוכה במרבית הסרט, כשנאלצתי לראות את סנדלר מענג את נשות גיל הזהב- משל המציא ספורט ישראלי לאומי חדש- ועוד עושה מזה כסף (איך לעזאזל זה נחשב סרט מצליח בארה"ב?!).
הסרט השני היה "הנקוק" עם ויל סמית. ויל הוא קומיקאי בחסד אך הסרט האחרון שבו גרם לי לצחוק היה "גברים בשחור" – וזה היה לפני המון זמן. הסרט עצמו היה פיספוס אדיר. חסר עלילה, חסר משמעות, נטול צחוקים ומופרך אפילו יחסית לסרט על גיבורי על. הרגע היחיד שצחקתי נרשם כשחברה שלי התגלגלה מצחוק ואני לא הבנתי למה..
ואז הגיע "איים אבודים". בדרך כלל אני מסרבת לבזבז את זמני וכספי על סרטים ישראלים. הפעם הזו לא הצטערתי!! הסרט מקסים, נוגע ללב, אנושי ולא הוליוודי מצועצע או מתיימר להיות מה שאינו. זהו סרט על ישראל של פעם, על התמימות השובה שבנעורים וההתבגרות הכפויה כשהמציאות טופחת לך בפנים. סרט על משפחה ועל חלומות ועל חולשות ועל מחילה. משהו שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר אליו. ישבתי בקולנוע הממוזג וזו פעם ראשונה בזמן רב שלא נהניתי רק מהמיזוג. הייתי מופתעת לטובה גם מהשחקנים עצמם שלפי דעתי עשו עבודה נפלאה ומשכנעת. צחקתי והתעצבתי והתרגשתי מכל הלב. יש שיגידו שהוא סרט סתמי , אולי יגידו שהוא סרט בורקס אך עבורי זהו סרט שארצה לראות שוב!
וחוץ מזה אני כפר סבאית כל חיי- וכמה פעמים כפר סבא מופיעה על המפה?!
עוד פשלות תקופתיות בסרט
מלבד העובדה שלא הרגשתי "פיל" של שנות ה-80.
הנה עוד כמה טעויות קטנות, ותודה לבעלי.
1. בשלב כלשהו רואים שקע מרובע של בזק. באותה תקופה היו רק שקעים עגולים.
2. הדיסקוטק שהם הולכים אליו הוא הקומפיוטר, שלא היה קיים בתחילת שנות ה-80.
3. הוא אומר: "הבגדים לא נכונים. למי שגר ברחוב הזה בכפר סבא לא היה כסף לקנות בגדים כאלה, בטח לא בכזו כמות".
אני מניחה שזו הערה שהולכת כמעט עם כל סרט…. אבל מצחיק שההערה של סקס אנד דה סיטי מצאה לעצמה בית בסרט ישראלי תקופתי על משפחה עם אבא קמצן…
האמת? די אכזבה
אני מסכימה עם הרבה דברים שנאמרו כאן (אבל לא עם הביקורת). לפי דעתי, הפגמים העיקריים של הסרט הם התסריט הקלישאי והצפוי, הבימוי הפלקטי שניסה להעתיק שטיקים ידועים של סרטים אמריקאיים בינוניים, ולבסוף, המשחק השטחי והלא אמין של כמעט כל הדמויות, ובפרט של הדמות הראשית (מושונוב).וכן, ה-VO היה כל כך מיותר, בטח ובטח כשיש לך קול סתמי כמו למושונוב.
הקולנוע הישראלי התקדם כל כך בשנים האחרונות, ואילו "איים" פשוט מחזיר אותו לרמה של שנות ה-80
ואגב, שנות ה-80, כמי שהייתה שם, לא התרגשתי כלל מנסיונות השחזור של רשף, מה גם שכמו שנאמר כאן, פשוט ניסו לדחוף לנו את זה לפה עד שבא להקיא.
כל פרקי הסדרה במלואם לצפייה באתר יס בוואלה.
http://yes.walla.co.il/?w=1/7595
נכון לעכשיו יש שם רק את פרק הבכורה, אבל כנראה שבהמשך יצורפו השאר.
אתה מתכוון ''כל פרקי סדרת הטלוויזיה שבהשראתה ניתן השם לסרט''.
צריך לומר את האמת
סרט גרוע. נקודה. כל כך גרוע שכל ההתדיינויות הקודמות לגבי מי ומה ואיפה והתסריט והצילום והיוצר והמעגליות פשוט לא רלבנטיות. איך אושרי כהן יכול להיות אח תאום של מיכאל מושונוב? איזה אקדח הוצמד לרקת המלהק/ת?
הטקסט גרוע, העלילה שטחית, השחקנים (במיוחד כהן, שפשוט לא ברור איך אדם כזה הגיע למעמד של "שחקן", גם מושונוב גרוע, ימים יוכיחו שהוא לא קרוב לשם המשפחה שהוא נושא), נוראים, איומים ונוראים, גם זילברשץ, דרך אגב, שטובה אך ורק לתסריטים שנכתבים בשבילה (כנפיים שבורות).
אחר כך בוכים פה שאין כסף ליצירה מקומית. אם זו היצירה המקומית, אולי באמת עדיף לבזבז את הכסף במקום אחר.
אני חייב להגיד - מש''א.
סתם ככה אם אין לי מה לחדש אני לא מגיב, אך כאן אני חייב לבטא את הרגשת ה"עבדו עלי" מהסרט כדי למנוע מצופים פוטנציאליים את בזבוז הזמן, הכסף והאנרגיה.
ולכן במילה אחת: מש"א, מה שהם אמרו (רובם המכריע, תודה לאל) במיוחד בתגובות הראשונות די ממצה את העניין (דמויות עלובות הן מבחינת השחקנים והן מבחינת התסריט, קלישאיות יתר, פאקים בשחזור התקופה ואווירה די מחורבנת באופן כללי).
ולכן, אם נכנסת לכאן כדי לבדוק אם הסרט שווה צפיה – אל תצפה/י בו!
(אלא אם כן יש לך משום מה געגועים-עזים-מאוד לשנות השמונים (אבל גם אז מצפה לך מפח נפש))
אני חייב להגיד - מש''א.
אני לא נוטה להחמיר עם סרטים עד כדי כך, אלא אם הם ממש מעוררי רחמים וחסרי מעוף, ואפשר לומר שהסר"ט הנ"ל הוא לא גרוע עד כדי כך ("היום שאחרי מחר, למשל, הוא כן).
מה שחסר בסרט בסופו של דבר זה עומק, קצת יותר אמינות (הן בשיחזור והן בדיאלוגים) ואת ההחלטה של להיות קומדיה או דרמה, אבל לא שניהם.
הסרט הוא לא מוצלח במיוחד, אבל הוא בהחלט חביב, ולא מסע של סבל כפי שתיארו אותו כאן אנשים.
אם להרחיב בנושא העומק, אני הרגשתי עם סיום הצפיה שאם לוי היה משקיע יותר בבנית הדמויות והסיטואציות שאליהן הן נקלעות, הסרט באופן אוטומטי היה מקבל נפח אמין יותר, וכך פחות מאולץ. ההסבר שאני הגעתי אליו, ואני חייב לציין שהוא השערתי נטו, הוא שלוי פחד שייצא לו סרט שאורכו עולה על שעה וחצי, וחבל.
אבל למה
"איים אבודים" היה אמור להיות (ואולי הוא כן בחלק מהמקומות) מעין האפוס הישראלי הגדול: משהו שהוא סיפור אישי שהוא בעצם סיפור לאומי. סיפור על אהבה, מלחמה, משפחה. הבעיה היא שרשף לוי (ואחיו) הם לא מייקל צ'ימינו, או קופולה, או פורמן, או כל במאי אחר שלוי הנער (כנראה) הלך לראות בקולנוע. הבעיה השנייה היא שאפוסים לא עושים בשעה וארבעים.
בכנות, אני לא יודע אם התסריט נולד במאה דקות, או שהקרנות והאדרי-ם אמרו "סרטים ישראלים זה שעה וארבעים, תעשו עם זה מה שיש", אבל הסרט פשוט לא מצליח באמת להגיע מהנקודה הראשונה שלו (ימי התום והחרמנות) לנקודה השנייה שלו (דרמה! מלחמה! צבא! מוות!).
החלק הראשון עוד סביר, נניח – אני לא מת על דרמות "ילדים חרמנים הולכים וחרמנים להם", אבל בגדול זה "עובד". יובל שרף לא נצרכת לעשות הרבה, וגם לא אף אחד אחר מהקאסט וזה שטחי, אבל עובד. לעומת את, כשמגיע החלק הדרמטי לפעולה, הכל כבר נופל על הפנים.
וכן, זה לפני שמדברים על השחזור-לא-שחזור וכל זה, הליהוק ההזוי או שאר הדברים. אם יש סרטים שהיה בהם חלק טוב אבל היה צריך לזרוק את השאר, אני מניח ש"איים" הוא הפוך: לו מישהו היה נותן לרשף עוד שעה וחצי ככה, אולי היה יוצא מזה אפוס ישראלי שאשכרה עובד.