איים אבודים

מאת
רוברטס
– פורסם ב 26 ביולי 2008Posted in: ביקורות

במאי: רשף לוי
תסריט: רשף ורגב לוי
שחקנים: מיכאל מושונוב, אושרי כהן, עופר שכטר, יובל שרף, אורלי זילברשץ, שמיל בן ארי

השנה היא 1980. מכוניות משנות השמונים נוסעות בכבישים, שירי שנות השמונים נשמעים אחת לכמה דקות ובטלוויזיה משודרות סדרות ששודרו בשנות השמונים. אחת מהסדרות הללו היא 'איים אבודים', ומול אחת הטלוויזיות שמשדרות אותה אפשר למצוא את ילדי משפחת לוי הכפר-סבאית. יש לא מעט מהם (חמישה, ליתר דיוק) אבל עלילת הסרט מתמקדת בשניים, ארז (מיכאל מושונוב) ועופר (אושרי כהן), זוג תאומים תלמידי תיכון. עופר חולם להיות טייס בשייטת מטכ"ל וארז חולם לעשות סרטים, כי ככה זה במשפחת לוי – לכל אחד צריך להיות חלום, אחרת אבא (שמיל בן ארי) יכעס. אבל בינתיים ארז ועופר מעבירים את נעוריהם בנעימים בחברת "סבתא" (עופר שכטר), מחלקים את זמנם בין ספסל הלימודים ומושב הקולנוע ומתאהבים בילדה החדשה בשכבה, נטע (יובל שרף).

במשפחת לוי יש רק ערך אחד שיכול להתחרות בהגשמת חלומות, ואותו דואגת אם המשפחה סימה (אורלי זילברשץ) לייחצן ללא הרף – אחדות המשפחה. ההתאהבות המשותפת בנטע מעמתת את שני הערכים הללו בפעם הראשונה בסרט, עימות שיהפוך עד מהרה לציר ההתרחשויות המרכזי ב'איים אבודים'. ובשלב הזה כל תוספת לתיאור העלילה תהיה ספוילר ברמה זו או אחרת.

כדי שהפסקאות הבאות לא ייצרו רושם מוטעה, נתחיל דווקא בשורה התחתונה – אהבתי את 'איים אבודים'. יש בו סיפור בסיסי טוב, הוא מדיף בעוז את ריחה המתוק והמשכר של הנוסטלגיה, הוא גדוש בשירי שנות השמונים, שזה תמיד כיף, והוא נע באופן די מוצלח סביב קו התפר שבין קומדיה ודרמה. אבל דווקא משום שנהניתי ממנו, אני לא יכול שלא להעלות כמה מהפגמים הבולטים בסרט. חמישה אחים, אמא, אבא, חבר טוב ובחורה מאכלסים את קדמת הבמה של הסרט, ולתוך כל הסמטוכה הזאת לוי (רשף, הבמאי, לא אחד מאלה שמופיעים בסרט) מתעקש לדחוף גם עוד איזה דודה, דוד ואת חברה של האח הגדול. מטבע הדברים, זה אומר שהדמויות המשניות יקבלו פחות זמן מסך ויזכו לפחות פיתוח, וזה בסדר גמור. אין לי שום בעיה, למשל, עם זה שאני לא מצליח בשום פנים ואופן להיזכר באח האמצעי, מי שיחק אותו או מה הוא עשה בסרט. אבל כשזה גורם להשטחה של הדמויות הראשיות, זה הופך לבעייתי. מי שסובלת מכך במיוחד היא אמא סימה, שנדמה שכל משפט שני שלה נועד להשלים לצופה איזו פיסת מידע בנוגע להווי המשפחה או למאורעות התקופה, וכל משפט שלישי שלה הוא קלישאה. החד-ממדיות של רוב הדמויות גם פוגמת במשחק שנדרשים להפגין שחקניהן, ובמיוחד הצעירים שבהם. מנגד, דמותו של אבא אברם כתובה נפלא – אי אפשר לאפיין אותה במשפט אחד, היא מציגה מורכבות שחסרה לרבות מן הדמויות האחרות, והיא גם זוכה להיות משוחקת על ידי שמיל בן ארי, שמאפיל מבחינה זו על שאר חברי הקאסט.

לדמויות הבעייתיות ולמשחק הלא אחיד אפשר להוסיף גם את התסריט. הסיפור מעניין ומשכנע בבסיסו, ויש בו דיאלוגים כתובים היטב ופאנצ'ים נחמדים ("אני כל כך חרמן, כשכאני מאונן אני מפנטז על פעמים אחרות שבהן אני מאונן"). אך עם זאת, לצידם ניתן למצוא גם קלישאות ("משפחה זה כמו כף יד" וגו'), שורות מביכות בנוסח אסקימו לימון ("את בתולה?"), או סתם רגעים לא אמינים. לפרקים נדמה שהסרט קצת מזלזל בצופיו – הייתי אומר שהוא מאכיל אותם בכפית, אם לא היה מדובר במשהו שדומה יותר לכף של דחפור צה"לי. אוקיי, הבנו מי אוהב את מי יותר בתוך המשפחה, אפשר להמשיך הלאה בבקשה? גם בכל הנוגע לשחזור התקופתי, המצוין בכללותו, לא טמנה כף הדחפור את ידה בצלחת. מי שפספס את האזכורים התכופים למעלליו של בגין, את המכוניות, שגם להן תפקיד בהנעת העלילה, או את התלבושות הססגוניות, בוודאי לא יישאר אדיש לפסקול המסרב להשאיר פיסת סרט ללא שיר לועזי פופולרי מתחילת שנות השמונים ברקע (ולא תמיד מדויק מבחינה תקופתית). יכול להיות שהעובדה שרשף לוי גם כתב את התסריט וגם ישב, בפעם הראשונה, על כסא הבמאי היא בעוכריו של הסרט, ואולי איזו יד מכוונת של במאי אחר, שיאזן במקצת את לוי התסריטאי, היתה מיטיבה איתו.

עוד נקודה ראויה לציון, גם אם די קטנונית, אם נודה על האמת, היא תחושת המיחזור שנלווית לסרט עבור מי שכבר ראה סרט ישראלי או שניים בשנים האחרונות. מילא אורלי זילברשץ, שדומה שלאן שלא תשליכו כפית היא תפגע בסרט/סדרה שבהם היא שיחקה את האמא ('כנפיים שבורות', מישהו?), ושמיל בן ארי, שברגעים מסוימים דומה שהוא משחזר את תפקידו מ'אהבה קולומביאנית' – אבל זה די מבלבל לראות שאושרי כהן בקושי הגיח מהריסות הבופור וכבר הוא ממהר לחזור לשם, ושבכלל קוראים לו עופר, ולעופר קוראים סבתא. מזל שיש את יובל שרף המרעננת, גם אם יש לה לאן להתקדם מבחינת משחק. זו אמנם לא ממש אשמתו של 'איים אבודים', אבל אולי ליהוק יותר זהיר היה מונע את התחושות הללו.

למרות רשימת הליקויים הללו, הסרט מצליח לרגש ולהצחיק, בדרך כלל במקומות הנכונים. על המשחק – הבינוני לעיתים – מחפה איזו סימפתיה חמקמקה שמעוררים השחקנים, על החלקים החלשים בתסריט מחפים החלקים הטובים שלו, ובסך הכל 'איים אבודים' הוא סרט מהנה. לא אחד הסרטים הישראליים הגדולים של השנים האחרונות, אבל בהחלט שווה צפייה.

תגיות: