ביקורת: להסתכל לאחור

בבואכם לסרט קצר (58 דקות בלבד כולל קרדיטים) המתאר עלילה המתפרסת על פני מספר שנים, ודאי שלא הייתם מצפים לסרט שטורח לעצור כדי לנשום ולגרום לנו להתפעל מיופיו ומהדמויות שלו. אבל כזה הוא בדיוק דרמת ההתבגרות "להסתכל לאחור", סרט הפורט על מיתרי הרגש באופן בו אם הרגשות מ"הקול בראש" (הראשון) קיימים, לפחות ארבעה מהם במהלך הצפייה לא יסתמו את הפה (כי אני מניח שאף אחד פה לא ירגיש גועל).

תחילתו של "להסתכל לאחור" מפגישה אותנו עם הגיבורה שלו, פוג'ינו, תלמידה בכיתה ד' בעיירה יפנית טיפוסית (משמע, נראית כאילו יצאה מתוך גלויה). פוג'ינו יודעת לאייר, כשרון שמתבטא בשתי רצועות קומיקס שבועית אותה היא מפרסמת בביטאון בית הספר. פוג'ינו נהנית מהתהילה שזה מקנה לה בקרב חבריה, משפחתהּ וצוות בית הספר, עד שיום אחד מבקש ממנה המורה לוותר על אחת משתי הרצועות לטובת קיומוטו. מי זאת קיומוטו? שאלה יפה, גם לפוג'ינו אין מושג. שנים שכף רגלה של קיומוטו, שלומדת מרחוק, לא דרכה בבית הספר, וכעת הילדה הזו שספונה בביתה רוצה לנסות מזלה בחלקת האלוהים שהייתה שייכת עד כה לפוג'ינו. אלא שפוג'ינו לא מתנגדת; הבִטחון העצמי שלה כל־כך גבוה שאפשר לראות אותו בגוגל מפות.

וכגודל הביטחון, כך גם גודל ההתרסקות – משום שפוג'ינו מגלה שהיא לא יודעת לאייר. כלומר היא כן יודעת לאייר, כפי שאני בטוח שאתם יודעים לשחק במשחקי מחשב. אבל נסו להתמודד מול מי שלא יהיה אלוף העולם במשחקי מחשב (נראה לי זה פרופסור יורם יובל אבל אל תתפסו אותי במילה) וכנראה יירד לכם החשק לאחוז בג'ויסטיק. אולם ההבדל הניכר בעין בין שתי רצועות הקומיקס הניצבות זו לצד זו, ואהבתהּ של פוג'ינו לאיור, רק מדרבנים אותה ללמוד ולפתח את הכישרון שניכר שקיים שם איפשהו.

ויותר אני לא רוצה לדבר על עלילת הסרט. כאמור, הוא מאוד קצר אז בואו נשאיר משהו לצפייה עצמה. רק אגיד שאם, מהתקציר, אתם חושבים שאתם יודעים לאן הסרט הולך: אז לא, "להסתכל לאחור" זה לא הסרט שאתם חושבים שהוא. זה לא שמצפה לכם פה טוויסט שומט לסתות; זה לא בעצם סרט על פלישת חייזרים או שמגלים שקיומוטו לא קיימת או שהכל משל על קפיטליזם. "להסתכל לאחור" נותר לכל אורכו הקצר נאמן למי שהוא – דרמת התבגרות – כאשר את העלילה הוא פשוט מושך, בטבעיות גמורה, לכיוונים אחרים.

אני לא אבטיח שתצחקו, תתרגשו או תבכו כי אני לא יודע מי אתם, אבל אגיד שעל אף שכבר הכרתי את העלילה במלואה מהמנגה (בעלת הכרך הבודד) שעליה הסרט מבוסס, מצאתי את עצמי גם במהלך הצפייה, כמו במהלך הקריאה – צוחק, מתרגש ובוכה. וזאת כי חוזקו של הסרט הוא לא בסיפור, אלא בדמויות. מערכת היחסים הלא שגרתית בין פוג'ינו לקיומוטו היא גולת הכותרת של "להסתכל לאחור" – כשעל החלק הלא שגרתי אמוּנָה קיומוטו; הרי ברור שמישהי שלא הולכת לבית הספר מבחירה ומאיירת כמו ואן יאן גוין תתגלה כטיפוס מיוחד.

ולמרות עיסוקו המתמיד בעולם הקומיקס דרך עיניהן של שתי צעירות מעיירה קטנה ביפן, המסרים שלו על חברוּת והתמדה הם אוניברסליים. "להסתכל לאחור" הוא סרט קטן אבל גדול מהחיים עם כמעט אפס הסתייגויות (אם הייתם צריכים לסחוט כזו ממני בכוח, הייתי אומר שהוא לוחץ על דוושת הרגש לחצי דקה יותר מדי אי שם לקראת הסוף), ואם לא ציינתי זאת עדיין: הוא נראה פשוט נהדר ונמצא בסקלה העליונה של סרטי אנימציה לוּ סרטי אנימציה היו נמדדים על פי יופי. ובמקרה הכי גרוע, גם אם לא תאהבו – ישנם פרקי טלוויזיה שהם ארוכים יותר. אז עשו טובה ואל תסתכלו לאחור. תסתכלו בסרט.

"להסתכל לאחור" מופץ ברחבי העולם (כן, גם בתרגום לעברית) באמזון פריים.