לי הארקר היא סוכנת בולשת מתחילה שנשלחת למשימה למצוא רוצח סדרתי שהבולשת לא ממש סגורה על איפה הוא, ואז בזמן סיור שכונתי רגיל מגלה, פלוס מינוס, שהיא יכולה פשוט לדעת דברים כמו "הוא גר בבית הזה". זה לא בדיוק היכולת לקרוא מחשבות או לדעת את הנסתר, אבל זה גם לא רחוק מכך, ולכן הבולשת מחליטה לתת לה תיק בלתי מפוענח – רוצח סדרתי מסתורי שאחראי, איכשהו, על הרג של משפחות, רק לא ממש בטוח איך. כל משפחה מתה באותה הדרך – האב הרג את המשפחה ואז התאבד, לכל המשפחות היה מכנה משותף אקראי (לאחת הילדות יש יום הולדת ב-14 בחודש), ובכל זירות הרצח ארך הרגליים החביב הזה השאיר מכתב בכתב סתרים. במשך שנים העסק הזה נמשך בלי שהבולשת מצליחה למצוא קצה חוט, והם מקווים שעכשיו כשיש להם סוכנת מיוחדת זה יקדם את החקירה.
נעזוב את תיאור העלילה פה, ולו מחמת ספויילרים, ונתהה בקול רם מכמה סרטים הסרט "שאל" רק בפסקת הפתיחה הזאת. וכן, בסדר, גם לי לא מאוד אכפת ממקוריות כל עוד העסק מבוצע היטב, אבל פה קבור הכלב שנרצח בטקסיות והושאר על גג כנסייה עם מכתב מקודד שמופנה לסוכן שרק עכשיו נכנס לחקירה: את הזמן שאתם יכולים להשקיע בלראות את "לונגלגס", על האווירה הקריפיייית שלו (שזה הדבר היחיד שהסרט יכול להציע, בערך), עדיף להשקיע כבר בלראות את הסרטים הטובים שהוא מבוסס עליהם – מ"שתיקת הכבשים" ועד "זודיאק", מ"קארי" ועד תיעוד חייו של מייקל ג'קסון בשנותיו המאוחרות.
חלק עצום מהבעיה של הסרט נובע מכך שככל שהוא נמשך ומתגלים עוד פרטים על הרוצח (ניקולס קייג' תחת איפור כבד, ראו ההערה על מייקל ג'קסון), הסרט נהיה יותר ויותר מטומטם. לא רק שהמשך העלילה גורם לגלגול עיניים "נו באמת"-י, הוא גם לא מסתדר עם המידע שניתן לנו בתחילת הסרט. יותר משזה מרגיש כמו תסריט מהודק, זה מרגיש כמו ילד שמספר צ'יזבט וכל כך מנסה לשמור על האווירה הקריפית אבל הוא לא תכנן להגיע כל כך רחוק בסיפור אז הוא מתחיל לאלתר ולהגיד דברים כמו "אה, לא יודע, ואז הבוגימן ופרדי קרוגר הגיעו והיה מפחיד כי ככה אמרתי".
גם בנקודה הזאת, יש מקום תיאורטי לסלחנות כלפי הסרט: כמי שכותב באתר הזה ביקורות או-טו-טו-טו עשור ובתגובות יותר מעשור, יש תיעוד מלא של כל הסרטים הדביליים להחריד שאהבתי, בין אם בכוונה תחילה ובין אם כפאשלה של היוצרים שלהם. זה בסדר שסרט יכול לתפקד כניתוח להסרת אונה עם כמה שהוא דבילי כל עוד הוא מגשים איזושהי מטרה קולנועית אחרת: אווירה או קסם קולנועי שמושג בבימוי ובאמצעים אחרים ולא על ידי הכתיבה.
אבל אין שום דבר מעניין באווירה הקריפית של "לונגלגס". אוז פרקינס (הבן של אנתוני פרקינס, נורמן בייטס מ"פסיכו") בהחלט מצליח ליצור אווירה מלחיצה – הוא מצלם את הגיבורה שלנו כשתמיד יש אפשרות שמשהו יבוא מאחוריה גבה, בחשכה שגם הצופים מתקשים לראות מה קורה – ולהגנתו הוא לא משתמש בה כל הזמן בשביל הבהלות זולות (למרות שבהחלט יש גם כאלה פה) אבל בניגוד למשהו כמו "סמייל", שם פארקר פין שולט במדיום הקולנועי קדימה ואחורה, פרקינס הרבה יותר חד ממדי בנושא הזה. אין כאן בשורה קולנועית של מישהו שגילה איך לאחוז בצופים, אלא מישהו שצפה גם בסרטים כמו "שבעה חטאים" ומנסה להעתיק משם אלמנטים בלי להבין מה גרם להם לעבוד. גם ברגעי השיא, (קרי, כל עוד אנחנו רחוקים מפתרון התעלומה), "לונגלגס" לא מצליח להתעלות מעבר ל"כן, בסדר" שכזה.
חלק מזה כנראה קשור למשחק – מייקה מונרו לא גרועה אף פעם, אבל אין לה את הכריזמה לשתוק באניגמטיות כמו שהסרט מבקש ממנה, והתסריט לא מצליח לתת לה משהו טוב מספיק לעבוד איתו. הדמויות הקריפיות, מנגד, גם הן מרגישות כמו מחזור עייף ומלאכותי והדמות היחידה שעובדת פה היא האחת שמרגישה הכי הרבה פעמים (אם כי גם לא תמיד) כמו אשכרה בן אדם – בלייר אנדרווד בתפקיד הסוכן שאחראי על לי הארקר.
אולי זה שורש העניין – בשביל שאימה תפגע במנוחת הצופה ותטריד אותו, היא צריכה לעורר הזדהות כלשהי. אבל בשום שלב "לונגלגס" לא מרגיש כמו משהו שמתרחש בעולם שלנו עם אנשים שמתנהלים כמו בני אדם. תגליות מפתיעות, מוזרות וקריפיות נענות במשיכת כתפיים קולקטיבית בניסיון להגביר את המסתורין, אבל זה רק מרחיק מהמאורע על המסך ומקבע אותו כצ'יזבט. זה היה עובד אולי אם הסרט היה יותר מבין שזה מה שהוא ונהנה עד הסוף עם הטרללת, אבל הוא לא – האווירה תמיד רצינית, שלא לומר מדכדכת, כאילו בניסיון לומר שמה שקורה על המסך חשוב ורציני וראוי לכל יחס ניתוחי מעמיק שלו זוכים מיטב המאמרים האקדמאיים. אפשר לכבד את השאיפה, רק חבל שמדובר במאמר שאפילו מאקו היו דוחים כמגוחך מדי.
הרבה ממאוכזבי הסרט מפנים אצבע מאשימה למסע השיווק (המבריק) של הסרט שניסה להכריז שיש כאן איזה "שתיקת הכבשים" חדש אבל אני רוצה להבהיר שזה לא העסק. אין ספק שיש דיסוננס לראות אנשים מהללים את הסרט הזה, אבל זה לא סתם שהסרט נופל מאחד מהסרטים הטובים שנעשו אבל הוא בסך הכל בסדר. לא, זה סרט לא טוב, שעושה דבר אחד באופן בסיסי ונכשל בכל שאר הפרמטרים. ההשוואות רק מביכות בשביל הסרט ולא ממש עוזרות לו, אבל העובדה שהוא מעפן זה לגמרי בזכות עצמו.
בסוף לא תפסתי את הסרט בסופ״ש, אז הולך בשישי הקרוב עם חששות.
מצד אחד עפתי על גרטל והנזל לפחות בזכות הצילום ופס הקול. מצד שני, ממש לא אהבתי את The Blackcoat’s Daughter.
מצד שלישי אני על גבול הסגידה למייקה מונרו וניק קייג׳. אז יהיה מעניין לאן אני אפול עם הסרט הזה.
סרט מאפן תת רמה. ברחתי מהקולנוע אחרי חצי שעה.
זכרון גורלי
ילדים, הסכיתו לאגדה: פעם לבניינים בדקדוק הייתה משמעות. לדוגמה, בבניין התפעל השתמשו לציין פעולה רפלקסיבית (הפעולה מבוצעת על המבצע). נשמע הזוי? כנראה שזה אכן היה כזה, כי היום לוקחים שורש (של פועל, לא של זנגוויל), דוחפים לבניין אקראי ושמים במשפט.
תשאלו במה דברים אמורים, סבא, ומדוע אתה שוגל בינתנו? אז אני שמח על השאלה. פעם כש-א' לקח ב' מ-ג', כיוון הפעולה היה ברור: א' השאיל/השכיר/הלווה את ב' ל-ג'; ג' שאל/שכר/הלווה את ב' מ-א'; ב' הושאל/הושכר/הולווה. בעברית של היום, אני גר בדירה שאני משכיר, הלוויתי כסף מהבנק, ולעיניינינו — הסרט "השאיל" מסרטים אחרים.
אני צריך ללכת לישון, אבל אני רוצה להדגיש: אם אתם משתמשים בספלי חרסינה, קודם מוזגים את החלב ורק אח"כ את התה!
קודם כל, תודה על התיקון
שנית, אגיד שמשפט קצר ("מניח שהתכוונתם שאל מסרטים אחרים ולא השאיל") היה משיג את אותה מטרה (אם כי אני מבין שמדי פעם נושא שכזה יושב על הלב).
אם כבר בחרת לתקן בדקדוק, למה לעשות זאת בדרך הכי מתנשאת, טרחנית, מייגעת ולא נעימה שיש?
נימוסים ודרך ארץ חשובים הרבה יותר מכללי הדקדוק בשפה העברית.
פעם בומר, תמיד בומר
אגיב לרנה, אם כי יכולתי להגיב גם לקרקר כפול או לענות באופן כללי.
אני רוצה להתנצל בפני כל מי שנפגע מהסגנון שלי (ואני מדגיש: אני לא מתנצל אם מישהו נפגע, אני מתנצל בפני מי שנפגע), החל ביהונתן צוריה.
פעם, כשדינוזאורים שלטו בארץ ונסיעה באוטובוס עירוני עלתה שני זוז, לא השתמשנו באימוג'י להבהיר את כוונת הכותב. מאז נוספו האימוג'י וחוקק חוק פו, אבל חלקנו נשאר מאחור מנסים להבין את כוונת הכותב מהכתוב ומאמינים שכתיבתנו משדרת את כוונתנו (רצינות, הומור, ציניות, לשון סגי נהור וכד') ולא רק את המילים שלנו. הבעייה שלנו היא שהקהל השתנה. אני לא מנסה לטעון שיש נכון ולא נכון, שטחי ומעמיק, טיפש וחכם, או כל תאור שמנסים להדביק לדור זה או אחר (אם זה מנחם מישהו, גם לדור שלי הדביקו תאורים לא מחמיאים וגם אתם תדביקו תאורים לא מחמיאים לדור הבא).
ועכשיו אני נסוג לצללים ונעלם בתהום השיכחה.
נסיעה באוטובוס מעולם לא נמדדה בזוזים.
אתה לא יודע במיל על מה אתה מדבר.
*כשג' לקח ב' מא'
מתי להוסיף קוביית סוכר?
מצחיק אותך רק כי את.ה לא בריטי במאה ה-19
גילוי נאות: תשובה זו היא טריוויה חסרת משמעות. אי-קריאה לא תפגע בכם ולא תעליב אותי.
בבריטניה, מזמן, נהגו למזוג את החלב לכוס הפורצלן לפני מזיגת התה. עם הזמן, המנהג נשאר והסיבה נשתכחה. התחילו דיונים האם יש למזוג תה לפני חלב, חלב לפני תה, או שאין לכך כל חשיבות. כמובן שהיו אנשים שנשבעו בשם שיטה אחת, פסלו את השנייה, וטענו שהם יכולים לזהות בטעימה כיצד התה הוכן.
ניתן לזלזל, אבל המלחמה בין ליליפוט ובלפוסקו פרצה על פחות מזה.
הפתרון הוא שאם משתמשים בכוסות עדינות, עדיף למזוג קודם את החלב ורק אז את התה, כי אז חום התה לא סודק את הכוס. היום רוב הכוסות עמידות מספיק, ולכן ניתן לעשות מה שרוצים.
רק לא לשכוח להרים את הזרת
(ל"ת)
זה בגלל טבעת החותם.
עשינו הסכם להעלאת טריוויה מהאוב ושכחתי?
גם לי זה תמיד מפריע כאנשים משתמשים במשכיר במקום להגיד שוכר.
אבל אם כבר תיקנת, אז ג' לווה ב' מ-א'. יכול להיות שאתה לא כזה בומר.
אוי לבושה
תודה על התיקון.
ע"מ לכפר במקצת על הפאשלה, הנה פרט טריוויה קשור (באופן עקום. מאד): הביטוי היידי הידוע 'אוי וויי' מתורגם לפינית כ-voi ei.
(X, אבל מילניאלים לא באמת מבחינים בהבדלים ;-)
רק להגיד שאני דווקא הבנתי את ההומור שלך
(ל"ת)
תודה
בנוסף, אני רוצה לציין שאם הייתי נוקט בגישה של קרקר כפול (משפט קצר), סביר שהטעות הייתה מתוקנת ואף אחד לא היה זוכר. בעקבות סגנון הכתיבה שלי נוצר דיון, ואולי אדם אחד יזכור שהוא גר בדירה שהוא/היא שוכר.ת ולא משכיר.ה.
ויצא הפסדי בשכרי, ותהה זו נחמתנו, ובא לציון גואל, איסתרא בלגינא קיש קיש קריא.
שבת שלום
"חלק מזה כנראה קשור למשחק..."
אני: הו כן, הוא הולך לדבר על הדבר הכנראה הכי מעניין בסרט, שזה ניקולס פאקינג קייג'! אה טוב, הוא כותב רגע על השחקנית הראשית המעט אנמית. כן, מסכים איתו. יאללה עכשיו הוא ידבר על ניק. אה לא, הוא מדבר על הבוס של הדמות הראשית, פסדר לא תפקיד כזה מעניין. יאללה, ניק. רגע עברנו לפסקה חדשה, הוא ידבר עכשיו עליו? נו זה תצוגת משחק מעניינת שדורשת פסקה משלה זה בטוח. לא?! רגע לא בפסקה הזאת. בפסקה האחרונה? לא? מההההה הביקורת נגמרה?! וואט דה פאק ניק פאקינג קייג' :/
שמעו, זה אחלה סרט. כן, הוא אוברהייפד אבל
מצולם ממש יפה ועם פסקול מצוין, ואווירה ממזרית שעושה מלוכלך על הנשמה.
כן, הסרט נטול היגיון והטוויסטים לאו דווקא כתובים טוב אבל אף אחד לא ניסה למכור את זה בתור שתיקת הכבשים הבא (אולי חוץ מהבמאי של הסרט שהוא קצת פוץ).
בקיצור, לחובבי ניק קייג׳ ואימה אווירתית זה מאסט.
אגב זה כבר סרט שני שבו קייג׳ עושה מרילין מנסון וצועק hail satan אז… פעם שלישית גלידה?
בעיני יש בסרט הזה כמה דברים טובים
אבל ההסבר הבסיסי שמתגלה במהלך הסרט היה בעיני כל כך מטופש ולא משכנע, שזה פשוט מוטט את כל החרדה והלחץ שהסרט כן הצליח לבנות באופן די משכנע עד אותה נקודה.
כי הסרט הזה כן הצליח, בחלקו הראשון, לייצר אווירה טורדת מנוחה, תחושה של פרברים שלווים שמסתירים אלימות נוראית מתחת לפני השטח, הרגשה שבכל רגע משהו עשוי להגיח מהצללים. בעיני ניקולס קייג׳ הוא לגמרי ההיילייט של הסרט הזה, והדמות שלו עוכרת שלווה, מלחיצה ומוזרה ברמות, ובדרך שלא ראיתי עדיין בסרטי אימה, או תכלס בסרטים בכלל. בעיני אם יש סיבה טובה לראות את הסרט הזה, זו ההופעה הזו וחלק מבחירות הבימוי בשני שליש הראשונים של הסרט. אכל אז מגיע החלק האחרון שלו.
אני אעבור לספוילרים.
איפה שהסרט הזה כשל עבורי, זה בטוויסט ובהסבר לכל המסתורין. אני מניחה שאולי היה לי קל יותר לסספנד את החוסר אמון שלי אם הייתי נוצריה, כי כל העיסוק בשטן, בכנסייה ובתפילות פשוט לא עושה לי כלום. לא מפחיד, לא מאיים, לא יושב על כלום. אז ברגע שהפתרון הוא ״השטן גרם להם לעשות את זה״ אני מאבדת הרבה מהעניין.
מעבר לנקודה הקטנה הזו, יש את עניין הבובות. אין לי מושג למה זה היה נחוץ, אבל זה היה כל כך מיותר ומטופש בעיני. למה השטן צריך את הבובה? למה לבובה צריך להיות בתוך הראש כדור ברזל מסתורי עם עשן שחור? השטן לא יכול פשוט להשתלט על מי שבא לו? כל הטוויסט הזה גם הפך את הדמות של ניקולס קייג׳ (כאמור, בעיני הדמות הכי מאיימת בסרט) לסופר, סופר פאסיבית. אין לו אפילו אינטראקציה עם מי שנרצח. הוא רק יוצר את הבובות.
אפילו אם היינו נשארים עם הרעיון של ״השטן השתלט על האבות וגרם להם לעשות את זה״, נראה לי שזה היה משכנע אותי יותר אם ההשתלטות הזו הייתה נעשית ישירות בעקבות מפגש עם לונגלגס עצמו ואיזושהי שטיפת מוח יעילה מצידו. הבובות והכדורי מתכת פשוט הוציאו אותי לגמרי מהעניין, ומרגע שאתה כבר לא שקוע בעלילה, קשה שלא להתחיל לנטפק אותה לגורמים.