משחק מכור

מאת
קיפוד
– פורסם ב 6 באוגוסט 2005Posted in: ביקורות

במקור: The Longest Yard
במאי: פיטר סגל
תסריט: אלברט ס. רודי
שחקנים: אדם סנדלר, כריס רוק, ברט ריינולדס, ג'יימס קרומוול, נלי

באחד האמשים נמצאתי רעב. קורה. למרבה המזל, זה קרה לפני שהשן שלי התחילה לכאוב, וחצי פה התנפח לי. וכך יצא שחבר ואני שמנו פעמינו אל הקניון הקרוב, לצוד לנו דבר מה לאכול. לא היה לנו כוח למשהו מתוחכם מדי, כך שפרצנו ברוב עזוז אל המק'דונלדס המקומי, ודרשו שיזינו אותנו.

לתאר לכם את הארוחה ההיא? קשה. היא היתה, סך הכל, כמו כל ארוחה אחרת של מק'דונלדס שאכלתי אי פעם, או שקהל הקוראים והקוראות אכל. ההמבורגר היה חסר טעם אך שמנוני במידה, ובא בלחמניה לא רעה. הצ'יפס דווקא היה טוב, אבל זה לא מפתיע. צ'יפס הוא הרי הדבר היחיד שמק'דונלדס יודעים לעשות טוב. והקולה? נו, היא היתה נוזלית ושחורה (אם כי היה קשה לראות זאת מבעד לכוס הנייר האטומה), קוביות קרח שייטו בה, והבועות של הפחמן הדו-חמצני רטטו בעונג על לשוני.

טוב, אני מניח שיש סיבה טובה לכך שמבקרי מסעדות לא כותבים ביקורת על כל סניף וסניף של מק'דונלדס. הרי אין להם מה לחדש לאומה. מבקרי קולנוע, לדאבונם, לא זוכים לפריבילגיות כאלו. אפילו לא אם כואבת להם השן. אין רחמים בעולם הדורסני של עיתונות התרבות האינטרנטית.

'משחק מכור' הוא המקביל הקולנועי לארוחת מק'דונלדס, וההשוואה אינה סתמית או מקרית, ולו רק משום שרשת ההמבורגרים זוכה בסרט לפרסום "סמוי" אינטנסיבי. כמו מק'דונלדס, גם 'משחק מכור' הוא תוצר של קו יצור מדויק ונטול השראה. כמו המבורגר של מק'דונלדס, גם 'משחק מכור' לא מחדש שום דבר. אבל למרות הכל, גם 'משחק מכור', כמו המבורגר דלוח בזמן הנכון, יכול להביא מזור לבטן רעבה.

הסיפור, כאמור, אינו כזה שלא שמענו כבר 45.1 פעם. מדובר ברימייק ל'המשחק המכור' משנת 74' בכיכובו של ברט ריינולדס, שלא להזכיר את 'משחק מכור' הבריטי מ-2001, עם וויני ג'ונס. בכל אופן, אדם סנדלר (ההוא שהוא לא בן סטילר), מגלם – בליהוק מוזר – כוכב פוטבול שסרח ומוצא עצמו בכלא. כמומחה בתחומו, הוא נדרש לייעץ לקבוצת הסוהרים (שאפילו גולדה מאיר היתה מכנה "לא נחמדים") לקראת משחקי ליגת הפוטבול למקומות עבודה. אחר כך הוא אף נאלץ לארגן, מבין מוכי הגורל שחוסים באותו כלא, קבוצה שתשחק נגד קבוצת הסוהרים, כמשחק חימום. וכשהאסירים שומעים שהם מקבלים הזדמנות להרביץ לסוהרים הבלתי נחמדים, חלקם קופץ על העגלה בחדווה.

הנה. שמעתם זה עתה את קו העלילה האמור בפעם ה-46.1. הידד. ומה עוד יש בסרט? לא הרבה. יש את כריס רוק (ההוא שהוא לא כריס טאקר), שהפעם דווקא מתברר כחביב, ולא מעצבן יתר על המידה. כמתבקש מסוג הסרט ומקו העלילה, ניתן למצוא ב"משחק מכור" גם את כל הבדיחות המתבקשות – בדיחות כלא, בדיחות מיעוטים, וכן הלאה – והן חביבות, לפעמים. חוששני שאנשים לא יפלו מכיסאם מרוב צחוק למשמע – או למראה – אותן הלצות, אך חיוך יעלה על השפתיים פה ושם. ויש גם פוטבול. זאת אומרת, בהנחה שאתם מסוגלים לקבל את אדם סנדלר כשחקן פוטבול. או אם בכלל אכפת לכם מפוטבול. מרבית הישראלים השפויים ידירו את שלט הטלוויזיה שלהם מכל ערוץ המקרין פוטבול. אז מה בצע לנו בסרטי פוטבול? למפיצים הפתרונים.

כרגיל במקרים כאלה, 'משחק מכור' מנסה להימנע מהדבקת התווית של קומדית ספורט קלילה ותו לא. אי לכך, ניתן למצוא בין השורות גם ביקורת חברתית נוקבת. היא מובאת, לנוחותכם, להלן:
א. כל האסירים הם מלאכים, ורק בטעות נמצאים בכלא.
ב. כל הסוהרים הם חלאות, ולא ברור מי נתן לאנשים גסי לב כמוהם להתעמר בקהילת המלאכים שנשלחה על לא עוול בכפה לכלא.
ג. ספורטאים בארצות הברית יכולים לעשות הכל – רצח, אונס, הכנסת דובים לחוף הים – ויסולח להם. אבל אם חלילה ימכרו משחק אחד, עדיף להם כבר שיחליפו בגדיהם לגוון הכתום, וילכו להתפלל להארי קרישנה. מחילה לא תהא להם, אלו.

אם אתם מסוגלים להתעלם ממסרים סוציאליסטיים כאלה, או שבמקרה הצלחתן לאתר איזה יום חם מדי, ומשוועות אתן למזגן, 'משחק מכור' הוא לא אופציה רעה מדי. הוא זורם בקלות במורד הגרון, ומעלה חיוך פה ושם. אני באמת יכול לחשוב על דברים כואבים יותר. העקירה המחכה לי יומיים אחרי כתיבת ביקורת זו, למשל.

תגיות: