אני יכול לכתוב כל מני סוגים של פסקאות פתיחה. האחת יכולה לדבר על הציפיות שיש מסרטים שמסווגים כ"מחזות זמר", ואיך ש"דרך לונדון" במקביל לא עונה עליהן בכלל אבל גם כן עונה עליהן; השנייה היא על הציפיות שיש מסרטים תיעודיים. למשל, שהם לא יהיו מחזמר, ואיך ש"דרך לונדון" הוא בשום צורה לא סרט תיעודי (למרות שהוא הגיע לארץ במסגרת דוקאביב); השלישית, באותו שטנאץ, היא על סרטי רוצח סדרתי ואיך ש"דרך לונדון" הוא- נראה לי שהבנתם. במקום כל זה, בואו נתחיל מההתחלה.
ההתחלה: בסוף 2006 התחילה סדרת רציחות של עובדות מין בעיירה איפסוויץ'. 5 שנים לאחר מכן, ב-2011, עלה מחזמר בימתי על המקרה על בסיס ראיונות שקיימה העיתונאית אלקי בליית'. וכשאני אומר "על בסיס" אני מתכוון "מילה במילה", וכשאני אומר "מילה במילה" אני מתכוון "מילה- הפסקת משפט באמצע בשביל מילות פילר כמו "אמממ אממ"- במילה". אם לא לחלוטין ברור למה אני מתכוון, תוכלו להאזין לאחד משירי הפסקול, "זה יכול להיות הוא".
וכן, יש שירי מחזמר במחזות זמר אחרים שמנסים לדמות דיאלוגים של דמויות – אבל לא ככה. לא עם צחקוק טיפשי שנכנס באמצע המשפט, לא עם "כה" סתמי שחברה שלך ממלמלת בזמן שאת מדברת ולא כאשר כל הפספוסים ורעשי הרקע, שלרוב הם הדבר הראשון שנפרדים ממנו כשיוצרים דיאלוגים לסרט, הופכים למקצב ולמנגינה של השיר.
עוד דבר שמפריד ומייחד את הסרט מהדומים לו הוא שאין בו ממש מה שנקרא "דמויות ראשיות". אולי אם שמעתם עליו ראיתם שכתוב משהו כמו "בכיכובו של טום הארדי!". ובכן, לא ממש. טום הארדי בא לסצנה אחת והולך. גם אוליביה קולמן מגלמת דמות שאין לה ממש מסע או התפתחות. כל הדמויות בסרט בעצם מתפקדות כמקהלה יוונית שכזאת ששרה על מצב העיירה לאורך המקרים: החשש, תשומת הלב התקשורתית הלא רצויה וכל שאר הרגשות המעורבים שמאורע כזה מעלה.
אולי זה נשמע כמו סיפור רצח שבמהלכו מתגלים בה לאט-לאט סודות אפלים אבל שוב, אאלץ לנפץ את הבועה הזאת: לא. הסרט לא עוסק באופן ישיר באף דמות שקשורה לחקירה: לא בשוטר שמנסה לחקור אותה, לא בממונה עליו, לא בעובדת המין שהולכת להירצח, ולא בקורבנות אחרים. זה קצת השלב הבא, אולי, בסרטי רוצחים סדרתיים אחרי "זודיאק" ו"זכרונות מרצח" – סרט על ההשפעות המשניות על התושבים שרצח סדרתי שמתרחש בעיר שלהם.
וכלומר, זה אולי לא בדיוק הסיבה שהולכים לראות סרט על סדרת רציחות סדרתיות, אבל זה לא אומר שזה לא נושא שכדאי לחקור. קצת כמו הבדיחות שתמיד עושים על "סרט מארוול שהוא סתם קומדיה רומנטית שמתרחשת על רקע ההתקפה בניו יורק" או משהו כזה, "דרך לונדון" מראה שאין באמת דבר כזה "סיפור קטן מדי" – אפילו כשאין פרוטגניסט אחד, אפילו כששום דבר לא ממש קורה לדמויות שאנחנו רואים – אנחנו חווים איתם סערת רגשות ותחושות שהן הכל חוץ מנעימות: פלישה לחיים שלנו, פאניקה מכל זר ברחוב, הפרת הסדר והנורמות החברתיות שהיו קיימים עד כה, וגם ההשלכות שבאות לאחר מכן. אני מבין למה סרטי "פשע אמיתי" כמו שהם נקראים לא מתמקדים בהשפעות הרצח של הילדה הקטנה על השכן ממול, אבל יש בהחלט השפעות שכאלה וטוב שיש סרט שעוסק בהן.
המלצתי עד כה על שלל סרטים תקשורתיים יותר ותקשורתיים פחות ומוזרים יותר ומוזרים פחות. ולמרות של"דרך לונדון" יש מבנה עלילתי די רציף, ואף פעם לא קשה לעקוב אחריו, אני מרגיש שאולי הוא הסרט שהכי יהיה קשה לאנשים. הוא פחות כיף, פחות זורם בגרון, ויותר קשה – זה לא סרט שבא לעשות נעים לאף אחד. יותר כמו סרט שבא לתת לך אגרוף וללכת. אבל, תקשיבו: זה אגרוף ממש טוב. באמת. עשוי היטב, עם מסר, עם מטרה, מכאיב במקומות הנכונים, 10/10 הייתי נשכב על הרצפה ומייבב בכאבים בשנית.
וכך ניצב לו באמצע החיים "דרך לונדון": סרט שהוא מחזמר אבל לא נשמע כמו אף מחזמר שאתם מכירים, סרט שהוא מקרה של רוצח סדרתי אבל נראה כמו אף סרט רוצח סדרתי שאתם מכירים, סרט שלוקח את כל החלקים המשעממים בסרטים תיעודיים – הקצב האיטי שבו אנשים מדברים, השכנים שאמרו "לא היינו יכולים להאמין שזה דווקא הוא" – וזורק את כל החלקים המעניינים כמו התיאורים הגרפיים של הרציחות או האם הרוצח אהב את "בובספוג" או דווקא היה יותר איש של "אנג'לה אנקונדה"; סרט שכזה, שיש לו את כל המרכיבים להיות פצצת שעמום לא ברורה. אבל במקום זה, הוא יצירת מופת.
