המצב לא פשוט, וביקשתם שנמשיך לפרסם כרגיל כמה שאפשר, אז הנה, מתחילים עם הביקורת המתגלגלת לעונה השניה של לוקי.
בכל מקרה, כתמיד, שימו לב שיהיו כאן ספוילרים לעונה הקודמת, שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לוודא (למי שכותב תגובות) סימון ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים.
|
• פרק 1: אורובורוס |
פרק 1: אורובורוס
העונה השנייה של "לוקי" היא הימור. לא מצד דיסני ומארוול – הסדרה כבר הופקה, נכתבה וצולמה אפילו עוד לפני שהתחילו ההאשמות נגד ג'ונתן מייג'ורס – אלא כרגע, הימור עבורי כצופה: האם מארוול יסחפו אותי שוב? העונה הראשונה היא בין תוצרי הMCU האהובים עליי, אבל כל כך הרבה דברים לא משהו הגיעו מאז למסך שלי והורידו לי בעל כורחי את מפלס ההתלהבות. האם בכלל לצפות? (ברור שכן, על מי אני עובד). האם להתלהב? שלא לומר, להתרגש? האם לכתוב מתגלגלת?
ובכן, הפרק הראשון של העונה השנייה עונה "כן" ברור, גם אם זמני, לשאלות האלה. והיופי הוא שזה לא רק בגלל משהו אחד מוצלח שאני אומר "היי, זה היה שווה את כל הלא-משהו שמסביב", אלא שזה באמת היה יופי של פרק שהיה כמעט מושלם בלעשות את מה שפרק ראשון של עונה שנייה צריך לעשות: לתת את ההרגשה שממשיכים את אותו הסיפור, אבל שזה לא בדיוק אותו סיפור.
ההחלטה החכמה הראשונה היא לענות די מהר על אחת השאלות המרכזיות שנותרו בפרק האחרון של עונה 1: איך לעזאזל לוקי הגיע לרמ"ז (ה-TVA, נו) בציר זמן חלופי אם הרמ"ז מעצם הגדרתו הוא מעל צירי הזמן. והתשובה הדי פשוטה – אולי היו כאלה שניחשו אותה כבר אז, אני בכל אופן לא – היא שהוא הגיע לאותו רמ"ז, פשוט בעבר. ושבכלל היה עבר לרמ"ז, משהו שלא בדיוק אמור להיות? פה זה כן קצת מסתבך, אבל כל העסק א. נעשה טוב, ו-ב. פתח בעדינות שאלה שתעמוד כנראה לפתרון בהמשך העונה – מה קרה בשלב מסוים שגרם ל"הוא שנשאר" לרדת אל הצללים ולהתחבא מאחורי שומרי הזמן הפיקטיביים. נרמז שזה קשור לרמונה השופטת, שחוץ מהאזכור הזה לא הייתה בפרק בכלל, מה שטוב כי השחקנית שלה לא הייתה מלהיבה.
אבל עד שלוקי המסכן מצליח להבהיר את מצבו למוביוס המבולבל, מתברר שיש קצת פוליטיקה בתוך הרמ"ז עצמו לעת עתה, ושכמה גנרליות/שופטות רוצות להמשיך ולקצץ את המוני קווי הזמן שנפתחו בגלל סיום העונה הראשונה – למרות שזאת נראית משימה מאוד מסובכת. מוביוס ו-B-15 נגד העניין כי הם כבר הבינו שקיצוצי זמן פירושם להרוג אנשים חפים מפשע ושכל הרמ"ז הוא שקר אחד גדול, אבל למרות שבהתחלה נדמה שהגנרלית-שופטת העליונה מסכימה איתם, עד סוף הפרק מתברר שהגנרלית שמתחתיה רוצה לעשות את זה בכל זאת. קו העלילה הזה באמת היה קצת חלש.
אבל קו העלילה של הקפיצות בזמן? היה פשוט מגניב לאללה. שום דבר שלא ראינו קודם, אבל הביצוע הפנטסטי של השלישייה הידלסטון-ווילסון-קוואן בסצנה של חיפוש הפתרון גרמה לה להיות כיפית, מצחיקה וזורמת מאוד, בלי לבלבל את הצופים יותר מדי. עוד יותר מגניב שהיוצרים הצליחו לחדש בנושא הזמן בסדרה שכל כולה קשורה לזמן.
מה שפחות ברור הוא מתי העתיד שאליו קופץ לוקי במהלך סצנת השיא. הרמ"ז בסצנה הזו לפני חורבן, וכולם מתפנים – מה לעזאזל קרה שם? למה סילבי יוצאת ממעלית? למה הטלפון צלצל? ושאלת השאלות, בעיניי לפחות, היא מי "קיצץ" את לוקי שם ובכך הציל אותו? המצלמה בכוונה לא מראה כלום, ובכך מסתיים הפרק עם עוד חידה לאוסף (כלומר, טכנית יש את המון החיילים שיוצאים עם המון נשק לאנשהו כמו שהזכרתי קודם, אבל בעיניי זאת פאשלה בעריכה והיו צריכים לסיים עם לוקי ומוביוס).
וכאמור, כפרק ראשון הוא היה פשוט יופי של פרק. אם הפרק הראשון של העונה הראשונה היה בעיקר "מה לעזאזל", הרי שעכשיו אנחנו כבר מכירים את העזאזל, וכעת היוצרים יצרו פחות רגעי WTF ויותר סיפור שנראה קוהרנטי, לעת עתה.
הפרק, באופן מעניין, גם פתח וסגר את הסיפור העצמאי שלו: בעיית הקפיצות בזמן של לוקי. זה טוב כי למתוח את זה הלאה סתם היה מעיק – ועוד יותר טוב, כי הוא השתמש בקונספט הזה בדיוק במידה הנכונה כדי לפזר מתח להמשך הסיפור. אני כן מודה שמשהו בפתרון התסריטאי לכל המהומה היה קצת מאולץ.
גם הופעות המשחק היו לעילא ולעילא, כבר שיבחתי את התסריט הדי-חכם, וצריך לציין גם את הצמד ג'סטין בנסון ואהרון מורהד, שביימו כמה פרקים ב"מון נייט" (ביניהם פרק 4 המהולל) וכעת החליפו פה את קייט הרון שביימה את עונה 1. אני בעד: יש פה בהחלט כמה החלטות בימוי מחושבות ששימשו את הסיפור כמו שצריך.
התגעגעתי גם לפסקול של נטלי הולט המצוינת, ובכלל לאווירה הייחודית של הסדרה, ובקיצור, יופי – ככה פותחים עונה. הרבה מאוד זמן לא הרגשתי ככה ציפייה לפרק הבא של משהו.
יש סצנה באמצע הקרדיטים, אגב. אני לא בטוח מה אני חושב עליה.
פרק 2: שובר בראד
קודם כל, משחק המילים באנגלית בשם הפרק, "Breaking Brad", לא עובד כמובן בעברית. כמו כן, גם הפרק עצמו לא הכי עובד.
תראו, יש לפרק נושא מהותי. בעוד הפרק הקודם הניח קלפים על השולחן ואז התרכז בעלילה אחת מגניבה (לטעמי לפחות), הפרק השני רוצה שנבין על מה בעצם נלחמים כעת גיבורי החבורה שלנו: על חיים שנגזלו מהם ומאנשים אחרים בשם טענת "ציר הזמן הקדוש". עכשיו, נתינת מוטיבציה ומניעים לגיבורים שלך זה כיוון חכם, אבל הביצוע, אוי הביצוע.
קודם כל, בראד והסיפור שלו. פתיחת הפרק דווקא הייתה אחלה: הוא כוכב קולנוע, הוא באור הזרקורים, הוא שמח ומבסוט. אבל אחרי סצנת המרדף (החביבה כשלעצמה אבל כמו שאומר מוביוס ללוקי, לא בטוח שצריך את כל מופע הצללים הזה) והלכידה, אנחנו מקבלים סצנת חקירה ארוכה הרבה יותר מדי שהרגישה לי חסרת פואנטה. בראד נהיה בה סתם דושבאג מעצבן, ולא מישהו שאני מצליח לחוש כלפיו אמפתיה על החיים שיכלו להיות לו. את כל הסיקוונס הזה היה צריך לקצץ בכמה דקות, כי הרי הלבטים של לוקי כלפי עצמו היו במרכז העונה הראשונה והגיעו לאיזו סגירת מעגל, אז העלבונות של בראד והתגובה שלו הרגישו כמו בזבוז זמן ומחזור של משהו שכבר ראינו. ולמרות שאהבתי מאוד את ההופעה של הידלסטון בסצנה כולה, בסופו של דבר הפיכת הכיוון למוביוס וההתפרצות שלו לא נעשו טוב בכלל.
ועדיין יש להודות שסצנות של לוקי ומוביוס משוחחים נשארו כיפיות וזורמות, גם אם עיקמתי קצת את האף מול הרפרנס הבוטה מדי למאורעות "הנוקמים" הראשון. ואני גם מחבב את האקראיות בתפאורה של הרמ"ז – מעצבי ההפקה עוד מתפרצים מדי פעם עם איזה רעיון הזוי, וככה במקום קירות של קפיטריה יש לנו פשוט מלא-מלא תאים שבכולם פשוט מונח פאי לימון, מוכן לאכילה. ואף אחד לא מדבר על זה מסביב. זה נהדר.
בינתיים קו העלילה של חורבן הרמ"ז צריך להמשיך, אז או-בי אהובינו שוב משחרר איזשהו בבל"ת כדי להציל את נול הגורל או מה שזה לא יהיה. זה היה ממש מאולץ לאור המסקנה הנדרשת מדבריו: או להשיג את גברת דקות שנעלמה מהאופק, או להשיג את "ההוא שנשאר" בעצמו – מה שבעייתי קצת, כי הוא מת. אני משער שגם וריאנט שלו אמור להספיק, וככה בעצם אנחנו אמורים לפגוש שוב את ג'ונתן מייג'ורס בהמשך העונה. אבל גם בקו העלילה הזה היה את הקטע הנחמד של קייסי, המעריץ של או-בי וזה שעוזר באופן פתאומי בבעיית הטיימפד הבעייתי. כלומר, ברור שהטרופ קלישאתי, אבל קי הוי קוואן כל כך חמווודדד.
הלאה: בסוף לוקי ומוביוס מוציאים מבראד את המידע על מיקומה של סילבי (מישהו באמת הופתע מה"תרגיל" שם? כמו כן, שוב אנכרוניזם מופלא: יש לכם טאבלטים שיוצרים דלתות זמן אבל בשביל להפעיל את הקובייה המוזרה הזו אתם צריכים שואב אבק ענק), ואז אפשר לעבור לנושא המרכזי השני של הפרק: מקדונלדס!
כלומר, כן, סילבי, אבל נו, זאת הייתה חתיכת השמת מוצרים בוטה, באופן הכי גס שאני זוכר אצל מארוול, אי פעם. וזה הרגיז אותי ממש, אולי כי זה היה בתוך פרק שבאופן כללי התקשה עם סאבטקסטים ודחף הכול לפרצוף.
הלוקיישן המעצבן הפריע לי קצת ליהנות מהשיחה של לוקי וסילבי עצמה, שהייתה לא רעה. סופיה די מרטינו עשתה עבודה טובה בלהיות זאת שרוצה שיעזבו אותה בשקט, אבל כן הפריע לי שהיא נהייתה מטומטמת: היא ראתה במו עיניה כמה הכוח של "ההוא שנשאר" כביר, אז סבבה שהחלטת להרוג אותו – אבל מה טמינת הראש הזו בחול תעזור לך, אלוהים.
ואז הטוויסט הקטן שבראד ידע כל הזמן שהסתעפויות רבות הולכות להתקצץ להן על ידי הגנרלית המורדת מהפרק הקודם (וזאת הסיבה שהוא התעקש להישאר על "ציר הזמן הקדוש"), ומיד אחר כך סצנת האקשן היחידה בפרק שהיתה די סתמית. קווי זמן רבים אכן נמחקים, והטרגיות שבה זה מוצג לא הרגישה לי מוצדקת מספיק בתנאי העולם הזה. כל דרי הרמ"ז מזועזעים ממשהו שהם היו רגילים לעשות בעצמם עד בערך אתמול.
לסילבי, כך נראה, נמאס סופית מהרמ"ז ומבחינתה צריך להחריב אותו. אולי זה מה שמוביל לעתיד שראה לוקי בפרק הקודם. בכל מקרה, חלקי הפאזל לא בדיוק מסתדרים לי כרגע: הריגת "ההוא שנשאר" הובילה לפיצול של מלא צירי זמן, מה שהולך להקריס את הרמ"ז בלי קשר, ובזה מטפל קו העלילה של או-בי. אם כך, סילבי לא צריכה לעשות כלום כדי שהרמ"ז ייחרב, אלא פשוט לחכות. ומה יקרה לכל צירי הזמן כשהרמ"ז באמת ייחרב? לא ברור, כי אם כלום, אז למה לוקי כל כך בהיסטריה, לך לדרכך לשלום וזהו; ואם הם יינזקו, אז למה סילבי אדישה? מה בדיוק אתם מנסים לעשות כאן, אני לא מבין.
מבחינתי זאת הייתה ירידה ברמה מהפרק הקודם. ניסו פה בהחלט לנצל את הזמן והפרק כביכול ידע לאן הוא רוצה להגיע, אבל הוא עשה את זה בגמלוניות לא משכנעת, ונכון לכרגע הוא הפרק הכי פחות טוב של הסדרה. אולי הבמאי שאינו הצמד בנסון-מורהד גרם לכך; הם, בכל מקרה, יחזרו לפרק הרביעי ואילך, אז נכון לשבוע הבא אני עדיין עם ציפיות יותר נמוכות.
פרק 3: 1893
אז אחרי פרק לא משהו שוב קיבלנו פרק נהדר (ובבקשה שזה לא ימשיך ככה, נמאס לי שיוצרים של סדרות כאילו נחים שבוע כן שבוע לא). לא הכל טוב בו, אבל מה שכן עולה בהרבה על מה שפחות.
קודם כל, יש לנו סיפור אחד מרכזי ואפקטיבי שכמעט עומד בפני עצמו בלי קשר לסדרה שמסביב: נוכל קטן בשיקגו של שנת 1893 מגלה שהנוכלויות הקטנות שלו משמעותיות יותר משחשב, ולפחות ארבעה בעלי אינטרסים רודפים אחריו. זאת עלילת נוכלים חמודה ויעילה, זורמת לכל אורכה ומהנה למרות שאינה מחדשת הרבה.
כרגיל בסיפורים מוכרים, הסוד הוא בביצוע, והביצוע פה אחלה בשלוש צלעות לפחות: קודם כל, הכתיבה. זה מתחיל כבר מהרקע: יש פה לופ מוכר מסיפורי מסע בזמן, שבו הפעולה המקדימה של רנסלייר וגברת דקות גרמה לוויקטור הצעיר ליצור את מה שהוא ראה בספרון. הלופ הזה מוסיף נופך לכל העלילה כי הוא יוצר סקרנות האם וויקטור טיימלי באמת הולך להתפתח לגרסה ההיא של קאנג.
גם הפיתולים במהלך הפרק, הגם שלא הפילו אף אחד מהכיסא, היו חביבים מאד. משולש רומנטי בין קאנג, רנסלייר וגברת דקות הוא לא משהו שציפיתי לו בכלל (ומצד שני, אפילו כאן הכניסו לי AI?! אין לי כוח כבר). ושוב, ההתנגשויות השונות בין הרודפים אחרי טיימלי והאינטרסים שהתפצלו לכאן ולשם שוב ושוב פשוט שמרו על ענין לאורך כל הדרך.
שנית, השחקנים, בראשם ג'ונתן מייג'ורס שנותן הופעה פנומנלית נוספת. טיימלי שלו הוא גרסה אחרת של קאנג הכובש, והוא פשוט נפלא-נפלא-נפלא לכל אורך הדרך: אותה הדמות, אבל אחרת. הייתי צריך את התזכורת ליכולותיו הגבוהות כשחקן אחרי ההופעה הלמל"מית ב"קוואנטומאניה" הבינוני, וממש חבל שכנראה הוא רק שחקן נפלא אבל רחוק מלהיות אדם נפלא. אוף.
ולא רק מייג'ורס עושה עבודה טובה. הידלסטון ו-ווילסון מהנים כדרכם, אבל לזה אנחנו רגילים; זאת שהפתיעה אותי היתה טארה סטרונג שמדבבת את גברת דקות. הגאג החביב מהעונה הראשונה הפך למשהו ממש (אבל ממש) מלחיץ. הדיאלוג שלה עם טיימלי היה מצמרר. ואפילו גוגו מבאתה-רו, שהשופטת רנסלייר בגילומה היתה אחת הדמויות המעיקות מהעונה הראשונה, נהיתה הרבה יותר נסבלת.
הצלע השלישית היא ההפקה: בימוי, תפאורה, מוזיקה. בניגוד לשבוע שעבר, הבימוי סחף וידע את אשר לפניו; הלוקיישן סוף סוף הוא לא הרמ"ז שכבר משומשת לעייפה או פרסומת מעצבנת לרשת מזון מהיר, אלא עיירה שמרגישה אמיתית עם מספיק ניצבים ותפאורה שנותנים תחושה "חיה" לכל מה שמסביב; ואהבתי האישית – מוזיקה מגניבה שלקחה את כל התימות של הסדרה עד כה וביצעה אותן עם כלים מותאמים לתקופה (אפילו הנעימה של מארוול בהתחלה בוצעה עם פסנתר. בחיי שזה אחד הרגעים הכי חזקים מוזיקלית בכל הMCU).
כל זה מתגבש לשיא דרמטי אפקטיבי. טיימלי מתחנן על חייו בפני סילבי היה רגע פשוט נפלא, שהצליח להתייחס לתימה של כל הסדרה על רצון חופשי וגורל ידוע מראש בצורה שהיתה אורגנית לסיפור ולא בדיאלוגים מאולצים כמו בפרק שעבר.
ועוד לא הזכרתי את הרגעים הקטנים והנחמדים כמו רוח-שעון-הרפאים (בעצם זה היה ההפך מ"קטן"! תודה תודה, אני פה כל היום), הפסלים של האלים הנורדיים בכניסה למסבאה ועוד.
מה פחות עבד?
ובכן, מה שמסביב, וזה גם לא בדיוק רק "מסביב" אלא האינטרסים של כל המעורבים במרדף אחרי טיימלי. כי בחיי שאני לא מבין כבר כלום בנוגע לסכנה שמרחפת על היקום בעונה הזו. בעונה הקודמת הובהר לנו שהסכנה בהריגת "ההוא שנשאר" ויצירת המוני קווי זמן מקבילים היא שכל הוריאנטים שלו יתחילו שוב את המלחמה שהחריבה יקומים שלמים ולכן צריך את הרמ"ז שמונע את זה. סילבי הרגה אותו בכל זאת, ואכן קווי הזמן התפצלו בהמוניהם. במהלך העונה הנוכחית לוקי שוב אומר שזאת הסכנה הצפויה, וזאת גם הסיבה שסילבי מעוניינת להרוג את הווריאנטים של קאנג.
אז מה לעזאזל הסיפור עם נול הגורל שעומד לקרוס? מאיפה זה בא, מאיפה זה הגיע? או-בי מספר לנו שוב ושוב שהנול לא היה מיועד לאריגת קווי זמן כה רבים והוא לא עומד בעומס. ואם הוא לא יעמוד בעומס, מה יקרה? נאמר לנו גם שהכל (ולא רק הרמ"ז עצמה) יחרב אם הנול ייהרס – אבל למה? הנול הרי לא קדם ליקום כולו, הוא נוצר מתישהו על ידי קאנג. מה האיום פה בדיוק?
לא ברור לי. באמת שלא. והמסתורין המשונה הזה גורם לתחושת האילוץ שמאחורי האיום העונתי. כי כמה שקי הו קוואן נהדר, הטקסטים שלו בפרקים הללו הם ממש סימוני "וי" על מהלכים שצריכים לקרות וכרגע לא ברורים. אולי ליוצרים זה כן ברור ובמהלך הפרקים הבאים גם הצופים יבינו מה הולך כאן, אבל נכון למחצית העונה, משהו בבסיס שלה די רעוע כרגע.
אבל כאמור, זה לא הפריע לפרק עצמו להיות נהדר ואחד הטובים בסדרה עד כה. גם הסיום היה אחלה, ומסקרן אותי לשמוע מה הסוד שגברת דקות עומדת לגלות לרנסלייר. כנראה שהיא זאת שאכלה את העוגיות שנשארו בקופסה.
פרק 4: הלב של ה-TVA
זה, ללא ספק, היה פרק עמוס.
זה התחיל מהטוויסט הראשון: במצודה החרבה שבסוף העולם, מעדכנת גברת דקות את רבונה שהיא היתה הגנרלית שפיקדה על כוחותיו של קאנג במהלך כיבושיו – ואז הוא סוג-של בגד בה ושלח אותה לרמ"ז כדי להישאר שם לתמיד עם זכרונות מחוקים יחד עם כל הווריאנטים האחרים.
חוץ מזה שמאוד אהבתי את אופן הצגת המידע הוויזואלית, זה נותן איזשהו קונטסקט נוסף להקמת הרמ"ז הראשונית: בהתחלה כולם גויסו לא בכפייה (לכאורה) לשירותי המוסד הזה, ואז קאנג מחק את הזכרונות שלהם. למה לו לעשות את זה? ובפרט את של רבונה רנסלייר שנראה שמאוד נאמנה לו? אפשר להניח שזה בגלל שהם לא ידעו מה תהיה מטרת הרמ"ז האמיתית, ואם היו יודעים היו מתנגדים, כמו שאנחנו באמת מגלים במהלך הסדרה – ואז מעניין לדעת מה הם חשבו שמטרת הרמ"ז.
גם אחרי כותרת הפתיחה הפרק ממשיך לרוץ. הרגע בהתחלה שבו טיימלי פשוט משוטט ברמ"ז היה קצת מוזר, אבל אני מבין מה היה הקטע שלו מבחינת החשיפה של הארגון הכל-יכול הזה בפני טיימלי ההמום. מייג'ורס, מיותר לציין, ממשיך לעשות עבודה פנומנלית.
בכל מקרה, הפרק רוצה לתת נפח ועומק לדמויות שהוא עומד להרוג, אז הגנרלית הממש-בכירה משכנעת את B-15 לתת צ'אנס לגנרלית הבכירה שיצאה לפני שני פרקים לחתוך את קווי הזמן המיותרים.
ומה חשבה סילבי לעצמה כששיגרה את רבונה למצודת סוף הזמן, אבל עם טיימפד שיכול לחלץ אותה משם ברגע? לא ברור, ואכן רבונה מגיעה, נחושה להחזיר לעצמה את השליטה ברמ"ז – בטח אחרי החשיפה של גברת דקות על המעמד שלה בעבר. בכל מקרה, למרות שהטבח בתא המעצר היה קצת מניפולטיבי, הוא עדיין היה יעיל, ובראד הדושבאג הצליח לעורר קצת אמפטיה הפעם, למרות שהוא קיבל כמובן את ההחלטה הלא נכונה. הפאנץ' האחרון של הגנרלית לרבונה היה ממוקד וקולע – "איך זה מרגיש לדעת שכולם כאן מעדיפים למות מאשר ללכת אחרייך"? – אבל שוב, עד אתמול בערך הייתם הולכים אחריה. שיחה אחת לא אמורה לשנות את זה. אז זה היה קצת מהיר והרבה מאולץ, אבל בגלל שזה שולב בתמה הכללית של התפכחות הווריאנטים שמשרתים ברמ"ז, זה החליק לי בגרון – בטח כשבמקביל אנחנו רואים את הלבטים של סילבי באותו הנושא בדיוק.
שתי השיחות העוקבות שלה, ההתפרצות על מוביוס והשיחה עם לוקי בחדר הפאי-לימון, היו כתובות ממש טוב. כשלוקי תוהה מדוע היא חסה על טיימלי ולא חסה על ההוא שנשאר, היא אומרת בפשטות "ויקטור פחד. ההוא שנשאר לא פחד." ואז היא מוסיפה: "ואולי גם הוא פחד, אבל לא הצלחתי לראות את זה."
ההתפתחות של סילבי כדמות, בינתיים, משמעותית, והתמיכה של לוקי בה מעניינת יותר מהמסע הרגשי שלו העונה שלא קיים עד כה.
ומייד אחר כך הפרק מעלה הילוך, ודוחס מאורעות משמעותיים זה אחר זה: גברת דקות משבשת את השליטה במערכות הרמ"ז ורבונה יוצאת למסע השתלטות, ובינתיים הבבל"ת הטכני של או-בי משכנע אותנו שמשהו ממש נורא עומד לקרות (כבר אגיע לזה). המפגש המחודש של טיימלי עם רבונה וגברת דקות היה קומי להפתיע בפרק כה דרמטי, אם כי לא ברור מה ניסתה רבונה להשיג שם: אם הרמ"ז קורס, למה שזה לא יהיה שהיא מנסה לעשות לא אמור להיות שום ערך. היא תכננה להציל את הנול בעצמה? ואז מה?
האפוקליפסה ממשיכה לרוץ, וכך אנו מגלים, כבר בפרק הרביעי, מי הוא זה ש"מחק" את לוקי מהפרק הראשון – וכמו שניחשו פה ליטרלי בתגובה הראשונה לעונה, זה היה לוקי עצמו, והעתיד השחור שנצפה שם הוא הקריסה הנוכחית של נול הגורל.
בכל מקרה, המרוץ ממשיך, וגברת דקות שהצליחה להלחיץ אותי כבר פרק שני ברציפות מוּסרת מהמערכת. הרגע שבו או-בי מאתחל את המערכות כדי להסיר את הגישה של השעון הדובר – ועל ידי כך גורם לכוחות של הלוקים לחזור – שעשע אותי למדי. כמו הקטע ההוא בהארי פוטר שמסירים את הכישוף שמונע התעתקות בשטח בית הספר. אני תוהה, אגב, האם גם הכוחות של אבני האינסוף – שבהן, כזכור, משתמשים אנשי הרמ"ז כסימניות ומשקולות נייר – פעילים כעת.
ואפילו זה לא הכין אותי לסוף: לוקי וסילבי משתלטים על בראד ורבונה, וטיימלי מתנדב ללכת עם המקגאפין אל תוך הנול כדי להציל את המצב, אלא שהוא מתפורר בשנייה, והנול קורס אל מול עיניהם של הגיבורים.
קאט.
זה, כאמור, היה עמוס, ותפס אותי לא מוכן. לראשונה מזה הרבה זמן מארוול הצליחו להפתיע אותי, אבל הסיבה שאני לא מתרגש מזה כמו שהייתי אמור (ולפי שיטוטים קצרים ברשת, לא רק אני אדיש) היא שלאף אחד עדיין לא ברור מה לעזאזל ההשלכות של זה! אני מתלונן על זה כבר כמה פרקים: לא ברור מה תפקידו של הנול בקיומו של היקום, שבוודאות קדם לו. אם הנול קורס, מה מושמד, ובעיקר, למה? כלומר, הייתי שמח להניח שהקטסטרופה הנרמזת תגרום איזשהו שינוי בעולם של מארוול, אבל אנחנו כבר למודי אכזבות מפרק הסיום של עונה 1 – שגם בו הייתי בטוח שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ובסוף מה שקיבלתי זה את יוצר הסדרה, מייקל וולדרון, מצהיר כמעט בדרך אגב שאין שום קשר בין קווי זמן ליקומים מקבילים.
הפרק הזה היה אפקטיבי ולא צפוי מצד אחד, ומהיר ומאולץ מצד שני. היוצרים דחסו לתוכו תוכן של פרק סיום, ביססו נבלית מרתיעה שלא חשבתי בכיוון שלה בכלל ונתנו עומק לא רע לדמות מרכזית, ומאידך גיסא פספסו בקטן עם קלישאות בבל"ת בדרך ובגדול עם ההנחה שלצופים המבולבלים יהיה מאוד אכפת מהסוף המפתיע.
רק מה, אני עדיין מודה בפה מלא שעצם טריפת הקלפים – הגם שאני לא בטוח מה בדיוק היה בחפיסה – הייתה מפתיעה בשלב הזה. עוד שליש עונה לפנינו, ולמרות שעון החורף שנכנס לתוקפו והקדים את השבת בשעה, את הפרק הבא אראה כבר ביום שישי.
פרק 5: מדע/בדיוני
בעיקרון, אני לא אוהב שסרטים או סדרות גורמים לי לעבוד קשה. למדתי מספיק סוגיות בישיבה. אם אני צריך לחשבן "מה הבנתי בהתחלה, למה זה לא נכון, למה זה גרם לבלבול, ומה ההסבר האמיתי שלפיו מיושבות כל הקושיות", אז אני לא נמצא מול מסך, אלא מול סטנדר.
וזאת הייתה, בגדול, הבעיה היחידה שלי עם פרק 5 שנע בין טוב למעולה לכל אורכו – ואני מבקש מראש מחילה מהקוראים על הפלפול הקצר שאני עומד לכתוב, ומוציא אותו כבר על ההתחלה למרות שבדרך כלל אני נצמד לכרונולוגיה, כי אחרי זה אני רוצה להתמקד בטוב שהיה לפרק הזה להציע, אז בואו נפנה את זה מהשולחן. אזהרת ניטפוק ארוך, ראו הוזהרתם.
קאט לסוף העונה הראשונה: קאנג מזהיר את לוקי וסילבי שהוא הקים את הרמ"ז כדי למנוע מהווריאנטים שלו להתחיל שוב מלחמת-יקומים-הכול-בכול, ואם יהרגו אותו, קווי הזמן יחזרו לסורם ואיתם הווריאנטים הרבים והמסוכנים. אוקיי, סבבה. לוקי נבהל, אבל סילבי לא משתכנעת והורגת את "ההוא שנשאר". קווי הזמן מייד מתפצלים בהמוניהם. לוקי שנזרק חזרה לרמ"ז מגלה שאף אחד לא מכיר אותו.
עונה 2 מתחילה להסביר דברים, ועם זאת לסבך אותם: קווי הזמן המתפצלים – ועימם הווריאנטים של קאנג – אינם הבעיה היחידה, אלא גם הרמ"ז עומד לקרוס בגלל נול הגורל (אחרי חמישה פרקים מותר לי כבר לרמוז בגסות למקור הרפרנס הזה?), ומתחילת העונה אני עומד פה ותוהה מדי פרק: אז מה האיום העונתי? הווריאנטים של קאנג, או קריסת הנול?
ובעיקר בעיקר, אם זה השני, מדוע זה סיכון בכלל, הרי היקום היה קיים עוד לפני הנול שבסופו של דבר קאנג יצר מתישהו? ואם איכשהו זה כן הגיוני, מדוע ההוא שנשאר לא היה מוטרד מזה שכל קווי הזמן אשכרה יעלמו במקום סכנה ערטילאית יותר כמו "מלא גרסאות שלי יחליטו להילחם זו בזו"?
ואז פרק 5 סוף סוף לכאורה סיפק תשובה מפיו של לוקי: זה שניהם. כל זמן שהנול קיים וממילא הרמ"ז קיימת, יש עוד סיכוי לשלוט על קווי הזמן איכשהו; כלומר, עצם המוות של ההוא שנשאר לא בהכרח יגרום נזק בלתי הפיך, לכל הפחות לא מייד. מה שכן עלול לקרות הוא שבגלל קווי הזמן המרובים הנול יקרוס והרמ"ז תמות – ואו אז, לא תהיה שום אפשרות לשליטה על הווריאנטים של קאנג, ולא שהחשש הוא שכל קווי הזמן יעלמו. לוקי בעצם מנסה להציל את הרמ"ז כדי למנוע את מלחמת היקומים, והשאלה היא האם אכן המוות של ההוא שנשאר היה נקודת אל חזור.
אוקיי, זה… קצת הגיוני? כלומר, נונסנס כשחושבים על זה, אבל זה נכון לכל ה-MCU מתחילתו.
אלא שאחרי כל המחשבות הללו והפתרון שהתיישב על לבי, הפרק בבום זרק הכול לפח והודיע: לא, אם הנול קורס הסכנה היא לא הווריאנטים – אלא כמו שחלק מהדמויות אמרו, שום דבר לא יחזיק מעמד בלי הרמ"ז וכל קווי הזמן יעלמו לתמיד. מעצמם. בלי קשר למלחמת הקאנגים. אררררררגגג. אולי בפרק הבא יגיע טוויסט נוסף שיסדר את המהומה סופית (אני עדיין חושד ש"ההוא שנשאר" צפה איכשהו את כל מה שקרה, ושנקבל עוד קצת ג'ונתן מייג'ורס לקראת הסוף), אבל אני כבר סקפטי בשלב הזה.
אז פאק איט: אם הסדרה עצמה זורקת את ההיגיון לפח בשביל מסע דמויות טוב ונוגע ללב, למה שאפסיד לעצמי עם הניטפוקים האלה? מה עוד שבמין מודעות עצמית מעניינת, נראה שלוקי עצמו לא באמת בטוח בהסברים שלו ודי מודה שהוא ממציא אותם כי הוא צריך מטרה בחיים, ובעיקר חברים.
כן, בואו נדבר על הרגע המקסים הזה. אחד הרגעים החזקים בפרק הראשון של הסדרה היה לוקי שנשבר ומודה שכל מעשי הנבלה שלו היו ביטוי עצוב לחולשה שלו; בפרק הנוכחי, החמישי לעונה השנייה, אנחנו סוף סוף מבינים את השלב הבא במסע של לוקי אחרי ההבנה מה הוא לא: הוא מחפש מה הוא כן. זה היה נוגע ללב, וזה בוצע מצוין – אחד מהרגעים הכי חזקים של טום הידלסטון בתפקיד.
באופן כללי, הפרק הזה היה נהדר כי הוא הצטיין בחקר דמויות ונגע במניעים בצורה אורגנית וסוחפת. התמה של העונה כולה, כבר אפשר להגיד, היא החיים שהיו יכולים להיות; החיים שאנשים פספסו. כל הכעס של סילבי הוא על החיים שנחטפו ממנה, והרצון שלה הוא להיות אדון לגורלה, גם אם זה להחליט להיות עובדת מקדונלדס. גם פרק 2 עסק בזה, אם כי בגמלוניות מעצבנת לאללה; הפעם התסריטאים אתגרו את עצמם, וישבו לתת לכל דמות שהכרנו מהרמ"ז רקע מינימלי עם אופי מספיק עמוק כדי לתת רפרנס לדמות שאנו מכירים, עם הבנה מינימלית כיצד זה השפיע עליה גם אחרי שהיא נחטפה לרמ"ז וכל זכרונותיה נמחקו.
ובעוד שקייסי למשל נכתב שוב כהפוגה הקומית, שודד שנמלט מאלקטרז וגם כעת מתלהב מהמכשיר רק כי אולי הוא יוביל אותו לתוך כספת של בנק; וB-15 שובצה לתפקיד אחות, שזה קלישאתי אבל מסביר את טוב הלב שהיא ניחנה בו גם בעונה הראשונה – הרי שלאו-בי ומוביוס נכתבו תפקידים עם ניואנסים מפורטים בהרבה, ואוון ווילסון וקי הוי קוואן זהרו בכל רגע שהיו על המסך. וגם מבין שניהם, קל להישבות בקסמו של מוביוס אחרי שאנחנו מצפים כבר מהעונה הראשונה לראות אותו רוכב על ג'ט סקי; העבודה הקשה יותר הייתה לגרום לנו למצוא משהו באו-בי שעד כה היה מצחיק וחמוד, וכעת פתאום הופך פשוט לסיפור פאקינג טרגי.
כל האופי הצחקני שלו, כל הדאחקות, כל הבבל"ת – פשוט התרסק לי הלב. הסצנה הפותחת בחנות הספרים הייתה מדוייקת בכתיבה ובביצוע, וכל מה שקורה אחר כך במחסן שלו עם העיצוב שעבר איתו אחר כך למחסן התיקונים של הרמ"ז… וואו.
וזה מה שפרק ממש טוב בסדרה אמור לעשות – הוא לא רק היה טוב בפני עצמו, אלא שיפר פרקים קודמים בדיעבד. רמת העניין שלי בכל אחת מהדמויות זינקה להפתיע, ואני מוצא את עצמי מצר על כך שיש לי רק עוד פרק אחד בחברתן.
מה שקרה בפרק הזה הוא גם משחק נבון עם ציפיות. קריסת הנול יכלה להביא אולי לספקטקולריה מלאת פאן סרוויס על קווי זמן מקבילים במארוול, אבל כמו שכתבתי בשבוע שעבר, אף אחד לא באמת התרגש מהרעיון הזה. אז היוצרים ידעו את זה והלכו בדרך הקשה: בואו נשתמש בזה כדי לגרום לסיפור להיות מעניין. וזה עבד להם.
כל כך עבד להם, שכמעט שכחתי שסיפור המסגרת עדיין עומד על כרעי תרנגולת, ושעדיין לא ברור למה כל העולם הופך לספגטי אם הנול קורס. ולמה בעצם לוקי התחיל מלכתחילה "להחליק" בין זמנים, ולמה הוא מצליח פתאום לשלוט בזה. ומה בעצם רמז רגע הסיום של הפרק, שבו הוא הופיע מחדש בדקה שבה קרס הנול; ובכלל, הרי אופי המסעים שלו בזמן עד כה היה שהוא ראה את עצמו מהזמן האחר בכל פעם שזה קרה, ולא ראינו את לוקי מהעתיד בסצנת הקריסה.
ושאלת השאלות היא, האם פרק הסיום יצליח לא רק להציל את הסיפור הכללי הרעוע, אלא גם לכבד את חקר הדמויות המופתי שקיבלנו בפרק הזה. פרק הסיום של עונה 1 ענה על הציפיות, בואו נקווה שזה יקרה שוב; אני, בכל מקרה, אופטימי.
פרק 6: תכלית מפוארת
האמת היא שאני עצבני.
ל"לוקי" היה, על פניו, סיפור לספר: סיפורו של לוקי, אל הכזבים, ואחת הדמויות האהובות משלביו המוקדמים של היקום הקולנועי. הדמות הפופולרית הזו קיבלה ביקום ה"ראשי" סוף מזעזע: הוא נהרג כמו מקק על ידי ת'אנוס בתחילת "מלחמת האינסוף", מה שהעצים את האפקטיביות של הנבל הסגול, אבל קצת החמיץ את הלב על החתרן הבלתי נלאה שהיה חביב הקהל.
ואז הוא זכה לחיים מחודשים בסדרה משלו, ואני לגמרי האמנתי שהסיפור הזה נצרך וחשוב – עד שהבנתי מהי רמת ההיגיון שיוצרי הסדרה שואפים אליה (רמז: מינוס אחת).
ואני עצבני לא רק על היוצרים האלה, אלא גם על עצמי על שנפלתי בזה. רק בשבוע שעבר כתבתי פה מלל רב ובלתי נגמר שניסה לעשות סדר בסמטוחה העלילתית של העונה הזו, כי ממש רציתי שזה יהיה הגיוני. באמת רציתי! אהבתי את העונה הראשונה! אני אוהב את לוקי! אני אוהב את צמד הבמאים מורהד-בנסון. ואני עדיין, למרות הכול, אוהב את מארוול. אבל אם לרפרר במגושם למודל שלבי האבל של קובלר-רוס, הרי שכבר כמה ימים אני תקוע בשלב הכעס.
מרוב עצבים לא התחשק לי בכלל לפרט על כל החורים בעלילה המקושקשת של העונה הזו, ובהתחלה באמת חשבתי סתם לפטור הכול באיזו בדיחת קרש מטופשת בסגנון של "במסננת יש פחות חורים מאשר בעונה 2 של לוקי" וכיוצא בזה. אבל בהפוך על הפוך, החלטתי לשים הכול על השולחן כדי לשכנע את עצמי להוריד ציפיות בפעם הבאה. אני בספק אם הייתה עלילה כל כך מקושקשת בהיסטוריה של מארוול, וראיתי את "שי האלק".
בואו נתחיל ולא אכפת לי כמה ארוך זה יהיה, כי מישהו צריך לעשות את זה (וגם כי אלוהים כמה טעויות ראיתי רצות ברשת) – וזאת על אף ולמרות שרשימת הפאקים הבאה היא כמובן חלקית בלבד.
- אוףףףףףףףף, מאיפה להתחיל, הכול כל כך מטופש. טוב, מהפאק הראשון בעונה: בפרק הראשון כשלוקי "קופץ בזמן" הוא רואה את עצמו בזמן האחר שבו הוא נמצא. בפרק הנוכחי (וליתר דיוק כבר בסוף הפרק הקודם) רק התודעה שלו עוברת, אבל הגוף נשאר אותו גוף. אם זה היה המצב בפרק הראשון, הוא לא היה יכול לקצץ את עצמו.
- מאיפה לעזאזל לוקי קיבל בכלל את הכוחות האלה שלא היה להם בדל רמז עד עכשיו? לא רק להחליק בזמן, אלא גם לעצור אותו לבחירתו כמה שהוא רוצה. אני חושב שזה היה יכול להיות שימושי בכמה מהסיפורים שלו בעבר.
- לוקי למד מאות שנים פיזיקה וטכנולוגיה ומה לא כדי לא להבין שאי אפשר לכייל מכשיר ל"אינסוף"? מה חשבת, טמבל? ואיפה או-בי היה כש"מדען" שרלטן מהמאה ה-18 הסביר משהו שכל תלמיד ביסודי ידע לומר?
- מה לכל הרוחות היתה התכנית של "ההוא שנשאר"? לא, באמת, מה? הוא ממחיש בפרק שהוא בקלות יכול היה להתחמק מלהיהרג מסכינה של סילבי, והטוויסט הוא שהוא ידע מה יקרה ללוקי ושלוקי יחזור בזמן! מגניב! רק שזה לא מגניב בכלל, כי – מה? גם בהנחה שלוקי כן היה הורג את סילבי, מה לעזאזל אתה מרוויח מכל זה? למה לא להיפטר פשוט מצמד הנודניקים ולהמשיך בחייך?
- הטוויסט הכי גדול: הנול לא עמד להתפרק, אלא יועד מלכתחילה לפרום את כל קווי הזמן חוץ מציר הזמן הקדוש! אז למה צריך לכל הרוחות את הTVA בכלל אם המכשיר הזה עושה את זה לבד? למה כל המוסד והטכנולוגיה והווריאנטים? או כמו שלוקי עצמו אומר כשהוא מבין את זה, "איזה בזבוז זמן".
- המוח שלי גם נהיה סבון מלהבין בכלל את הדילמה של לוקי. לא ברור למה הוא מתלבט האם להרוג את סילבי, הרי זה לא ישנה כלום בכל מקרה – אם הוא יהרוג אותה ו"ההוא שנשאר" יישאר בחיים, ציר הזמן הקדוש יישאר ולא תהיה מלחמת וריאנטים. אם הוא לא יהרוג אותה ו"ההוא שנשאר" ימות, הרי גילינו בעונה הזאת ששוב ציר הזמן הקדוש יישאר ולא תהיה מלחמת וריאנטים. ההבדל היחיד בין התרחישים הוא לכאורה הרמ"ז עצמה, ששורדת בתרחיש השני אבל לא בראשון, אבל זה לא הדגש של הסדרה ולא של הדמויות עצמן. אחר כך קאנג אומר שאם לוקי יהרוס את הנול, אז תתרחש מלחמת הווריאנטים שלא תהיה כבר דרך לעצור. הייתי מסוגל להבין את הדילמה הזו, אלא שאז מתברר – משום מה – שבלי הנול בכלל שוב קווי הזמן גוועים, מה שמוביל לסעיף הבא:
- מה באמת הקטע בסוף? למה קווי הזמן גוועים בכלל בלי הנול, ולמה אם לוקי תופס אותם בידיים הם מפסיקים למות? כלומר, חוץ מתירוץ לספק לו סוף הירואי עם הדמיה של עץ החיים במיתולוגיה הנורדית, יגדראסיל.
- למה היינו צריכים העונה את העלילה של גברת דקות והשופטת רנסלייר, עלילה שלא הובילה בסוף לשומקום ולא גרמה לשום התפתחות?
יש עוד, אבל הרעיון מובן. היו ליוצרים תחנות בסיפור, מקומות שהם רצו להגיע אליהם ותמות שהם רצו לגעת בהן. הסיפור מסביב לא הסתדר, אז פשוט לא סידרו אותו, אלא נופפו בידיים ממש חזק.
מה שחבל הוא שהתחנות האלה, של הדמויות האלה, היו טובות. ובסדרה ככלל היו דברים טובים, גם בפרק הזה ספציפית. המונטאז' של הניסיונות החוזרים והנואשים? מעולה וסוחף. המשחק של ג'ונתן מייג'ורס (ושוב הבאסה על האיש במציאות)? ממשיך להיות פנומנלי. הרגע בו הוא מחקה את עצמו משחק את ויקטור טיימלי היה פנטסטי. הוויזואליה נהדרת (חסכו פחות על אפקטים הפעם, כך נראה). שוב אחלה בימוי, וכן, באיזשהו מקום, גם אחלה סיפור – כי הסיפור האישי של לוקי ומרדפו אחר הסיפוק העצמי פשוט עובד. נכון שהדילמה שהונחה בפניו היתה מאולצת עלילתית ברמה של תלישת שערות, אבל היא הייתה טובה, עמוקה ומשמעותית, והשיחות של לוקי עם סילבי ומוביוס נכתבו נהדר. וגם המשחק של הידלסטון בסדר גמור, והסוף, גם זה כאמור, אפילו מרגש: לוקי בוחר להיות הגיבור, ועושה את הבחירה האולטימטיבית – מקריב את עצמו עבור קיום החיים.
גם בזום אאוט על הסדרה כולה יש מה להעריך. המסע שהיא העבירה את הדמויות שלה מוצלח, עובד היטב ואפילו עקבי. היוצרים עשו כמה מהלכים חכמים, ובראשם התמה של הסדרה כולה: "החיים שיכלו להיות", תמה שאני אוהב באופן אישי, הובילה לפרק 5 המעולה (משפט שנכון לשתי העונות) ובסופו של דבר גם לגאולה של לוקי עצמו בסוף הסיפור. ולא דיברתי מספיק על המוזיקה הנפלאה של נטלי הולט, למשל.
אבל הכול מתגמד בעיניי למול הבעיה שהיא העלילה המקושקשת. לוקי צריך סוף של גיבור, אז נעשה מהלכים בלתי הגיוניים לחלוטין בשביל זה, ויהי מה. ואני, כאילו, שמח בשבילו, אבל לא מצליח להבין למה הוא שם.
אפילוג
…כל מה שכתבתי עד עכשיו נכון – אבל זה עדיין לא הכי גרוע. לא, מה שהכי גרוע זה הייאוש שלי, מעריץ פנאטי, ממארוול.
כי הנה שאלה לסיכום:
- למה היה צריך בכלל את כל הסדרה הזו?!
טוב, נכון, עניתי על זה בעצמי. לוקי הוא דמות אהובה וצריך לתת לו סוף מספק. אבל "לוקי", כבר מההתחלה, התיימרה להיות יותר מסיפורו של לוקי הדמות. הרמ"ז נבנתה (ובהתחלה, בצורה מוצלחת) כשלב נוסף ביקום הקולנועי: הרגע בפרק הראשון לסדרה שהראה כיצד במקום הזה אין משמעות אפילו לאבני האינסוף נותר חקוק בזיכרון כאחד הרגעים המצמררים בתולדות העולם הזה. סוף העונה הראשונה רמז בכבדות על השפעות משמעותיות לשאר הסרטים והסדרות, וזה היה מרגש, בלי שום ציניות.
ואז, הן מחוץ לסדרה והן במהלך עונה 2, מארוול זרקו הכול לפח: שום משמעות, שום השפעה, הכול בלבולי מוח וקשקושי מעריצים במקרה הטוב או הטרלות מכוונות של מארוול במקרה הרע. כל הסיפור הנגיד-מוצלח של הדמויות נעטף בהמון בלגן ויומרה ואוויר ריק, ותעלולים שעבדו גם עליי – אבל התנפצו כמו האשליות של אל הכזבים.
והרי אי אפשר לנתק את "לוקי" ממארוול. אולי זה לא הוגן: אם זאת סתם הייתה סדרה על אל נורדי שמסתבך עם עצמו הייתי סלחני כלפיה הרבה יותר, אבל מצטער, אתם אלו שהרמתם ציפיות וחשפתם את הנבל הגדול הבא שלכם בסדרה הזו רק כדי שכשהיא תסתיים שום דבר בסטטוס קוו לא ישתנה; ואין לאיש מושג האם תהיינה השלכות לכל המהומה הזו, או שהדבר היחיד שהמעריצים יקבלו ממנו הוא השאלה בכל הסרטים והסדרות הבאים ביקום: "למה הרמ"ז הכל-יכול לא מתערב פה, הרי כבר אין הקטע של "ציר הזמן הקדוש" (התירוץ בעונה הראשונה), אז קדימה תעזרו לכל החלכאים והנדכאים בעולם."
והתיאוריות ממשיכות לרוץ גם עכשיו: האם לוקי יחזור בעתיד, מה המשמעות של זה שכל חיי כל היקומים בידיים שלו (לא יודע, מצד אחד יוצר הסדרה והתסריטאי של "ממדי הטירוף" אמר שקווי זמן הם לא יקומים מקבילים אבל מצד שני היו חייבים לזרוק בפרק אזכור למאורעות "קוונטומאניה" עם המילים "יקום 616"), האם הרמ"ז תגיח שוב מתישהו ועוד ועוד בלאגנים כיד הפאנדום הטובה על כולם.
וכל זה עשוי להיות מעניין, אבל פאק איט, מארוול איבדו אותי. אני ממאן להתרגש כעת ממשהו שאולי ישתלם בעתיד, והגיע הזמן שהם יעבדו אצלי במקום ההיפך: אם בעתיד באמת יהיה קישור למאורעות הסדרה, אני איהנה אז. לא עכשיו.
אני מוכרח להעיר שתגובות (שקיבלתי) בסגנון "שנים אני אומר שמארוול זה פח והנה אתה סוף סוף מתפכח" מרגיזות קצת, כי מותר לי לחשוב שחברה שפעם עשתה דברים טוב התחילה לעשות אותם פחות טוב. אבל כן, הפרק הסוגר של "לוקי", סדרה שממש אהבתי עד יום שישי האחרון, גרם לי – לראשונה – תחושת מיאוס ממארוול. אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל הם התחילו.
אני לא יודע אם זה רק אני
ואני מחשיב את עצמי כ"מחמיר" בענייני ספוילרים, ובגלל זה אני נהנה לגלוש פה באתר, אבל מה שכתבת בתגובה זה לא ספוילר לפרק 1, זו השערה למה שיכול להתגלות בהמשך הסדרה, ואמנם זה ניחוש, אבל עדיין, הייתי שמח אם האזהרה בכותרת הייתה מפני ספוילר אפשרי להמשך הסדרה, ולא מפני ספוילר לפרק 1, על מנת שאחליט אם אני מעוניין לקרוא
זה כן ספוילר למשהו שקורה בפרק 1
למרות שההקשר די קלוש. זה לא יכול להיות ספוילר להמשך הסדרה, כי אף אחד לא ראה אותה עדיין (חוץ מכמה מבקרים כנראה). תיאוריות לגבי המשך הסדרה צריך בדרך כלל לסמן באזהרת ספוילר כי הן על פי רוב כוללות הקשר מספיילר לפרקים שכבר יצאו.
כיף של פרק
לא הייתה לי הרבה התלהבות לעונה השנייה של "לוקי" אחרי מה שיצא מ"פלישה סודית", אבל הפרק הראשון הזה הצליח להזכיר לי למה כל כך נהניתי מהעונה הראשונה מלכתחילה. הדינאמיקה של וילסון והידלסטון נשארה נפלאה, וכנראה האספקט הכי מוצלח של הסדרה. התוספת המבורכת של קי הוי קוואן רק חיזקה אותה, והייתה מרעננת במידה הנכונה, בלי לגרוע מהכימיה שכבר הוכחה כאפקטיבית.
העלילה עצמה עוד לא ממש התפתחה, אבל אהבתי את שלל השנאניגנס והשטויות החצי-קוהרנטיות על מסע בזמן. הסדרה תמיד הייתה הכי כיפית כשהיא לא לקחה את עצמה יותר מדי ברצינות, וזה בדיוק מה שהרגשתי מההחלטות התסריטאיות בפרק הזה. אמנם נראה שכן יהיו דברים מעניינים לחקור – והנושא של הואריאנטס שמאכלסים את הTVA ממשיך לקבל את המקום הראוי כדיון משמעותי – אבל הסדרה לא שוכחת מה הכי עובד בה ונותנת לשעשועים האלה מקום.
פרק מעולה שמרים ציפיות לקראת עונה שתהיה בתקווה משעשעת והזויה כמוהו.
בינוני לחלוטין. הקסם שהיה בעונה הראשונה די התפוגג.
הידלסון בתצוגת משחק אובר אקטינג, עלילה מקושקשת שמזכירה את הפרקים היותר גרועים של דוקטור הו מאשר את הטובים, ומעל הכל מרחפת הבעיה האמיתית – קאנג לא באמת מעניין בתור האיום הראשי.
אני אתן ניסיון גם לפרק 2 אבל נראה שזה הסוף גם עם הסדרה הזאת. שזה הגיוני כי צמד הבמאים הזה החריב את מון הייט אז לוקי קטן עליהם.
קאנג היה מעניין לדעתי בסוף עונה 1
אבל אחרי אנטמן, הוא פשוט מעפן. ראיתי סרטון שמסביר יפה איך פשוט חרבו בבחירות התסריטאיות את כל החשש ממנו. אחפש.
מפסיד לנמלים?! באמת?!
אני מסכים על קאנג של העונה הראשונה (כזכור)
ומסכים על קאנג של "קוואנטומניה" – אבל נכון לעונה השניה של לוקי, אין מה לדון על קאנג כי עוד לא פגשנו אותו. ממש מוזר להסיק משהו לגביו כרגע, בטח כשבהמשך קאנג עצמו יהיה כנראה דומה לביצוע של הסדרה, כי, נו, זאת *אותה סדרה*.
אני לא מסיק כלום מפרקים שלא ראיתי. קאנג היה מעפן בלוקי 1 וגם באנט מן.
לכן, כנבל ראשי בלוקי 2 הוא פשוט לא מעניין. הרי לוקי 2 זה לא משהו חדש – זאת נגזרת של מה שהיה.
דעתך ידועה.
ולכן לא הגבתי לך, אלא למי שהגיב לך וכתב שקאנג של עונה 1 כן עניין אותו.
אני חושב שהבעיה עם קאנג לא תסריטאית
הבעיה עם קאנג זה שיודעים שהדמות לא תשאר איתנו הרבה זמן או תעבור שינויים משמעותיים בגלל השחקן, והסיבה היחידה שהוא נמצא בעונה השנייה של לוקי זה כי היא כבר צולמה ואין מה לעשות. כמובן שלפעמים אפשר להפריד בין היצירה לאמן אבל זה מאוד קשה בדרך כלל.
לא נראה לי שהם יוותרו על הדמות שלו, אבל ככל הנראה יהיה שחקן אחר בעתיד.
(ל"ת)
אחרי מה שעשו בsolar opposites, הכל אפשרי
(ל"ת)
מה עשו שם? יש לי אי סבילות לג'סטין רוילנד.
(ל"ת)
למה ליהוק זה ספוילר?
(ל"ת)
רשמת:
לא ברור למה הוא מתלבט האם להרוג את סילבי, הרי זה לא ישנה כלום בכל מקרה – אם הוא יהרוג אותה ו"ההוא שנשאר" יישאר בחיים, ציר הזמן הקדוש יישאר ולא תהיה מלחמת וריאנטים. אם הוא לא יהרוג אותה ו"ההוא שנשאר" ימות, הרי גילינו בעונה הזאת ששוב ציר הזמן הקדוש יישאר ולא תהיה מלחמת וריאנטים. ההבדל היחיד בין התרחישים הוא לכאורה הרמ"ז עצמה, ששורדת בתרחיש השני אבל לא בראשון.
חלק ממה שרשמת לא נכון לדעתי.
קודם כל, במקרה בו סילבי הרגה את ההוא שנשאר, גם ציר הזמן הקדוש יתפורר/ ייהרס על ידי מלחמת הוריאנטים. רשמת שהוא ישרוד במקרה הזה.
שנית, ה TVA שורדת רק במצב בו לוקי הורג את סילבי וההוא שנשאר נשאר בחיים, ולא כשסילבי הורגת את ההוא שנשאר, שזה התרחיש הראשון שכתבת ולא השני. בנוסף, גם ראינו שבסופו של דבר ה – TVA נעלמה וכולם חזרו לחיים שלהם, וזה היה הרבה אחרי שסילבי הרגה את ההוא שנשאר. אתה אמרת את ההפך.
אני אשמח שמישהו יתקן אותי אם אני טועה ויסביר לי את הסיטואציה כמו שהיא.
תודה
כן, הרגיש כמו קשקוש
יש נול זמן וקפיצות בזמן וזה הכל מסוכן ודחוף אבל פותרים את זה במקום.
מסכים עם הביקורת שהקטע עם הזכרונות שמתעדכנים היה חמוד.
לכאורה זה לא כל הוריאנטים
או בי עצמו לא יודע שקיימים וריאנטים נוספים מעבר למה שציר הזמן הקדוש מאפשר, ולכן הוא לא מעלה דרישה שכזו.
הוא כן מציע איפוס מחדש לדמות שבורחת מהזמן, בכך שהיא תאפס את עצמה ובכך תוכל לחזור לזמן הווה (רק שצריך למשוך אותה להווה הספציפי שעליה עובדים, ולזה מוביוס צריך להשתמש במקל). בערך כמו שהיינו בעבר מכבים ומדליקים את המחשב מחדש כשהוא לא היה עובד.
לפי הביקורת יש פה יצירה מצויינת מבית היוצר של מארוול ומושיע הקולנוע והטלוויזיה קווין פייגי. האומנם?
(ל"ת)
זאת בקלות סדרת הטלוויזיה הכי גרועה שראיתי השנה.
שזה פינוק, כי ראיתי המון דברים טובים השנה. ובכל זאת.
ראית עוד סדרות מארוול לאחרונה?
כי הן בקלות יותר גרועות. דווקא לוקי בצד של הטובות.
בשנה שבה קיבלנו את הדב ויורשים - לא צריך מושיע כי הכל בסדר.
לגבי סדרות אחרות של מארוול – כולן בערך באותה רמה (חוץ מלוקי 1 וגם ונדה-ויז'ן שמתבלטות לחיוב).
וכולן מאותו סוג, כי למה לא
(ל"ת)
איזו טלוויזיה משמימה, אלוהים
אתמול ניקרתי פעמיים מול הפרק השלישי, ולא רק כי נשארתי ער עד מאוחר בלילה שלפני כדי לשחק ב"ספיידרמן" החדש. עברנו חצי עונה וברוב הזמן בהיתי בפרקים האלה בלי שאכפת לי משום דבר שקורה. כבר התחלתי להתגעגע ל"נצחיים".
עלתה לא מזמן כתבה על בעיות בהפקות הטלוויזיוניות של מארוול ועל כך שהם עושים חישוב מסלול מחדש בגישה שלהם לסדרות. אבל בקצב הזה, עד שהגישה הזאת תבוא לידי ביטוי, מי יודע כמה צופים ישארו.
שרדתי בקושי את פרק 2
מאכזב, כל כך מאכזב. אחרי "ונדויז'ן", "לוקי" הייתה הסדרה שהכי אהבתי בגלגול הטלוויזיוני של מארוול.
הסדרה המקורית הייתה תערובת נדירה, קצת סוריאליזם (זכורה במיוחד הסצנה שלוקי צריך לחתום על מסמך שמכיל את כל מה שהוא אמר אי פעם), קצת באדי-קופ, קצת תעלומה והכל איכשהו התבשל יפה.
פה נראה שהשלם קטן מסכום חלקיו, הגדילו והרחיבו חלקים מהעולם, אבל רק הפכו אותו למשעמם יותר ושטוח.
רק שיקגו? את כל רמת גן!
מה ספוילר? זה קרה ב 1981 …
תוך כדי כתיבה הבנתי שלא כיף איתי במסיבות.
אחרי פרק 3 - אני בחוץ.
מעבר למה שנאמר מעלי, מה שחתם את ההחלטה היא תצוגת המשחק הקרינג׳ית של מייג׳ורס שהיתה שוות ערך לעזרא מילר בפלאש.
חוץ מפרק 1, לוקי הוא דמות אחת מאנסמבל
וגם שם התוספת שלו מעל האחרים היא שהוא המקגאפין של הפרק.
הסוד של קאנג על רנסלייר
הם בעצם אותו אדם. רנסלייר נולדה אינטרסקס ואחרי שילדה תינוק לגבר מסתורי, עשתה ניתוח להפוך סופית לגבר. הגבר הזה? קאנג, אותו אב של התינוק ואולי גם התינוק עצמו. טאם טאם
האם זה נחשב ספווילר מעלי?
(בעיקר הכותרת של ההודעה מעלי).
בכל מקרה בעולם של מולטיוורס זה לא צריך להיות כל כך מסובך היא יכולה פשוט להיות ורייאנט של קאנג…
ונהנתי משני הפרקים הראשונים אבל הפרק השלישי היה מייגע ממש. היה לי קשה לצלוח אותו עד הסוף.
זה נראה לי רפרנס לסיפור זומבים
שהוסרט לסרט נחמד (ונטול זומבים).
אכן בדיחה ורפרנס לסרט אחר
שלא יוזכר כדי למנוע ספוילר אליו
אוף, אוף, אוף
מילא שגם פרק 4 היה snooze-fest (ולא, הסוף הזה לא עורר אצלי שום רגש), מארוול לוקחים את הבמאים שמביימים את רוב הפרקים בעונה הזאת בשביל "דרדוויל: נולד מחדש", שההפקה שלה התחילה מאפס לא מזמן. משום מה נראה שהם רצו לחרוץ את גורלה כמה שיותר מוקדם. לפחות תמיד יהיו לנו את העונות של נטפליקס…
וזה כדי לשפר את מה שכבר נעשה ונזרק לפח!
(ל"ת)
יהונתן לא פה כרגע כדי להגן על מורהד ובנסון
ואני אמנם פחות מתלהב מהם ממנו, אבל עדיין חושב שהם במאים טובים מאד, ושלתסריט שהם עובדים איתו גם יש משמעות. פרק 4 של מון נייט היה שלהם והיה אדיר, ומהסרטים שלהם ראיתי רק אחד (סינכרוניק) אבל הוא היה מצוין. מצפה לדרדוויל בהחלט.
פרק 5 של מון נייט היה מעולה - וגם הפרק היחיד שבו מון נייט הוא מוו נייט.
סינכרוניק מרגיש כמו סרט סטודנטים עם תקציב, כמו הסרט שהם עשו לפני זה.
פרק 5 לא היה שלהם
והוא אכן היה מעולה, אבל לא מבין למה ציינת את זה.
אם כי כן אדגיש שזה שמארוול לא לוקחים לדרדוויל את אריק אולסון שאחראי לעונה 3 המופתית, זה פשוט הזוי.
שמעתי שכינו אותם נולאן לעניים. היו רוצים. רמה נמוכה
(ל"ת)
אז באסה שלא לקחו את מי שכתבו/ביימו את פרק 5.
(ל"ת)
אוקיי, הכוונה שלך לא היתה ברורה מההודעה הקודמת
ובכל מקרה, מצידי אין התנגדות. גם מוחמד דיאב היה בסדר גמור.
זה באמת מוזר
הרי יודעים שהוא טוב, ספציפית בסדרה הזו, ושהביטול שלה לא היה בגלל איכותה או הצלחתה.
חשבתי שזה יהיה כמו במקרים הללו שסדרה מבוטלת ומוצאת בית חדש, עם די אותו הצוות…
הרגע המשעשע היחיד בפרק 4
היה הרפרנס ל"בחזרה לעתיד" (כשאובי מראה להם את המודל של הנוּל)
פרק 4
אני לא אגיד שזה היה פרק טוב אבל אני כן אגיד שהצליחו לגרום לי להסתקרן שוב.
עכשיו יש שתי אפשרויות – או שהם יקחו את כל מה שהיה ויבחרו בפתרון הכי משעמם האפשרי. או שהם אשכרה הצליחו לבנות שם רעיון חדש ומעניין. מאחר וזה מארוול זה 99% הראשון ו1% השני, אבל הצליחו לסקרן אותי מספיק כדי שאני ארצה לבדוק את זה, וגם זה לא טריוויאלי בשלב זה.
אני חושב ששם הסדרה "לוקי" הוא קצת מטעה בעונה השנייה
כי העונה הראשונה עסקה בלוקי וההתמודדות שלו עם היותו וריאנט, והעונה השנייה נראה שעוסקת יותר עם ההתמודדות של הTVA בכללו עם השבירה של המשמעות שלו. וכרגע זה מתבטא בעלילה שמתמקדת יותר בהתקדמות הסיפור ולא הדמויות.
יש איזושהי דמות שהיא *כן* ברורה?
כולם בעונה הזו משנים את האופי שלהם כל חמש דקות.
פלוס כולם כל-כך, אבל כל-כך, מטומטמים.
(ל"ת)
ג'ונתן מייג'ורס
אני מודה שאני ממש לא מצליח להבין את ההתלהבות מהמשחק שלו, מבחינתי הוא אחת הצלעות החלשות ביותר מבחינת משחק בסדרה. לא אהבתי אותו כבר בעונה הראשונה, ועכשיו כשהוא משחק את טיימלי ממש קשה לי איתו, הוא משחק מוגזם בעיניי ואני לרוב מאבד עניין כשהוא מופיע.
זה רק אני?
לא רק אתה
גם לי זה מרגיש כמו over acting מצידו ,מה גם שאין משהו ייחודי בדמות של קאנג, כריסטיאן בייל בת'ור 4 והנבל משומרי הגלקסיה 3 הצליחו ליצור נבלים יותר מעניינים ויחודיים מהנבל שהוא so called האיום הכי גדול בפייסים האלה. תאנוס באנדגיים היה נבל מעניין עם נוכחות. וזה אחד הבעיות ב mcu כרגע, חסרים שחקנים כריזמטים שיובילו את ה ב mcu מאז הדמויות שעזבו באנדגיים וזה גם בין הסיבות להידרדרות של היקום הזה.
תכלס, הם יכולים לעשות תיקון ושינוי כיוון
ושהנבל של שומרי הגלקסיה יהפוך לנבל העיקרי. שיגידו שהוא יצר את כל הווריאנטים או משהו, ושגם יהיו לו וריאנטים וכו. זו עלילת קומיקס, זה לא כזה קשה לעשות פיבוט, במיוחד כשיש להם נבל טוב ביד.
דווקא בעונה הראשונה אהבתי אותו
הדמות המשוגעת שהוא יצר היתה מעולה בעיני.
אבל גם בקוואנטמניה הוא היה חלש, ובפרקים האחרונים – זה פשוט היה מעצבן להקשיב לו מדבר. זה משחק מוגזם ברמה של חוגי תיאטרון בכיתה ד'.
אם מארוול היו יכולים
אני בטוח שהם היו גונזים את הסרטים הללו
קוואנטמניה – נצחיים
סרטים כאלה מיותרים ומעליבים את האינטיליגנציה.
אחרי פרק 5 חייב לומר (בלי ספויילרים)
שהסדרה הזו אכזבה אותי – עד שהבנתי שהיוצרים השקיעו בסיפור
תיקון
B15 היא רופאה ולא אחות! גם חלוק וגם סטטוסקופ לא עזר לה כנגד דעות קדומות?
פרק 6 יצא
ואני פשוט לא יודעת מה אני חושבת עליו. הוא מעולה וגרוע וקצת Meh, ומגניב, ובעיקר עשה לי מאוד עצוב.
לפחות קיבלנו שינוי מהנוסחה הרגילה של סדרות מארוול
הסדרות הראשונות התחילו מעניין ואיבדו גובה בחצי הדרך, והסדרות האחרונות היו גרועות לכל אורכן. כאן לפחות קיבלנו סיום מסקרן, כזה שאפשר לקחת למקומות מעניינים בעתיד.
חבל, כי אם היו מקצצים את החלקים המיותרים בעונה הזאת (והיו לא מעט, למשל כל העליליה של ריינסלר וגב' שעון), היה אפשר להוציא מזה סרט מוצלח באורך של שעתיים.
הסדרה בהחלט דובקת בשיטה של קליימקס שהוא כולו פיצוץ cgi כעור וחסר קוהרנטיות ומחשבה.
(ל"ת)
טום הידלסטון היה נהדר ב2 הפרקים האחרונים
חוץ ממנו העונה הזו נעה בין מדהים לגרוע יותר מדי פעמים, מלא חורים ומלא חוסר הגיון אבל גם מלא ברגעים מרגשים ותצוגות משחק נהדרות, עונה מוזרה.
...מה שסותר במפורש את מה שקרה בפרק הראשון לעונה
אבל ארחיב על אינסוף החורים בעלילה בביקורת.
ספוילרים לעונה 2, לא 3
אשמח אם יתוקן
אז.. לראות או לא לראות?
(ל"ת)
לא לראות. אני ממש מצטער על בזבוז הזמן. גם הפרק סיום לא באמת טוב, לא להאמין להייפ.
(ל"ת)
תלוי מה אתה מחפש
אם אתה מחפש הגיון – לא לראות
אם אתה מחפש רגש – אז כן
מקנא במי שהצליח להרגיש משהו בסדרה חסרת הנשמה הזו.
(ל"ת)
הסדרה הזו כל כך משעממת
אבל מעבר לכך היא גם מאוד מתיימרת להיות חכמה. והיא לא.
והיא חושבת שהיא גם מרגשת אבל אין בה אף דמות נוגעת ללב.
אם לא היה כתוב על זה מארבל, אף אחד פה לא היה מעיף בערימת גללים הזו מבט.
הכוונה שלפני הפרק הראשון של עונה 2 זה פשוט לא משהו שהיה
וחיכיתי כל הסדרה שיסבירו, ולא הסבירו.
אחרי שאתה מקבל שיש לו כוחות מניפולציית זמן, אתה כבר מקבל שהוא לומד לשלוט בהם. ההוא שנשאר אמר בפרק 6 שהוא תכנן וגרם לכל זה, בדיוק כמו שהוא אמר בפרק 6 של עונה 1. אבל חסר היה המשפט של "כשהיית בטי וי איי החדרנו לך ננו מוליכי פלזמת זמן שפועלים רק על ענקי כפור כי הם היחידים שלא מתחממים ומתפוצצים כמו המכשיר הזה של נול הזמן."
נתתי דוגמא לממבו ג'מבו מדעי כי זה השטיק של הנבל
יש תסריטאים, התפקיד שלהם זה להמציא משהו שיהיה מעניין.
אבל שוב, כל הקטע בגיבורי על זה שיש לכל אחד איזה קטע מגניב שהוא עושה. זה יהיה לא מתאים ומוזר מאוד אם פתאום באמצע הסרט, קפטן אמריקה, שהכח שלו הוא להיות חתיך מוסרי ובכושר, שבסרט שלו הראו שהוא יכול לעצור מסוק מלהמריא לשתי דקות כשיא הכח, פתאום יתחיל לירות לייזר מהעיניים. ואז הוא ילמד לשלוט בזה בארק עלילתי מעניין במהלך שאר הסרט ובסופו הוא ינצח רעים ע"י לובוטומי דרך האישון שלהם. אבל מה מה קרה שם בהתחלה?! מאיפה זה בא משום מקום??
אני מזכיר שלוקי הוא הגיבור ושכל הקטע עם ההוא שנשאר בתור הסופר נבל של כל הפייז הזה, זה שהוא נבל חכם שמתכנן הכל לאורך זמנים וממדים. אז אני כן צריך מידע שמסביר לי למה שניהם בכלל חולקים מסך באותה הסדרה.
לגמרי. גם אני הבנתי את זה ככוחות חדשים
לא היה חסר לי הסבר, זה פשוט משהו שנראה די עקבי עם מה שעבר על לוקי. בין כל המעברים בזמן משהו השתבש והתנתק, ושם הוא נהייה פחות לינארי מאנשים אחרים – במיוחד כשהלוקי הזה נוצר בהתפצלות לא מתוכננת בזמן.
אלו לא יכולות נרכשות
גם בעולם הפנטזיה בו אנחנו עוסקים. לדברים היו חוקיות, וכמו ש-esh כתב פה, סט הכוחות היה פחות או יותר מוגדר. זה שאם מישהו מתאמן ממש טוב על דבר הוא נהיה טוב בו לא אומר שאני אוכל פתאום לרחף באוויר גם אם אני ממש ארצה ואקפוץ במשך מאות שנים, וזאת האנלוגיה לעולם האמיתי.
אבל אנחנו לא בעולם האמיתי.
לא בקטע של זה סיפור ודברים הם שונים ולסספנד וכאלה.
אלא בקטע שבתוך הסיפור עצמו יש חלוקה לשני עולמות – העולם האמיתי בו לוקי היה עד סוף המשחק, והTVA על נגזרותיו השונות. אלו לא אותם העולמות ולא עם אותם החוקים מבחינה פיזיקלית, ולכן זה לא מפתיע שגם היכולות משתנות. אם פתאום תעבור לעולם שאין בו כבידה, אז אתה כן תוכל לרחף באויר, אבל אתה תצטרך להתאמן עד שתלמד לשלוט בכיוון ומהירות התנועה שלך. הוא עבר לעולם אחר עם חוקים פיזיקליים אחרים,ולכן גם הכוחות שלו השתנו.
אבל לא אמרו או הראו את זה
והכוחות של אחרים לא השתנו, למה רק שלו? למה לא קרה כך ללוקי האשה?
חוזר על הנקודה שממש מפריעה לי: בשתי העונות האחד שנשאר אומר במפורש בפרק באחרון שהוא תכנן כך וכך. זה "ה"כח של הנבל. אומר שידע שזה יקרה ללוקי: אבל למה??
אז למה הוא לא יורה לייזר מהעיניים?
אין בזה שום היגיון. הוא קיבל את הכוחות האלה כי זה מה שהסיפור היה צריך. זה לא אורגני לעלילה ולא מוכרח משום דבר שידוע לנו עליו. ולא ראינו אף פעם שהרמ"ז העניק כוחות חדשים למישהו; אם כבר ההיפך.
מבחינתי זו הייתה קפיצה מחשבתית גדולה מידי
ברמה שהפריעה לי ופגמה בסדרה.
לא הראו שהוא קיבל ממנו, או איך, או מתי. רק נאמר שההוא שנשאר יודע שהוא יקבל ויתפתח. החסירו הסבר של 3 שניות שהיה סוגר פינה שמאיבה לי על השאר. ברגע שיש , אני מסספנד הכל. אבל איך התחיל?
זה מזכיר לי ויכוחים תאולוגיים על אבולוציה: קיום התהליך נחקר ומוכח – אז מתמקדים באיך זה בדיוק התחיל – הקפיצה הזו היא החסרה.
מתי זה בדיוק "נאמר מפורשות"?
נאמר שהוא ידע על הכוחות, לא שהוא העניק אותם.
אין שום, אבל שום הוכחה מהמשפט הזה
בהנחה שהוא ידע על הכוחות, גם אז הוא יכל לתכנן את הדרך או מה שזה לא יהיה.
הם כבר נפטרו ממיגורס (ויש מצב גם מקאנג). לפי מה שאמר התסריטאי של הנוקמים 5 (ואנט מן)
כבר אין מה לחכות לאן הרוח נושבת. הוא לא יצא מהתסבוכת הזו. התדמית שלו הוכתמה והוא כבר הפך לפרסונה נון גרטה בהוליווד. מארוול הם האחרונים שנשארו בקשר איתו כי לא יכלו להיפרד בקלות מההימור הגדול ששמו עליו.
בעולם של מולטיוורס
שבו אדוארט נורטון הוחלף במארק רופאלו, טרנס האוורד הוחלף בדון צ'ידל, ויש לנו 3 ספיידרמנים שונים וכולם חלק מהקאנון – לא אמורה להיות שום בעיה להמשיך בדיוק את אותו הסיפור עם שחקן אחר. אומרים שזה וריאנט אחר ולכן הוא נראה שונה ובזאת זה נגמר.
אז מסתבר...
לפי דיווחים שבחוזה של ג'ונתן מייג'ורס יש סעף שאומר שאסור להם ללהק את קאנג מחדש.
לא ברור אם הסעיף הזה ממשיך להיות רלוונטי במקרה שמייג'ורס מורשע, אבל לכל הפחות זה דורש מהם לחכות לראות מה המצב המשפטי שלו לפני שממשיכים את הסיפור.
נשמע שיש אמת בדברי תסריאטי אנטמן שטען שבמארוול זונחים את כל קו העלילה של קאנג.
(ל"ת)
לא הבנתי, בסרט סוף המשחק האלק הסביר שמסע בזמן הוא בלתי אפשרי והם קופצים ליקומים שונים אם כן איך לוקי נע בזמן? לTVA (ולסוף הזמן) יש יקומים מקבילים? מה זה משנה אם הוא היה הורג את סילבי?
סוף המשחק
וזה הרגע בו סיימתי.
אחרי הנוקמים סוף המשחק הרגשתי שמה שהיה לא יהיה שוב.
לנוקמים הגענו בתהליך ארוך בן עשר שנים, חלקו מוצלח חלקו פחות, אבל הייתה התקדמות מצויינת לעלילה מרכזית שסך הכל הצליחה.
ולכן, ברגע שנגמר הסיפור המרכזי, ברור שבניית עולם חדש יצטרך להיות מדוד ומוגבל בדיוק כמו העולם המקורי. להתחיל להציג דמויות חדשות, רעיונות חדשים ועליחה חדשה.
אז כן, הם השאירו חלק מכוכבי העולם הקודם בשביל לחסוך חצי מהזמן, אבל במקביל החלו להראות אנשים חדשים.
ואז זה החל לקרוס…
ברגע שראיתי שזה פונה לאפיקים חדשים, אמרתי לעצמי שאינו דומה מתבגר שמתחיל לראות איירון מן ומסיים בשנות העשרים שלו, לאדם נשוי, עסוק ועובד שצריך להתחיל להחזיק ראש לעלילה חדשה. ולכן החלטתי לצפות רק במה שנוגע ישירות לדמויות שאותן כבר הכרנו.
וכך, צפיתי בסדרות שנוגועות ישירות לעולם הישן ובסרטים שסגרו עלילות של דמויות (למעט שומרי הגלקסיה 3 שלא הצלחתי להגיע אליו) ואילו על הסרטים (כולל הפנתר השחור) האחרים רק קראתי ביקורות וספויילרים, ונראה שצדקתי בהחלטתי לא להתחיל להשאב לעולם הזה.
לוקי 2 היה מבחינתי ההצצה האחרונה לעולם המופלא של הMCU, שידע עליות ומורדות לאורך הזמן. באמת שרציתי להנות ולהפרד עם תחושה שאולי יום יבוא ונשוב להתעניין במה שקורה.
אך לנוכח הסרטים האחרונים שהפיקו (בין עם דמויות חדשות, בין עם הותיקות), נראה שהם,החליטו לדלג על השלב של הבניה המדודה ולעבור ישר לפיצוצים, כך שלא נראה שיש סיכוי שנצליח לראות את ההצלחה המקורית (וזה בסדר גמור, הם עשו את שלהם על בימת ההיסטוריה, זה לא ימחק. אבל צריך לדעת מתי לחדול).
כך שמבחינתי, לוקי 2 הוא סוף המשחק והעלילה החותמת של כך הדמויות שהיו עד כה…
אולי יש סיכוי שאחזור לספיידי…
חבל עוד לא ראית
שי האלק , מיס מארוול , נצחיים ותור אהבה ורעם,
כמה זמן יכלת לבזבז ולא עשית זאת 😂🤣😂🤣😂
תהיה ביקורת מתגלגלת לIron Heart?
ובאיחור קליל, עונה פצצה ומורכבת ממש .