ביקורת מתגלגלת: לוקי, עונה 2

פרידה של מעריץ.

המצב לא פשוט, וביקשתם שנמשיך לפרסם כרגיל כמה שאפשר, אז הנה, מתחילים עם הביקורת המתגלגלת לעונה השניה של לוקי.

בכל מקרה, כתמיד, שימו לב שיהיו כאן ספוילרים לעונה הקודמת, שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לוודא (למי שכותב תגובות) סימון ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים.


פרק 1: אורובורוס

העונה השנייה של "לוקי" היא הימור. לא מצד דיסני ומארוול – הסדרה כבר הופקה, נכתבה וצולמה אפילו עוד לפני שהתחילו ההאשמות נגד ג'ונתן מייג'ורס – אלא כרגע, הימור עבורי כצופה: האם מארוול יסחפו אותי שוב? העונה הראשונה היא בין תוצרי הMCU האהובים עליי, אבל כל כך הרבה דברים לא משהו הגיעו מאז למסך שלי והורידו לי בעל כורחי את מפלס ההתלהבות. האם בכלל לצפות? (ברור שכן, על מי אני עובד). האם להתלהב? שלא לומר, להתרגש? האם לכתוב מתגלגלת?

ובכן, הפרק הראשון של העונה השנייה עונה "כן" ברור, גם אם זמני, לשאלות האלה. והיופי הוא שזה לא רק בגלל משהו אחד מוצלח שאני אומר "היי, זה היה שווה את כל הלא-משהו שמסביב", אלא שזה באמת היה יופי של פרק שהיה כמעט מושלם בלעשות את מה שפרק ראשון של עונה שנייה צריך לעשות: לתת את ההרגשה שממשיכים את אותו הסיפור, אבל שזה לא בדיוק אותו סיפור.

ההחלטה החכמה הראשונה היא לענות די מהר על אחת השאלות המרכזיות שנותרו בפרק האחרון של עונה 1: איך לעזאזל לוקי הגיע לרמ"ז (ה-TVA, נו) בציר זמן חלופי אם הרמ"ז מעצם הגדרתו הוא מעל צירי הזמן. והתשובה הדי פשוטה – אולי היו כאלה שניחשו אותה כבר אז, אני בכל אופן לא – היא שהוא הגיע לאותו רמ"ז, פשוט בעבר. ושבכלל היה עבר לרמ"ז, משהו שלא בדיוק אמור להיות? פה זה כן קצת מסתבך, אבל כל העסק א. נעשה טוב, ו-ב. פתח בעדינות שאלה שתעמוד כנראה לפתרון בהמשך העונה – מה קרה בשלב מסוים שגרם ל"הוא שנשאר" לרדת אל הצללים ולהתחבא מאחורי שומרי הזמן הפיקטיביים. נרמז שזה קשור לרמונה השופטת, שחוץ מהאזכור הזה לא הייתה בפרק בכלל, מה שטוב כי השחקנית שלה לא הייתה מלהיבה.

אבל עד שלוקי המסכן מצליח להבהיר את מצבו למוביוס המבולבל, מתברר שיש קצת פוליטיקה בתוך הרמ"ז עצמו לעת עתה, ושכמה גנרליות/שופטות רוצות להמשיך ולקצץ את המוני קווי הזמן שנפתחו בגלל סיום העונה הראשונה – למרות שזאת נראית משימה מאוד מסובכת. מוביוס ו-B-15 נגד העניין כי הם כבר הבינו שקיצוצי זמן פירושם להרוג אנשים חפים מפשע ושכל הרמ"ז הוא שקר אחד גדול, אבל למרות שבהתחלה נדמה שהגנרלית-שופטת העליונה מסכימה איתם, עד סוף הפרק מתברר שהגנרלית שמתחתיה רוצה לעשות את זה בכל זאת. קו העלילה הזה באמת היה קצת חלש.

אבל קו העלילה של הקפיצות בזמן? היה פשוט מגניב לאללה. שום דבר שלא ראינו קודם, אבל הביצוע הפנטסטי של השלישייה הידלסטון-ווילסון-קוואן בסצנה של חיפוש הפתרון גרמה לה להיות כיפית, מצחיקה וזורמת מאוד, בלי לבלבל את הצופים יותר מדי. עוד יותר מגניב שהיוצרים הצליחו לחדש בנושא הזמן בסדרה שכל כולה קשורה לזמן.

מה שפחות ברור הוא מתי העתיד שאליו קופץ לוקי במהלך סצנת השיא. הרמ"ז בסצנה הזו לפני חורבן, וכולם מתפנים – מה לעזאזל קרה שם? למה סילבי יוצאת ממעלית? למה הטלפון צלצל? ושאלת השאלות, בעיניי לפחות, היא מי "קיצץ" את לוקי שם ובכך הציל אותו? המצלמה בכוונה לא מראה כלום, ובכך מסתיים הפרק עם עוד חידה לאוסף (כלומר, טכנית יש את המון החיילים שיוצאים עם המון נשק לאנשהו כמו שהזכרתי קודם, אבל בעיניי זאת פאשלה בעריכה והיו צריכים לסיים עם לוקי ומוביוס).

וכאמור, כפרק ראשון הוא היה פשוט יופי של פרק. אם הפרק הראשון של העונה הראשונה היה בעיקר "מה לעזאזל", הרי שעכשיו אנחנו כבר מכירים את העזאזל, וכעת היוצרים יצרו פחות רגעי WTF ויותר סיפור שנראה קוהרנטי, לעת עתה.
הפרק, באופן מעניין, גם פתח וסגר את הסיפור העצמאי שלו: בעיית הקפיצות בזמן של לוקי. זה טוב כי למתוח את זה הלאה סתם היה מעיק – ועוד יותר טוב, כי הוא השתמש בקונספט הזה בדיוק במידה הנכונה כדי לפזר מתח להמשך הסיפור. אני כן מודה שמשהו בפתרון התסריטאי לכל המהומה היה קצת מאולץ.

גם הופעות המשחק היו לעילא ולעילא, כבר שיבחתי את התסריט הדי-חכם, וצריך לציין גם את הצמד ג'סטין בנסון ואהרון מורהד, שביימו כמה פרקים ב"מון נייט" (ביניהם פרק 4 המהולל) וכעת החליפו פה את קייט הרון שביימה את עונה 1. אני בעד: יש פה בהחלט כמה החלטות בימוי מחושבות ששימשו את הסיפור כמו שצריך.

התגעגעתי גם לפסקול של נטלי הולט המצוינת, ובכלל לאווירה הייחודית של הסדרה, ובקיצור, יופי – ככה פותחים עונה. הרבה מאוד זמן לא הרגשתי ככה ציפייה לפרק הבא של משהו.

יש סצנה באמצע הקרדיטים, אגב. אני לא בטוח מה אני חושב עליה.


פרק 2: שובר בראד

קודם כל, משחק המילים באנגלית בשם הפרק, "Breaking Brad", לא עובד כמובן בעברית. כמו כן, גם הפרק עצמו לא הכי עובד.

תראו, יש לפרק נושא מהותי. בעוד הפרק הקודם הניח קלפים על השולחן ואז התרכז בעלילה אחת מגניבה (לטעמי לפחות), הפרק השני רוצה שנבין על מה בעצם נלחמים כעת גיבורי החבורה שלנו: על חיים שנגזלו מהם ומאנשים אחרים בשם טענת "ציר הזמן הקדוש". עכשיו, נתינת מוטיבציה ומניעים לגיבורים שלך זה כיוון חכם, אבל הביצוע, אוי הביצוע.

קודם כל, בראד והסיפור שלו. פתיחת הפרק דווקא הייתה אחלה: הוא כוכב קולנוע, הוא באור הזרקורים, הוא שמח ומבסוט. אבל אחרי סצנת המרדף (החביבה כשלעצמה אבל כמו שאומר מוביוס ללוקי, לא בטוח שצריך את כל מופע הצללים הזה) והלכידה, אנחנו מקבלים סצנת חקירה ארוכה הרבה יותר מדי שהרגישה לי חסרת פואנטה. בראד נהיה בה סתם דושבאג מעצבן, ולא מישהו שאני מצליח לחוש כלפיו אמפתיה על החיים שיכלו להיות לו. את כל הסיקוונס הזה היה צריך לקצץ בכמה דקות, כי הרי הלבטים של לוקי כלפי עצמו היו במרכז העונה הראשונה והגיעו לאיזו סגירת מעגל, אז העלבונות של בראד והתגובה שלו הרגישו כמו בזבוז זמן ומחזור של משהו שכבר ראינו. ולמרות שאהבתי מאוד את ההופעה של הידלסטון בסצנה כולה, בסופו של דבר הפיכת הכיוון למוביוס וההתפרצות שלו לא נעשו טוב בכלל.

ועדיין יש להודות שסצנות של לוקי ומוביוס משוחחים נשארו כיפיות וזורמות, גם אם עיקמתי קצת את האף מול הרפרנס הבוטה מדי למאורעות "הנוקמים" הראשון. ואני גם מחבב את האקראיות בתפאורה של הרמ"ז – מעצבי ההפקה עוד מתפרצים מדי פעם עם איזה רעיון הזוי, וככה במקום קירות של קפיטריה יש לנו פשוט מלא-מלא תאים שבכולם פשוט מונח פאי לימון, מוכן לאכילה. ואף אחד לא מדבר על זה מסביב. זה נהדר.

בינתיים קו העלילה של חורבן הרמ"ז צריך להמשיך, אז או-בי אהובינו שוב משחרר איזשהו בבל"ת כדי להציל את נול הגורל או מה שזה לא יהיה. זה היה ממש מאולץ לאור המסקנה הנדרשת מדבריו: או להשיג את גברת דקות שנעלמה מהאופק, או להשיג את "ההוא שנשאר" בעצמו – מה שבעייתי קצת, כי הוא מת. אני משער שגם וריאנט שלו אמור להספיק, וככה בעצם אנחנו אמורים לפגוש שוב את ג'ונתן מייג'ורס בהמשך העונה. אבל גם בקו העלילה הזה היה את הקטע הנחמד של קייסי, המעריץ של או-בי וזה שעוזר באופן פתאומי בבעיית הטיימפד הבעייתי. כלומר, ברור שהטרופ קלישאתי, אבל קי הוי קוואן כל כך חמווודדד.

הלאה: בסוף לוקי ומוביוס מוציאים מבראד את המידע על מיקומה של סילבי (מישהו באמת הופתע מה"תרגיל" שם? כמו כן, שוב אנכרוניזם מופלא: יש לכם טאבלטים שיוצרים דלתות זמן אבל בשביל להפעיל את הקובייה המוזרה הזו אתם צריכים שואב אבק ענק), ואז אפשר לעבור לנושא המרכזי השני של הפרק: מקדונלדס!

כלומר, כן, סילבי, אבל נו, זאת הייתה חתיכת השמת מוצרים בוטה, באופן הכי גס שאני זוכר אצל מארוול, אי פעם. וזה הרגיז אותי ממש, אולי כי זה היה בתוך פרק שבאופן כללי התקשה עם סאבטקסטים ודחף הכול לפרצוף.
הלוקיישן המעצבן הפריע לי קצת ליהנות מהשיחה של לוקי וסילבי עצמה, שהייתה לא רעה. סופיה די מרטינו עשתה עבודה טובה בלהיות זאת שרוצה שיעזבו אותה בשקט, אבל כן הפריע לי שהיא נהייתה מטומטמת: היא ראתה במו עיניה כמה הכוח של "ההוא שנשאר" כביר, אז סבבה שהחלטת להרוג אותו – אבל מה טמינת הראש הזו בחול תעזור לך, אלוהים.

ואז הטוויסט הקטן שבראד ידע כל הזמן שהסתעפויות רבות הולכות להתקצץ להן על ידי הגנרלית המורדת מהפרק הקודם (וזאת הסיבה שהוא התעקש להישאר על "ציר הזמן הקדוש"), ומיד אחר כך סצנת האקשן היחידה בפרק שהיתה די סתמית. קווי זמן רבים אכן נמחקים, והטרגיות שבה זה מוצג לא הרגישה לי מוצדקת מספיק בתנאי העולם הזה. כל דרי הרמ"ז מזועזעים ממשהו שהם היו רגילים לעשות בעצמם עד בערך אתמול.

לסילבי, כך נראה, נמאס סופית מהרמ"ז ומבחינתה צריך להחריב אותו. אולי זה מה שמוביל לעתיד שראה לוקי בפרק הקודם. בכל מקרה, חלקי הפאזל לא בדיוק מסתדרים לי כרגע: הריגת "ההוא שנשאר" הובילה לפיצול של מלא צירי זמן, מה שהולך להקריס את הרמ"ז בלי קשר, ובזה מטפל קו העלילה של או-בי. אם כך, סילבי לא צריכה לעשות כלום כדי שהרמ"ז ייחרב, אלא פשוט לחכות. ומה יקרה לכל צירי הזמן כשהרמ"ז באמת ייחרב? לא ברור, כי אם כלום, אז למה לוקי כל כך בהיסטריה, לך לדרכך לשלום וזהו; ואם הם יינזקו, אז למה סילבי אדישה? מה בדיוק אתם מנסים לעשות כאן, אני לא מבין.

מבחינתי זאת הייתה ירידה ברמה מהפרק הקודם. ניסו פה בהחלט לנצל את הזמן והפרק כביכול ידע לאן הוא רוצה להגיע, אבל הוא עשה את זה בגמלוניות לא משכנעת, ונכון לכרגע הוא הפרק הכי פחות טוב של הסדרה. אולי הבמאי שאינו הצמד בנסון-מורהד גרם לכך; הם, בכל מקרה, יחזרו לפרק הרביעי ואילך, אז נכון לשבוע הבא אני עדיין עם ציפיות יותר נמוכות.


פרק 3: 1893

אז אחרי פרק לא משהו שוב קיבלנו פרק נהדר (ובבקשה שזה לא ימשיך ככה, נמאס לי שיוצרים של סדרות כאילו נחים שבוע כן שבוע לא). לא הכל טוב בו, אבל מה שכן עולה בהרבה על מה שפחות.

קודם כל, יש לנו סיפור אחד מרכזי ואפקטיבי שכמעט עומד בפני עצמו בלי קשר לסדרה שמסביב: נוכל קטן בשיקגו של שנת 1893 מגלה שהנוכלויות הקטנות שלו משמעותיות יותר משחשב, ולפחות ארבעה בעלי אינטרסים רודפים אחריו. זאת עלילת נוכלים חמודה ויעילה, זורמת לכל אורכה ומהנה למרות שאינה מחדשת הרבה.

כרגיל בסיפורים מוכרים, הסוד הוא בביצוע, והביצוע פה אחלה בשלוש צלעות לפחות: קודם כל, הכתיבה. זה מתחיל כבר מהרקע: יש פה לופ מוכר מסיפורי מסע בזמן, שבו הפעולה המקדימה של רנסלייר וגברת דקות גרמה לוויקטור הצעיר ליצור את מה שהוא ראה בספרון. הלופ הזה מוסיף נופך לכל העלילה כי הוא יוצר סקרנות האם וויקטור טיימלי באמת הולך להתפתח לגרסה ההיא של קאנג.

גם הפיתולים במהלך הפרק, הגם שלא הפילו אף אחד מהכיסא, היו חביבים מאד. משולש רומנטי בין קאנג, רנסלייר וגברת דקות הוא לא משהו שציפיתי לו בכלל (ומצד שני, אפילו כאן הכניסו לי AI?! אין לי כוח כבר). ושוב, ההתנגשויות השונות בין הרודפים אחרי טיימלי והאינטרסים שהתפצלו לכאן ולשם שוב ושוב פשוט שמרו על ענין לאורך כל הדרך.

שנית, השחקנים, בראשם ג'ונתן מייג'ורס שנותן הופעה פנומנלית נוספת. טיימלי שלו הוא גרסה אחרת של קאנג הכובש, והוא פשוט נפלא-נפלא-נפלא לכל אורך הדרך: אותה הדמות, אבל אחרת. הייתי צריך את התזכורת ליכולותיו הגבוהות כשחקן אחרי ההופעה הלמל"מית ב"קוואנטומאניה" הבינוני, וממש חבל שכנראה הוא רק שחקן נפלא אבל רחוק מלהיות אדם נפלא. אוף.

ולא רק מייג'ורס עושה עבודה טובה. הידלסטון ו-ווילסון מהנים כדרכם, אבל לזה אנחנו רגילים; זאת שהפתיעה אותי היתה טארה סטרונג שמדבבת את גברת דקות. הגאג החביב מהעונה הראשונה הפך למשהו ממש (אבל ממש) מלחיץ. הדיאלוג שלה עם טיימלי היה מצמרר. ואפילו גוגו מבאתה-רו, שהשופטת רנסלייר בגילומה היתה אחת הדמויות המעיקות מהעונה הראשונה, נהיתה הרבה יותר נסבלת.

הצלע השלישית היא ההפקה: בימוי, תפאורה, מוזיקה. בניגוד לשבוע שעבר, הבימוי סחף וידע את אשר לפניו; הלוקיישן סוף סוף הוא לא הרמ"ז שכבר משומשת לעייפה או פרסומת מעצבנת לרשת מזון מהיר, אלא עיירה שמרגישה אמיתית עם מספיק ניצבים ותפאורה שנותנים תחושה "חיה" לכל מה שמסביב; ואהבתי האישית – מוזיקה מגניבה שלקחה את כל התימות של הסדרה עד כה וביצעה אותן עם כלים מותאמים לתקופה (אפילו הנעימה של מארוול בהתחלה בוצעה עם פסנתר. בחיי שזה אחד הרגעים הכי חזקים מוזיקלית בכל הMCU).

כל זה מתגבש לשיא דרמטי אפקטיבי. טיימלי מתחנן על חייו בפני סילבי היה רגע פשוט נפלא, שהצליח להתייחס לתימה של כל הסדרה על רצון חופשי וגורל ידוע מראש בצורה שהיתה אורגנית לסיפור ולא בדיאלוגים מאולצים כמו בפרק שעבר.

ועוד לא הזכרתי את הרגעים הקטנים והנחמדים כמו רוח-שעון-הרפאים (בעצם זה היה ההפך מ"קטן"! תודה תודה, אני פה כל היום), הפסלים של האלים הנורדיים בכניסה למסבאה ועוד.

מה פחות עבד?

ובכן, מה שמסביב, וזה גם לא בדיוק רק "מסביב" אלא האינטרסים של כל המעורבים במרדף אחרי טיימלי. כי בחיי שאני לא מבין כבר כלום בנוגע לסכנה שמרחפת על היקום בעונה הזו. בעונה הקודמת הובהר לנו שהסכנה בהריגת "ההוא שנשאר" ויצירת המוני קווי זמן מקבילים היא שכל הוריאנטים שלו יתחילו שוב את המלחמה שהחריבה יקומים שלמים ולכן צריך את הרמ"ז שמונע את זה. סילבי הרגה אותו בכל זאת, ואכן קווי הזמן התפצלו בהמוניהם. במהלך העונה הנוכחית לוקי שוב אומר שזאת הסכנה הצפויה, וזאת גם הסיבה שסילבי מעוניינת להרוג את הווריאנטים של קאנג.

אז מה לעזאזל הסיפור עם נול הגורל שעומד לקרוס? מאיפה זה בא, מאיפה זה הגיע? או-בי מספר לנו שוב ושוב שהנול לא היה מיועד לאריגת קווי זמן כה רבים והוא לא עומד בעומס. ואם הוא לא יעמוד בעומס, מה יקרה? נאמר לנו גם שהכל (ולא רק הרמ"ז עצמה) יחרב אם הנול ייהרס – אבל למה? הנול הרי לא קדם ליקום כולו, הוא נוצר מתישהו על ידי קאנג. מה האיום פה בדיוק?

לא ברור לי. באמת שלא. והמסתורין המשונה הזה גורם לתחושת האילוץ שמאחורי האיום העונתי. כי כמה שקי הו קוואן נהדר, הטקסטים שלו בפרקים הללו הם ממש סימוני "וי" על מהלכים שצריכים לקרות וכרגע לא ברורים. אולי ליוצרים זה כן ברור ובמהלך הפרקים הבאים גם הצופים יבינו מה הולך כאן, אבל נכון למחצית העונה, משהו בבסיס שלה די רעוע כרגע.

אבל כאמור, זה לא הפריע לפרק עצמו להיות נהדר ואחד הטובים בסדרה עד כה. גם הסיום היה אחלה, ומסקרן אותי לשמוע מה הסוד שגברת דקות עומדת לגלות לרנסלייר. כנראה שהיא זאת שאכלה את העוגיות שנשארו בקופסה.


פרק 4: הלב של ה-TVA

זה, ללא ספק, היה פרק עמוס.

זה התחיל מהטוויסט הראשון: במצודה החרבה שבסוף העולם, מעדכנת גברת דקות את רבונה שהיא היתה הגנרלית שפיקדה על כוחותיו של קאנג במהלך כיבושיו – ואז הוא סוג-של בגד בה ושלח אותה לרמ"ז כדי להישאר שם לתמיד עם זכרונות מחוקים יחד עם כל הווריאנטים האחרים.

חוץ מזה שמאוד אהבתי את אופן הצגת המידע הוויזואלית, זה נותן איזשהו קונטסקט נוסף להקמת הרמ"ז הראשונית: בהתחלה כולם גויסו לא בכפייה (לכאורה) לשירותי המוסד הזה, ואז קאנג מחק את הזכרונות שלהם. למה לו לעשות את זה? ובפרט את של רבונה רנסלייר שנראה שמאוד נאמנה לו? אפשר להניח שזה בגלל שהם לא ידעו מה תהיה מטרת הרמ"ז האמיתית, ואם היו יודעים היו מתנגדים, כמו שאנחנו באמת מגלים במהלך הסדרה – ואז מעניין לדעת מה הם חשבו שמטרת הרמ"ז.

גם אחרי כותרת הפתיחה הפרק ממשיך לרוץ. הרגע בהתחלה שבו טיימלי פשוט משוטט ברמ"ז היה קצת מוזר, אבל אני מבין מה היה הקטע שלו מבחינת החשיפה של הארגון הכל-יכול הזה בפני טיימלי ההמום. מייג'ורס, מיותר לציין, ממשיך לעשות עבודה פנומנלית.

בכל מקרה, הפרק רוצה לתת נפח ועומק לדמויות שהוא עומד להרוג, אז הגנרלית הממש-בכירה משכנעת את B-15 לתת צ'אנס לגנרלית הבכירה שיצאה לפני שני פרקים לחתוך את קווי הזמן המיותרים.

ומה חשבה סילבי לעצמה כששיגרה את רבונה למצודת סוף הזמן, אבל עם טיימפד שיכול לחלץ אותה משם ברגע? לא ברור, ואכן רבונה מגיעה, נחושה להחזיר לעצמה את השליטה ברמ"ז – בטח אחרי החשיפה של גברת דקות על המעמד שלה בעבר. בכל מקרה, למרות שהטבח בתא המעצר היה קצת מניפולטיבי, הוא עדיין היה יעיל, ובראד הדושבאג הצליח לעורר קצת אמפטיה הפעם, למרות שהוא קיבל כמובן את ההחלטה הלא נכונה. הפאנץ' האחרון של הגנרלית לרבונה היה ממוקד וקולע – "איך זה מרגיש לדעת שכולם כאן מעדיפים למות מאשר ללכת אחרייך"? – אבל שוב, עד אתמול בערך הייתם הולכים אחריה. שיחה אחת לא אמורה לשנות את זה. אז זה היה קצת מהיר והרבה מאולץ, אבל בגלל שזה שולב בתמה הכללית של התפכחות הווריאנטים שמשרתים ברמ"ז, זה החליק לי בגרון – בטח כשבמקביל אנחנו רואים את הלבטים של סילבי באותו הנושא בדיוק. 

שתי השיחות העוקבות שלה, ההתפרצות על מוביוס והשיחה עם לוקי בחדר הפאי-לימון, היו כתובות ממש טוב. כשלוקי תוהה מדוע היא חסה על טיימלי ולא חסה על ההוא שנשאר, היא אומרת בפשטות "ויקטור פחד. ההוא שנשאר לא פחד." ואז היא מוסיפה: "ואולי גם הוא פחד, אבל לא הצלחתי לראות את זה."

ההתפתחות של סילבי כדמות, בינתיים, משמעותית, והתמיכה של לוקי בה מעניינת יותר מהמסע הרגשי שלו העונה שלא קיים עד כה.

ומייד אחר כך הפרק מעלה הילוך, ודוחס מאורעות משמעותיים זה אחר זה: גברת דקות משבשת את השליטה במערכות הרמ"ז ורבונה יוצאת למסע השתלטות, ובינתיים הבבל"ת הטכני של או-בי משכנע אותנו שמשהו ממש נורא עומד לקרות (כבר אגיע לזה). המפגש המחודש של טיימלי עם רבונה וגברת דקות היה קומי להפתיע בפרק כה דרמטי, אם כי לא ברור מה ניסתה רבונה להשיג שם: אם הרמ"ז קורס, למה שזה לא יהיה שהיא מנסה לעשות לא אמור להיות שום ערך. היא תכננה להציל את הנול בעצמה? ואז מה?

האפוקליפסה ממשיכה לרוץ, וכך אנו מגלים, כבר בפרק הרביעי, מי הוא זה ש"מחק" את לוקי מהפרק הראשון – וכמו שניחשו פה ליטרלי בתגובה הראשונה לעונה, זה היה לוקי עצמו, והעתיד השחור שנצפה שם הוא הקריסה הנוכחית של נול הגורל.

בכל מקרה, המרוץ ממשיך, וגברת דקות שהצליחה להלחיץ אותי כבר פרק שני ברציפות מוּסרת מהמערכת. הרגע שבו או-בי מאתחל את המערכות כדי להסיר את הגישה של השעון הדובר – ועל ידי כך גורם לכוחות של הלוקים לחזור – שעשע אותי למדי. כמו הקטע ההוא בהארי פוטר שמסירים את הכישוף שמונע התעתקות בשטח בית הספר. אני תוהה, אגב, האם גם הכוחות של אבני האינסוף – שבהן, כזכור, משתמשים אנשי הרמ"ז כסימניות ומשקולות נייר – פעילים כעת.

ואפילו זה לא הכין אותי לסוף: לוקי וסילבי משתלטים על בראד ורבונה, וטיימלי מתנדב ללכת עם המקגאפין אל תוך הנול כדי להציל את המצב, אלא שהוא מתפורר בשנייה, והנול קורס אל מול עיניהם של הגיבורים.

קאט.

זה, כאמור, היה עמוס, ותפס אותי לא מוכן. לראשונה מזה הרבה זמן מארוול הצליחו להפתיע אותי, אבל הסיבה שאני לא מתרגש מזה כמו שהייתי אמור (ולפי שיטוטים קצרים ברשת, לא רק אני אדיש) היא שלאף אחד עדיין לא ברור מה לעזאזל ההשלכות של זה! אני מתלונן על זה כבר כמה פרקים: לא ברור מה תפקידו של הנול בקיומו של היקום, שבוודאות קדם לו. אם הנול קורס, מה מושמד, ובעיקר, למה? כלומר, הייתי שמח להניח שהקטסטרופה הנרמזת תגרום איזשהו שינוי בעולם של מארוול, אבל אנחנו כבר למודי אכזבות מפרק הסיום של עונה 1 – שגם בו הייתי בטוח שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ובסוף מה שקיבלתי זה את יוצר הסדרה, מייקל וולדרון, מצהיר כמעט בדרך אגב שאין שום קשר בין קווי זמן ליקומים מקבילים.

הפרק הזה היה אפקטיבי ולא צפוי מצד אחד, ומהיר ומאולץ מצד שני. היוצרים דחסו לתוכו תוכן של פרק סיום, ביססו נבלית מרתיעה שלא חשבתי בכיוון שלה בכלל ונתנו עומק לא רע לדמות מרכזית, ומאידך גיסא פספסו בקטן עם קלישאות בבל"ת בדרך ובגדול עם ההנחה שלצופים המבולבלים יהיה מאוד אכפת מהסוף המפתיע.

רק מה, אני עדיין מודה בפה מלא שעצם טריפת הקלפים – הגם שאני לא בטוח מה בדיוק היה בחפיסה – הייתה מפתיעה בשלב הזה. עוד שליש עונה לפנינו, ולמרות שעון החורף שנכנס לתוקפו והקדים את השבת בשעה, את הפרק הבא אראה כבר ביום שישי.


פרק 5: מדע/בדיוני

בעיקרון, אני לא אוהב שסרטים או סדרות גורמים לי לעבוד קשה. למדתי מספיק סוגיות בישיבה. אם אני צריך לחשבן "מה הבנתי בהתחלה, למה זה לא נכון, למה זה גרם לבלבול, ומה ההסבר האמיתי שלפיו מיושבות כל הקושיות", אז אני לא נמצא מול מסך, אלא מול סטנדר.

וזאת הייתה, בגדול, הבעיה היחידה שלי עם פרק 5 שנע בין טוב למעולה לכל אורכו – ואני מבקש מראש מחילה מהקוראים על הפלפול הקצר שאני עומד לכתוב, ומוציא אותו כבר על ההתחלה למרות שבדרך כלל אני נצמד לכרונולוגיה, כי אחרי זה אני רוצה להתמקד בטוב שהיה לפרק הזה להציע, אז בואו נפנה את זה מהשולחן. אזהרת ניטפוק ארוך, ראו הוזהרתם.

קאט לסוף העונה הראשונה: קאנג מזהיר את לוקי וסילבי שהוא הקים את הרמ"ז כדי למנוע מהווריאנטים שלו להתחיל שוב מלחמת-יקומים-הכול-בכול, ואם יהרגו אותו, קווי הזמן יחזרו לסורם ואיתם הווריאנטים הרבים והמסוכנים. אוקיי, סבבה. לוקי נבהל, אבל סילבי לא משתכנעת והורגת את "ההוא שנשאר". קווי הזמן מייד מתפצלים בהמוניהם. לוקי שנזרק חזרה לרמ"ז מגלה שאף אחד לא מכיר אותו.

עונה 2 מתחילה להסביר דברים, ועם זאת לסבך אותם: קווי הזמן המתפצלים – ועימם הווריאנטים של קאנג – אינם הבעיה היחידה, אלא גם הרמ"ז עומד לקרוס בגלל נול הגורל (אחרי חמישה פרקים מותר לי כבר לרמוז בגסות למקור הרפרנס הזה?), ומתחילת העונה אני עומד פה ותוהה מדי פרק: אז מה האיום העונתי? הווריאנטים של קאנג, או קריסת הנול?

ובעיקר בעיקר, אם זה השני, מדוע זה סיכון בכלל, הרי היקום היה קיים עוד לפני הנול שבסופו של דבר קאנג יצר מתישהו? ואם איכשהו זה כן הגיוני, מדוע ההוא שנשאר לא היה מוטרד מזה שכל קווי הזמן אשכרה יעלמו במקום סכנה ערטילאית יותר כמו "מלא גרסאות שלי יחליטו להילחם זו בזו"?

ואז פרק 5 סוף סוף לכאורה סיפק תשובה מפיו של לוקי: זה שניהם. כל זמן שהנול קיים וממילא הרמ"ז קיימת, יש עוד סיכוי לשלוט על קווי הזמן איכשהו; כלומר, עצם המוות של ההוא שנשאר לא בהכרח יגרום נזק בלתי הפיך, לכל הפחות לא מייד. מה שכן עלול לקרות הוא שבגלל קווי הזמן המרובים הנול יקרוס והרמ"ז תמות – ואו אז, לא תהיה שום אפשרות לשליטה על הווריאנטים של קאנג, ולא שהחשש הוא שכל קווי הזמן יעלמו. לוקי בעצם מנסה להציל את הרמ"ז כדי למנוע את מלחמת היקומים, והשאלה היא האם אכן המוות של ההוא שנשאר היה נקודת אל חזור.

אוקיי, זה… קצת הגיוני? כלומר, נונסנס כשחושבים על זה, אבל זה נכון לכל ה-MCU מתחילתו.

אלא שאחרי כל המחשבות הללו והפתרון שהתיישב על לבי, הפרק בבום זרק הכול לפח והודיע: לא, אם הנול קורס הסכנה היא לא הווריאנטים – אלא כמו שחלק מהדמויות אמרו, שום דבר לא יחזיק מעמד בלי הרמ"ז וכל קווי הזמן יעלמו לתמיד. מעצמם. בלי קשר למלחמת הקאנגים. אררררררגגג. אולי בפרק הבא יגיע טוויסט נוסף שיסדר את המהומה סופית (אני עדיין חושד ש"ההוא שנשאר" צפה איכשהו את כל מה שקרה, ושנקבל עוד קצת ג'ונתן מייג'ורס לקראת הסוף), אבל אני כבר סקפטי בשלב הזה.

אז פאק איט: אם הסדרה עצמה זורקת את ההיגיון לפח בשביל מסע דמויות טוב ונוגע ללב, למה שאפסיד לעצמי עם הניטפוקים האלה? מה עוד שבמין מודעות עצמית מעניינת, נראה שלוקי עצמו לא באמת בטוח בהסברים שלו ודי מודה שהוא ממציא אותם כי הוא צריך מטרה בחיים, ובעיקר חברים.

כן, בואו נדבר על הרגע המקסים הזה. אחד הרגעים החזקים בפרק הראשון של הסדרה היה לוקי שנשבר ומודה שכל מעשי הנבלה שלו היו ביטוי עצוב לחולשה שלו; בפרק הנוכחי, החמישי לעונה השנייה, אנחנו סוף סוף מבינים את השלב הבא במסע של לוקי אחרי ההבנה מה הוא לא: הוא מחפש מה הוא כן. זה היה נוגע ללב, וזה בוצע מצוין – אחד מהרגעים הכי חזקים של טום הידלסטון בתפקיד.

באופן כללי, הפרק הזה היה נהדר כי הוא הצטיין בחקר דמויות ונגע במניעים בצורה אורגנית וסוחפת. התמה של העונה כולה, כבר אפשר להגיד, היא החיים שהיו יכולים להיות; החיים שאנשים פספסו. כל הכעס של סילבי הוא על החיים שנחטפו ממנה, והרצון שלה הוא להיות אדון לגורלה, גם אם זה להחליט להיות עובדת מקדונלדס. גם פרק 2 עסק בזה, אם כי בגמלוניות מעצבנת לאללה; הפעם התסריטאים אתגרו את עצמם, וישבו לתת לכל דמות שהכרנו מהרמ"ז רקע מינימלי עם אופי מספיק עמוק כדי לתת רפרנס לדמות שאנו מכירים, עם הבנה מינימלית כיצד זה השפיע עליה גם אחרי שהיא נחטפה לרמ"ז וכל זכרונותיה נמחקו.

ובעוד שקייסי למשל נכתב שוב כהפוגה הקומית, שודד שנמלט מאלקטרז וגם כעת מתלהב מהמכשיר רק כי אולי הוא יוביל אותו לתוך כספת של בנק; וB-15 שובצה לתפקיד אחות, שזה קלישאתי אבל מסביר את טוב הלב שהיא ניחנה בו גם בעונה הראשונה – הרי שלאו-בי ומוביוס נכתבו תפקידים עם ניואנסים מפורטים בהרבה, ואוון ווילסון וקי הוי קוואן זהרו בכל רגע שהיו על המסך. וגם מבין שניהם, קל להישבות בקסמו של מוביוס אחרי שאנחנו מצפים כבר מהעונה הראשונה לראות אותו רוכב על ג'ט סקי; העבודה הקשה יותר הייתה לגרום לנו למצוא משהו באו-בי שעד כה היה מצחיק וחמוד, וכעת פתאום הופך פשוט לסיפור פאקינג טרגי.

כל האופי הצחקני שלו, כל הדאחקות, כל הבבל"ת – פשוט התרסק לי הלב. הסצנה הפותחת בחנות הספרים הייתה מדוייקת בכתיבה ובביצוע, וכל מה שקורה אחר כך במחסן שלו עם העיצוב שעבר איתו אחר כך למחסן התיקונים של הרמ"ז… וואו.

וזה מה שפרק ממש טוב בסדרה אמור לעשות – הוא לא רק היה טוב בפני עצמו, אלא שיפר פרקים קודמים בדיעבד. רמת העניין שלי בכל אחת מהדמויות זינקה להפתיע, ואני מוצא את עצמי מצר על כך שיש לי רק עוד פרק אחד בחברתן.

מה שקרה בפרק הזה הוא גם משחק נבון עם ציפיות. קריסת הנול יכלה להביא אולי לספקטקולריה מלאת פאן סרוויס על קווי זמן מקבילים במארוול, אבל כמו שכתבתי בשבוע שעבר, אף אחד לא באמת התרגש מהרעיון הזה. אז היוצרים ידעו את זה והלכו בדרך הקשה: בואו נשתמש בזה כדי לגרום לסיפור להיות מעניין. וזה עבד להם.

כל כך עבד להם, שכמעט שכחתי שסיפור המסגרת עדיין עומד על כרעי תרנגולת, ושעדיין לא ברור למה כל העולם הופך לספגטי אם הנול קורס. ולמה בעצם לוקי התחיל מלכתחילה "להחליק" בין זמנים, ולמה הוא מצליח פתאום לשלוט בזה. ומה בעצם רמז רגע הסיום של הפרק, שבו הוא הופיע מחדש בדקה שבה קרס הנול; ובכלל, הרי אופי המסעים שלו בזמן עד כה היה שהוא ראה את עצמו מהזמן האחר בכל פעם שזה קרה, ולא ראינו את לוקי מהעתיד בסצנת הקריסה.

ושאלת השאלות היא, האם פרק הסיום יצליח לא רק להציל את הסיפור הכללי הרעוע, אלא גם לכבד את חקר הדמויות המופתי שקיבלנו בפרק הזה. פרק הסיום של עונה 1 ענה על הציפיות, בואו נקווה שזה יקרה שוב; אני, בכל מקרה, אופטימי.


פרק 6: תכלית מפוארת

האמת היא שאני עצבני.

ל"לוקי" היה, על פניו, סיפור לספר: סיפורו של לוקי, אל הכזבים, ואחת הדמויות האהובות משלביו המוקדמים של היקום הקולנועי. הדמות הפופולרית הזו קיבלה ביקום ה"ראשי" סוף מזעזע: הוא נהרג כמו מקק על ידי ת'אנוס בתחילת "מלחמת האינסוף", מה שהעצים את האפקטיביות של הנבל הסגול, אבל קצת החמיץ את הלב על החתרן הבלתי נלאה שהיה חביב הקהל.

ואז הוא זכה לחיים מחודשים בסדרה משלו, ואני לגמרי האמנתי שהסיפור הזה נצרך וחשוב – עד שהבנתי מהי רמת ההיגיון שיוצרי הסדרה שואפים אליה (רמז: מינוס אחת).

ואני עצבני לא רק על היוצרים האלה, אלא גם על עצמי על שנפלתי בזה. רק בשבוע שעבר כתבתי פה מלל רב ובלתי נגמר שניסה לעשות סדר בסמטוחה העלילתית של העונה הזו, כי ממש רציתי שזה יהיה הגיוני. באמת רציתי! אהבתי את העונה הראשונה! אני אוהב את לוקי! אני אוהב את צמד הבמאים מורהד-בנסון. ואני עדיין, למרות הכול, אוהב את מארוול. אבל אם לרפרר במגושם למודל שלבי האבל של קובלר-רוס, הרי שכבר כמה ימים אני תקוע בשלב הכעס.

מרוב עצבים לא התחשק לי בכלל לפרט על כל החורים בעלילה המקושקשת של העונה הזו, ובהתחלה באמת חשבתי סתם לפטור הכול באיזו בדיחת קרש מטופשת בסגנון של "במסננת יש פחות חורים מאשר בעונה 2 של לוקי" וכיוצא בזה. אבל בהפוך על הפוך, החלטתי לשים הכול על השולחן כדי לשכנע את עצמי להוריד ציפיות בפעם הבאה. אני בספק אם הייתה עלילה כל כך מקושקשת בהיסטוריה של מארוול, וראיתי את "שי האלק".

בואו נתחיל ולא אכפת לי כמה ארוך זה יהיה, כי מישהו צריך לעשות את זה (וגם כי אלוהים כמה טעויות ראיתי רצות ברשת) – וזאת על אף ולמרות שרשימת הפאקים הבאה היא כמובן חלקית בלבד.

  1. אוףףףףףףףף, מאיפה להתחיל, הכול כל כך מטופש. טוב, מהפאק הראשון בעונה: בפרק הראשון כשלוקי "קופץ בזמן" הוא רואה את עצמו בזמן האחר שבו הוא נמצא. בפרק הנוכחי (וליתר דיוק כבר בסוף הפרק הקודם) רק התודעה שלו עוברת, אבל הגוף נשאר אותו גוף. אם זה היה המצב בפרק הראשון, הוא לא היה יכול לקצץ את עצמו.
  2. מאיפה לעזאזל לוקי קיבל בכלל את הכוחות האלה שלא היה להם בדל רמז עד עכשיו? לא רק להחליק בזמן, אלא גם לעצור אותו לבחירתו כמה שהוא רוצה. אני חושב שזה היה יכול להיות שימושי בכמה מהסיפורים שלו בעבר.
  3. לוקי למד מאות שנים פיזיקה וטכנולוגיה ומה לא כדי לא להבין שאי אפשר לכייל מכשיר ל"אינסוף"? מה חשבת, טמבל? ואיפה או-בי היה כש"מדען" שרלטן מהמאה ה-18 הסביר משהו שכל תלמיד ביסודי ידע לומר?
  4. מה לכל הרוחות היתה התכנית של "ההוא שנשאר"? לא, באמת, מה? הוא ממחיש בפרק שהוא בקלות יכול היה להתחמק מלהיהרג מסכינה של סילבי, והטוויסט הוא שהוא ידע מה יקרה ללוקי ושלוקי יחזור בזמן! מגניב! רק שזה לא מגניב בכלל, כי – מה? גם בהנחה שלוקי כן היה הורג את סילבי, מה לעזאזל אתה מרוויח מכל זה? למה לא להיפטר פשוט מצמד הנודניקים ולהמשיך בחייך?
  5. הטוויסט הכי גדול: הנול לא עמד להתפרק, אלא יועד מלכתחילה לפרום את כל קווי הזמן חוץ מציר הזמן הקדוש! אז למה צריך לכל הרוחות את הTVA בכלל אם המכשיר הזה עושה את זה לבד? למה כל המוסד והטכנולוגיה והווריאנטים? או כמו שלוקי עצמו אומר כשהוא מבין את זה, "איזה בזבוז זמן".
  6. המוח שלי גם נהיה סבון מלהבין בכלל את הדילמה של לוקי. לא ברור למה הוא מתלבט האם להרוג את סילבי, הרי זה לא ישנה כלום בכל מקרה – אם הוא יהרוג אותה ו"ההוא שנשאר" יישאר בחיים, ציר הזמן הקדוש יישאר ולא תהיה מלחמת וריאנטים. אם הוא לא יהרוג אותה ו"ההוא שנשאר" ימות, הרי גילינו בעונה הזאת ששוב ציר הזמן הקדוש יישאר ולא תהיה מלחמת וריאנטים. ההבדל היחיד בין התרחישים הוא לכאורה הרמ"ז עצמה, ששורדת בתרחיש השני אבל לא בראשון, אבל זה לא הדגש של הסדרה ולא של הדמויות עצמן. אחר כך קאנג אומר שאם לוקי יהרוס את הנול, אז תתרחש מלחמת הווריאנטים שלא תהיה כבר דרך לעצור. הייתי מסוגל להבין את הדילמה הזו, אלא שאז מתברר – משום מה – שבלי הנול בכלל שוב קווי הזמן גוועים, מה שמוביל לסעיף הבא: 
  7. מה באמת הקטע בסוף? למה קווי הזמן גוועים בכלל בלי הנול, ולמה אם לוקי תופס אותם בידיים הם מפסיקים למות? כלומר, חוץ מתירוץ לספק לו סוף הירואי עם הדמיה של עץ החיים במיתולוגיה הנורדית, יגדראסיל.
  8. למה היינו צריכים העונה את העלילה של גברת דקות והשופטת רנסלייר, עלילה שלא הובילה בסוף לשומקום ולא גרמה לשום התפתחות?

יש עוד, אבל הרעיון מובן. היו ליוצרים תחנות בסיפור, מקומות שהם רצו להגיע אליהם ותמות שהם רצו לגעת בהן. הסיפור מסביב לא הסתדר, אז פשוט לא סידרו אותו, אלא נופפו בידיים ממש חזק.

מה שחבל הוא שהתחנות האלה, של הדמויות האלה, היו טובות. ובסדרה ככלל היו דברים טובים, גם בפרק הזה ספציפית. המונטאז' של הניסיונות החוזרים והנואשים? מעולה וסוחף. המשחק של ג'ונתן מייג'ורס (ושוב הבאסה על האיש במציאות)? ממשיך להיות פנומנלי. הרגע בו הוא מחקה את עצמו משחק את ויקטור טיימלי היה פנטסטי. הוויזואליה נהדרת (חסכו פחות על אפקטים הפעם, כך נראה). שוב אחלה בימוי, וכן, באיזשהו מקום, גם אחלה סיפור – כי הסיפור האישי של לוקי ומרדפו אחר הסיפוק העצמי פשוט עובד. נכון שהדילמה שהונחה בפניו היתה מאולצת עלילתית ברמה של תלישת שערות, אבל היא הייתה טובה, עמוקה ומשמעותית, והשיחות של לוקי עם סילבי ומוביוס נכתבו נהדר. וגם המשחק של הידלסטון בסדר גמור, והסוף, גם זה כאמור, אפילו מרגש: לוקי בוחר להיות הגיבור, ועושה את הבחירה האולטימטיבית – מקריב את עצמו עבור קיום החיים.

גם בזום אאוט על הסדרה כולה יש מה להעריך. המסע שהיא העבירה את הדמויות שלה מוצלח, עובד היטב ואפילו עקבי. היוצרים עשו כמה מהלכים חכמים, ובראשם התמה של הסדרה כולה: "החיים שיכלו להיות", תמה שאני אוהב באופן אישי, הובילה לפרק 5 המעולה (משפט שנכון לשתי העונות) ובסופו של דבר גם לגאולה של לוקי עצמו בסוף הסיפור. ולא דיברתי מספיק על המוזיקה הנפלאה של נטלי הולט, למשל.

אבל הכול מתגמד בעיניי למול הבעיה שהיא העלילה המקושקשת. לוקי צריך סוף של גיבור, אז נעשה מהלכים בלתי הגיוניים לחלוטין בשביל זה, ויהי מה. ואני, כאילו, שמח בשבילו, אבל לא מצליח להבין למה הוא שם.


אפילוג

…כל מה שכתבתי עד עכשיו נכון – אבל זה עדיין לא הכי גרוע. לא, מה שהכי גרוע זה הייאוש שלי, מעריץ פנאטי, ממארוול. 

כי הנה שאלה לסיכום:

  1. למה היה צריך בכלל את כל הסדרה הזו?!

טוב, נכון, עניתי על זה בעצמי. לוקי הוא דמות אהובה וצריך לתת לו סוף מספק. אבל "לוקי", כבר מההתחלה, התיימרה להיות יותר מסיפורו של לוקי הדמות. הרמ"ז נבנתה (ובהתחלה, בצורה מוצלחת) כשלב נוסף ביקום הקולנועי: הרגע בפרק הראשון לסדרה שהראה כיצד במקום הזה אין משמעות אפילו לאבני האינסוף נותר חקוק בזיכרון כאחד הרגעים המצמררים בתולדות העולם הזה. סוף העונה הראשונה רמז בכבדות על השפעות משמעותיות לשאר הסרטים והסדרות, וזה היה מרגש, בלי שום ציניות.

ואז, הן מחוץ לסדרה והן במהלך עונה 2, מארוול זרקו הכול לפח: שום משמעות, שום השפעה, הכול בלבולי מוח וקשקושי מעריצים במקרה הטוב או הטרלות מכוונות של מארוול במקרה הרע. כל הסיפור הנגיד-מוצלח של הדמויות נעטף בהמון בלגן ויומרה ואוויר ריק, ותעלולים שעבדו גם עליי – אבל התנפצו כמו האשליות של אל הכזבים.

והרי אי אפשר לנתק את "לוקי" ממארוול. אולי זה לא הוגן: אם זאת סתם הייתה סדרה על אל נורדי שמסתבך עם עצמו הייתי סלחני כלפיה הרבה יותר, אבל מצטער, אתם אלו שהרמתם ציפיות וחשפתם את הנבל הגדול הבא שלכם בסדרה הזו רק כדי שכשהיא תסתיים שום דבר בסטטוס קוו לא ישתנה; ואין לאיש מושג האם תהיינה השלכות לכל המהומה הזו, או שהדבר היחיד שהמעריצים יקבלו ממנו הוא השאלה בכל הסרטים והסדרות הבאים ביקום: "למה הרמ"ז הכל-יכול לא מתערב פה, הרי כבר אין הקטע של "ציר הזמן הקדוש" (התירוץ בעונה הראשונה), אז קדימה תעזרו לכל החלכאים והנדכאים בעולם."

והתיאוריות ממשיכות לרוץ גם עכשיו: האם לוקי יחזור בעתיד, מה המשמעות של זה שכל חיי כל היקומים בידיים שלו (לא יודע, מצד אחד יוצר הסדרה והתסריטאי של "ממדי הטירוף" אמר שקווי זמן הם לא יקומים מקבילים אבל מצד שני היו חייבים לזרוק בפרק אזכור למאורעות "קוונטומאניה" עם המילים "יקום 616"), האם הרמ"ז תגיח שוב מתישהו ועוד ועוד בלאגנים כיד הפאנדום הטובה על כולם.

וכל זה עשוי להיות מעניין, אבל פאק איט, מארוול איבדו אותי. אני ממאן להתרגש כעת ממשהו שאולי ישתלם בעתיד, והגיע הזמן שהם יעבדו אצלי במקום ההיפך: אם בעתיד באמת יהיה קישור למאורעות הסדרה, אני איהנה אז. לא עכשיו.

אני מוכרח להעיר שתגובות (שקיבלתי) בסגנון "שנים אני אומר שמארוול זה פח והנה אתה סוף סוף מתפכח" מרגיזות קצת, כי מותר לי לחשוב שחברה שפעם עשתה דברים טוב התחילה לעשות אותם פחות טוב. אבל כן, הפרק הסוגר של "לוקי", סדרה שממש אהבתי עד יום שישי האחרון, גרם לי – לראשונה – תחושת מיאוס ממארוול. אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל הם התחילו.