ביקורת: נעולים

גאי פירס מגלם את ברוס וויליס הרבה יותר טוב מברוס וויליס המקורי. בחלל!

אוקיי. נשימה עמוקה:‏

מה פתאום לעשות כלא בחלל? נכון שדי קשה לברוח משם, אבל העלות של שיגור כל אסיר לשם ‏ובחזרה, שלא לדבר על אספקת מזון, היא אסטרונומית במלוא מובן המילה. ולמה להחזיק את ‏האסירים בשינה קפואה? אי אפשר היה להקפיא אותם על כדור הארץ? למה האבטחה בכלא הכי ‏שמור בתבל גרועה כל כך שהאסירים יכולים להשתלט עליו בתוך חמש דקות, ובלי מאמץ מיוחד? ‏מתי הסרט אמור להתרחש, בכלל? יש חלליות בכל מקום, אבל המכוניות נראות בדיוק כמו היום, ‏הבניינים – משנות החמישים, והאקדחים – מהמערב הפרוע. ואם כל זה לא מספיק, לקראת סופו ‏הסרט מתעלה על עצמו עם אחת הסצינות המופרכות ביותר פיזיקלית שנראו אי פעם. אתם תזהו ‏אותה כשתראו אותה.‏

בקיצור: "נעולים" הוא סרט ממש, אבל ממש דבילי. הוא גם די כיפי.‏

לוק בסון הוא האיש שמספק לאמריקאים את הג'אנק שהם כבר לא יכולים לעשות לבד. בסון היה ‏פעם במאי, והיום הוא תעשייה. הוא מפיק וכותב רבים מסרטי החברה שלו, ‏EuropaCorp‏: סרטי ‏אקשן אלימים, טפשיים, לפעמים איומים, לפעמים מוצלחים – "חטופה", "המשלח", "מפריז ‏באהבה", "קולומביאנה" ועוד רבים כאלה. אפשר לקרוא למה שהוא עושה "אירוספלויטיישן": בעוד ‏הגבלות הגיל והתקינות הפוליטית סירסו את הסרטים האמריקאיים, בסון לא דופק חשבון לאף ‏אחד. ספירת הגופות בסרטים שלו גבוהה מאוד והשקפת העולם מאוד אייטיזית: הטובים טובים, ‏הרעים רעים, אלימות זה כיף.‏

גם "נעולים" הוא סרט כזה, שלא רק מתנהג כאילו האייטיז לא עברו מעולם, אלא שואב השראה ‏מפורשת מכמה סרטי אייטיז, או בניסוח פחות מנומס, גונב מהם חלקים שלמים. יש בו הרבה מאוד ‏מ"הבריחה מניו יורק", בכלל לא מעט "מת לחיות". גיא פירס הוא סנואו, הבאד-אס-מאדרפאקר הכי ‏טוב בתחומו, אקדח טעון, זאב בודד ועוד קלישאות שאומרים על גיבורי אקשן, שהופלל על לא עוול ‏בכפו ונשלח אל הכלא השמור בחלל, שעליו השתלטו אסירים, כמשלחת חילוץ של איש אחד כדי ‏להוציא משם את בתו של נשיא ארצות הברית, שעסקה שם בפעילות החשובה של להיות מישהי ‏שאפשר יהיה להציל.‏

את הופעתו של גיא פירס אפשר לסכם בשתי מילים: ברוס וויליס. למעשה, גיא פירס היום הוא ‏ברוס וויליס – גיבור האקשן שפולט וואן-ליינרים באדישות קולית – הרבה יותר טוב מברוס וויליס ‏המקורי. ב. וויליס המקורי שקע בתרדמת בנקודה כלשהי בשנים האחרונות, ומאז הוא משתתף ‏בסרטים מתוך שינה; הדגמה מצוינת לכך אפשר לראות ב"חטיפה לאור יום" שמוקרן גם הוא בבתי ‏הקולנוע בימים אלה. הייתי צריך לראות את גיא פירס כדי להיזכר כמה אני מתגעגע לברוס וויליס, ‏בימים הרחוקים ההם כשהוא עוד תקשר עם סביבתו. הוא מתוחזק בשני פסיכופטים: ג'וזף גילגן ‏בתפקיד הפסיכופט המופרע, שמחסל אנשים בתופים ובמחולות, ווינסנט ריגן בתפקיד הפסיכופט ‏החכם שמחסל אנשים כדי להוכיח נקודה. שניהם דמויות קיצוניות, שהיו יכולות להגיע מסרט ‏מצויר, שכיף לשנוא.‏

פעם אפשר היה לזהות בי-מוביז לפי ערכי ההפקה. היום זה יותר קשה: הסרט מצויד באפקטים ‏ממוחשבים מושקעים, שנראים כמעט לא במקום. אפקטי מסך-כחול זולים ותפאורות קלקר היו ‏מתאימים יותר לאוירה. אם כבר משאירים את המח בכניסה לקולנוע, אז לפחות ליהנות מזה.‏


פורסם במקור במעריב ז'ורנל

תגיות: