במקור: Das Leben der Anderen
תסריט ובימוי: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק
שחקנים: אלריך מיהה, סבסטיאן קוך, מרטינה גדק
יש שיטה בדוקה כדי לדעת אם אתה חי במדינת משטרה: אם אתה יכול לצאת ולצעוק ברחוב "מדינת משטרה! מדינת מש-ט-רה!", סימן שאתה לא חי במדינת משטרה. סימן נוסף: אם בשם הרשמי של המדינה שלך מופיעה המילה "הדמוקרטית", כנראה שזה הדבר הדמוקרטי היחיד בה.
חברים, הפיסקה שאותה קראתם זה עתה היא תעמולה קפיטליסטית אימפריאליסטית רקובה, וכיוון שזכינו לראות סרט המתרחש ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, ירום הודה, אל נוציא לה חלילה שם רע. מי מכם שיעז להעלות פקפוק במדינתנו על דל שפתיו, יהפוך להיות אויב המהפכה. אנו נאלץ לטפל בו בשיטות הדמוקרטיות המקובלות במערכת הצדק הקומוניסטית שלנו, כגון מניעת שינה במשך עשרות שעות, מעצר עד זקנה ושיבה ולמעלה מזה. אני מניח שאין לאף אחד שאלות, נכון?
אחרי שהבהרנו את העניין הזה, חברים פועלים, הבה ניגש לסיפורו של אחד מהאנשים שהפכו את גן העדן הסוציאליסטי למה שהוא: קפיטן גרד ויסלר (אלריך מיהה), חוקר בכיר בשטאזי, המשטרה החשאית המהוללת של הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית. הוא מתמחה בשבירת עצורים ללא אלימות, במעצרים, בהאזנות ובשאר מיומניות הנדרשות מחברים בגוף שאמירת שמו לבדה יכולה לעורר אימה בלב תושב תמים. ויסלר מקדיש את עצמו למדינה, ורום מעמדו מתבטא בעיקר בכך שהוא יכול להכניס אנשים לכלא ולשבת מולם שעות עד שיישברו ויודו בכל מה שהוא רוצה. למרות משרתו ודמיונו הלא מבוטל לראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, יש לויסלר רק בית אחד, וגם הוא צנוע. הוא נוסע בגרוטאה הסטנדרטית של מזרח גרמניה, הטרבאנט, ואין לו חיים פרטיים, אם לא מחשיבים ביקורים קצרים ולא אישיים במיוחד של זונה ממשלתית.
בניגוד לספרטניות של ויסלר, יש מי ששווים יותר בכל מובן. גיאורג דריימן (סבסטיאן קוך) וכריסטינה-מאריה זילנד (מרטינה גדק), הם הזוג המלכותי של התרבות המזרח-גרמנית. הוא כנראה איש הרוח האחרון בדויטשה דמוקרטיש רפובליק שמאמין עדיין באידיאלים הקומוניסטים, וגם כותב מחזות ברמה מספיק גבוהה כדי להיות מוערך במערב הרקוב והמנוון. והיא השחקנית המפורסמת במזרח גרמניה, כוכבת תיאטרון שאין שניה לה. הזוג נהנה ממעמד גבוה, דירה גדולה, והגנה של הדרגים הבכירים ביותר במזרח גרמניה. דריימן מתיר לעצמו אפילו להתערב לטובת דיסידנטים, מבקרי המשטר.
אבל יום אחד שר התרבות ברונו המפף (באמת. לא המצאתי את זה. המפף.) מאנפף באפו באי נחת, לאמור: משהו מסריח כאן. המחזאי הזה נראה לי מלאכותי מדי. הוא נאמן מדי. וכולם יודעים שהגרועים באויבי המהפכה מסתתרים תחת איצטלת הנאמנות. תעקבו אחריו. המפף.
אנשי השטאזי מתקינים מיד מתקני האזנה בכל מקום אפשרי בדירתם של הזוג המלכותי. החוקר מצותת להם במשמרות, יום ולילה, ולאט לאט דברים משתנים. הוא לומד כל מיני פרטים על חיי דריימן וזילנד, כולל פרטים אינטימיים הנרשמים בצורה יובשנית להפליא, והוא מתחיל לפקפק במניעיו של המיניסטר המפף. בהדרגה, ויסלר נעשה לשותף סמוי בחיי בני הזוג, ואפילו מתחיל לפתח איזו הזדהות איתם.
במקביל, גם אצל דריימן משתנים דברים. הוא הופך מעט יותר רדיקלי, ומתחיל לבחון כמה הנחות יסוד שלו; מאורעות שקורים לידידים משפיעים עליו בצורה חריפה. חברתו השחקנית צריכה לעמוד מול סכנות גרועות מסוג אחר. בסופו של דבר, כל אחד משלושת הגיבורים המרכזיים ייאלץ לקבל בחירות קשות ולהחליט על מה הוא מוכן לוותר ולמען מה הוא מוכן להקריב.
'חיים של אחרים' עוקב אחרי מסלול החיים המקביל והמשתלב של ויסלר, דריימן וזילנד, והאנשים הקרובים אליהם. באותו זמן, הוא מציג דיוקן של המשטר הטוטליטרי הקומוניסטי במזרח גרמניה, ועושה את זה בצורה מאופקת ומוצלחת מאוד. והכוונה איננה ל"מאופקת" במובן "שום דבר לא קורה", אלא במובן של "לא מאכילים בכפית". דיוקנה של המדינה ששרויה בפחד מתמיד נבנה בהרבה סצנות קטנות, למשל הרצאתו של ויסלר על אמנות החקירה, או הבעת האימה על פניו של קצין זוטר בשטאזי המתחיל לספר בדיחה פוליטית ומגלה שיושב לידו קצין בכיר. 'חיים של אחרים' מצייר את הדיוקן המשכנע ביותר של "האח הגדול" שראיתי בזמן האחרון, מדינה שבה הפחד שולט בחיי האזרחים, ואם הם לא בשירות השלטון – השלטון כנראה עוקב אחריהם. אני נוטה לחשוב שהעובדה שהסרט מתרחש בשנת 1984 היא לא מקרית. הצילום מדגיש את הניכור והזרות, הקלאוסטרופוביה, הבניינים המכוערים, ואת החיים האפורים של רוב הגיבורים – לא צילום מבריק, אבל כזה שיוצר אוירה קודרת ומטרידה. לא לטעות: זה לא רק "סרט אוירה", אבל אילולא האווירה היתה מוצלחת כל כך – גם העלילה המרתקת של 'חיים של אחרים', היתה עוברת פחות טוב.
אלריך מיהה, בתפקיד החוקר ויסלר, משכנע בהמחשת השינויים הקטנים שהוא עובר ככל שמתקדמת החקירה. בלי לעשות דרמה משום דבר, הוא מציג את השינוי הפנימי של הקומוניסט האדוק והאפור, שפתאום מתחיל להתייחס לאנשים לא רק כאל מייצגי אידיאולוגיה אלא גם בתור בני אדם, ונאלץ לבחון את הערכים שלו מול מציאות שאיננה מתאימה להם. סבסטיאן הוך גם הוא משחק היטב את האמן המוחצן, ההיפך הגמור מויסלר האפור והמופנם, ואת השינוי שחל בו כאשר הוא נאלץ לצאת לרגע מגן העדן של שוטים שלו. תומס ת'יאם, המשחק את המיניסטר המפף, יוצר את אחת הדמויות המגעילות שראיתי בזמן האחרון בקולנוע, ומעורר סלידה מהרגע הראשון, עוד לפני שהוא בכלל עושה משהו.
על צד השלילה אני יכול לומר שפה ושם היה אפשר לנטפק, שחלק מהשינויים בדמויות קרו טיפ-טיפה מהר מדי, שאחת מהסצנות המכריעות לקראת הסוף לא לגמרי שכנעה אותי, ושהסוף סבל קצת מתסמונת ספילברג: הסרט נגמר, ואז המשיך עוד חמש דקות.
אבל למרות הפגמים הקטנים האלה, מדובר בסרט מעולה ומומלץ, ולא רק לחובבי היסטוריה מזרח-גרמנית (ממילא נראה שהבמאי לקח לעצמו קצת חירות אומנותית פה ושם). הסיפור הוא לא רק ההיסטוריה, אלא האנשים שלכודים בתוך המערכת, והניסיונות שלהם להתמודד כאשר האמונות שלהם מתנפצות והברירות הניצבות בפניהם הן בין נבלה לבין טרפה, בין רע לבין נורא.
לגבי השינויים בדמויות:
לדעתי השינוי דווקא בוצע במתינות ראויה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהסרט ארוך מספיק גם ללא שינוי איטי. הרהורי הכפירה, או יותר נכון הפקפוק במערכת, נראים כניצנים ראשונים ביחסיו עם מפקדו, בשאלה עם הדברים נעשים למען הרפובליקה או למען קידום אישי. הסיפור המסוים הזה ככל הנראה נגע בו באופן אישי מכיוון שהזוג המדובר באמת לא מתאים לפרופיל של אויבי המהפכה (כמו האוזר למשל) והרפובליקה היא זאת שפוגעת בהם וביצירתם כתוצאה מנקמנות ותאווה (בשר ובצע).
אז את בעצם אומרת שזו הפעם הראשונה..
שהוא נתקל בזוגיות כזו, וזה מה ששינה אותו? הרי הוא עובד שנים בלהאזין לאנשים..
הסרט נשמע מצוין
בזמן האחרון משום מה יוצא לי לראות הרבה סרטים שהעלילה שלהם מתרחשת בעת שלטון קומניסטי. בשבוע האחרון ראיתי את 'מסע העסקים של אבא' ו'שמש בוגדנית', ואחד הדברים שהרשימו אותי ב'שמש בוגדנית' (זה ועוד הרבה אחרים, זה סרט מעולה) היה התחושה שהפחד הכה שורש כל כך עמוק בדמויות בסרט שהם כבר כמעט לא היו מודעים אליו וכמעט חיו חיים רגילים. פחד שנעוץ היטב בתת ההכרה, תמיד מתחת לפני השטח.
רק שאלה קטנה ולא מחייבת לט-די
האם הסרט דומה באיזושהיא צורה לונדטה או לא?
לא ממש.
ראיתי היום את הסרט
סרט מעניין.
כמו שנאמר בביקורת, הוא די מאופק, די מינימליסטי, מה שנותן אפשרות להתעמקות בכל מה שהולך בו – העלילה, המשחק, הפסקול, וכו'.
לא שזה סרט מסובך במיוחד, אך עדיין זה סרט שדורש קצת מהצופים, ולא מקיא עליהם את הכל.
כבר לא יוצאים הרבה סרטים כאלה לקולנוע, וזה בהחלט חידוש מרענן.
בקשר לשאלה שראיתי כאן, לא, לא רק שהסרט הזה לא מזכיר את ונדטה, אלה גם הוא הניגוד המוחלט שלו, באופן הצגת המציאות תחת שלטון "האח הגדול", שכן ונדטה סרט מאוד מוחצן בקטע הזה בניגוד ל"חיים של אחרים".
אתה לא ממציא.
כשיצאתי מהסרט מיד חשבתי שלא הייתי בוחר להסתכל על התיק שלי. האם ידוע לך כמה מן האוכלוסיה התבוננו בתיקים שלהם כשזה ניתן להם, ומאילו שבחרו לעשות כן איזה אחוז התחרט על כך?
חידה נוספת על מחלקת האדים:
… ולטובת מי שלא הבין — למה באמת קוראים לה "מחלקה מ"'?
סרט טוב מאוד
אולי זה רק נדמה לי, אבל תוכן המחזה ה"מפוברק" מבוסס על הספר של ברכט שויסלר גנב מהדירה.
סרט טוב אבל משעמם
ראיתי את הסרט הזה אתמול והוא באמת סרט איכותי מהבחינה של משחק,פסקול וכדומה. אני מבין שהגישה של הסרט היא מאוד מעודנת ומאופקת וזה אולי חידוש מרענן אבל אולי מבחינה מוגזמת, כי כשישבתי לצפות בסרט, לא רק הרגשתי כאילו היוצרים שלו לא ניסו להתחנחן (וזה בסדר, כי אני בעצמי לא דוגל בסרטים הוליוודיים מדי בהיבט הזה) אלא מעבר לזה, הם פשוט ניסו לגרום לו להיות לא מיוחד ולא מסוגנן בכוונה. ואני לא מתייחס פה לנקודה האם זה כדי להעביר את התחושה של חיים תחת שלטון כזה או לא, כי זאת יכולה להיות טכניקה מעניינת לשאוב אנשים לסרט, אלא לעובדה שלא היה שם שום דבר שקרץ, קצב איטי, חוסר פתוס. הכל נורא בסיסי, כולל הצילום, הצבעים וכדומה.
בשורה התחתונה, היה יכול להיות מעניין יותר.
סרט לא חייב להיות מעניין
מי קבע שסרט חייב להיות "מעניין" עצם זה שמציגים מציאות בצורה חסרת צבע זה לא הופך את הסרט לפחות מעניין אלא יותר מציאותי לכן מי שנהנה לברוח לא יהנה מהסרט אך מי שנהנה מהדברים האמיתיים ו הנחשבים ל"אפורים" ימצא בסרט הזה והאחרים מסוגו הרבה עניין.
עוד דבר שחשוב לזכור, הם הבדלי התרבות נניח שסרט בדיוק כזה היה עולה בארץ על פרשת קו 300 סתם דוגמא אז ההרגשה שלנו לגביו היתה יותר קרובה מלסרט הזה שמתרחש במקום רחוק מאיתנו.
לכן בצורה עניינית ניתן לומר שהסרט הוא טוב עשוי לפרטים ומשוחק מאד נכון יסית לעטיפתו.
חולקת על דעתך.
סרט צריך להיות מעניין, ביחוד אם הוא סרט שרוצה להעביר מסר. וכן, סרט יכול להיות איכותי ביותר, עם משחק נפלא, כתיבה נהדרת ובימוי מצוין ומסר חד וברור, אבל אם הוא משעמם ולא שומר על עניין הקהל, הקהל לא יקלוט את המסר והוא בעצם ילך לאיבוד. אגב, סרט יכול להיות רציני, מציאותי וכבד ועדיין להיות מעניין.
לא שאני מתכוון להפריע לכם להתווכח,
אבל אני לא בטוח ש"מעניין" הוא תכונה שאפשר לשייך לסרט. יש כמה דברים שאפשר לומר באופן אובייקטיבי על סרט, למשל, שהוא מצולם בצבע, או שאורכו הוא שעתיים וחמש דקות. אפשר גם לבקר סרטים ולומר שהם טובים או רעים, אבל הביקורת הזו היא תמיד ביחס לאיזה קונצנזוס. אבל עניין, או שיעמום, לצורך העניין, לגמרי מצויים אצל הצופה, ויותר מכך, הם תלויי זמן ומקום. אם לפני ארבע שנים הייתי צופה ב"מארי אנטואנט" יכול להיות שהוא היה משעמם אותי, ויכול להיות שעוד ארבע שנים הוא לא יעניין אותי יותר. אבל בזמן שראיתי אותו, בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי, וכמות הסוכר בדם, הוא עניין אותי. זה לא אומר שהוא סרט מעניין.
לא שאני מתכוון להפריע לך לא להתכוון,
אבל פרשנות אינה רק עניין אישי. ראשית, יש יוצרים שמנסים ליצור את הסרט שלהם מעניין (דהינו, בעל עלילה סוחפת) יותר או פחות. שנית, ישנו קונצנזוס תרבותי – נזיל, אולי, אבל בהחלט קיים – לגבי מה מעניין ומה לא.
אני בספק אם הרבה אנשים יכולים, למשל, לראות את 'הנסיכה הקסומה' ולחשוב שהוא משעמם. הם יכולים לחשוב שהוא גרוע, אבל לא משעמם: קורים בו יותר מדי דברים יותר מדי מהר.
אפילו אם נניח שיש קונצנזוס על מה שמעניין,
דהיינו, "מה דופק לי הכי הרבה סינופסות בזמן נתון", אני לא בטוח שיש קונצנזוס על מה שמשעמם, ואפילו אם נאמר שיש תכתיבים ביולוגיים למה שמעניין – כשדברים רצים לי מול העיניים זה מעניין – נדמה לי ששיעמום הוא עניין תרבותי הרבה יותר.
משעמם = ההפך ממעניין, לא?
אם אתה יודע להגיד מה מעניין, אתה גם יודע להגיד מה משעמם.
השאלה היא, האם באמת יש קונצנזוס,
והאם, אם אכן הוא קיים, מה שהוא אומר בכלל נחשב?
כלומר, קונצנזוס באיזה קנה מידה? קונצנזוס של אני עם עצמי?
בוודאי תאמר שזה קטן מדי מכדי להוות קונצנזוס.
קונצנזוס של חמישה מיליון איש?
לא בטוחה שתמצא הסכמה בקנה מידה כזה גדול.
אז איפה מעבירים את הגבול, ולפי מה שופטים קונצנזוס? באיזו קבוצה, באיזה גודל? וכמה הקונצנזוס הזה מהותי עבורך? כלומר, אם כל העולם יאמר לך שסרט מסוים הוא יצירת מופת נפלאה שלא נראתה כדוגמתה, ואתה, לאחר שצפית בו, חשבת שהוא פיסת קקי משעממת, איומה ונוראה, ממש ב__________ ור_________? האם תשתכנע שאתה טועה, כי כולם אומרים, כי יש קונצנזוס? האם תחשוב שאתה זה שאולי לא בסדר, שטועה? או שהאם תגיד לקונצנזוס ללכת לחפש מי ינענע אותו וכו'?
מעניין במובן של מעניין אותי באותו רגע.
מעניין סוביקטיבית. אבל סרט עדיין צריך להיות מעניין [אולי באמת מילה אחרת, מעניין זה כללי מדי. מושך? מחזיק אותי ערה?] באותו זמן שבו אני צופה בו, כדי שהמסר שלו יעבור אלי. יתרה מזאת – מעניין זו בהחלט תכונה שניתן לשייך לסרט, באופן סובייקטיבי ובזמן נתון. כן, הסרט הזה מעניין אותי ספציפית בזמן הזה ספציפית. סרט גדול הוא כנראה סרט שמצליח לעניין מספר רב של קהלים בטווח רב של זמנים.
אגב, למה ניתן להגיד על סרט שהוא "רע" או "טוב"? הרי גם זה עניין סוביקטיבי לחלוטין. ההופעה של ג'ניפר האדסון בנערות החלומות הייתה בעיני ברדוויל [ונדמה לי שזה היית אתה, ברדוויל. אם לא, האשם את הסניליות שלי] נפלאה, אם אני זוכרת נכון. לי היא גרמה כאב פיזי. אז מי מאיתנו צודק? האם ההופעה שלה היא "רעה" או "טובה" או שאולי זה בכלל עניין סוביקטיבי לחלוטין שהוא תלוי בהרבה גורמים? סרט יכול להיות רע או טוב עבורי בזמן מסוים. ארמדילו, נדמה לי, נתן דוגמא לכך באחת מהביקורות למועדון קרב. הוא [ושוב, נדמה לי. הזיכרון שלי דולף כמו מסננת. אם זה לא המצב, בבקשה תעמידו דברים על דיוקם] לא כל כך אהב אותו בצפיה ראשונה, אבל אחרי צפיה שניה אמר שהוא נהדר. התחושות שלו כלפי הסרט השתנו. אז גם עבורו, הסרט היה לא טוב בפעם הראשונה, וטוב מאוד בפעם השניה.
זה אחד האספקטים היותר טובים בעין הדג. הביקורות לא אומרות [כמעט, נו] באופן חותך האם הסרט "רע" או "טוב", אלא מה היו התחושות של כותב הביקורת באופן סובייקטיבי ואינדיוידואלי. וזה, כמו טיעון הקונצנזוס, לא מחזיק מים, כי כאמור, מה שברדוויל אוהב, לא בהכרח אני אוהבת ולהפך. כותב ביקורת יכול לספר באופן אישי איך היה הסרט בשבילו, אבל אני לעולם לא אצליח לחזות איך יהיה הסרט עבורי רק על סמך הביקורת עליו, שהיא תשקיף של דעה סוביקטיבית שתלויה בהרבה משתנים.
וזהו, עכשיו חוזרים להתווכח.
התגובה שלך גרמה לי לחשוב לרגע שאין שום טעם לקיום עין הדג.
בררר. אני הולך להחביא את עצמי מתחת לכרית.
לאלא, זה לא מה שאמרתי.
ובאמת תהיתי אם זה יתפרש ככה. תראה, ביקורת אומנם לא תחזה לי מראש אם אני אוהב או לא את הסרט [אפילו אם היא נכתבה בידי כותב שברוב הפעמים הטעם שלנו דומה] אבל היא בהחלט יכולה לגרום לי לרצות ללכת לסרט, לספק לי מידע מעשיר עליו, או להצחיק אותי עד נפילה מהכיסא. רק בשביל הדבר האחרון הזה, לטעמי, טוב שיש את עין הדג. אפילו שלפעמים זה קצת כואב.
חולקת על דעתך.
רק רציתי לציין שהסרט אותי עניין, לא היה לי רגע משעמם אחד. אמנם הבימוי הצנוע אולי לא יעניין כל מיני עוסקים בקולנוע, אבל הסיפור מעניין לאורך כל הסרט.
כתיבה נהדרת
לא יכולה להיות כתיבה משעממת.
סרט מצויין אבל מרגש!
קשה להאמין שאדם אינטליגנטי, קצת רגיש וקצת מודע וקצת איכפתי לעולם שבו הוא חי – יאמר על הסרט הזה שהוא משעמם. הוא כל כך לא משעמם שהקהל כולו (ולא רק אני) ישב בדממה, במתח ובהשתאות לאורך כל הסרט!
אני מסכים עם ההודעה אבל חושב שהיא נכונה!
!
אירוניה: במציאות, אשתו של מיהה/גסלר, כנראה הייתה מודיעה בשטאזי.
קטע מכתבה מעניינת ( http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/832562.html ),
שהתפרסמה היום ב-'הארץ':
*****************************
בראיון ל"דר שפיגל" אמר פון דונרסמרק כי הוא מקווה שהסרט יגרום לגרמניה להתמודד עם עברה, ולתושבי המזרח לשעבר לפתוח את תיקיהם השמורים בארכיון השטאזי. לפני יציאת הסרט לאקרנים נשמע השחקן הראשי (אולריך מוהה, שמגלם את סוכן השטאזי גרד ויסלר) לעצתו, ובחן את תיקו. הוא גילה כי אשתו היתה מודיעה של המשטרה החשאית, שהעבירה עליו דיווחים שוטפים לשטאזי במשך שש שנות נישואיהם. היא הכחישה, אך 500 העמודים שנמצאו בארכיון אינם מספקים בסיס רב לטענתה ש"השטאזי זייף את המידע".
*****************************
חצי
מישהו מכיר אולי סרט תיעודי או עלילתי (רצוי טוב) שעוסק בתופעת האוסטלגיה (געגועים למזרח גרמניה)?
''להתראות לנין'', כאילו?
לינק
כתבה מספר 1732
אה כן, חוץ מ''להתראות לנין''....
שהוא באמת סרט מצוין. משום מה לא חשבתי לנכון לציין ש:א) אני מכירה את "להתראות לנין". ב) אני מחפשת סרטים שאני לא מכירה.
תיקונים
הסרט נהדר לגמרי.
תיקונים לגוף הסקירה: אולריך ולא אלריך; סבסטיאן קוך ולא הוך (באזכור השני של שמו); ושם הדמות של מרטינה גדק הוא כריסטה-מריה ולא כריסטינה-מריה.
סרט מאופק ומתון
הדבר הטוב בסרט הוא האיפוק והמיתון שלו, הסרט לא מביא עליך את הכל בבת-אחת. אלא נותן לך זמן לעכל כל חלק וחלק בו.
המשחק היה סביר עד טוב והדיאלוגים כתובים מעולה.
והסביבה נראתה אותנטית מאוד ( כנראה גם בגלל השפה הגרמנית ).
נהנתי. למרות שאני לא חובב סרטים היסטורים כאלה.
מישהו יודע אם הסרט מספר על סיפור אמיתי ? ידוע שהתקופה הייתה כזו, אבל האם הסיפור הספציפי הוא אמיתי ?
הוא לא.
סרט מצוין
ראיתי אותו רק הערב וזהו אחד הסרטים המדויקים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. הסרט מצליח לקחת סיטואציה דרמטית בסיסית למדי ולפתח באמצעותה דמויות מרתקות ועשירות, אמירה אירונית וגם לפתח קשר רגשי עם הקהל. זהו אחד הסרטים הבודדים שדמעות נקוו בעיני לקראת סופו (משהו שכמעט אף פעם לא קורה). פשוט נפלא.
מסכים.
אם כי לא חשבתי שהדקות הנוספות הרסו את הסרט, הייתי מסכים בהחלט שהוא ייגמר בגורבצ'וב.
מסכים ולא מסכים:
איתך אני מסכים.
ומה היה קורה
אם הוא לא היה יודע על כריסטה או על ויסלר? ומה היה קורה אם הסרט היה אמביוולנטי לגבי זה? זה לא הסיפור של הסרט, ולא הנושא.
החותמת האדומה
שאלה- מי יכול להסביר לי על טביעת האצבע האדומה? ברור לי שפספסתי משהו..
סרט מצוין
ממחיש לנו עד כמה אפור במדינה בה לשילטון הכל מותר.
וכמה צבעוני העולם האחר,כמה קר ויסלר כקצין בשטאזי וכמה אנושי הוא נעשה כאשר הוא תופס צד אחר .
אגב שמתם לב עד כמה ויסלר דומה לאולמרט?
דמיונו לאולמרט כתוב במפורש בביקורת.
דמיונו לאולמרט כתוב במפורש בביקורת.
איזה אולמרט הבן אדם בול דרור קרן
דמיונו לאולמרט כתוב במפורש בביקורת.
איזה מצחיק אני בדיוק במהלך הסרט חשבתי על זה שויסלר הוא שילוב בין דרור קרן לאהוד אולמרט…
איזה קטע
גם אני הגדרתי אותו בדיוק כשילוב הזה..
כן, הצדקה, הדחקה, הכחשה -
הכול דיסוננס קוגניטיבי אחד גדול. אנחנו מדברים על אותו דבר.
דין וחסד
"כמובן שעלילת הסרט לא יכולה להתרחש בשום מקום אחר, בשום משטר אחר. אין מקום או זמן שבו האידיאולוגיה והעקרונות רמסו כל מרכיב אחר של החיים ברגל נעולה במגף אטום וחזק כל כך, תוך הפקעת פרטיות, כבוד עצמי ומחשבה עצמאית."
זו שטות גמורה.
וואו!
אחד הניתוחים הכי מלאים, מדהימים, מרגשים (ועוד ועוד…) שאי פעם קראתי.
אני מעריץ אותך!
רק בשביל התגובה הזו היה שווה להכיר את האתר הנפלא הזה =]
מחזות של אחרים.
ראיתי את הסרט המצוין הזה אתמול, ולפני השינה הבנתי משהו לא חשוב אך משמעותי:
מדובר, בעצם, במחזה מצולם.
בסרט יש מספר מועט מאוד של דמויות משמעותיות וזירות התרחשות, והוא ניתן לחלוקה די ברורה לשלוש מערכות (האחרונה קצרה בצורה ניכרת מהשתיים הקודמות). יש בו קצת יותר מדי סצנות, אבל זה פחות משמעותי. ובעיקר, צורת הבנייה שלו מזכירה מחזות – הצגה איטית של דמויות ושיגרה, בניה הדרגתית לקראת סדרה של משברים, וקליימקס דרמטי מאוד (אפילו מוגזם). לרושם הזה תורם גם השימוש החוזר של הסרט במוטיב דרמטי אחד שיקדם את העלילה, בדרכים שונות, שוב ושוב.
מה שמסתיר את זה הוא סגנון הבימוי, שהוא מאוד קולנועי, אבל עדיין – 'חיים של אחרים' היה עובד נהדר, כנראה אפילו טוב יותר (בגלל הדחיסות והאינטנסיביות המתבקשת), בתור מחזה.
זה עדיין נסיון לעקם את הסרט כדי
שיתאים לפרדיגמה.
מה רע באגו טבטוני? עבד לנו מצויין עד כה.
התרשמות וניתוח מעמיקים, בבלוג של אביגייל נוסבאום:
http://wrongquestions.blogspot.com/2008/01/lives-of-others.html
שתי הערות של אי הסכמה
לגבי הדמויות שמדברות בקלישאות – גם אנשים בחיים האמיתיים נוטים לדבר בקלישאות בזמן ויכוחים (פוליטיים ואחרים), ולו בגלל שקלישאות כל הזמן מרחפות סביבנו כמו חיידקים וחודרות לחשיבה שלנו ולמילים בהן אנחנו משתמשים, נרצה או לא נרצה. זה תקף גם באקלים תרבותי מגוון ופלורליסטי – על אחת כמה וכמה שזה נשמע לי הגיוני בסרט שמתרחש בחברה קונפורמיסטית, אחידה וחדגונית מבחינה תרבותית כמו מזרח גרמניה אחרי קרוב לארבעים שנות קומוניזם.
לגבי חוסר האמינות הבסיסי שאת מוצאת בדמויות שכל חייהן חיו במשטר ו/או שרתו אותו, ופתאום מתפכחות לגביו: בדרך כלל שינויים דרמטים כאלה באמת מפריעים לי, אם אני לא מרגיש שהם הוסברו כמו שצריך. ב-'חיים של אחרים', כנראה בגלל המשחק הטוב, הרגשתי שהתירוץ הקבוע נגד טענת השינוי הפתאומי כן תופש – שהסרט פשוט מציג את נקודת השבירה של הדמויות. מין "עייפות החומר" נפשית, שאחרי שנים של הדחקה גורמת להם להכיר במציאות ולהתמרד נגדה.
My feelings exactly
טוב, חוץ מסעיף 5.
בנוגע לריאליזם של הסרט, פרט-מידע מעניין מויקיפדיה:
הבמאי ביקש רשות לצלם בבית-הכלא ששימש את השטאזי, והיום הוא אתר הנצחה לקרבנות המוסד הנ"ל. מנהל האתר סירב בתוקף לתת לו לצלם שם, בטענה שהוא לא מסכים שיצלמו במקום סרט שמציג קצין בשטאזי בתור גיבור חיובי. כשהבמאי ציין את "רשימת שינדלר" בתור דוגמה לסרט שהציג גיבור חיובי בתוך מנגנון שלילי, המנהל אמר לו: "זה בדיוק העניין. במציאות היה שינדלר. אף פעם לא היה ויסלר."