במקור: Little Children
במאי: טוד פילד
תסריט: טוד פילד וטום פרוטה
על פי ספרו של טום פרוטה
שחקנים: קייט ווינסלט, פטריק ווילסון, ג'ניפר קונלי, ג'קי ארל היילי
גם אם לא הייתי מודע לזה, אני מניח שמאז ומתמיד קיננה בי הידיעה המודחקת שכשאהיה גדול אשתייך למעמד הבינוני. אין מה לעשות, ככה זה: בית ספר, צבא, טיול, אוניברסיטה – אני בדרך הבטוחה להפוך לשק החבטות של הוליווד. ואם אחרי סרטים כמו 'אמריקן ביוטי' או 'אושר' עוד נשאר בי שמץ של חשק לגדול ולהגיע לשם, בא 'ילדים קטנים' וטוחן אותו עד דק, בזמן שהוא עוסק בקדחתנות בפירור השאריות שהותירה תעשיית סרטי האיכות מהחלום האמריקאי.
כפי שכבר למדנו מסרטים קודמים בנושא, האויב מספר אחת של הבורגנות היא השגרה. זו מופרת כבר בתחילת הסרט על ידי סיוט הבלהות של כל הורה, בדמותו של פדופיל (ג'קי ארל היילי), אשר זה עתה סיים לרצות שנתיים של מאסר בעוון חשיפת עצמו בפני קטינה. כעת, מששילם את חובו לחברה, הוא עובר לחיות בבית אמו ולעכור את שלוותה של שכונת מגוריהם, אי שם בארץ פ??רוו?רי?ה שבארצות הברית (כן, אני יודע שזה נשמע כמו שם של קינוח מתוק מדי במסעדות של תחנות דלק. למישהו יש תרגום יותר מוצלח ל-suburbia?).
כידוע, האויב מספר שתיים של הבורגנות היא הריקנות. שרה (קייט ווינסלט המלכה) ובראד (פטריק ווילסון, מ-'Hard Candy'. לבחור יש משהו עם סרטים על פדופיליה) הם אם לבת ואב לבן, הנפגשים במקרה בגן המשחקים השכונתי שאליו הם מביאים את ילדיהם. בתור זו שלובשת את המכנסיים בבית, אשתו של בראד (ג'ניפר קונלי, סיבה מספיק טובה ללכת לכל סרט) מנהלת אותו ביד רמה. מנגד, בעלה של שרה (גרג אדלמן, אם זה מעניין מישהו) מבלה חלק ניכר מזמנו מול אתרי פורנו באינטרנט. עם אשה עובדת שידה קמוצה ועם בעל שעסוק מדי בעבודת יד, אין פלא שבראד ושרה מגלים מהרגע הראשון סקרנות הדדית, שהופכת עד מהרה לציר ההתרחשות המרכזי של הסרט.
הסרט טווה במקביל מספר עלילות משנה: נסיונותיו המגושמים של רוני, הפדופיל, למצוא את מקומו בחברה; דרכי ההתמודדות של תושבי השכונה עם נוכחותו המבעיתה בקרבם, החל מתליית פלאיירים הנושאים את קלסתרונו, דרך נעיצת מבטים נוקבים, וכלה – שומו שמיים – בחילופי דברים ישירים עמו; מסע גיבוש זהותו הגברית של בראד, בעולם שבו לא מעט גבות מורמות לנוכח אב במשרה מלאה לצד אם קרייריסטית; וחיי המשפחה המקרטעים שלו ושל שרה. חלק ניכר מהסרט מוקדש לחשיפת הצביעות, השטחיות והמוסר הכפול של החברה, המתקשה להתמודד עם השונה מבלי להידרש לאלימות, מפורשת או מרומזת. הסיפורים השונים נשזרים זה בזה במיומנות ראויה לציון, אשר מוצאת את האיזון הנכון ביניהם ובסופו של דבר מובילה את כולם אל הסיום המזעזע והבלתי נמנע.
הדמויות בנויות באופן משכנע ומשוחקות בצורה אמינה. פרט לחלק מהילדים, חוליה חלשה בסרטים רבים, רוב השחקנים עושים עבודה סבירה למדי. ווינסלט והיילי בולטים לטובה, ולראייה שניהם מועמדים לאוסקר על תפקידיהם. הבימוי של טוד פילד ('בחדר המיטות') מצליח לחרוץ את דינן של הדמויות לשבט או לחסד, בדרך כלל מבלי להאכיל את הצופה בכפית. כך מצאתי את עצמי סונט ושוטם דווקא את הדמויות הנורמטיביות יחסית, ומנגד מלא אמפתיה כלפי דמויות שהתנהלותן המוסרית היא מאוד גבולית, ואפילו כלפי סוטה המין המטיל את חיתתו על תושבי השכונה. רוני אינו מוצג בסרט רק כפדופיל, אלא גם כבן, כמו בנו של בראד או בתה של שרה, וכאדם שפשוט אינו יודע כיצד להתנהל במסגרת חוקיה הסבוכים של החברה האנושית.
מצד שני, הסרט אינו נטול מניפולציות ברורות, שנעות בין פסקול חורש רע, שלא אחת גרם לי להיות בטוח שהנה עומד להתרחש משהו נורא, להגחכה וויזואלית של אורח החיים הזעיר-בורגני, למשל דרך הצגת האופן האחיד והכמעט-מכאני שבו נותנות האמהות בגן המשחקים ממתקים לילדיהן. ואם בהאכלה בכפית עסקינן, הסרט גם מלווה לפרקים בוו?ייס-אובר, מה שאמנם תורם לסרט בחלק מהמקרים, כמו למשל כאשר הקריין מסייע לצופה להתוודע לדעתו של בראד בנוגע לעובי הגבות של שרה; אבל במקרים אחרים, למשל בסוף הסרט, הקריינות מאולצת ומיותרת.
תעשיית הסרטים האמריקאית, מסתבר, לא המציאה את ההשתלחות במעמד הבינוני, וטוד פילד אינו אלא חוליה אחת בשרשרת מכובדת של יוצרים החל בנביאי ישראל, דרך גוסטב פלובר, וכלה במשה קצב. יש לי הרגשה שיום יבוא ותושבי הפרוורים באמריקה יקומו ויעשו כמעשה הכפריים מ'גברים בגטקעס', שהתקוממו על כך שבכל סרט על רובין הוד שורפים להם את הכפר. עד אז, ככל הנראה תמשיך הוליווד להתעלל בהם ולפרום את מרקם חייהם השלוים. אבל כל עוד זה ייעשה מתוך כישרון מופגן וחמלה כלפי הדמויות כמו אלה שאפשר למצוא ב'ילדים קטנים', אני חושב שהקורבן הזה יהיה ראוי.
לגבי המעמד הבינוני והוליווד
אמנם בתעשיית הסרטים אוהבים להשתלח באנשי המעמד הבינוני, אבל נראה לי שבקרב תושבי ארה"ב זה עדיין נחשב המעמד שהכי טוב ונורמטיבי להשתייך אליו. זכור לי שלפני כשנה ראיתי סרט תיעודי על הבדלי המעמדות בארה"ב (בערוץ טלויזיה נידח כלשהו). בסרט רואינו אנשים רבים, חלקם עשירים עד מאוד-מאוד וחלקם כמעט להיפך, וכולם הגדירו את עצמם כמשתייכים למעמד הבינוני (במקרים קיצוניים הבינוני-גבוה או הבינוני-נמוך), גם כשהיה ברור למדי שהם לא. נראה לי שייקח עוד הרבה זמן וסרטים לנפץ את הפרה הקדושה (או לאו דווקא קדושה, אולי יותר פרה שבעה ומרוצה) הזו.
האם יש כאן מיזנטרופיה כללית או ממוקדת?
נדמה לי שהעכרור כבר העלה את הטענה הזו, אבל האם בסרטים כגון דא (את זה, ספציפית, טרם ראיתי) יש נסיון לחשוף את מעמד הביניים במערומיו, או סתם נסיון לחשוף את המצב האנושי במערומיו?
אני לא חושב שיש תשובה ברורה, אבל אני חושב ש'צביעות' מוצגת כמשמעותית, ולכן בעייתית, יותר בקרב המעמד הבינוני מאשר בקרב כל מעמד האחר. אולי זה סתם נובע מתפיסה שטחית של העניין כחמים ולא-אמצעיים, ושל העשירים כמרושעים, אולי משנאה עצמית (שהרי רוב יצרני התרבות הם בני המעמד הבינוני), ואולי ממשהו מדויק ועמוק יותר.
האמת היא שלדעתי אין כאן מיזנתרופיה בכלל.
טוד פילד, עם כל הביקורת שהוא מעביר בסרט, הוא לא טוד סולונדז (מהרבה בחינות), שכל סרט שלו הוא כתב אישום נגד אלוהים שברא את המין האנושי. הוא כנראה אוהב לפחות את חלק מהאנשים בעולם, ביניהם אלה שמופיעים בסרט שלו.
ולגוף השאלה שלך, לפחות בהקשר של הסרט הזה, לדעתי דווקא יש לה תשובה ברורה – זו ביקורת שממוקדת במעמד הביניים, באופן חד משמעי. קודם כל, מהסיבות שהבאת בעצמך: הצביעות האינהרנטית שלו (למרות שאפשר בכיף להחיל אותה גם על המעמד העליון), והעובדה שרוב יצרני וצרכני התרבות שייכים אליו. אבל מעבר לזה – הסרט דן בבעיות שמאפיינות בעיקר, אם לא רק, את המעמד הבינוני. העניים עסוקים ייותר בהישרדות היומיומית, ופחות בריקנות של חיי הנישואין שלהם (ואני די משוכנע שנתוני גירושין יכולין לגבות את הטענה הזאת, למרות שאין לי כאלה) או בשמירת ההומוגניות האנושית של השכונות שלהם. העשירים, מנגד, אינם טרודים בבעיות פרנסה, ואורח החיים שלהם הוא שונה – החל בבתים שבהם הם גרים, וכלה בדפוס ההשתייכות הקהילתית שלהם, שנסוב פחות סביב פגישות בגן המשחקים של הילדים, ויותר סביב דברים אחרים (דברים של עשירים, נו, אתה יודע.. דברים כאלה, של עשירים. אירועי צדקה?).
אחוז הגירושין בקרב העניים גבוה מזה של מעמד הביניים
אין לי את הנתונים כרגע מולי (אם יווצר לחץ מאסיבי, אני אשיג אותם) אבל זה נתון אחיד בכל העולם המערבי.
שיט.
אנטישמים.
האמת היא שזה מעניין, אתה יכול להשיג אותם?
גוגל, ידידי, גוגל
אבל רק בשביל לסבר את האוזן:
http://www.mdrc.org/publications/393/workpaper.html
מדבר על שיאורי גירושין (של נישואין ראשונים) של מעל 50% בקרב המעמד הנמוך, ומתחת ל-40% במעמד הגבוה (המעמד הבינוני באמצע), נכון לשנת 1995, בארצות הברית.
אגב, הגעתי לזה דרך אתר שמרכז די הרבה נתונים סטטיסטיים על גירושין (בעיקר בארה"ב):
http://www.divorcereform.org/stats.html
ואתה צודק, כמובן,
בגלל שהתדמית שיש לנו של עניים היא של משפחה חקלאית מיוון, המתקיימת בקושי ממטע הזיתים שלה.
בקרב עניים *כאלה* אין הרבה גירושין.
לעומת זאת, כשאתה מדבר על עניים של ארה"ב, אתה מדבר בין השאר על עניי סלאמס, שבאופן כללי התא המשפחתי שלהם מפורק עד בלתי-קיים, ואמהות חד-הורית של נערות תיכון איננה דבר נדיר כל-כך אצלם.
בעברית:
רוברטס בא, כמדומני, עם עניים כלכלית, ואתה מחזיר לו (בצדק) עם עניים סוציולוגית, שזה בהחלט לא אותו דבר אם כי יש חפיפה.
לא אהבתי
הטריילר של הסרט (עם צופרי הרכבות המבשרים רעות) הרבה יותר טוב מהסרט עצמו.
נכון, המשחק טוב, אבל.. הסרט לא מוביל לשום מקום.
לא הרגשתי במיוחד שהסרט יורד על המעמד הבינוני, אלא יותר על שתי הדמויות של פטריק ווילסון וקייט ווינסלט, ועל מסלול החיים ששניהם בחרו.
לדעתי זו לא פרודיה
אלא השפעה ישירה, וחבל. וויס-אוברמיותר זה דבר מרגיז. ביחוד שהוא מסביר דברים מובנים מאליהם וכמהט הורס סצנות נפלאות (או סצנה נפלאה-הסצנה של ארוחת הערב המשותפת הייתה מושלמת אם הוויס-אובר לא היה טורח להסביר מה שהמשחק של ג'ניפר קנולי העביר)
ג'ניפר קנולי זו הגרסא הנשית של ג'רי פוסילי?
(מצטער, לא יכולתי להתאפק).
לגבי עקרות בי נואשות: ראיתי מעט מאוד מן הסדרה, אבל לפי מה שזוכר לי הווי-סואבר הוא באותו טון ובאותה נימה חצי-הומוריסטית.
ואני כן חושב שהתסריט של הסרט מצוין ומהודק והוויס-אובר לא בא לסתום חורים, הוא סתם בא בלי סיבה. בספר "שיחות עם בילי וילדור" של קמרון קרואו נותן וילדור מספר עצות לתסריטאים, אחת מהם היא "בוויס-אובר צריך להקפיד לא לספר את מה שהקהל כבר רואה, צריך להוסיף למה שהוא רואה" -נשמע כלל מובן מאליו, אבל משום מה גם תסריטאים טובים לפעמים נופלים בו, כמו בסרט הזה.
אני דווקא מסכים רוברטס במקרה זה.
נכון – פעמים רבות וויס אובר הוא כלי מיותר, במיוחד בקולנוע שמראה לנו את מה שרומן לא יכול להראות לנו – אבל במקרה זה דווקא הוויס אובר הלכאורה מיותר, זה שמתאר רגשות שלכאורה הם ברורים מאליהם, מעניק הקבלה ברורה לספרות הריאליסטית הצרפתית ובמיוחד ל"מאדאם בובארי" של פלובר שההקבלה לו בסרט היא מאד מכוונת. אם תרצה: "ילדים קטנים" הוא מעים גרסה מודרנית וחופשית לספר ההוא – המעבירה את ההתרחשויות לפרבר אמריקאי מודרני. נחשוב מה שנחשוב על הוויס אובר בסרט הזה – הוא ממשא סתמי ומאד מכוון. הואגם מעניק נופך ספרותי לסרט, נופך שאין לי ספק שהבמאי כיוון אליו בכוונה.
הוויס-אובר הזכיר לי דווקא
נורא את הוויס-אובר ב"דוגוויל". (מצד שני, ראיתי אותו ממש מזמן, אז יכול להיות שאין באמת דימיון)
זה יותר כמו:
חיים הם חרא, אי אפשר לברוח, בכל זאת עדיף לחיות.
חותם על כל מילה.
זאת תגובה יפהפיה
ניתוח חד, פשוט וכתוב מצוין.
הלכתי כי חשבתי שזו בטח תהיה דרמה מרתקת
יצאתי מזועזעת. סרט רע, פשוט סרט רע.
אגב - שאלה
מישהו זוכר איך קוראים לדייט של רוני, או לשחקנית ששיחקה אותה?
באמת שניסיתי למצוא בעצמי.
אגב - שאלה
ג'יין אדמס.
מעניין שהכותב בחר לתרגם minor לקטינה. הקשר שנעשה כאן בין מין (זכר) לתשוקה (כלפי נקבה) מעורר תהיות
חולקת עליך
הביקורת מאוד סימפטית אבל אני חייבת לחלוק עליך:
הסרט הוא מניפולציה זולה של הפחדה קולנועית.
אני לא רואה סרטים קונבנציונליים, ואני אמנם לא חובבת את סולונדז אבל ראיתי את כל סרטיו (כולל פאלינדרומז המחריד), אבל הסרט הזה לא דומה בעיניי לסרטים הללו כלל. הוא משונה ומעיק על שום המוזרות שלו, וזו אינה חיובית. הוויס-אובר הוא הגורם המרכזי למוזרות, הוא מטריד ומשונה, אינו תורם כלל לעלילה או להעמקת ההבנה של הדמויות, וכן המוזיקה "מאיימת ואפלה" באופן לא מוצדק – בשלב מאוד מוקדם הבנו (אני וחברתי, ששכרנו את הסרט) שהוא לא צופה טובות עבורנו וקראנו את הסינופסיס באינטרנט: אני חייבת לציין שבשביל שיטרידו אותי באופן כה עמוק, זה צריך להיות סרט הרבה יותר טוב.
אם לתת דוגמא : שש עשרה מתוק.
וחשוב מאוד לציין ש"חדר המיטות" המהולל הוא רימייק הוליוודי לסרט אחר תחת שם אחר. שהיה יותר טוב.
אז אני הייתי נותנת לזה ציון שלילי.
לא שווה צפייה
מסכים איתך לגמרי,
סרט על הפרצוף.
יומרני, משעמם ובעיקר מוזר.
שייך לז'אנר שלם של סרטים מבלבלים, שכנראה גורמים לעדר להרגיש שהסרט יותר חכם מהם ולכן טוב.
הייתי נותן לו 6 ולא 7.5 כמו שקיבל בimdb.
כמו הרבה סרטים אמריקאיים, שמבקרים את מוסד הנישואים ואת החברה השמרנית, בסוף הנסיון לחיפוש אחר האושר מוצג בצורה פטתית, נלעגת והרת אסון. מה שלמעשה מבטל את הביקורת.
סוג של דד אנד פוסט מודרניסטי. משעמם ומתחכם.
סרט די טוב, אבל בכל זאת מאכזב.
למען האמת הסרט היה די מצוין במשך השעה הראשונה ורק אז הוא נהיה איטי ומבולבל מדיף היה קשה לי להזדהות עם הדמויות ולהבין את המניעים שלהם, והיו כמה דברים שלא הבנתי כמו, למה בראד לא שמח עם אשתו? היא מושלמת, מה עוד הוא צריך? המשחק של כולם היה משובח, הווויס אובר באמת היה מוגזם וכמעט ולא עזר בכלום, הוא הסביר את המובן מאליו, ועוד הקול של הקריין היה ממש לא מתאים, תראו את "ג'סי ג'יימס" ותראו איזה הבדל.
בסך הכל סרט טוב, היה יכול להיות הרבה יותר טוב, חבל.
אני חושב שאחד הנקודות הכי יפות בסרט
וכמו כן גם הכי ברורות זה למה בראד לא שמח עם אשתו.
מה לא הבנת?
לסמן ים, בחייך!
פעם הבאה אמחק את ההודעה במקום להוסיף לה את הסימן.