ביקורת: קיץ

"קיץ" הוא ביוגרפיה קולנועית מוזיקלית רוסית שעוסקת בדיכוי ממסדי וניסיונות חיפוש עצמיים, ומצולמת ומבוימת מהמם, וכשאתם חושבים שהבנתם מה קורה משום מקום מתחילים קאברים ל"איגי פופ" ו"טוקינג הדס" במבטא רוסי כל כך כבד שאי אפשר להבין שזה באנגלית בכלל. ואז איזה בחור שובר את הקיר הרביעי ופונה ישירות למצלמה. ויש אפקטים של פאואר פוינט על המסך. אוקיי. 

מההתחלה: "קיץ" מספר את סיפורם של שני מוזיקאים שהיו באמת; כוכבי רוק סובייטים, מה שבהכרח אומר שהם קצת שונים מכוכבי רוק אמריקאיים ובריטיים. הסרט מתרחש במהלך כהונתו של ליאוניד ברז'נייב, והדיכוי הסובייטי של כל ניסיון ביטוי נוכח לאורך כולו, בין אם זה במאבטחים המאיימים במועדון שנראה יותר כמו חדר אוכל בקיבוץ חרציות שמשגיחים שאיש לא יקום ממושבו, או באווירה המחתרתית השוררת בחדר ההקלטות ובהופעות שמתקיימות בסלוני דירות צפופים.

"קיץ" כביכול משתייך לז'אנר הביופיק הפופולרי להחריד בשנים האחרונות, ומספר על חייו של ויקטור טסוי, שלימים הפך לסולן להקת "קינו" (Kino/ Кино́) ולאיש חשוב מאוד בפאנק הרוסי, ועל מייק נאומנקו, סולן להקת "זופארק" (Zoopark/ Зоопарк), וכנ"ל. טסוי הצעיר ושותפו לנגינה מצטרפים לחבורתו של מייק, בשלב זה מוזיקאי מבוגר וידוע מהם. משם הסרט עוקב אחר הניסיונות של טסוי לפרסם את המוזיקה שלו וליצור לעצמו שם, בנוסף להתפתחות מערכת היחסים בין טסוי, נאמוקו, ואשתו של נאמוקו, נטשה (שנראית כמו רמונה פלאוורס וזה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו בכל סצנה שלה) שפוזלת לעברו של טסוי. 

"קיץ" הוא לא ביופיק רגיל. בתחילת הסרט, כאשר טסוי מציג את עצמו לראשונה בפני החבורה, אחד מהם מישיר מבט למצלמה ואומר "הוא בכלל לא נראה ככה". זהו הקריין. הוא מרים את ראשו פעם בכמה זמן, אומר "זה לא קרה ככה", והולך. זה מגניב, גם אם זה קצת ממצה את עצמו אחרי כמה פעמים. 

גם בגזרת השירים "קיץ" הוא לא שגרתי. עקרונית, "קיץ" הוא גם מיוזיקל, אבל הוא עושה עם ההגדרה משהו קצת שונה. השירים מתחלקים לשתי קטגוריות: שירים של הלהקות ברוסית, וקאברים באנגלית לשירים של להקות ידועות שמוזכרות שוב ושוב במהלך הסרט ומסמלות את עיקר השאיפות של הדמויות, כמו גם את מה שהכי רחוק מהן. את ההופעות מבצעים כוכבי הסרט, אבל זה לא המצב בשירים באנגלית – שם המבצעים הם לא הדמויות הראשיות אלא הניצבים, והגיבורים לרוב מסתכלים עליהם באותו מבט שאתם כנראה הייתם נועצים אם מישהו היה מתחיל לשיר לידכם באוטובוס. 

במאי הסרט, קיריל סרברניקוב, לא באמת מעוניין לספר את סיפור "עלייתו ונפילתו" הקבוע – כשהסרט נגמר, טסוי לא באמת עולה לגבהים ונאמוקו לא באמת נופל. אם כבר, יש כאן שאלה הרבה יותר מעניינת, והיא מה היא בעצם המשמעות של להיות כוכב רוק, במיוחד במדינה כמו רוסיה הסובייטית. זו שליחות? מרד? את מי הוא מייצג, והאם זו חובתו למלא תפקיד חברתי אקטיבי ולשנות את החברה מיסודה? "קיץ" הוא כנראה הביופיק ביחיד שראיתי שבו נשאלת באופן מפורש השאלה "מי אני ולמה אני עושה את זה?" ונותרת ללא מענה חד משמעי.

זה גרם לי לתהות מדי פעם מי בכלל הגיבור של הסרט, ואז להבין – הוויזואליה. ואם עדיין יש ספק, האפקטים מבהירים את זה באופן חד משמעי. 

"קיץ" הוא חוויה קולנועית שלחלוטין שווה צפייה בזכות השפה הוויזואלית שלו והאופן שבו הבמאי משתמש בה והאמירה שהוא מעביר באמצעותה. רובו מצולם בשחור לבן, מלבד קטעים בצבע שמתעדים את הלהקה ברגעים קטנים ומחויכים ונראים בכוונה מעט חובבניים, כאילו מישהו שלף מצלמה סתם בשביל הכיף. בסצנה יפה אחת של הופעה במועדון הרוק הקיבוצי הצבע מתפרץ. אחד מחברי הלהקה קופץ אל מהבמה, והקהל קם ורוקד בעוד השוטרים לא עושים דבר. ההופעה הופכת למה שהיא אמורה להיות. בעוד חלק צבעוני יפה החבורה משחזרת עטיפות אלבומים מפורסמות. שני הקטעים הם כמובן רק בגדר הפנטזיה. קטעי הקאברים מלאים באנימציה שנראית כאילו צוירה בטוש לבן ואדום על גבי פילם (אבל כנראה לא) וסגנונה נע בין כתב יד לבין ציורים מושקעים ממש שמתפרסים על כל הפריים. 

קיריל סרברניקוב אוהב לשחק על הקו בין המציאות מלאת הדיכאון לבין הפנטזיה מלאת החיים בקטעים המוזיקליים (אני מודה שלאנימציה פחות התחברתי, אבל הבנתי למה התכוון המשורר, או הרוקיסט). סרברניקוב אוהב לשחק גם עם תאורה ועשן, זוויות צילום ותנועות מצלמה, והוא עושה את זה ממש ממש יפה. גם בלי המשמעויות שמסתתרות מאחורי הבחירות הוויזואליות זה פשוט סרט מהמם, וכנראה אחד הסרטים היחידים שראיתי בשנים האחרונות שמצדיק צילום בשחור לבן. 

זה יפהפה ומגניב ונהדר אבל יש אבל: הוויזואליה היא עיקר הסרט, אבל לפעמים היא גם נקודת החולשה שלו. "יותר זה יותר" הוא הביטוי המתאים לגישה שננקטת כאן. ברגעים מסוימים נראה שהבמאי קצת יורה לכל הכיוונים, ובסוף קצת מאבד את עצמו בתוך הוויזואליה."קיץ" לא מייחס חשיבות רבה מדי לעלילה (ולכן גם לא ממש התייחסתי אליה בביקורת) אבל הבימוי שלו מספיק סוחף בשביל שזה לא יהיה קריטי. זה כנראה הסרט שהכי נהניתי ממנו בשנה האחרונה, גם אם לפעמים זה היה מטעמי "הולי שיט הזקנה הזאת התחילה לשיר סייקו קילר עכשיו מהההההה". אני לחלוטין ממליצה עליו (נכון לעכשיו הוא נמצא בספרייה החינמית של יס), גם אם רק בשביל שתוכלו לספר לאנשים שראיתם מיוזיקל ברוסית (שלפעמים היא בעצם אנגלית במבטא כבד) וגם בגלל שהוא פשוט לא דומה לשום דבר אחר.