אף פעם לא ראיתי את "עלובי החיים". המיוזיקל, כלומר. "עלובי החיים", או "לה מיז" בפי חבריו הקרובים, מבוסס על מחזמר בימתי בן 30 שנה, שהועלה בעשרות הפקות בכל רחבי העולם, ושבתורו מבוסס על ספר קלאסי בן 150 שנה, שהוצג והוסרט גם בעשרות גירסאות אחרות. יכולתם לראות את ליאם ניסן בתפקיד ז'אן ולז'אן ללא שירים ב-1998, או את דודו פישר מזמר את התפקיד בעברית ב-1987. ובכל זאת, יש אנשים שיגיעו לסרט בלי להכיר בכלל את הסיפור, ואנשים – אני, למשל – שיגיעו בלי להכיר את השירים. שמעתי פעם את סוזן בויל מספרת על איזה חלום שהיה לה, וזכרתי שז'אן ולז'אן קיבל במתנה פמוטים, אבל מעבר לזה, הגעתי לסרט בלי להכיר את החומר.
אז, לאנשים כמוני, צריך קודם כל לספר ש"עלובי החיים" הוא סרט באורך של כמעט שלוש שעות שכל הזמן שרים בו. רוב הדמויות בו סובלות ואומללות כל הזמן (זאת כנראה הסיבה שלא קוראים לסרט "החייכנים והמאושרים"), ורובן מתות בשלב כלשהו.
ובכן, כדי ליישר קו, צריך לומר קודם כל שמאוד נהניתי מהמוזיקה. מתברר שב"עלובי החיים" יש הרבה שירים מצוינים. ממש ככה. יש לכם זכות מלאה להגיב לגילוי המפתיע הזה בנחרה רמה. אה, באמת? באחד מהמיוזיקלס המצליחים והאהובים ביותר אי פעם יש מוזיקה טובה? מי היה מאמין. תיכף תספר לנו שגם הביטלס הם די בסדר.
מכאן והלאה, החוויה של מישהו כמוני, שבא לראות את הסיפור ורוצה לדעת מה יקרה בסוף, היא בוודאי שונה לחלוטין מזאת של מעריצי המחזמר, שבאים כדי לראות גירסה חדשה ומעניינת למה שהם כבר מכירים בעל פה. הראשונים ירצו לדעת איך הסרט בתור סרט, עם עלילה והכל. האחרונים ירצו לדעת איך הגירסה הזאת של המיוזיקל משתווה לכל גירסה קודמת. אז, פרה פרה:
א. עלובי החיים: הסיפור
כשמעבדים לקולנוע מיוזיקל ארוך מאוד שמבוסס על ספר ארוך עוד יותר, מתבקש לקצר. אבל כאן, אי אפשר. הרי אסור לוותר על אף אחד מהשירים המוכרים והאהובים, וחייבים להוסיף עוד שיר מקורי אחד כדי שאפשר יהיה לקבל מועמדות לאוסקר. כל שיר הוא סצינה של שלוש עד חמש דקות שבה דמות כלשהי עומדת ומסבירה בפרוטרוט איך היא מרגישה באותו רגע, מה שמשאיר להתפתחויות העלילתיות רק כמה דקות בין לבין. וזאת בעיה, כשמדובר בעלילה ארוכה כל כך, עם עשרות דמויות ועשרות שנים, שהיתה מתאימה יותר למיני-סדרה מאשר לסרט. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהעלילה דחוסה. מאוד דחוסה.
למי שלא מכיר, זה הולך בערך ככה: ז'אן ולז'אן (יו ג'קמן) נמצא בכלא כי הוא גנב פעם כיכר לחם ויש שם שוטר אחד, ז'אבר (ראסל קרואו) ואז ז'אן ולז'אן משתחרר ואז כומר אחד מארח אותו ואז הוא בורח אבל תופסים אותו אבל הכומר משחרר אותו שוב ואז עוברות שמונה שנים ואז הוא פתאום ראש העיר ואז ז'אבר שוב מוצא אותו אבל לא מזהה אותו אבל אז הוא כן מזהה אותו ואז יש איזו פאנטין שבוכה כי יש לה ילדה ואין לה כסף ואלה היו 25 הדקות הראשונות. אחר כך יש עוד שעתיים.
רגע אחרי שהסרט נרגע לרגע ונדמה שהבנתם לכל הפחות מיהן הדמויות הראשיות ומה הן רוצות, הוא שוב קופץ כמה שנים קדימה, ופתאום מתחיל לדבר על חבורת סטודנטים שמארגנים איזו מהפכה או משהו, ובתוך כך מציג פתאום עוד איזה 12 דמויות חדשות ומשמעותיות. המהפכה הזאת בטח נורא חשובה, כי כולם מוכנים להילחם ולמות למענה, אבל מה בעצם העם דורש? צדק חברתי? יותר גבינה צהובה בבאגט? האמת שאין לי מושג, כי אם זה הוסבר בסרט, בדיוק מצמצתי. זה סיפור טוב, אבל כדי באמת להבין אותו אולי כדאי לקרוא את הספר.
במאי הגירסה הקולנועית הוא טום הופר, שקיבל אוסקר על הסרט הראשון שלו – "נאום המלך". כלומר, הוא אמור להיות אחד שיודע מה הוא עושה. אבל כמה מההחלטות שלו נראות כמו טעויות של מישהו שנוגע במצלמה בפעם הראשונה. המראה של הסרט נורא לא אחיד: סצינות בודדות מצולמות בצילומי חוץ ענקיים בכיכרות בפריז, אבל עיקר העלילה מתרחשת על רקע תפאורה קטנה למדי ומלאכותית למראה, מחוזקת באנימציה ממוחשבת, ונראית פשוט זולה בהשוואה. פעם בחמישה שוטים, בערך, יש תמונה אחת שעומדת על העוקם, בלי שתהיה לכך שום סיבה הגיונית יותר מ"המצלמה נפלה". מבמאי אחרי האוסקר הראשון שלו ציפיתי להפסיק להטות את המצלמה כי זה מגניב.
ב. עלובי החיים: המחזמר
כידוע, הופר בחר לצלם את הסרט באופן מהפכני בתחום המיוזיקלס: לתת לשחקנים לשיר. שלא כמו בכל מיוזיקל אחר, כשאתם רואים את השחקנים שרים על המסך, הם לא עושים ליפ-סינק לשיר שהוקלט מוקדם יותר באולפן, אלא שרים באמת, ב"לייב". המוזיקה התזמורתית שברקע הוקלטה מאוחר יותר והותאמה לשירה של השחקנים על הסט, ולא להיפך. זאת דרך חדשנית ומעניינת באמת לצלם מיוזיקל, והופר לא ייתן לכם לשכוח את זה. כדי להבהיר שמה שאתם רואים קורה באמת, רבים מהשירים מצולמים כמו סצינות קרב של ג'קי צ'אן: בשוטים ארוכים ובלתי קטועים. וכדי שנוכל לבחון כל תנועה והבעה בפני השחקן, הם תמיד מצולמים ממש מקרוב. ומכיוון שמדובר בסיפור ארוך מאוד על אנשים אומללים מאוד, בדרך כלל הם בוכים. כך שאם תיכנסו לאולם בכל נקודה אקראית במהלך הסרט, רוב הסיכויים שתראו על המסך קלוז-אפ על מישהו שר ומזיל דמעות.
השיטה הזאת מוכיחה את עצמה במקרה אחד: אן האתוויי. האתווי מגלמת את פנטין, תפקיד קטן למדי: אין לה יותר מעשרים דקות בסרט. אבל בתוך עשרים הדקות האלה כלול שוט אחד ארוך, שלארכו האתוויי שרה את "I Dreamed a Dream" באופן שיגרום לכם לשכוח לחלוטין מי זאת סוזן בויל. זה לא רק שהיא שרה נהדר, זה לא רק שהיא מגלמת דמות שבורה וחשופה באופן מדהים – זה שהיא עושה את שניהם בו-זמנית, דבר ששקול לבישול ארוחת גורמה תוך כדי ביצוע פעלולי סקי מים. אן האתוויי עומדת לקבל אוסקר על השוט הבודד הזה, וזה יהיה מוצדק לחלוטין.
הבעיה היא שההופעה של אן האתוויי כל כך טובה, ומגיעה בשלב כל כך מוקדם בסרט, שכל 17 הפעמים הבאות שבהן מישהו שר ובוכה בקלוז-אפ על המסך מחווירות בהשוואה. המוזיקה טובה, רוב השחקנים נותנים את הכל, אבל יש גבול לכמה שירים ודמעות אפשר לקבל במנה גדושה אחת. הביצועים אינם מושלמים, וזה בסדר – זה חלק מהקסם של שיטת הצילום הזאת. יו-ג'קמן מאוד מתאמץ, אולי קצת יותר מדי. הוא בהחלט יודע לשיר, אבל החופשיות שהשירה ב"לייב" מאפשרת לו גורמת לו לפעמים לסטות רחוק מדי מהשיר המקורי. אמנדה סיפריד, אדי רדמיין וסמנתה בארקס כולם יפים, מוכשרים ושרים לא רע בכלל. סשה ברון כהן והלנה בונהאם קרטר, בתפקיד בעלי הפונדק הנכלוליים וספקי הרגעים הקומיים היחידים בסרט, פשוט נהדרים.
כל זה לא נכון לגבי ראסל קרואו, היבלת הבולטת באמצע הפרצוף של הסרט הזה. קרואו הורס במו גרונו את כל מה שאן האתוויי בנתה.תפקיד ז'אבר, איש החוק חסר הפשרות שרודף אחרי ז'אן ולז'אן לאורך שנים, הוא אחד החשובים בסרט, והוא מסוג התפקידים שהיה יכול להיות תפור על קרואו – אם הוא רק לא היה נדרש לשיר. קרואו לא יודע לשיר. במקרה הטוב, הוא צולח שיר שלם בלי לזייף, אבל באופן שלא היה מעביר אותו אפילו את שלב האודישנים ב"כוכב נולד"; המקרה הרע הן כמה שורות שהוא מחרבש באופן כל כך מביך שפשוט קשה להאמין שהכניסו אותן לסרט. ברצינות, זה הדבר הכי פחות גרוע שהצלחתם להשיג? לא יכולתם לעשות עוד טייק? אולי הבעיה הגדולה ביותר היא שנראה כאילו קרואו עצמו מודע ליכולת המאוד מוגבלת שלו, ובמקום להיות האיש הממוקד והחזק שהוא אמור להיות, פשוט עומד שם נבוך, מחכה לרגע שבו יתנו לו כבר לרדת מהבמה. דבר שבהחלט משותף לו ולקהל הצופים.
"עלובי החיים" הוא סרט נורא לא אחיד. לקרוא לו סרט טוב אי אפשר, הוא מפשל ביותר מדי נקודות. יש מספיק דברים טובים בסרט – אן האתוויי, למשל – כדי להפוך אותו לחובת צפיה עבור כל חובב מחזות זמר, ומספיק דברים איומים – ראסל קרואו, למשל – כדי לגרום לאותם חובבים לתפוס לעצמם את הראש באימה. אבל לכל הפחות, הוא שיכנע אותי שמדובר במחזמר מצוין, ואני שמח שראיתי אותו, כי לטוס לניו יורק במיוחד בשביל לראות אותו על הבמה קצת יקר לי.
ואף מילה על סאמנת'ה בארקס
שהייתה מדהימה ומרגשת. אני חושב ש-ON MY OWN שהיא שרה היה הביצוע הטוב ביותר בסרט…
דווקא יש עליה משפט בביקורת
(ל"ת)
הנה עוד משפט:
הערצתי הכנה לסמנתה בארקס על כך ששרדה עד היום עם שם כמו Barks, לא רק כאישה אלא כזמרת.
מסכים - היא בהחלט גונבת את ההצגה
לא הייתי מופתע לראות אותה גם מועמדת לאוסקר לשחקנית משנה
לא מפתיע
נאום המלך היה הסרט הכי משעמם אי פעם. אני חושבת שישנתי בו טוב.
איך הוא זכה באוסקר אינני יודעת.
נותרתי מבולבל
אבל אלך לראות בכל זאת כי חסר לי עוד סרט אחד בשביל להגיד שמתוך המועמדים לאוסקר ראיתי (ג'אנגו, אופטימיות, ארגו, פיי) יותר סרטים מאשר שלא ראיתי.
אז למה קרואו שם? אין שמות חזקים בהוליווד שהיו יכולים לעשות את זה וגם לשיר?
עוד הופעות אורח מבימות ברודוויי והווסט אנד:
ארון טווייט, שמוכר בעיקר כגייב מ-Next to Normal בתור מנהיג המרד (לא קלטתי את השם שלו, וויקיפדיה לא ממש עוזרת), וברטי קארוול (מיס טראנצ'בול, מנהלת בית הספר ב"מתילדה") בתפקיד בן 3 שניות בערך כלקוח פוטנציאלי של פאנטין.
ENJOLRAS
(ל"ת)
ובעברית?
(ל"ת)
אנז'ולרא.
(ל"ת)
לבריאות
(ל"ת)
(:
אני לא ידעתי שקולם מופיע וגם לא זיהיתי אותו מהמראה שלו, אבל ברגע שהוא פתח את הפה והתחיל לשיר צרחתי "הי זה ז'אן ולז'אן!!!"
ואם הוא כבר היה על הסט, הוא לא יכל לתת כמה טיפים ליו ג'קמן בתפקיד שלו? כמו למשל שלא צריך לצרוח את "Bring him home" כי זה הורס את השיר?
בתור אחת שראתה את המחזמר
לפני עידן ועידנים – נהניתי מאוד !
הסרט הזכיר לי בדיוק כמה מיוחד המחזמר – המילים והמוזיקה, והאפקט של הופעה חיה !! ראבאק – לראסל קרואו לא היה איפה להתחבא בסרט הזה, וזה מצויין – כי אתה מרגיש את הזיעה והמאמץ של השחקנים לשם שינוי. החשיפה שליהם כובשת ומוסיפה רובד מפתיע לסרט. העלילה דחוסה ולי לפחות הבהירה עד כמה הסרטים הסופר ארוכים לאחרונה – לא שווים את האורך או את הזמן שלי. תן לי סיפורים דחוסים, מלאי דמויות ועלילה !! הסרט מושקע עד מאוד, ומאז שראיתי את הדואט של אן ויו ג'קמן אז באחד מטקסי האוסקר – מאוד קיוויתי שהם ישתפו פעולה ביחד על המסך.
אני חושבת שמגיע אוסקר לבמאי – יכול שהיו פשלות קטנות פה ושם , אבל להעביר את המחזמר הזה לסרט – הוא עשה בצורה יצירתית אפקטיבית ונאמנה. וראיתי כמה סרטי מחזות זמר בחיי – זה בין הטובים !
ואם תהיה בניו יורק והמחזמר עדיין יועלה – אתה חייב לקנות כרטיס – ולו בשביל להבין את ההקבלה בינו לבין הסרט. ולהבין כמה בלתי אפשרי לפעמים לעשות את ההעברה בצורה כל כך טובה כמו שהבמאי הנוכחי הצליח.
:)
והביצוע של אן התוואי ייזכר לנצח.
(ל"ת)
חפש את מופע 25 השנים
זה הדבר הכי קרוב למחזמר הבימתי שתוכל לראות כרגע (מבלי לטוס ללונדון).
חגיגות העשור גם עובד?
לא צפיתי, אבל זה נראה מתאים.
http://www.youtube.com/watch?v=BMmF9el0S7k
כן, אבל קחו בחשבון
שמופעי העשור וה-25 הם רק ביצוע השירים, לא ההצגה (השחקנים רק עומדים מול מיקרופון ומבצעים את השירים, בלי להציג את הסיפור).
מעבר לכך מופע העשור הוא מעולה, נבחרת החלומות מכל הזמנים וכמובן פיליפ קוואסט האלוהי.
לעומת מופע העשור
במופע ה-25 יש את המחזמר כולו. חוץ מזה יש הרבה יותר תפאורה במופע החדש.
ההפך, אם אני זוכר נכון
לפי מה שהבנתי, שניהם לא המופע המלא, ובמופע העשור הורידו פחות קטעים.
ממש לא
במופע ה-25 יש הכל ובמופע העשור הורידו כמה שירים וקטעי קישור.
גם במופע חצי היובל קיצרו קצת, אבל פחות
(ל"ת)
מופע העשור יותר קונצרטנטי ופחות תאטרלי
וגם יותר מקוצר, אבל הליהוקים הראשיים טובים בו יותר בעיניי, בפרט ולז'אן (קולם וילקינסון![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
).
עדיף את מופע העשור....
השחקנים שם הרבה יותר טובים….האיכויות המוזיקליות שלהם פשוט נדירות. מופע ה-25 נחמד, לא יותר מזה
מופע העשור קלאסי ומופע ה25 יותר ג'אזי.
מופע העשור טוב פי כמה, כי הם פשוט עשו אותו קלאסי. אופרה. כמו שצריך.
במופע ה25 נתנו להם יותר חופש.
אבל לפחות הם כולם זמרים.
ובסרט…. החופש הרס הכל.
(ל"ת)
צפיתי במופע העשור ביוטיוב. פשוט נפלא
ניתן להגיש הקלטה בפורמט CD?
כן, ודאי; הוא יצא ב-CD וגם ב-DVD
אני לא רוצה לקשר לאתר מסחרי, אז אצא מנקודת הנחה שתצליח לחפש אותו עצמאית בגוגל או באמזון…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
ראסל קרואו חירב לי את הסרט
בתור מעריצה ותיקה של המחזמר (אכן, המוזיקה שלו היא מהטובות ביותר בהיסטוריה של המיוזקלס)היו לי הרבה אכזבות במהלך הסרט. הבחירה להיתקע בקלוזאפים ממושכים בשירי הדמויות אכן בולמת את כל התנופה של הסיפור – על הבמה זה נראה הרבה יותר טוב כששחקן בודד עומד תחת הזרקור ומפגיז בנו את רגשותיו העצומים, בקולנוע זה סנוז-פסט.
עם הכול יכולתי להשלים, חוץ מעם מה שעולל ראסל קרואו לדמות המורכבת ביותר במחזמר, ז'אבר.
ז'אבר הוא הדמות המורכבת ביותר מפני שבניגוד לדמויות האחרות, הוא לא צדיק נוצרי קדוש ולא חלאת אדם עכברושית, אלא אדם שנקרע בין טוב ורע, בין חוק ומוסר. הוא כלב ציד נורא ותקיף, שברגע מסוים נשבר ועולה מתוכו ילד מבוהל ומבולבל. בברודוויי, פיליפ קוואסט גילם את הניגוד הזה באופן מדהים ומצמרר. בסרט, ראסל קרואו דיקלם את שורותיו באופן מנומנם וחדגוני, ובכך הפך את ז'אבר לדמות שטחית אפילו יותר מבעלי הפונדק.
לשם השוואה, הנה הביצוע של פיליפ קוואסט לרגע המכשף הזה שבו עולמו של ז'אבר חרב עליו, והוא מפחיד ועצוב גם יחד (מ-1:45):
http://www.youtube.com/watch?v=IFr6nk4ry4Y
מדהים.
החסרונות שלו נהיים יותר ויותר בולטים אחרי הצפייה (ראסל קרואו, המון המון שוטים גרנדיוזים שהם לא יותר מעבודת מחשב בינונית, עריכה וצילום שיכולים לעשות חור בראש באיזשהו שלב, ראסל קרואו), אבל אני עדיין התרשמתי, ממש. אני אוהב סרטים גדולים – עם אידאלים שאפשר למות בשבילם, עם אהבות קורעות לב ממבט ראשון, כאלה ששרים בהם בקול באס שמרעיד את עור התוף, וכן – קלוז-אפים ארוכים על אנשים בוכים עושים לי את זה.
בשביל שוט כמו "I dreamed a dream" הומצאה המצלמה ובשביל פריימים
" rel="nofollow">כאלה יש קולנוע, אבל הסרט לא שווה רק בגלל שלוש הדקות האלה (למרות שבאמת הן לבדן יכולות להצדיק 40 שקל). לילי קיין (שלא עשתה הרבה מעבר ללהיות יפה ולשיר טוב, אבל את זה היא עשתה נפלא), Master of the house של סשה ברון-כהן והלנה בונהם-קרטר (זה רע שחשבתי שההופעה של ברון-כהן כאן הייתה יותר מצחיקה מב"הדיקטטור"?), שוט הפתיחה (ממוחשב עד אימה, אבל סוג-של עוצר נשימה) וכמובן, אן הת'וואי (אחת הזכיות הבטוחות הכי מוצדקות שאני זוכר). מאוד מאוד מאוד לא מומלץ לשונאי מחזמר (גם אני, בתור מי שהסתכל על "קברט" בקמארי כחוויה דתית, מחזיק מ"שיקגו" הסרט האהוב עליו בעולם ובאופן כללי חושב שעדיף לשיר על פני לדבר, קיבלתי מיגרנה מכל הצווחות הלא-פוסקות האלה לקראת הסוף), אבל הוא אחד הטובים שיש בגזרת המועמדים לאוסקר השנה. נכנס ל"לינקולן", "ארגו" ו"כוננות עם שחר" באמ-אמא.
________________
דרך אגב, אני לא תיעבתי את ראסל קרואו כמו רוב מי ששמעו אותו. הוא זמר איום ונורא, אבל יש לו נוכחות חזקה. כשהוא הצליח עודדתי אותו, וכשהוא התאבד, הייתי די עצוב. הסרט היה רק מרוויח אם היו מלהקים כוכב קולנוע עם זוג ריאות קצת יותר עמיד משל קרואו, אבל אהבתי אותו. עוד מישהו שם לב לנקודות הדמיון בינו לבין מאיה מ"כוננות עם שחר"?
זה לאו דווקא מרגיש כמו אופרה גרועה -
זה פשוט מרגיש יותר כמו אופרה מאשר כמו סרט של דיסני. כי זה אמור להיות יותר קרוב לאופרה מאשר לסרט של דיסני. זה מכניס אותך לתוך עולם קצת שונה ובעל אווירה מיוחדת, שבו במקום סרט שמראה את מה שקורה באמת בעולם של הסרט, פלוס לפעמים מה שקורה בעולמן הפנימי של הדמויות במהלך השיר, אתה כל הזמן רואה את ההתרחשויות מתוך עולמן הפנימי של הדמויות ולא מתוך מה שקורה בפועל.
לא אמרתי שזה מרגיש כמו אופרה, אמרתי שזה מרגיש כמו אופרה גרועה…
ברוב האופרות שנכחתי בהן השחקנים/שחקניות יודעים לשיר, כך שלדיאלוגים יש נפח שמביא את הצופה אל חופן של האריות, שיכול להיות סוער, גועש או גבה גלים עד גלי. ב"עלובי החיים" בין השירים היו ריקנות ודלות ווקאלית משמימות שרק הודגשו על ידי קולם של השחקנים שבין שירה ובינם הקשר מקרי לחלוטין (ויסלחו לי חסידי מנעדו המרגש של וולברין).
אם כבר הולכים על כיוון של הסרטת מחזה/אופרה אפשר לקחת דוגמה ממה שניסה לעשות קנת' בראנה ב2007 עם חליל הקסם
אני עדיין הייתי מעדיף ליהנות ממספר השירים בסרט שכן היו בביצוע טוב, ללא הניסיונות המייגעים של מיטב בניה של הוליווד לחרוק טוגה בקולם הנוגה…
:)
לא התכוונתי להעליב אותך ולרמוז שאתה לא יודע מה היא אופרה.
לי זה הרגיש נכון כי זה שמר לאורך כל הסרט על האווירה המרגשת והשונה מהותית מכל סרט רגיל.
ספציפית במקרה של ג'קמן,
מדובר בשחקן זוכה טוני על תפקיד במיוזיקל. הוא דווקא בדיוק בזירה שלו.
לגבי ג'קמן 2
בדיוק! הוא פשוט טריפל ת'רת מרטיט לב! הוא משחק שר ורוקד בצורה מופלאה. לראות אותו מופיע על במה זה אחד הדברים היותר מדהימים שרק יש.
אוי אוי ראסל קרואו
ליהוק נוראי. משחק קודר מונוטוני ומשעמם עם יכולת קולית חלשה מאד.
דווקא שחקני המשנה הצליחו להציל את הסרט מלהיות סרט רע לסרט בינוני מינוס לדעתי.
האן האתאווי כמובן וסשה ברון כהן וכל קאסט המשנה היה מעולה
וכאן ביקורת של חבר שלי על הסרט
היו עוד כמה פאשלות צורמות.
בתור מעריצה הדוקה, יש לי כמובן הרבה תלונות לסרט הזה. כמובן שהיו לו רגעים יפים. ואני לא מצטערת שהלכתי לראות אותו. אבל ללא ספק יצאתי מהסרט בסוג של טראומה.
חוץ מהדברים המובנים מאליהם שכולם שמו לב אליהם בין אם הם מכירים את המחזמר מלפני או לא – חוץ מהזוועות שאי-אפשר-לתאר של ראסל קרואו, וחוץ מהשוטים המעייפים ותנועות המצלמה –
עיצבן אותי במיוחד שהם שינו מילים, שינו סדר שירים, חתכו בתים, והכי גרוע – הורידו שני שירים שלמים (וטובים!)
זה ממש חבל. הסרט הזה חייב לדבוק למקור, בעיקר כשיש לו מעגל מעריצים כל כך רחב שמצפה ממנו לכל כך הרבה.
ו.. אני לא רוצה בכלל לדבר על הכתוביות הנוראיות. למזלי, הכרתי את רוב המילים בעל פה…
אם לא היו משנים את המילים כל כך, אולי היה אפשר להשתמש בתרגום הנהדר של אהוד מנור.
אני ממש מקווה שבקרוב יוציאו תיקון של כל מה שקרה פה. (כמו שעשו בענק הירוק למשל…)
תודה על תיאום הציפיות!
מוזר שלא שמעתי שום התייחסות לכך עד כה… אוף, אני שונאת כשעושים דברים כאלה. מצד שני, אם הם במקרה ויתרו על אחד השירים שאינם חביבים עליי (stars? עכשיו יש סיבה טובה לוותר עליו!) אני לא מתנגדת…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אילו שירים הם הורידו?
שתפי שתפי, אני אשמח לספוילרים חופשי, אני מעדיפה לבוא מוכנה מלקבל הפתעות לא נעימות לפנים.
לגבי התרגום של אהוד מנור, לא משתמשים בתרגום של מחזמר בימתי לסרט, אלה דברים שונים (וגם סביר להניח שיש ענייני זכויות יוצרים).
אה, סימנתי בסוף ספוילר? דווקא אין...
(ל"ת)
חזרו למקורות
בספר אפונין היא די רעה.
לא זכור לי דבר כזה...
כלומר, היא רעה כילדה כי קיבלה חינוך מחורבן במיוחד, אבל היא דווקא מתבגרת לא רע (בפרט ביחס למשפחה שיצאה ממנה…) ואני דווקא זוכרת אותה משתדלת. אני לא זוכרת שכשקראתי את הספר הרגשתי שהמחזמר עושה לה אידאליזציה. כמובן, הוא מתמקד בעיקר בדרמה של סיפור אהבה כי זה מה שמעניין וגם מה שמניע את העלילה (ואין זמן להתמקד ביותר מזה) אבל לא הופך אותה לדמות אחרת.
זה לא בהכרח רע,
שעשו אותה כזו. זה באמת מוסיף נפח לדמות.
אין לי שום דבר רע אחר לומר על הדמות שלה. ברקס עשתה עבודה מעולה, הבחירות שעשה בשבילה הבמאי אולי לא לגמרי מוצדקות תמיד. האמת שהרבה בחירות של הבמאי לא היו מוצדקות…
אבל היא באמת הביאה אפונין מוצלחת. ושונה.
(אפשר להתלונן שוב על ההופעה של קרואו? או שלעבור עכשיו להתלונן על סיפרייד?)
It is called adaptation and is done in any film version of any musical.Changing the running order and the cut of the songs is minor and the songs the gave up,it's all part of the process.As someone whon know the musical by heart, I could leave with the chamges they made.And Russel Crowe was the weakst link in this version
וגם:
למיטב הבנתי, ביחס לרוב או אפילו כל העיבודים הקולנועיים למחזות זמר בימתיים בעידן הנוכחי, "עלובי החיים" קיצץ ושינה מעט מאוד.
ראיתי את המחזמר פעם אחת, לפני שנה-שנתיים
ולא שמתי לב לשום הבדל. כמובן שהיו, אבל למישהו לא בקיא כמוני זה נראה כמו אחד לאחד, וזה אומר משהו על הנאמנות.
leave=live
chamges=changes
מרוב הציפיות הנמוכות שהיו מהסרט
לאחר הצפיה בו דווקא חזרתי מרוגשת וטובת לב על כך שהוא לא לגמרי פיקשוש אחד גדול (המחזמר הוא אחד הדברים המדהימים ביותר שקרו לאנושות לדעתי), אבל חזרתי עם תופעת לוואי משונה – אני חושבת שפיתחתי פוביה מקלוז-אפים. למה כל סצינה מרגשת צריכה להיות מורכבת מקלוז אפ בלתי נגמר ובלתי נסבל? דווקא בגלל שזה סרט אמור להיות הרבה יותר קל להראות דברים אחרים שקורים מסביב. מישהו שמע איזה משהו על כך שמכונת העריכה התקלקה באמצע העבודה?
גרנדיוזי
אני אוהב לראות סרטים אפיים אז נהניתי מהסרט, אבל מה לעשות, הוא די בעייתי. העלילה טובה, ואני דווקא אהבתי שהיא רצה מהר, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שהסרט היה מרוויח מאוד, מאוד, *מאוד* אם השחקנים היו שרים רק את השירים שירים, ולא את כל הפאקינג סרט. בהתחלה זה היה מביך, אחר כך זה נהיה משעמם, ובסוף זה נהיה ממש ממש מעייף.
למרות זאת, שווה לראות, בעיקר בגלל I dreamed a dream שבלי קשר לאן שהייתה מופלאה, הוא השיר העצוב ביותר ששמעתי מעודי, וזה אומר הרבה בהתחשב בכמות האנשים שניסו לכתוב שירים עצובים במהלך ההיסטוריה.
יש לא מעט מחזמרים כאלה, שרק שרים בהם (כמו באופרה)
חתולים, פאנטום האופרה, אוויטה (וגם בעיבודים לקולנוע שמרו על שירה עם מינימום דיבורים; בעיקר באוויטה). יש מצב שכל המחזמרים של אנדרו לויד ובר הם כאלה, אבל אני לא מכירה את כולם (אאז"נ גם ביוסף לא דיברו, אבל צפיתי בו מזמממן). במושגים אופראיים ל"שירים שירים" קוראים אריות, והשירים הדיבוריים שמקדמים את העלילה בין לבין נקראים "רצ'יטטיבים". אני מסכימה שרצ'יטטיבים זה די מעיק, אבל דווקא ב"עלובי החיים" רובם מוצלחים למדי. עוד אין לי מושג איך זה מתקבל בסרט, אבל על הבמה זה עובד מצוין.
אני יודע שזה דבר מוכר
אני פשוט לא אוהב אותו![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
הוא מפריע לי להתחבר לדמויות, והוא הופך כל סיטואציה, לא משנה כמה דרמטית, לטיפ טיפה מגוחכת.
ביוסף וכתונת הפסים אין דיבורים, ככל שזכור לי.
(ל"ת)
טוב,
אני לא ראיתי את המחזמר ואפילו לא קראתי את הספר (שזה דיי נדיר בשבילי. מה לעשות, לכל חינוך רוסי יש גבולות).
אז ככה: למי שלא אוהב מחזות זמר אין מה לעשות בסרט הזה. באמת, תחסכו מעצמכם.
בנוסף, מי שלא מסוגל להשאיר ציניות בצד למשך ערב אחד, עזבו, מדובר בעיבוד של ספר של ויקטור הוגו, זה לא בשבילכם.
ולמי שאוהב דברים כאלו: ובכן, סרט נהדר, עם כל החסרונות הנכונים שאנשים ציינו כאן.
אגב, אני דווקא לא עד כדי כך עויינת את ראסל קרואו כמו שאר המגיבים. אני מסכימה שהוא אכן לא שר מספיק טוב, (אם אפילו אדם כמוני – שלא מכיר את המחזה ולא יודע איך התפקיד אמור להיראות, ואין לו שמיעה מוזיקלית מדהימה – הבחין בזה…). כנראה שאפשר היה ללהק מישהו שגם יודע לשיר וגם יודע לשחק וגם הוא פנים מוכרות שיביאו כרטיסים (אה!!! אנטוניו בנדרס היה יכול להיות מצויין בתפקיד הזה!!!), אבל מבחינת משחק בלבד ראסל קרואו היה מצויין לדעתי, ומילא את המשבצת כנדרש. (מצד שני, אני יכולה להבין שמי שמכיר את המחזמר ויודע היכן אמור להיות כל תו ותו בו, יבכה בכי מרורים כפי שאני בוכה בכל פעם שיש עיבוד של לימפ ביזקיט לשיר של המי.)
הכללת הרצ'יטטיבים הייתה בחירה נכונה ואמיצה לטעמי, אם לא היה את מימד השירה הזה כל הדברים המגוחכים שקורים בסצינות או התהליכים הארוכים שהסרט מקצר למשך שיר יחיד או שיחה יחידה – היו נראים מגוחכים, וככה לא שמתם לב לזה בכלל, כי מוצגת התפתחות רגשית.
מרבית שחקני המשנה היו מצויינים, אפילו מריוס (נאמר כאן שהיו קטעים בהם הוא לא היה מדהים, ואני מסכימה) הבריק מאוד בסולו שלו, ואפונין כאמור הייתה נהדרת. כל הילדים ששיחקו היו מוצלחים ומלאי רגש, אבל גם תפקדו כסוג של אתנחתות קומיות מבורכות בסרט האפל הזה. האהבה הרבה שאני רוכשת עוד מימי "יומני הנסיכה" לאן הת'אווי (המלכה) גדלה עוד יותר, הבחורה הזו פשוט מוצלחת לאין שיעור בכל דבר שהיא עושה, ובכל פעם היא עושה משהו קשה יותר.
בקיצור, בכיתי כמעט ללא הפסקה. איזה ערב נהדר.
אנטוניו בנדרס דווקא לא היה מתאים בגלל המבטא.. :/
(ל"ת)
יש בזה משהו :-/
(ל"ת)
הוא שחקן. שחקנים יודעים לעבוד על דברים מעין אלה.
(ל"ת)
ובכל זאת
בנדרס לא נראה כמו קצין משטרה צרפתי אכזר מהמאה ה-19, בעוד שראסל קרואו קצת יותר תואם לתפקיד. מבחינת הטייפקאסט של השניים, קשה לראות את בנדרס המאהב הלטיני הנצחי הופך לקלגס חסר רחמים וחמלה, בעוד שקל יותר לראות את הגלדיאטור בתפקיד של ז'אבר. התפקיד של קרואו הוא הנקודה שבה הגימיק של הסרט – הקלטת השירים בלייב – מראה את הצד הפחות חיובי שלה. במידה והשירים של קרואו היו מוקלטים מראש, או אפילו מדובבים על ידי זמר מקצועי (אופציה די בעייתית מבחינה אתית, אבל מתקבלת על הדעת בסופו של דבר), ההופעה שלו הייתה יכולה להיות הרבה יותר נסבלת.
שחקנים עובדים גם על דברים כאלה...
אין ספק שקרואו נראה כמו הטייפ קאסט הז'אברי הקלאסי וכבר התייחסתי לכך בעבר (לא בעמוד הזה כי הוא חדש, באחד הדיונים הקודמים על הסרט). אבל כל זה לא משנה מכיוון שמדובר במחזמר וצריך לדעת לשיר, וכשאתה דמות ראשית אתה צריך לדעת גם לשיר טוב (או לפחות סביר++) והוא לא. אז עדיף שחקן שנראה פחות מתאים אבל כשהוא פותח את הפה שומעים… ובאמת לא חסרים שחקנים שיודעים לשיר, בפרט שהסרט לא היה נפגע או מצליח פחות לו היו מלהקים אלמוני לתפקיד (חובבי המחזמר בפרט ומחזמרים בכלל לא הלכו לקולנוע בגלל קרואו… אם כבר למרות).
זה ליהוק אומלל, ואני לא בטוחה עד כמה הקלטת השירים מראש הייתה הופכת אותו לטוב; לכל היותר לנסבל יותר, וזה עדיין לא מספיק לדמות ראשית. מי שלא יודע לשיר לא יודע לשיר, נקודה. ב"מאמא מיה" הקליטו את השירים מראש ועדיין פירס ברוסנן מכאיב לי בעצמות. אז קרואו לא גרוע כמותו, תודה לאל, ועדיין לא זמר, ודבר לא ישנה זאת.
רק מהאזכור של פירס ברוסנן שר
במאמא-מיה יש לי צמרמורת לא נעימה בגוף. אכן הופעה מונומנטלית בזיופה.
"וולברין? בתור ז'אן ולז'ן? אתה בוודאי מתלוצץ"
(ל"ת)
יו ג'קמן היה הבחירה הכי מתבקשת בעולם לתפקיד הזה.
הוא נהיה מפורסם באמת אחרי "אקס מן", אבל הוא התחיל בתור שחקן מחזות זמר, וזכה בטוני על התפקיד שלו ב"The boy from Oz". הוא נודע שנים בתור אחד מכוכבי הקולנוע עם הזיקה הכי גדולה לעולם מחזות הזמר, והוא מדגים את הקול הדי-מדהים שלו פחות או יותר בכל הזדמנות שיש לו – אני לא חושב שלקחו אותו לתפקיד ההנחיה באוסקר 09' בגלל סיבה אחרת מהעובדה שהוא יכול לדפוק שם נאמבר מדהים בפתיחה (שלא עירב בדיחות ציצים נלוזות מכל סוג, ובדיעבד, מדובר בפלוס משמעותי).
לראייה: http://www.fisheye.co.il/les_miserables/
היי, אני מסכים לגמרי
ואני חושב שג'קמן היה אחלה. אבל למי שמכיר אותו בעיקר בתור וולברין הליהוק ייראה מוזר כמעט כמו בנדרס בתור ז'אבר, לדעתי.
מעולם לא הייתה ביקורת שהסכמתי איתה יותר עוד לפני שצפיתי
בסרט…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל מכיוון שאת המחזמר אני מכירה בע"פ וגם לליהוק ולחלק מהביצועים כבר התוודעתי, זה לא קשה…![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
) לא נחשבת לתפקיד קטן בכלל אלא לאחד התפקידים הראשיים במחזמר (ותפקיד נשי מבוקש מאוד). היא אמנם רק בתחילת המערכה הראשונה (אחרי הכול, היא ציר ראשי בעלילה ומתניעה את העסק) אבל יש לה סולו שלם משלה (והוא לא ממחזר מלודיה, לא בשלב הזה…) ויש לה חשיבות רבה. בסופו של דבר אם מסתכלים על התפקיד של קוזט (כנערה) הוא לא גדול משמעותית מבחינת כמות הטקסט או השירה (אף על פי שהיא בין הדמויות הבודדות ששורדות בחיים עד הסוף). שתיהן שרות סולו (ושל קוזט ממש לא אהוב עליי), דואט ומשתתפות בעוד כמה שירים קבוצתיים. אני לא יודעת כמה מכל אלה עברו לסרט במלואם, אבל מבחינת ספירת מלאי הכמות די דומה; של פאנטין פשוט יותר מרוכזת וקוזט מתפרסת על פני יותר זמן. למעשה אני חושבת שלמעט ולז'אן (ואחריו ז'אבר) לרוב הדמויות המשניות הראשיות יש תפקיד די דומה בגודלו בסה"כ.
אוסיף שפאנטין (אן האת'ווי אהובתי משכבר הימים
לגבי מהפכת הסטודנטים, אחרי המהפכה הצרפתית היו עוד כמה מהפכות קטנות יותר שהושפעו ממנה, למשל ביולי 1830. המהפכה שהונצחה ב"עלובי החיים" היא המרד הרפובליקני בפאריס של יוני 1832 והוא הושפע גם ממנה (אך לא הצליח כמוה). בספר המלא (מעל לאלף עמודים!) יש בהחלט תיאורים היסטוריים נרחבים… אני קראתי תרגום עברי לנוער (כריכה ירוקה, שני כרכים, פחות מאלף עמודים) שבהקדמתו הוצהר כי חלקים מתיאורי ההיסטוריה הושמטו כדי לא להלאות את הקורא הצעיר, ועדיין מה שנשאר היה מייגע למדיי… אני מודה בבושה שבכרך השני (שחלק ניכר ממנו עוסק במרד, כמו המערכה השנייה של המחזמר) קראתי אי אילו פרקים בדילוגים כי כבר לא הייתי מסוגלת. אבל בגדול הספר סוחף מאוד ומפרט הרבה על הדמויות (הן הרבה יותר עלובות ואומללות) אם כי הדמות של ולז'אן הרבה יותר צדקנית ואף מעצבנת לפרקים (בסוף הספר רציתי להביא לו כאפה).
לפי כל הביקורות שקראתי נראה שהסרט לא מצליח להתעלות לחוויה של הגרסה הבימתית. זה לא נורא מפתיע, מעט סרטים מצליחים להתחרות בקסם של הופעה בימתית חיה… אבל נראה שהסרט בעייתי בפני עצמו גם למי שלא מכיר וגם למי שמכיר ומצפה למוכר. ההחלטות האמנותיות של הבמאי לא בהכרח מצדיקות את עצמן, ואני חושבת שהבחירה לשיר בחי בפני עצמה לא כזו היסטרית או היסטורית (ויש תקדימים) אלא יותר האופן שבו זה נעשה. אגב הבמאי, "נאום המלך" סרט צנוע ומקסים בעיניי; אהבנו ונהנינו ממנו מאוד, בעוד שעל "הרשת החברתית" היה קונצנזוס בסלון שמדובר ב"סרט חביב לצפייה אך סתמי למדי, הייפ תמוה". אז פוטנציאל היה, אבל נראה לי שגם בסרט יתחשק לי להביא כאפה לוולז'אן בסוף… (או ליתר דיוק ליו ג'קמן). המעט ששמעתי ביוטיוב כבר עורר בי חשק…
לסיום אציין שלא חייבים לטוס עד לניו יורק כדי לצפות במחזמר; יש ערים אחרות בעולם, לונדון למשל (וכמו מחזמרים רבים, הוא התחיל בווסט אנד ולא בברודווי; כמובן, קדמה לו גם גרסה צרפתית, אם כי קצרה יותר) ופעם ב-12 שנה בממוצע יש הפקה בישראל… חבל שפספסת את ההפקה של בית צבי בשנה האחרונה, היא הייתה מצוינת (וגם מקוצרת, שעתיים וחצי כולל הפסקה). עד היום צפיתי במחזמר בלונדון ובסן פרנסיסקו (הפקה נודדת), בתל אביב וברמת גן, ואני יכולה לומר בפה מלא שההפקות המקומיות לא מביישות ולא נופלות במאום (אם כי של בית צבי צנועה יותר, מטבע הדברים, אבל האיכויות של המחזמר נשמרו היטב). התרגום של אהוד מנור הוא מופת של תרגום מחזמר בעיניי, וזו אולי הסיבה הראשית לכך שזה אחד המחזמרים הבודדים (ואולי היחיד) שאני מעדיפה בגרסה העברית (ולכן עד שכבר עולה פה הפקה אני מכה על הברזל בעודו חם…![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
מזל שהכרטיסים בבית צבי לא יקרים). אני ממליצה לכל מי שמזדמנת לו הצגה של "עלובי החיים" לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים (זה מה שהבטחתי לעצמי אחרי הצפייה הראשונה ואני עומדת בכך בכבוד ![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
). לא תתחרטו.
את מוכנה ללכת לראות כבר את הסרט??
מעניין אותי מה את חושבת עליו. :)
LOL. הבטחתי לחברות שאלך לצפות איתן
(כמובן, התרעתי מראש שאני עלולה לשיר לעצמי חלק מהשירים) אז נדרשים מעט תיאום ולוגיסטיקה כדי להוציא זאת לפועל באופן המיטבי (ואנחנו מעדיפות לא בסופ"ש, מסיבות של עומס קולנועי גדול יותר ותחבורה ציבורית זמינה פחות). אבל כבר הזמנתי חולצה…
לקוזט יש סולו?
כלומר חוץ מהקטע של הטירה והעננים.
לפאנטין יש שני סולואים היא שרה גם את come to me והיא גם לוקחת חלק ב-the end of the day וב-lovely ladies.
כן, "בחיי" In my life
אבל עכשיו כשאני חושבת על זה שוב זה לא סולו פרטי לחלוטין כי בהמשך מצטרפים גם אחרים… אבל בעיקרון יש לה זמן שהיא לבד על הבמה, כשהיא יושבת שם בגן ומהרהרת במי, מה מו וכו'. יש שם גם חלק רצ'יטטיבי לפני… זה משהו שקצת מעורפל אצלי בראש כי זה אחד החלקים החלשים ביותר במערכה הראשונה מבחינתי; השיר הזה וגם "בלב מאוהב" (a heart full of love) הם ציוצי אהבה שמאלציים, בלדות דביקות ומעיקות, והעובדה שבהפקה הישראלית המקורית ביצעה אותם טל אמיר בסגנון שירה אופראי זקן לא עזרה לי לחבב אותם יותר… אם אני צריכה לשירותים בזמן המערכה הראשונה, זה השלב שאני נוטשת את הכיסא, בידיעה שאני לא מפספסת שום דבר חשוב.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
לגבי פאנטין, come to me אינו סולו, ולשירים הקבוצתיים התייחסתי (ללא פירוט).
אבל יש שם
הרבה קטעים עם אפונין.
וחוץ מאפונין אני אוהב גם את לאה סלונגה שמשתתפת בשני המופעים (בתפקידים שונים).
אני חושב שאתה לוקח את זה למקום שכלתני מדי
לשם ההשוואה: בוודאי שמעת לא פעם ולא פעמיים פסקול סרט, ושמת לב שיש מוטיבים מוסיקליים שחוזרים על עצמם בדרך כזו או אחרת. המוטיב הופך להיות מזוהה עם גורם, רעיון או דמות, וצובר משמעות ככל שהסרט ממשיך. הוא יוצר קשר בין קטעים או גורמים שונים בסרט וגורם להם להשליך זה על זה.
זה לא אומר שאתה, כצופה, אמור לזהות במודע את המוטיב ולנתח אותו באופן שכלתני. המוטיב משדר ישירות לתפיסה שלך, ומעביר מסר תת-הכרתי. במילים אחרות, זו מניפולציה מוסווית (ולגיטימית, כמובן).
אתה יכול ליישם את אותו הניתוח גם בשימוש באותם מוטיבים מוזיקליים במחזות זמר, והדוגמאות רבות.
למשל, שיר הפתיחה ושיר הסיום של "Anevue Q" הוא אותו שיר בדיוק מבחינה מוזיקלית. רק המילים שונות. זה מתקשר ישירות לרעיון של המחזמר בכלל, שמתבטא במיוחד גם בשיר הסיום (ואני לא רוצה לפרט כדי לא לספלייר את המחזמר).
לכל היותר מוטיב חוזר; זה מקובל ביצירות מוזיקליות ארוכות
במקרה הזה זו גם יכולה להיות העובדה שהמחזמר המקורי (בצרפתית) היה קצר יותר (למיטב זיכרוני כ-2/3 מהאורך הקיים) וכשהרברט קרצמר כתב את הגרסה האנגלית הוא האריך אותו משמעותית והגרסה שלו הפכה להיות הגרסה הרשמית של המחזמר. אני לא יודעת מה הוא האריך ואיפה, אבל למיטב הבנתי הוא עשה זאת על בסיס מלודיות קיימות, אז ייתכן שחלק מהמִחזוּר הוא בעצם מעשה ידיו… אבל זה כנראה יצא מוצלח כי בצפייה הראשונה במחזמר בכלל לא שמתי לב לזה וגם בהמשך, כשהתחלתי להאזין לו להנאתי, עבר זמן עד שנפל האסימון…![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
לגבי "רק עוד יום" – לא מדויק; למעשה הוא ממחזר כמה וכמה מלודיות שקדמו לו, כל דמות עם התמה שלה, פחות או יותר: הוא מתחיל עם ולז'אן ב"מי אני"; ממשיך עם מריוס, קוזט, אפונין ואנז'ולרא לפי "חלום חלמתי"; ז'אבר שר על המלודיה המשטרתית; בני הזוג טנארדייה עם "בעל הפונדק", ולכל המיש-מש הקונטרפונקטי הזה מצטרפת אף המקהלה גם היא לפי "חלום חלמתי" וכולם מסיימים באוניסון עם הסיום של "מי אני".
אן האת'וויי מדהימה
אני יודע שאני לא מרעיד פה לאף אחד את העולם, אבל חייב לציין שהיא בין השחקניות הבודדות שיכולים לחתוך לה את השיער, ללכלך ולאמלל אותה ועדיין להישאר היפה ביותר בקאסט.
___
לא באתי לסרט עם ציפיות גבוהות, אלא בעיקר כדי לסמן וי על מרתון האוסקר שהצבתי לעצמי (ראיתי כבר 7 מתוך 9 הסרטים) ולהבין את הקונצנזוס סביב תפקידה של האת'וויי. "עלובי החיים" היה בשבילי הוא אותו ספר מדכא שהכריחו אותי לקרוא ביסודי ושממנו לא זכרתי כלום, ובהמשך סדרת אנימציה ששודרה בערוץ הילדים שאני זוכר כי מאוד אהבתי.
ובכן, מעכשיו "עלובי החיים" הוא בשבילי (גם) הסרט הזה.
יו ג'קמן זמר הרבה יותר מוכשר ממה שזכרתי שהוא וראסל קרואו לא גרם לעור התוף שלי לבצע חרקירי. אין לי שמיעה מוזיקלית במיוחד, ונכון שקרואו לא התבלט לטובה בין השחקנים המזמרים האחרים, אך לדעתי האישית הוא מפיח חיים בדמותו של ז'אבר. מבט אחד ממנו מספיק כדי להבין מה עובר לדמות בראש.
יש שחקנים טובים יותר ופחות, אך התחושה הכללית היא שכולם נתנו את הנשמה וירקו דם, איש איש עבור תפקידו. אציין לטובה את השחקנים הילדים – קוזט הקטנה וגברוש – שהופעתם בסרט מרשימה ביותר, הן מבחינת משחק והן מבחינת שירה. הבנתי שאת איזבל אלן (קוזט) ליהקו לאותו התפקיד בווסט אנד. אכן מגיע לה, ומקווה לראות אותה בתפקידים גדולים יותר בעתיד.
ההפקה מרשימה ביותר. התפאורות והאנימציה הממוחשבת תרמו מעט להרגשה שמדובר במשהו מלאכותי. בימתי אעיז לומר. אני מבין את האופן בו זה נראה כגורע ממראה הסרט, אבל לי זה תרם לחווית הצפיה.
מסכים שהקלוז-אפ המאתיים על פרצוף דומע הוציא ממני נחירת בוז, וישנם שירים (בעיקר לקראת הסוף) שאפשר היה לחתוך מהם בית-שניים מבלי להחסיר מעוצמת תחושותיה של הדמות, פשוט כי הסרט בנקודה הזו כבר מתחיל להיות מייגע, אבל יצאתי סך-הכל מרוצה. לא מרוצה ברמה בה צריך לתת ל-"עלובי החיים" את פסלון האוסקר (בתחום הזה יש לפחות שלושה-ארבעה סרטים שלדעתי טובים ממנו, כולל הסרט האחר ההוא שמלא בהבעות פנים מיגעות ומתרחש בצרפת, "אהבה" של מיכאל הנקה), אך הוא ללא ספק מועמד שמצדיק את מקומו.
קולנוע קטן מהחיים
נדמה לי שיונה אליאן הייתה זו שאמרה, שמשחק בקולנוע הוא משחק "קטן מהחיים". בתאטרון המחוות גדולות ומוגזמות ("תיאטרליות") כדי שהקהל יראה. הדיבור חזק וברור. בטלוויזיה אנשים מדברים וזזים (בערך) רגיל. אבל בקולנוע אנשים מדברים וזזים בקטן. המצלמה מגדילה ומעצימה כל זיע וכל ניע לממדים של מסך ענק. הרמקולים מעצימים כל לחישה. מול המצלמה אנשים צריכים לדבר חלש יותר. הרבה יותר. אחרת הם ייצאו מלאכותיים. "תיאטרליים" מדי
זוהי, לדעתי, הבעיה של הסרט הזה.
צורת ההקלטה של השירים הכריחה את השחקנים לשלב משחק קולנועי, קטן ומופנם (יחסית), עם שירים שנועדו לבמה הגדולה. השירים האלה שייכים לבמה, או לפחות להקלטה. הם לא מתאימים לשחקן מול מצלמת קולנוע בקלוז-אפ.
הזמרים מוגבלים בשירה כדי לשחק דמות אותנטית. הם לא יכולים לשפוך את קרביהם ולפתוח את הגרון בעוצמה כמו על הבמה. הם שרים מהוסס יותר. שקט יותר. בקולות "ראש" דקים. והשירים נפגעים. המצלמה שתקועה לשחקנים בפרצוף מגבילה מאוד את הכוח שהם יכולים להפעיל כשהם שרים.
שירת הנשים נשמעת לא פעם בסרט – אפילו ברגעי שיא – חלושה ומציקה באוזן, כמו חליל דק, עולה ויורד. גם אצל הגברים יש את הבעיה זו, ובמיוחד היא מורגשת אצל מריוס, שנאלץ לשיר בקול דק, חסר כוח. הוא נשמע עלוב. ככה קטעי שיא הופכים למגוחכים.
שלא במקרה, בקטעי המקהלה אין את הבעיה הזו. שם הזמרים יכולים להרשות לעצמם לשיר בכוח, בגרנדיוזיות. בנוסף, שם ברור כי הכל מוקלט ולכן טווח השירה לא הוגבל. הבעיה הזו גם לא הורגשה ב"בעל הפונדק", פשוט כי הוא לא מצריך משחק רגיש הנכנס לנימי הנפש, וגם ברור שהוא הוקלט מראש (הרי בכל שנייה בשיר רואים את השחקנים בסיטואציה אחרת).
למרות הבעייתיות, אני מסכים שפנטין, אפונין וגרבוש (הו, גרבוש!) הצליחו להתמודד היטב עם האתגר ולהציג גרסאות נהדרות בקטעי הסולו שלהם. אבל הם החריג המעיד על הכלל, והכלל כאן הוא שירים שלא התרוממו, וסרט שאי-אפשר להיסחף לתוכו. אתה לא יכול לשכוח שאתה צופה בשחקנים ולא בדמויות אמיתיות ואמינות (פרט לחריגים), וזה הרי הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על סרט.
כמו שאמרת, מתנדנד
אני אוהב מחזות זמר עוד מגיל צעיר. התמזל מזלי לראות על במה מחזות כמו "שיקאגו", "סאטרדייט נייט פיבר", "שיער", "מאמא מיה" ועוד (בראש רשימת הוויש-ליסט נמצאים "Wicked" ו"Rock of Ages"). כבודם של סרטים במקומו מונח, אבל יש משהו בלראות שחקנים שרים וזזים בלייב שגורם לתחושה ממש כיפית. לעומת זאת, לא יצא לי לראות הרבה סרטים ע"פ מחזות זמר. ראיתי חלק שהיו מביכים ("מאמא מיה") וחלק שהיו בסדר ("עידן הרוק". אין לי למה להשוות, אבל בתור סרט אהבתי אותו).
לא ידעתי הרבה על "עלובי החיים" לפני הטריילר. ידעתי שהוא מחזה מפורסם ושהוא מבוסס על ספר וגם זכורה במעורפל לי איזו תכנית אנימציה ישנה בערוץ 1 עם אותו שם. אבל הטריילר בהחלט סקרן אותי והקאסט נראה ממש טוב. התוצאה? ככה-ככה.
נתחיל מהדברים הטובים – אן האת'וויי כמובן גנבה את ההצגה, וכפי שנאמר רק השיר שלה מצדיק את הצפייה. זה מהשוטים האלה שחודרים אליך, שאתה מרגיש שתופסים את כל המהות של הסרט. חבל לי שהיא הופיעה כה מעט, אבל היא בהחלט הייתה תענוג. השיר שלה, של אפונין ושל סב"כ & הב"ק (שבכלל היו נפלאים) היו האהובים עלי. יו ג'קמן היה סבבה והכל, אבל לא השאיר עלי איזה שהוא רושם. מה שכן, שני הילדים (קוזט הצעירה וגברוש) היו טובים משציפיתי.
והפחות טוב – אי אפשר בלי לדבר על השירה. במחזות זמר – לפחות אלה שאני ראיתי – יש שירים פעם ב-. כלומר, יש דיאלוג באמצע, שאנשים אומרים אחד לשני בצורה רגילה. פה הדיאלוג הוא זן נכחד. אני בספק אם יש יותר מ 20 שורות שנאמרות לא-בשירה. ועם כל האהבה שלי למחזות זמר ולשירים, אחרי זמן מה של שירה נון-סטופ זה מתחיל לעייף. וכשיש דיאלוג שאמור להיות רגיל אך נאמר בשירה זה סתם גורם לו להישמע מוזר ומצחיק.
ראסל קרואו היה לא משהו, נכון. אבל הוא עוד איך שהוא היה נסבל לדעתי. מי שהרס לי הרבה מהשירים היה השחקן של מריוס. אלוהים ישמור, איזה קול צורם. מי לעזאזל ליהק אותו?! תודה לאל שהוא נכנס רק במערכה השנייה, אני לא יודע אם הייתי שורד ככה מההתחלה. הקול שלו הרגיש פשוט לא מתאים ומעצבן, ואני בטוח שהייתי אוהב הרבה שירים יותר אם הוא לא היה משתתף בהם. חבל שלא הלך לחפש את הקוזט שלו בטירה אחרת.
יצאתי מהסרט עם הרגשה טובה (וגם עייף), אבל הוא לא חף מבעיות. אם היו מחליפים את השחקנים הנ"ל ומכניסים קצת דיבור נורמלי פה ושם, נראה לי שזה היה משפר אותו פלאים. אה, וספוילר- אן האת'וויי זוכה באוסקר. ובצדק.
דרוש בחזרה את הכסף על הכרטיס
מריוס מדהים. מ-ד-ה-י-ם. לא רק שהוא נראה יאמי לגמרי, הוא שר נהדר. יש לו קול מצוין, ויודע מה, גם אם לא אוהבים את גוון הקול, לא מצליחה להבין איך לכל הרוחות ניתן לקרוא לו "צורם" ועוד אחרי שקראת לראסל קרואו נסבל. לפיכך אין לי בררה אלא להאשים את מערכת הרמקולים באולם שבו ישבת…
אגב, אם לא צפית באף מחזמר שמבוסס על שירה בלבד כנראה פספסת כמה מהמחזמרים המצליחים ביותר בעולם (כמו "עלובי החיים") ופחות או יותר את כל המחזמרים של סר אנדרו לויד ובר (יוסף וכתונת הפסים המשגעת, פאנטום האופרה, אוויטה, חתולים… ועוד כמה). נדמה לי שגם ב"מיס סייגון" (של קלוד שנברג ואלן בובליל, אותם יוצרים) אין כמעט דיבורים, אבל לצערי לא זכיתי לצפות בו עדיין ואני מכירה אותו באופן חלקי בלבד.
הם באמת צריכים להחזיר לי כסף
על כך שנאלצתי לסבול אותו בחצי מהסרט. אבל במקום להתחיל ויכוח חסר טעם על טעם, בואי נסכים שלא להסכים.
מחזק!
הביצוע של אדי לEmpty Chairs At Empty Tables היה יותר טוב מזה של האתאוי ל'חלמתי חלום' ומכל ביצוע אחר בסרט, לדעתי. בלי להקשיב למילים ובלי קשר למה שאירע בסרט הקול שלו באותו שיר הביא אותי לעד כדי דמעות.
לא הייתי נסחפת... לא כי יש לי משהו נגדו, חלילה, אלא כי
א. אן באמת נתנה ביצוע מדהים שאין שני לו (בסרט).
ב. שמעתי ביצועים טובים יותר ל"שולחנות ריקים". הבעיה היא לא בשירה שלו אלא יותר בעיבוד ובבימוי שהיו מעט דלים מדי לטעמי. אני רגילה לביצועים סוחפים יותר וגם לבימוי יותר ברוח הבמה (מי שראה ודאי יודע על מה אני מדברת) ומשהו שם היה קצת ריק מדי לטעמי. אבל זו לא אשמתו, כמובן.
ראיתי את הסרט
המחזמר עלובי החיים הוא אחד האהובים עליי ביותר,
ידעתי שצריך להנמיך צפיות משמעותית, אבל אני מודה, כל שינוי ממש ממש צרם לי, חבל שחיפפו מבחינת השירה.
כמה מהשינויים היו ממש מיותרים, (הפיכת השיר של הכומר לדיבור-למה זה היה נחוץ?)
אבל כבר מהשיר הראשון אתה מבין איזה כיוון זה הולך לקבל,
בשיר הראשון "עוד יום, עוד יום השפל את מבטך" יש שורה שהאסירים שעובדים בפרך מתלוננים על החום הכבד ששורף אותם, בסרט הם עדיין שרים את השורה, אבל הם מתבוססים בתוך המים בגשם זלעפות WTF
אני לא מצטערת שהלכתי, בסוף כמעט הצלחתי לשכנע את עצמי שזה לא נורא ואולי אני אפילו אצליח להתרגל לזה.
אבל האמת שהייתי רוצה שיעשו את הסרט אחרת, במאי אחר, שחקנים-זמרים אחרים, מראה אחר, ושירה ומשחק אחרים.
אבל בנתיים נסתפק בזה. זה לא הרס לי את המחזמר. (לפעמים אתה רואה גירסא אחרת או המשכון, ואחר כך אתה כבר לא יכול יותר להביט ביצירה האהובה שלך) זה לא קרה כאן, אבל אני עדיין מנסה לעכל מה אני חושבת על הסרט הזה.
מה הסיכוי שהסרט הזה יהרוג את הקריירה של ראסל קרואו?
כי אני מוכנה ללכת למחזמר מדכא של שלוש שעות בשביל זה, כי זה הישג שיהיה ראוי לאוסקר, כי זה… חלום, ממש חלום. ראסל קרואו, תבינו, הורס לי סרטים באופן סדרתי. ביניהם לא מעט סרטים שהייתי יכולה ליהנות מהם, כנראה, אם לא הראסל קרואו הזה באמצע. בתקופה הקצרה בה ראיתי סרטים למחייתי, היתה תקופה ארוכה-כמו-הנצח בה נאלצתי לצפות בכמה וכמה סרטים שלו ברצף, ופיתחתי טיק עצבני בכל פעם שהוא הופיע על המסך. ראסל, בחייאת, לא הגיע הזמן לשינוי בקריירה? לא משעמם לך לעשות סרטים? אולי תעבור לתיאטרון? זה הרבה יותר נחשב. כן, תיאטרון זה אחלה, באמת, אי שם רחוק ממני בארה"ב ככה.
נראה לי שמצאתי את I dreamed a dream
לא ראיתי את הסרט, ומצאתי הרבה גירסאות שכוללות רק את השיר ולא את הקליפ.
זה נראה לי מספיק אותנטי (מי שראה את הסרט מוזמן לאשר/להכחיש)
https://www.youtube.com/watch?v=dmHcDWrMH-8
לא הבנתי מה בדיוק ניסית למצוא...
אין לי מושג מי ערך את הקליפ הנ"ל (הוא לא קיים בסרט וזו לא הסצינה המקורית מהסרט, אם היה למישהו ספק).
אני לא חושב שנותנים אוסקר על פי מידת החשיבות של התפקיד
וזה דווקא די טוב, כי חלק מהתפקידים הכי פחות נחוצים קיבלו את המועמדיות הכי ראויות (בעיני) – לדוגמה: וויליאם הארט בהיסטוריה של אלימות
על הבמה הכול עובד, בחיי...
והמחזמר הוא שלוש שעות (כולל הפסקה) ואנשים נכבשים ומתרגשים ומזילים דמעה או שתיים (או מחסלים חבילת טישוז שלמה, בלי להזכיר שמות). למעשה אפילו בגרסה המקוצרת של בית צבי (שעתיים וחצי כולל הפסקה) אנשים שלא הכירו ולא ידעו כלום לפני הבינו יופי (והתייפחו סביבי לא מעט, יש לציין). אז עכשיו נשאלת השאלה למה אחד המחזמרים המצליחים ביותר בעולם (נתון עובדתי אובייקטיבי) מצליח לעורר כאלה תגובות.
אין ספק שלבמה ולהופעה החיה יש קסם, כוח ונוכחות שהקולנוע לעולם לא יכול להחליף. ועדיין, יש לא מעט עיבודים קולנועיים למחזמרים שצלחו את המעבר מהבמה למסך. אני חושבת שהקהל שהולך לקולנוע הוא קצת שונה ולא בהכרח אותו קהל שהולך לתאטרון, וגם אם כן, הוא מצפה לדברים קצת אחרים. במיוחד מי שהולך רק לגרסה הקולנועית. ואם הגרסה הקולנועית היא יותר תאטרלית ופחות קולנועית, אז הוא מתאכזב וייתכן שגם אוהדי התאטרון יתאכזבו כי זה יצור כלאיים שלא מרצה לא את אלה ולא את אלה…
אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון בעוד יומיים אצפה סוף סוף בסרט ואוכל לשפוט, אבל בכל מקרה השיפוט שלי לא יכול לדמות מישהו שנחשף לסיפור בפעם הראשונה. אני לא יודעת אם זה עיבוד לא מוצלח לקולנוע או שאותם דברים היו מפריעים לך גם בתאטרון, או עד כמה אתה אוהב מחזמרים. שאלות כמו "מה היא שרה לידו, איך הוא לא יודע" הן לא שאלות רלוונטיות למחזמר, כי הסוגה מלכתחילה מכתיבה שהשיר הוא בעצם פנייה לקהל, הדמות משתפת את הצופים ברגשותיה. זה לא שהיא באמת הולכת ברחוב ושרה, כן? אם אתה לא מקבל את הקונספט של מחזמר אז אולי לא כדאי ללכת לסרט שהוא מחזמר…
אכתוב לך מיד גם תגובה מפורטת עם ספוילרים.
תודה
1. יפה, זה משהו לטובת הסרט (נשמע שאת סצינת העגלה הם קצת קלקלו).
2. מהי הגרסה החדשה? האם הכוונה לשני הכרכים לנוער עם עטיפה ירוקה או משהו אחר?
3. אכן; לא זכרתי את המספר המדויק.
4. הן לא מוזכרות כלל במחזמר; יפה שהזכירו בסרט, אבל אני מבינה שלא רואים (וברור למה). זה היה כ"כ מצמרר שעד עכשיו יושב לי בראש התיאור בניסוח המדויק של המתרגם…
זו הגירסה שאני קוראת:
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2674
שלחתי את אמא שלי לקנות אותה כשהייתי מאושפזת, הייתי בטוחה שמדובר במהדורה עם שני חלקים שיצאה ביולי השנה, אבל היא הביאה את זה, ואמרה שהמוכרת אמרה שזו הרבה יותר קריאה. היא כנראה צדקה, כי הוא עדיין מאוד מאוד ארוך, אבל סה"כ זורם לא רע.
כנראה איחדו את שני הכרכים לכרך אחד, זה הכול
כי שם המתרגם/מתרגמת (אביטל עינבר) זהה, וגם מה שכתבת כאן מתוך ההקדמה זהה בדיוק…
זו המהדורה לנוער שיצאה בעבר בעטיפה ירוקה (שאני קראתי):
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=110117
והייתה גם שחורה שקדמה לה:
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=98609
אני תוהה מה זה "החליטו להוריד",
מאיפה החוצפה הזאת להתעסק עם טקסט מופת כזה ולבחור לקצץ ממנו חלקים? מי הפך את זה למשהו שמותר לעשות? הרי לא תראו אף אחד מקצץ את 'ענבי זעם' או 'יוליסס', למרות אורכם.
מי היה הראשון שהחליט שזה בסדר לקחת נכסי צאן ברזל של המין האנושי בתחום הספרות ולהתחיל לשחק איתם לפי ראות עיניו? (ואני מכניס תחת זה גם את כל אותן "מהדורות לנוער" למיניהם).
זה מה שהם אומרים:
"מאה ושש-עשרה שנים לאחר כתיבתו לא התיישן הספר, הן ככתב אשמה חברתי, הן כסיפור עלילה קסום ונוגע ללבו של כל קורא. אולם, כדי שיהא הספר קריא ומובן לבני הדור הצעיר, גם למי שאינו בקיא בפרטי פרטיהן של ההתרחשויות ההיסטוריות, המדיניות, הכלכליות, החברתיות והרעיוניות של תולדות צרפת ואירופה דאז, נאלצנו להשמיט מן התרגום קטעים מוסימים, המהווים ברובם מעין נספחי רקע ולוואי בתחומים שהזכרנו, ושנוכחותם הייתה מלאה את הקורא העברי הצעיר. את זאת עשינו בלית ברירה, ומתוך הכרה כי תרגום הספר במלואו והגשתו לקורא כמות שהוא במקורו היו מונעים מן הקורא הישראלי להפיק תועלת והנאה מספר מרתק זה, שאת עיקרו ואת המסר האנושי שבו ועליתנו שימרנו במלואם".
ראיתי את זה על הכריכה של הספר.
אבל אני תוהה, באיזה זכות הם החליטו להוריד חלקים מהיצירה הזאת? הרי אם מישהו לא רוצה לקרוא פרק פוליטי, הוא יוכל לדפדף כמה עמודים קדימה ולהמשיך בסיפור. ההחלטה הזאת כאילו "אף אחד במילא לא יקרא את זה ולכן אנחנו לא מתרגמים את זה", היא לא יותר מבוז תהומי כלפי קוראי המהדורה העברית של הספר. ולמען האמת, משתמעת ממנה גם עצלות של המתרגם/ת (למה להתאמץ לתרגם חלקים על הפוליטיקה באותה תקופה? אני אוריד אותם מהספר ואגיד שעשיתי זאת כדי למנוע את עייפותו של הקורא העברי הצעיר, השברירי, הפוחז והמסכן).
בעיני, זה לא יותר מזלזול בוטה. אם אני מעוניין לקרוא את עלובי החיים, אני מעוניין לקרוא את הספר כפי שנכתב, ולא כפי שהוצאה כלשהי ראתה לנכון לסדר לי אותו כדי שיהיה לה נוח. כמו שאני לא מצפה מאף אחד להוציא את "מובי דיק – מהדורת התכלס" הכוללת את המבוא ועוד 30 עמודים עם הלוויתן כי "האמצע עוסק הרבה בימאות, הקורא העברי הוא לא ימאי ולכן זה לא מעניין אותו", אני לא מעוניין שההוצאה תוריד לי חלקים מהספר. הם תפקידם לתרגם הכול, מה שאני אקרא מתוך זה הוא ענייני.
אני לא יודע לגבי קהל המבוגרים
אבל אני ראיתי לא פעם ולא פעמיים גרסאות מקוצרות לנוער. גם באנגלית וגם בעברית.
אני חושב שפה יש שורה דומה ( "הקורא העברי הצעיר"), והמתרגמים רצו לעשות תרגום אחד שיהיה יותר נוח לנוער, כאשר בכל מקרה את התרגום הקשה והמלא אפשר למצוא עדיין.
הם הסבירו לך באיזו זכות.
אתה יכול לא לקבל את עמדתם, אבל הם נימקו אותה היטב, וניכר שיש להם הרבה מאוד כבוד ליצירה המקורית (לפחות ברמה הרטורית).
לומר שיש כאן "בוז תהומי", "עצלות", "זלזול בוטה" וגישה לקורא כל "פוחז ומסכן" אומר שלא מעניין אותך מה הם אומרים, אתה כבר החלטת מראש שהם משקרים, ושאין שום סיכוי שהם קיבלו את ההחלטה אחרי חשיבה, ומתוך שיקולים בעלי גוון מוסרי חיובי.
אתה לא חושב שיש כאן מידת מה של, נגיד, זלזול בהוצאה ובוז כלפיה?
[אם זה משנה, עמדתי הכללית לגבי התרגום כעמדתך, אבל גישת השחור-או-לבן שלך לא ברורה לי]
אני פשוט לא מקבל את הנימוק הזה.
וסלח לי, אבל אני מרגיש שההוצאה הרבה יותר מזלזלת בי בתור קורא עם הנימוק הזה מאשר שאני בה. לא אמרתי בשום שלב שהם משקרים, אמרתי שזה רק מרגיש לי באופן אישי הרבה יותר כמו עצלות מאשר מחשבה הגיונית שהנחתה אותם לצנזר חלקים מהספר.
הנימוק הזה מטופש בעיני. אני לא מצפה מההוצאה שתחליט על איזה חלקים מתאימים לי בתור קורא, זה לא התפקיד שלה. אין שום סיבה שההוצאה תצנזר חלקים מספרים בגלל הפחד לשעמם את הקוראים. היא צריכה לתרגם את הספר, כספר שלם, וכל קורא יעשה מה שהוא רוצה בזמן שהוא קורא את הספר.
עליה לצאת מנקודת הנחה שקורא שניגש לעלובי החיים מעוניין לקרוא את הגרסא הקרובה ביותר למקור שכתב ויקטור הוגו בצרפתית. בלי שעורך כזה או אחר ישתמש בשיקול דעתו ויחליט בשבילי מה משעמם ומה מעניין.
אני לא מקבל את הנימוק של ההוצאה שמצנזרת חלקים שלמים מתוך ספר, ואומרת שהיא עושה את זה "לטובת הקוראים" ומונעת מהם אפשרות בחירה.
אם היא משקיעה בעריכה והנגשה לקורא הצעיר, איך זה זלזול?
אתה לא הקורא הצעיר? אתה רוצה לצלול לתוך אלף ומשהו עמודים? אחלה, אל תקרא את הגרסה הזו, איש לא מחייב אותך. יש אחרים שכן מעוניינים לקרוא אותה וממש לא מרגישים שמזלזלים בהם, להפך; מרגישים שטרחו והעמידו עיבוד שהם מסוגלים להתמודד איתו. ההנחה שלך ש"הקורא הניגש לעלובי החיים מעונין לקרוא את הגרסה הקרובה ביותר למקור" לא נכונה בהכרח לכל הקוראים. הנה, קח אותי לדוגמה. אהלן, מה נשמע?![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
איש לא מונע ממך אפשרות בחירה; אתה זה שמנסה למנוע אותה ממני! לו הייתה רק אחת, לא היה במה לבחור. אני בחרתי לקרוא את המהדורה הזו, אתה יכול לבחור לוותר עליה ולקרוא מהדורה אחרת. תחי הבחירה!
לא להשתכנע מהנימוק זה משהו אחד; לא לקבל אותו, משהו אחר.
גם אני לא משתכנע מהנימוק, וגם אני לא חושב ששיקול הדעת שלהם היה נכון. אבל אני מוכן לקבל את זה שהיה להם שיקול דעת ושהם חושבים אחרת ממני. זה הכל.
מגוחך לטעון שזה נובע מעצלות.
כאילו שהמתרגם הוא פרילנסר שמחליט בעצמו מה הוא עושה ואיך הספר ייראה, אז מה שלא נוח לו הוא פשוט מוותר עליו.
אם ככה אז העורך שלו שבחר להוריד חלקים מגוחך לא פחות.
(ל"ת)
אבל ההאשמה בעצלות לא הייתה במקום.
עכשיו, זה התפקיד של עורך. אם היית קורא כל ספר כמו שהוא יצא מתחת למקלדת של הסופר, לא היית מזהה אותם. התפקיד של העורך הוא לעבד את הספר ולהתאים אותו לקריאה. זה נראה לנו כאילו ספר הוא במהות מוצר שנוצר על ידי אדם אחד, אבל ספרים הם תוצר של עבודה משותפת. הסופר הוא לא אלוהים בכל מה שנוגע לספר, הוא לא סמכות עליונה ובלתי מעורערת. הוא כותב את הספר, קובע את מהלך העלילה ואת רוח הדברים, אבל הוא לא מחליט הכל. עורכים הם אנשי מקצוע שתפקידם לעזור לסופר לשכלל את הספר שלו ולהביא אותו אל הקהל.
כל זה כמובן כללי מאד, כי לא קראתי את עלובי החיים. אם העורכים של הגרסה העברית הרגישו שנחוץ להשמיט חלקים מסויימים כדי להנגיש את הספר לקהל ולעשות אותו קריא יותר. הם לא גנזו את הגרסה המקורית. היא קיימת, לך תקרא אותה אם אתה רוצה. באותה מידה יכולת לטעון שתרגום של ספר הוא עוול, התעסקות עם הטקסט המקורי ושינוי מכוונת הסופר, אבל זה בסך הכל שינוי הכרחי כדי שהקהל יהיה מסוגל לקרוא אותו. הטקסט של הסופר הוא לא קדוש, והשמיים לא נופלים כשנוגעים בו.
נשמט לי שם משפט.
לפני "הם לא גנזו את הגרסה המקורית"-
זו זכותם וזו חובתם.
מה הקשר?
התפקיד של העורך הצרפתי של ויקטור הוגו ב-1862 ושל עורך המהדורה העברית הם לא אותו התפקיד.
ויקטור הוגו כתב טקסט, העורך הצרפתי עשה מה שעשה, ונולד מוצר מוגמר- הרומן עלובי החיים. עכשיו אני, בשנת 2013, מעוניין לקרוא אותו. אני לא קורא צרפתית ולכן אני פונה לגרסא העברית. אני מצפה מהגרסא העברית שלא תשמיט פסקאות שלמות ועמודים שלמים מהספר כי "הם משעממים".
מפריע לי שעושים את זה רק לספרים בני מאה שנה ומעלה, בהם אף אחד לא יכול למחות על השינויים. אף אחד לא יוריד פרקים מיוליסס, אף אחד לא יקצץ פרקים מזורבה היווני ואף אחד לא יחליט מתחת לכיפה השקופה של סטיבן קינג לא באמת סוחב 1050 עמודים וצריך להוריד 150 עמודים של תאורי נוף.
מפריעה לי ההפרדה בין ספרים שנהוג לעשות את זה בהם לספרים שבהם זה לא יעלה על הדעת.
אם אתה מעוניין לקרוא, קרא;
לא ברור לי למה אתה כותב "הגרסה העברית" בה"א הידיעה, בפרט אחרי שהוסבר לך שאין רק אחת כזאת. יש ויש, ואתה יכול לבחור איזו גרסה לקרוא, אז מה הבעיה? מה כואב לך שקיימת גם גרסה מעובדת ומקוצרת? במה זה גורע מחוויית הקריאה שלך של גרסה אחרת שמתאימה לך?
ושוב, על סמך מה אתה קובע בנחרצות שעושים זאת רק לספרים בני מאה שנה ומעלה? מנין לך שאין עיבודים לג'יימס ג'ויס? בדקת? (כן, זו שאלה לגיטימית, ולא, אני לא מתכוונת לוותר עליה. אם אתה טוען טענה בכזה להט ונחרצות, זו לא דרישה מוגזמת שתגבה אותה בסימוכין שנדע על מה אתה מתבסס).
אולי פספסתי את זה בדיון שהיה פה
אבל האם יש תרגום מלא לעברית של הספר? אני מאוד רוצה לקרוא את הגרסה המלאה מתישהו, אבל לא סביר שאדע צרפתית בקרוב, או אי פעם, ואם אני לא קורא ספר בשפת המקור שלו אני מעדיף עברית.
למיטב ידיעתי כן, ואף יותר מאחד
לא קראתי אז אני לא מכירה אישית, אבל באחת ההודעות הקודמות קישרתי לרשימת התרגומים לעברית שמופיעה בערך על הספר בויקיפדיה.
אני תוהה אם משהו מזה עדיין זמין כיום
מעולם לא ראיתי בחנות ספרים שהייתי בה עותק של הגרסה המלאה.
אין לי בעיה עם קיום גרסה מקוצצת, ואני מניח שאני מפספס פחות מאשר מפספס מי שקורא גרסה מקוצצת של "מסעות גוליבר" (אולי הדוגמה הגסה ביותר לקיצוץ שאני מכיר, ועוד כזה שהופך לחלוטין את אופיו של הספר) אבל עדיין חבל לי.
סביר שכן, אם לא כחדש אז בחנויות המשומשים ובספריות
גם אני מעולם לא ראיתי, אבל לא חיפשתי… את הגרסה (לנוער) שקראתי שאלתי מחברה. גם הגרסה החדשה יותר שהוזכרה כאן אינה תרגום חדש אלא רק עריכה מחודשת (כנראה) של אותו התרגום (מ-1978). אני מניחה שממשיכים להדפיס אותו כי הוא מצליח שיווקית (איפה שהאחרים נכשלו?). לדעתי אם תתחיל לקרוא אותו לא יהיה לך חבל…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל אם כן, אני בטוחה שעם קצת רצון תוכל להשיג תרגום ישן יותר, או לקרוא תרגום מלא לאנגלית, למשל (זה כבר ממש לא בעיה להשיג).
אה, את הגרסה המקוצצת קראתי מזמן
ואין לי בעיה עקרונית איתה, חוץ מתהיה לגבי מה שאני מפסיד (בעיקר אם מה שאני מפסיד אכן טרחני כמו שמספרים).
ובאמת עלתה בך התהייה הזאת?
כי אני תהיתי בעיקר איך ייתכן שאחרי כל הקיצוצים נשארו עדיין לא מעט חלקים מייגעים ומטרחנים… ושמחתי שלא ניסיתי לקרוא אותה כי לא הייתי שורדת, אין לי ספק.
אני דווקא לא ממש זוכר קטעים כאלו
מצד שני, אני גם לא זוכר כאלו ב"אנה קרנינה" (ולעומת זאת ב"מלחמה ושלום" יש לא מעט כאלו לטעמי, וב"יוליסס" לא צלחתי יותר מכמה עמודים בכל אחד מהנסיונות שלי).
נכון, זה לא אותו תפקיד.
התפקיד של העורך הצרפתי מ1862 הוא לעבד את הספר כפי שרלוונטי לקהל הצרפתי של 1862. התפקיד של העורך הישראלי הוא להביא את הספר לקהל הישראלי של ימינו.
המילה חשובה לספר בדיוק כמו המשפט, אבל את שניהם צריך לשנות כדי שכולם יוכלו לקרוא את הספר. את המילה צריך לתרגם, ואת גוף הטקסט גם צריך "לתרגם" לפעמים. כמובן שיש בכך פגיעה מסויימת בספר, אבל הספר לא קדוש. הוא לא שייך לתיבה משוריינת במוזיאון, איפה שאף אחד לא יוכל לגעת בו. הוא שייך אצל הקוראים.
אני לא חושבת שיש פה אפליה בין ספרים וסופרים. כמובן שככל שחולפות השנים מכתיבתו של הספר מתרבות הגרסאות שלו. זה טבעי. אני לא חושבת שזה נעשה במחטף, "מאחורי הגב של הסופר". עורכים ומתרגמים, תאמין או לא, הם לרוב אנשים מקצועיים ואוהבי ספר. הם לא מחכים שהסופר ימות כדי לבוא ולהתעלל ביצירה שלו. אני אפילו לא יודעת איך להתייחס לטענה כזו.
ולסיום- מאד יעזור לדיון אם תימנע מהכרזות כמו "המתרגם השמיט חלקים כי הוא עצלן" או "העורך השמיט חלקים כי הם משעממים", שהן חסרות בסיס ו, תסלח לי, מגוחכות.
מאיפה החוצפה לעבד יצירה ספרותית לבמה / לקולנוע וכו'?
אין צורך להיות מזועזע, אפילו בעיבודים בימתיים למחזות של שייקספיר (אם כבר טקסט מופת וכו'), במאים מחליטים להוריד חלקים לפי ראות עיניהם. זה נקרא חופש אמנותי. זה לא התנ"ך והטקסט לא קדוש (וגם לתנ"ך למעשה יש לא מעט עיבודים… ואפילו שינויי נוסח בקהילות שונות). זה מותר כי זה לא אסור וכי האנושות עושה זאת הרבה, וכל עוד מצהירים על כך מראש אני לא רואה מה הבעיה. בילדותי קראתי גרסה לילדים ל"דיויד קופרפילד" (טוב, כאן הבעיה שזה ממש לא ספר לילדים… וגם אצל דיקנס, כמו הוגו, הדמויות די עלובות ואנשים נופלים כמו זבובים… אח, אלה היו ימים!) ובראשית לימודי האנגלית שלי קראתי לא מעט עיבודי easy reading (או איך שלא קראו להם) ליצירות ידועות. מי היה הראשון אני לא יודעת, אבל מכיוון, כאמור, שאפילו לתנ"ך יש גרסאות שונות (כבר במגילות הגנוזות של ים המלח) הראשונים היו לפני אלפי שנים ויותר.
לגבי "עלובי החיים", כפי שציינתי, גם הגרסה המקוצרת מספקת הרבה יותר היסטוריה מהכמות שאני יכולה לספוג ובשלב שהגיעו למרד הסטודנטים התחלתי לקרוא בדילוגים כי זה פשוט לא היה מעניין במיוחד (למעשה אפילו בגרסה המקוצצת שנשארת במחזמר זה החלק המשעמם ביותר… אותי לפחות).
אבל זה לא עיבוד, זאת היצירה!
ממתי תרגום של יצירה לשפה אחרת הוא עיבוד?
ואפרופו גרסאות נוער, גם זה בעיני שיקוץ מיותר, שאני מאמין שקיים רק בגלל שפג התוקף על זכויות היוצרים. ולראיה, אין שום ספר מהמאה ה-20 שיש לו גרסאות כאלה, רק קלאסיקות בנות מאה שנה לפחות, כמו דיקנס שהזכרת, או דיומא והוגו.
מכיוון שאני לא דובר צרפתית, רציתי לקרוא את הגרסא השלמה והמקיפה שלה בעברית, גרסא שלמיטב הבנתי לא קיימת. אני לא רוצה עיבוד, אני לא רוצה גרסא אחרת, אני רוצה לקרוא את הדבר הכי קרוב שיש למקור, לדבר הזה קוראים תרגום הספר לעברית. עצם העובדה שתרגום הספר לעברית לא עונה על הדרישה הזאת הוא בעייתי בעיני. זה הכול.
קיימת: בתרגום אביטל ענבר, מ-1978.
יש גם תרגומים מוקדמים יותר.
אגב, אם אני מבין נכון, המהדורה החדשה מ-2011 איננה תרגום מחודש, אלא רק עריכה מחודשת של התרגום של ענבר מ-78. העורכת היא דיטה גוטמן.
מאז ומתמיד. כל תרגום הוא עיבוד.
המטרה בתרגום רגיל היא אכן לעשותו נאמן למקור ככל הניתן. זה לא תרגום רגיל, זה תרגום מקוצר. יש לזה שוק, יש לזה קהל קוראים, מה שאתה שתחליט בשבילם, סליחה, בשבילנו שזה לא בסדר? לא נאה לך – אל תקרא. זעקות השבר האלה "מה מעוללים ליצירה" (שוב דבר רע, באמת; קראתי) הן סתם "אוי אוי אוי" של התייחסות לטקסט שאפילו התנ"ך לא מקבל (בידי אנשים שאינם מאמינים).
"אין שום ספר מהמאה ה-20 שיש לו גרסאות כאלה" – מנין הנחרצות? על סמך מה אתה טוען זאת? בדקת את כולם? אני זוכרת שקראתי בילדות גרסה לילדים/נוער באנגלית ל"צלילי המוזיקה" (לא המחזמר, הספר המקורי שמריה פון טראפ כתבה, וזה היה באמצע המאה ה-20, בוודאות) למשל.
כמו כן קיים גם תרגום שלם בעברית, למה החלטת שלא? לא חבל שאתה סתם מניח דברים ומתרעם לחינם כאילו גזלו ממך משהו שחייבים לך? הנה, בבקשה, רשימת התרגומים לעברית בויקיפדיה (תודה שזה היה קשה).
נ.ב.
לא הייתי בטוחה אם אביטל ענבר הוא שם של גבר או אישה, היה לי זיכרון עמום שדווקא גבר, ומתברר שצדקתי… יש תמונה.
"בדקת את כולם" זה באמת טיעון נפלא.
מאחל לך הנאה ממהודרת קריאה צעירה של מלחמה ושלום.
חבל שאתה מרדד תשובה רצינית לתגובה ילדותית
אחרי שאתה משתלח חופשי במתרגם ובהוצאה ומעלה טענות לא מבוססות, הטיעון הנפלא צריך להיות שלך, לא שלי. כי העלית טענה אבל לא גיבית אותה, אז טיעון זה לא.
אשר לי, אני לא קוראת סיפורת כבר די הרבה שנים ובכל מקרה מעולם לא הייתה לי כוונה לקרוא את "מלחמה ושלום" באף גרסה…
קיצוץ הספר עושה רק טוב
בתור "קוראת צללים" באתר הזה כבר שנים זו הפעם היחידה שהרגשתי צורך להגיב. אז הנה!
דעתי על הספר "עלובי החיים" היא לא נפלאה, אני מודה. יש לי הרבה ביקורת עליו, אבל כאן זה כנראה לא הכתובת לזה.
מה שכן, אם יש קונצנזוס ברור (בעולם כולו, כי היו קיצוצים כמעט בכל תרגום בעולם) זה שהספר פשוט א-ר-ו-ך מ-ד-י. לפני שנכנסים לשאלה אם זה בסדר "לפגום" ביצירה צריך שנייה לדבר תכל'ס: זה פשוט מייגע! במיוחד התיאורים ההיסטוריים שלחלוטין אבד עליהם הכלח, ובטח ובטח שלקורא לא צרפתי שהוא לא פרנקופוני להחריד. אז ברור שהקיצוצים קורים לספרים ישנים, כי הם ישנים. זה פשוט לא שרד את מבחן הזמן.
מצחיק שהזכרת דווקא את יוליסס, כי כאן נעוץ ההבדל הגדול ומבחינתי הסיבה למה זה לגיטימי לקצץ את LES MIS. זאת לא אותה סוגה, פשוט ככה. "עלובי" הוא לא רומן פסיכולוגי בשום צורה, ההתרחשות היא כולה חיצונית. דומה באמת לדיקנס, רק בלי חוש ההומור. אני קראתי את המהדורה החדשה שיצאה, ולא מרגישים טעם פרווה. להפך, אם היו מקצצים עוד 200 עמודים אולי דעתי על הספר הייתה טובה עוד יותר.
אני ממליצה לעשות הבדלה בין זה לבין אותן "מהדורות נוער", שם הקיצוץ משמעותי הרבה יותר וגם מלווה בהשמטה של חלקים אינטגרלים לעלילה, ושפה מאוד דלה! מהדורות הנוער נעשות כמעט בלי אבחנה מתי יהיה לגיטימי לקצץ ספר או לא. ואתה יודע מה? זה גם לא כזה נורא. בתור ילדה אני שמחה שהייתה לי גישה לספרים שאחרת כנראה פשוט לא הייתי מסוגלת לצלוח. ובתור בוגרת לחזור בחיבה דווקא לגרסאות השלמות.
כמו שאמרו, תפקידו של עורך הוא ממש קדוש (ונורא לראות איזה זלזול יש לכל המקצועות האלה בימינו). מבחינתי מנחם פרי הוא "סופר" גדול כמו א.ב יהושע, ואילו רק הייתם יודעים איך הספרים של גדולי סופרינו נראים לפני עריכתו של פרי.
ועוד טיעון שהוא קצת חלש כנראה, אבל בכל זאת. למה מראש הספר הזה כל כך ארוך? הניחוש שלי:כסף (ומגלומניה, הרי כבר אז הוא היה הסופר בה"א הידיעה). המקור יצא בחלקים.
הקדושה היחידה מבחינתי היא הקריאה. כל מקרה צריך לשפוט לגופו, ובמקרה הזה אם גרסה שפויה יותר של הספר תביא קוראים חדשים, ואם זה נעשה בלי להתפשר על איכות השפה והספר בכללותו, אז באמת מה הבעיה?
וזאת בדיוק ההוכחה
שיותר "קוראי צללים" צריכים להפוך למגיבים באתר. מזל טוב על התגובה הראשונה! נהניתי לקרוא אותך.
לגופו של עניין קשה לי לשפוט, כי לא קראתי את הספר, אולם אין ספק שעריכה כשלעצמה היא לגיטימית, ועורכים שונים בתקופות שונות עשויים להגיע למסקנות "עריכתיות" שונות, וזה לגיטימי גם כן. אין קדושה בחומר הגלם הספרותי. כל הספרים שאנו קוראים הם אחרי עריכה מאסיבית של עורכים שלא מתביישים להשתמש במספריים שלהם.
כמה דברים:
1. אין לי שום דעה כללית לגבי מחזות זמר – פשוט לא ראיתי מספיק כאלו (בקולנוע או על הבמה) כדי לגבש דעה. בהתחשב בכך ובחוסר הכורתי עם הספר/מחזמר המקורי אני מקווה לחשוב שניגשתי אל הסרט באופן די נייטרלי. את הדעה השלילית גיבשתי במהלך הצפיה ולא לפניה.
2. שמת לב כמה פעמים בהודעה שלך מוזכים מקורות חיצוניים (המחזמר, הספר, וויקיפדיה)… אני מצטער, הסרט עומד בפני עצמו (או לפחות אמור). הוא אמור להסביר מה בדיוק מתרחש, אני לא אמור להכיר את הכל מראש.
3. בסרט הם לא "מחפשים סתם מישהו שיציל את ההוא מתחת לעגלה" – הם קוראים ספציפית לראש העיר. ושוב – העובדה שולז'אן חזק במיוחד מוסברת ומובנת. הבעיה היא שהוא נדרש לבצע מעשה פיזי חריג בזמן שז'אבר צופה בו (והוא יודע שז'אבר שם) – כל מה שהוא צריך לעשות כדי להסיט את החשד זה לבקש מעוד כמה שוטרים / עוברי אורך שיתנו לו יד בהרמה.
4. השינוי בשמות (מריו, לואיג'י) הוא בדיחה – אולי לא הכי מוצלחת אבל עדיין בדיחה. היא מתייחסת בעיקר לכך שבחלק השלישי (של הסרט) מוצגות המון דמויות חדשות ורובן לא מזוהות באופן מוצלח (חוץ ממאריוס)
5. אני מוצא עצמי מזמר את look down…
שמע, ראה
1. אני לא מצפה ממך כמובן להכיר משהו לפני, אבל בכל זאת יש דברים שנובעים מהז'אנר. כלומר, לטעון "איך הוא לא שם לב שככה וככה כשהיא עומדת ושרה לידו" זו אמירה לא רלוונטית למחזמר. זה כמו שתשאל "איך אנשים לא מסתכלים מוזר על דמות שהולכת ושרה ברחוב". שוב, זה מחזמר. אתה צריך לקבל את העובדה שבמחזמר שירה היא חלק מההגשה הטבעית ושדמות ששרה לא בהכרח שרה לסובביה.
2. ושמת לב כמה פעמים גם כתבתי שהשאלות שלך לא רלוונטיות?![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
הסרט אכן עומד בפני עצמו, הפרטים ששאלת עליהם פשוט לא מהותיים לעלילה משום בחינה שהיא ולכן לא פורטו. מכיוון ששמתי לב שהנושא מטריד אותך, הצעתי לך מקורות להשכלה עצמית ולהעשרת הידע הכללי. תעשה עם זה מה שאתה רוצה.
3. זה קצת מוזר כי במחזמר זה לא כך ולמיטב זיכרוני גם לא בספר. בכל מקרה הוא לא יכול היה לבקש עזרה כי כל הסצינה (במקור, לפחות) הייתה שכולם חששו להתקרב והוא היחיד שהיה אמיץ דיו.
4. כל דמות שמוצגת באופן שאתה לא זוכר אותה לא חשובה מספיק <רפרנס לדמות של סאם רוקוול נטולת שם משפחה> (גלאקסי קווסט).
5. מעולה, אתה בדרך הנכונה… למטה. אל תדאג, תוכל להפסיק מתי שתרצה…![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
2. ואחרי שצפיתי הערב, נראה לי שנרדמת בסרט
כי לא רק שהסרט מסביר ה-כ-ו-ל, הוסיפו המון פרטים וסצינות מהספר שלא קיימים בכלל במחזמר הבימתי, ולמעשה 90% ממה שכתבתי לך שמוסבר בספר קיים בסרט! (ולא ידעתי, כי אלה קטעים שלא קיימים במחזמר המקורי, כאמור). אם בצפייה הראשונה שלי במחזמר (בלי תוספת הפרטים, כן?) בלונדון, במבטא בריטי, בלי תרגום ועם אנגלית פחות טובה הצלחתי להבין בדיוק מה קורה, אני לא רואה שום סיבה שמי שצופה בסרט לא יבין. אני חייבת לציין שבקריאה מחדש של רוב התלונות שלך המסקנה המתבקשת היא שפשוט פספסת הרבה פרטים ואולי אתה זקוק לצפייה שנייה, כי כולם היו שם, לגמרי.
הייתי ערני לגמרי – בידי כוס קפה גדושה לשמור אותי מתוקתק – אני מצטער, לא.
הסרט לא "הסביר": זה לא שאי אפשר "להבין" את העלילה (שהיא די פשוטה), זה שהוא מדלג על הרבה דברים שחיוניים לחלוטין להתחברות הרגשית שלי לדמויות ולמה שקורה להן. בין דילוגי השנים והשירים נראה שכל הסרט במצב מונטז' תמידי – הכל מתקדם בלי להתחבר1 במטרה להעביר כמה שיותר מעלילה המקורית ולהכניס כמה שיותר שירים. כן – הדמויות אומרות מה קורה (הגנרל למארק דואג לעניים, הגנרל למארק מת), אבל זו אספוזיציה חסרת הקשר. הם מסבירים לנו את העולם במקום להציג אותו.
יכול להיות שאם הייתי אוהב את השירים יותר הייתי נהנה יותר – אבל מלבד כמה יוצאי דופן (הפרולוג, העימות, השירים של אפונין) לא נתפסו לי האזניים. בכלל – הסרט הזכיר לי, במידת מה, את "הפשיטה"2: שניהם סרטים שבהם העלילה משנית לביצועים אמנותיים (כוראיגרפיית אקשן באחד ושירים באחר) ושניהם סומכים על הביצועים של הדמויות שייחפו על המחסור בדברים אחרים. אחת הבעיות המרכזיות בפשיטה היא שלקראת הסוף כבר מתחיל להמאס – כמה סצנות קרב, אפילו אם הן מדהימות, אפשר לראות ברצף? והפשיטה הוא בערך חצי מהאורך של עלובי החיים – זה פשוט קונצרט שמסרב להיגמר (ושבו חלק מהמבצעים הם בינוניים מינוס).
1כמו שציינתי – יכול להיות שהסצנה של הת'אויי עובדת על במה – אבל בסרט זה נראה מואץ מידי, היא מופיעה, מאבדת את העבודה, מתדרדרת לזנות, חולה ומתה בתוך פחות מעשרים דקות. זו קשת רגשית שדמויות עוברות בדרך כלל בשעה וחצי של סרט וכאן זה דחוס ודחוס. לא הרגשתי כלום כלפי הדמות הזו.
2 ברצינות
אם אין בעיה להבין, למה כתבת שלא הבנת? מאין כל השאלות?
בסרט זה לא מואץ יותר מכפי שזה על הבמה (להפך) וכאמור, אחרי שיר שבו מסבירים לך שהחיים במיץ של הזבל ומזל גדול שיש להם עבודה אחרת הם היו אבודים… כן, זו הידרדרות מואצת. ככה זה היה פעם. הדמות של פאנטין מרגשת בסרט לא פחות מעל הבמה, ויעידו על כך התשבחות שהיא מקבלת – יש הסכמה גורפת שאן האת'ווי עושה את עבודתה נאמנה ומרגשת בטירוף. סרט לא יכול להצליח ב-100% מהקהל אף פעם, אבל זה לא אומר שהוא נכשל או עשה משהו לא בסדר. אם 95% התרגשו הסרט הצליח לרגש, נקודה. אתה ב-5% שלא, קורה.
לגבי הפיסקה השנייה שלך,
כבר במקור השיר "Look Down" נועד להסביר את הסיטואציה החברתית. אבל כדי לעשות אותה עוד יותר ברורה, כתבו בסרט בית שני חדש לגברוש (במקור הוא שר בבית הזה על המשפחה שלו):
There was a time we killed the king,
We tried to change the world to fast.
Now we have got another king,
He is no better than the last.
This is the land that faught for liberty,
Now when we fight, we fight for bread.
Here is the thing about equality,
Everyone's equal when they're dead.
אכן; הסרט לגמרי מאכיל את זה בכפית
אם כי במקור, בבית השני (שמושר בהמשך השיר ולא ברצף) גברוש לא שר על "המשפחה שלו" אלא מציג את משפחת טנרדיה בגלגולה הנוכחי כגנבים עירוניים ומזהיר מפניהם (ובכך ממשיך את תפקידו כמבין עניין ומעין "מושיע" לכאורה של פשוטי העם). כמובן, אם נהיה קטנוניים, מי שקרא את הספר יודע שגברוש הוא בן הזקונים של משפחת טנרדיה (נוסף על בת הסנדוויץ' אזלמה; אין לה שום חשיבות מיוחד אז לא פלא שנעדרה כליל מהמחזמר), אבל הוא מתנתק מהם לחלוטין ומעדיף להיות פררח רחוב נטול בית, לא אכפת לו מהם ולהפך. במחזמר (גם בסרט) ויתרו על הפרט הזה לחלוטין והוא לא מוזכר ולו ברמז; הוא שר על המשפחה בגוף שלישי, "הם" ולא "אנחנו".
אז אני מבינה שבסך הכל אהבת את גירסת הסרט
אני מודה שבשביל מי שכל כך אוהבת את המחזמר, חששתי שהשינויים יצרמו לך.
כן, בבקשה, נישמח להודעה מפורטת על הסרט ממך, (אם בא לך).
(ל"ת)
תודה תודה; כפי שכתבתי, היא תגיע כשיהיה לי זמן...
מן הסתם זו תהיה חפירה רצינית, אני כבר יודעת שמדובר בשעה נטו של כתיבה לא כולל עריכה והגהה… והשבוע פורים ועוד עניינים, אז לא מצאתי די זמן פנוי להקדיש לכך.
נ.ב.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
חוצמזה רד הבטיח ביקורת על הסרט הזה עם הג'לי ועוד לא קיים, לכו תציקו לו בינתיים…
קשר בין שפה לתרבות בהחלט וקיים, אבל לא כאן.
1871 עד ל1945 בצד (ולא כי הרוסים לא היו תוקפניים ומילטנטיים להחריד אלא כי לגרמנים יש ג'וקר בדמות השמדה שיטתית של קבוצות אתניות מסוימות), אין שום מקום להשוואה בכלל בתוקפנות ומיליטנטיות בין הרוסים לבין הגרמנים. הרוסים לוקחים בהליכה. בין אם מדובר בהשתלטות על השטחים המסיביים המהווים את רוסיה המודרנית לאורך מאות שנות שלטון הצארים ובין אם מדובר בהתנהלותה של רוסיה מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום. מה גם שלאומנות היום בגרמניה היא סוג של טאבו חברתי והגרמני הצעיר הממוצע סביר כי יותר מזועזע מההיסטוריה של המדינה שלו (כי מחנכים אותם היטב בנוגע להתנהלותה של גרמניה הנאצית), מה שממש לא המצב ברוסיה (גילוי נאות: עבדכם הנאמן נמצא בישראל כי מולדתו "אוחדה בשלום" עם רוסיה הצארית באמצע המאה ה-19, אותה רוסיה שתקיים בחורף הקרוב אולימפיאדה באזור בו ביצעה טיהור אתני).
כמובן שישנו קשר בין תוכן השפה לבין אופי התרבות הדוברת אותה, אבל אני חושב שיהיה זה פשטני לטעון שמגדר משחק תפקיד משמעותי בהתחשב במעמד האישה לאורך ההיסטוריה ברוב העולם, לצערי.
בנוגע לסרט:
במילה אחת, מייגע. ההופעה של אן הת'אווי לבדה שווה צפיה בסרט בקולנוע ויש כאן כמה שחקנים שאני מאוד מחבב (בראשם סב"כ ואדי רדמיין כפרעליו ששר ומשחק נפלא), אבל שיר אחר שיר אחר שיר (גם אם חלקם אחלה שירים ואחלה ביצועים) תוך-כדי צילומי תקריב על רקע תפאורות זולות מנעו ממני באמת ליהנות מהסרט. ואז היה גם את ראסל קרואו שעם כל מה שכבר נאמר על ההופעה שלו כאן עדיין הפתיע אותי לרעה (זכרתי שהוא גם מנגן ושר בלהקה אז ציפיתי לאיזשהו מינימום). בקיצור, נהניתי יותר מהגרסה עם ניסן וראש.
note to self: שים-לב איפה אתה מגיב...
…למען לא תקשה על עורכי האתר.
החלק הראשון התייחס לשאלת מגדר כשם לארץ מוצא ומשמעות התשובה וכיוצא בזה, בחדשה על אקס-פטריו.
רלוונטי לעלובי החיים: הפסקה האחרונה P=
אשמח אם פשוט תחמקו ההודעה וכבר אגיב באופן ענייני בשתי תגובות נפרדות, תודג!
גם לגולום היה חלום
I Dreamed a Dream, גרסת הארץ התיכונה
http://www.youtube.com/watch?v=cLpyBwBhoy0&feature=player_embedded
ניפלא!
(ל"ת)
יופי, עכשיו לעולם לא אוכל לשמוע את השיר הזה באותה צורה.
פלא שהמועדון חזר לפעילות?
לדעתי הנאמנות הכפולה דווקא עבדה יפה מאוד
כי המחזמר דווקא נאמן למדי לספר (יותר מגרסת הסרט מ-1998 למשל…) ולא משנה הרבה אלא בעיקר משמיט ומדלג (ומשנה את מה שנחוץ לצורך ההשמטות והדילוגים). הסרט הוסיף באותן נקודות שאכן אפשר להסתדר בלעדיהן, ודאי על הבמה (וכך זה נעשה) אבל זה רקע שדווקא מעניין לדעת והוא שופך אור על נקודות מסוימות שמי שלא קרא את הספר לא יודע וחבל. אותי זה די הלהיב. אגב, גם השירים שציינת היו, פשוט קוצרו (כמו רוב השירים, למעט המרכזיים שבהם). הייתי מעדיפה שיוותרו על השיר החדש (מיותר לחלוטין) ויקצצו פחות במקומות אחרים, אבל בסדר, אלה בחירות הבמאי והעורך, מן הסתם אחרים היו עושים זאת אחרת… לא היה אף שינוי עלילתי או קיצוץ של שיר שגרמו לי לספוק כפיים ביגון, לגנוח בתדהמה או לצקצק בכעס וסה"כ זה היה עיבוד מהנה ומעניין כי לראשונה צפיתי במחזמר בלי לדעת בדיוק מה מצפה לי…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אני לא חושבת שהיה צריך לפצל את הסרט אלא פשוט להקרין אותו עם הפסקה… זה די מגוחך שהיא בעצם מובנית כבר בחומר המקורי, אבל בשם איזה רעיון אווילי שצריך לצפות בסרט ברצף (אף שמיליוני אנשים בכל העולם צופים בתוכן הזה עם הפסקה מובנית) מוותרים עליה ומענישים את הצופים. אני חושבת שבאופן כללי בכל סרט מעל שעתיים ורבע צריכה להיות הפסקה מובנית (ותמיד אפשר למצוא נקודה טובה למקם אחת) אז קל וחומר כשהמקור כבר מכיל אותה…
או לחזור למה שהיה בעבר
ולשים בסרט כמה דקות של "הפסקה".
http://www.youtube.com/watch?v=Hdm2CKLiJ6Q&feature=youtu.be&t=1h51m0s
(ל"ת)
כל סרטי בוליווד
מאז ועד היום – ממש ככה.
לא מסכימה בכלל...
המחזמר נאמן לספר בעלילה הכללית לכל אורכו. הוא משמיט פרטים רבים ומשנה (ממש בקטנה) בקומות שנדרשים (כדי לגשר על הפערים שנוצרו) אבל זהו; הוא לא ממציא שום דבר סתם כך ולא משנה פרטים מהותיים. לעומת זאת בסרט מ-1998 המציאו כל מיני דברים לא קשורים שהצורך העלילתי בהם לא היה ברור – למשל הפכו את ז'אן ולז'אן לאנאלפבית, שינו שמות של דמויות, שינו את הדמות של גברוש… צפיתי בסרט זמן קצר לאחר קריאת הספר והצטערתי קשות ששילמתי עליו כסף (הום סינמה, או איך שלא קראו למה שהיה טרום ה-VOD).
רוב השירים במחזמר דווקא אינם מקדמים את העלילה אלא להפך, עוצרים אותה כדי שדמות תוכל לשתף את הצופים ברגשותיה, בתחושותיה, בהשקפת עולמה וכו'. שירים פחות מרכזיים יכולים להיות מקוצצים וזה לא פוגם בלגיטימציה שלהם; זה פשוט אומר שהזמן קצר והמלאכה מרובה ואם מכניסים תוכן נוסף במקומות אחרים, צריך לקצץ איפשהו (אם לא רוצים סרט של 4 שעות). לא רק שעריכה וקיצוצים לגיטימיים בעיבודים שונים בכלל ובסרטים בפרט, קיצוץ שירים והשמטתם נעשה אף בהפקות שונות של המחזמר, כמו לדוגמה ההפקה שראיתי בשנה האחרונה ב"בית צבי" (שם קיצרו כ-25 דקות מהמקור והאורך היה שעתיים וחצי כולל הפסקה) או קונצרט העשור ואפילו קונצרט חצי היובל אינו מלא לחלוטין.
אגב, למה באמת?
מה שאמרת בסוף. גם אני אשמח להסבר.
זה מה שחשבתי, אבל מהתגובה של נגטיב הבנתי שיש משהו מעבר
שהוא מאשים אותו במשהו, או משהו כזה.
גם אני פריקית של המחזמר והוא מבחינתי המחזמר האולטימטיבי
ועדיין, לא מאמינה ב"מושלם" ולא ציפיתי שתהיה הפקה זהה לחלוטין לבמה. כשעושים זאת זה לא עובד טוב (ע"ע "המפיקים" שדווקא חיבבתי מאוד, ועדיין). בכל העיבודים הקולנועיים הטובים למחזמרים נעשו התאמות ושינויים כאלה ואחרים, זה טבעי, הגיוני ומתבקש ואני לא חושבת שיש סיבה לצפות למשהו אחר.
1. העברת ההתרחשות מהבמה לעולם האמיתי – אני חושבת שהסרט עומד במשימה בכבוד, וחלק מהכבוד הזה הוא גם להחזיר פנימה חלקים מהספר שפשוט בעייתי לעשות על הבמה משלל סיבות, בין עם עריכה (על הבמה אין "קאטים" חדים כמו במדיום מוסרט), לוגיסטיקה, תפאורה (סט), שחקנים אורחים ועוד. לדוגמה, בהפקות מקוצרות כמו קונצרט העשור או ההפקה של בית צבי מוותרים על אפונין הילדה כי להביא עוד שחקנית ילדה ערב ערב (גם אם זו לא אותה ילדה, והילדים תמיד מתחלפים) לתפקיד קצרצר שלא דורש ממנה אפילו לדבר זה פשוט, מה לעשות, קצת מיותר. תורם למחזמר ולהבנה, אבל בשיקולי עלות-תועלת זה סתם כאב ראש, ואפשר להסתדר גם בלעדיה. בסרט זה כמובן לא בעייתי לקחת שחקנית ליום, לצלם כמה שעות וגמרנו.
2. אני לא חושבת שמי שלא מתחבר לז'אנר התחבר במיוחד לסרט, להפך; אפשר לקרוא כאן תגובות של גולשים שמצאו את הסרט ארוך מדי ומייגע ואת העובדה שכל הזמן שרים וכמעט לא מדברים למעצבנת. לדעתי זה דווקא סרט שנעשה בראש ובראשונה לאוהבי הסוגה, הוא לא מתחנף, הוא לא מקל, הוא לא קצר, קליל ומשעשע אלא כבד ותובעני. למי שלא חובב מחזמרים אין הרבה מה לחפש בו, להערכתי (זה לא אומר שלא יהיו כאלה שיאהבו בכ"ז, כמובן; אבל הסיכוי הרבה יותר קטן). אגב, בנזוגי למשל מסתדר בסדר עם מחזמרים בימתיים ומוכן לבוא איתי להצגות (לפחות זה), אבל סרטים הוא לא כ"כ אוהב (יש לי עשרות כותרים מוזיקליים ב-DVD ולרוב אין לי עם מי לצפות בהם…![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
). מה שאני מנסה לומר הוא שדווקא למי שמתקשה להתחבר לסוגה קל יותר לעשות זאת על הבמה כי היא כובשת וזו חוויה אחרת (אבל מצריכה יותר מוטיבציה – צריך לצאת מהבית ולשלם יותר כסף וצפייה בסרט זולה, נגישה יותר ומחייבת פחות).
"יש בסיס והוא המחזה"(ררר) – אכן, וזה המצב גם בסרט. אבל כחלק מהעיבוד והיכולת להשתחרר מהמגבלות הבימתיות אפשר היה להכניס איצים ביצים מהספר שתורמים למארג העלילה, לא פוגמים במחזמר ומעשירים את הצופה ומקרבים אותו גם לספר. אלה קטעים שוויתרו עליהם במחזמר עצמו בשל המגבלות שציינתי ב-1, אבל אין שום סיבה לא לשלב אותם בחזרה בסרט, אם אפשר והיוצרים מעוניינים.
אני לא רוצה רק לראות את השירים שאני אוהבת, בשביל זה יש לי דיסקים וקונצרטים מצולמים ובאמת, אם אני רוצה להאזין – לא חסר. רציתי לראות משהו מעבר, ואני שמחה שהוא היה שם. הייתי שמחה כמובן לו חלק מהשירים היו ארוכים יותר, לו הביצועים היו מעט שונים בנקודות מסוימות, לו ראסל קרואו היה שר טוב יותר… לא חסרות החלטות אמנותיות (בעיבודים, בעריכה, בליהוק וכו') שבהן אני והבמאי חלוקים, אבל זה בסדר; ברור שכל אחד היה עושה זאת אחרת, וזו היצירה שלו, וסה"כ היא לא רעה בכלל ומרשימה למדי. חששתי נורא שהסרט יהרוס לי את המחזמר ורווח לי שזה ממש לא המצב.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
באשר לתנרדייה, הגבתי בהמשך הדיון שהתפתח.
קצת לא נעים לי לפרסם את זה כאן,
כי אני יודע שאחרי שחלק מכם יראו את הסרטון הזה, המוטיבציה שלכם לראות את הסרט רק תרד (ובתור מי שדי עף על הסרט הזה, זה יהיה חבל בשבילי), אבל ב-Vimeo פורסם הקליפ המקורי שבו אן הת'וואי שרה את "I dreamed a dream" , בלי חיתוכים ובלי קישוטים על הסרטון. כלומר – ארבע וחצי הדקות שזיכו את אן הת'וואי באוסקר הראשון שלה. זאת ללא ספק הסצנה הכי טובה בסרט (וזה די מבאס, כי אחרי הסצנה הזאת יש יותר משעתיים של סרט, למרות שגם הוא נהדר בעיני), ולחוות אותה בפעם הראשונה על מסך מחשב יכול להוות קצת בעיה אם אתה רוצה לראות את הסרט בקולנוע כמו שצריך, אבל מי שראה ורוצה שוב, או מי שאין לו כוח למחזות זמר אבל רוצה לראות על מה כולם מדברים – בבקשה. צפייה מהנה.
אני דווקא לא חושבת שזו הסצינה הטובה ביותר בסרט
ומסכימה עם הביקורות על הבמאי על עודף תקריבים. לא שאן לא מחזיקה את הסצינה; היא כן, וכל הכבוד לה, והאוסקר מהמוצדקים וכו'. אבל הסצינה אינה מהמוצדקות והעובדה שהשחקנית מסוגלת להחזיק לא אומרת שצריך. אני חושבת שאפשר היה להסתפק בדקה בהתחלה ואולי גם משהו בסוף ותוך כדי לנצל את המדיום הוויזואלי ל.. אה… ויזואליה. קולנוע וכזה. כששחקן עם נוכחות עומד על הבמה ורק שר זה עובד נהדר; בקולנוע, עם כל הנוכחות המדהימה של אן, זה פשוט לא מספיק בעיניי. הערכתי את אן על מפגן שירה ומשחק מרהיבים, אבל בעיניי זו ממש לא הייתה סצינה מוצלחת ופייר? לא נהניתי ממנה. חיכיתי כל הזמן שהבמאי ישבור למשהו אחר, יעשה משהו מעבר ללהחזיק את המצלמה מול פניה, והתאכזבתי כשהוא לא.
זה דווקא היה ניצול טוב של המדיום, לדעתי
מהטעם הפשוט שכזו רמת תקריב היא לא משהו שאפשרי במחזמר, כשאתה יושב בשורה G בצד והשחקנית לא יכולה להסתכל בעיניים של כל מאות האנשים באולם בו זמנית.
אני גם לא בטוח מה היה אפשר לעשות בסצינה הזו פרט לתקריב שיהיה מוצלח יותר.
וטוב שכך...
אבל ישבתי כבר קרוב מספיק במחזמרים, והשחקנים לא צריכים להסתכל לך בעיניים (גם בסרט הם לא, כי הם לא מסתכלים למצלמה כמובן). אני אוהבת לשבת קרוב אבל זו תחושה שונה לגמרי, מן הסתם.
אז טוב שבעברית קוראים לו "עלובי החיים"...
אבל הוא מספר על החיים (אז ושם) באמצעות דמויות כאלה ואחרות שהוא בוחר להפנות אליהן זרקור, כפי שעושים סיפורים רבים. אני דווקא חושבת שהוא כן מתעכב על האופי של כל אחד וכשצפיתי לראשונה במחזמר קיבלתי תמצית של כל דמות ובסרט אף הרחיבו מעט את הרקע על חלקן. מובן שזה לא מעמיק כמו לקרוא ספר של מאות עמודים, אבל ככה זה במחזות ובסרטים (אלא אם מחלקים אותם לשלושה חלקים שכל חלק שלוש שעות…![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
).
אם מבחינתך פאנטין הייתה מכשיר ולא דמות מעוררת הזדהות (או לכל הפחות חמלה) – חבל, אבל בסדר, כל אחד ומה שהוא מוצא בסיפור והדמויות שהוא מתחבר אליהן. את הדמות של ז'אבר אני חוששת שעדיין הצלחת להחמיץ, אבל נראה לי ששפכתי כבר מספיק מילים ולא זה מה שישנה.
גם לו חילקו את הסרט ל-3 חלקים של 3 שעות זה לא היה עוזר
כי בטח היו מותחים כל סצנה בדקות מיותרות ומוסיפים קטעים לא-קשורים כמו ענקי אבן שרבים זה עם זה או קוסמים חומים שמדברים עם חיות.
יפה מאוד
אז כן, הסרט לא מושלם: הוא ארוך ודחוס מאוד אבל הוא גם מאוד יפה. השירים בו מאוד מדהימים, השחקנים מעולים (וראסל קוראו לא שר כזה נורא לדעתי), העלילה מעניינת והעיצוב יפה. אני רוצה את הפסקול של הסרט.
הופתעתי לטובה
לא הכרתי את המחזמר/ספר קודם.
בתור חובב אקשן, הייתי בטוח שזה עוד סיפור דרמה משעמם, וצפיתי רק בשביל לעשות V על אחד מסרטי האוסקר.
אבל הסרט פשוט ריגש אותי. במיוחד קטע השירה המהפנט של סמנת'ה בארקס, שהצית אחריו את השירה המשותפת של כל הדמויות.