ציפורים נודדות

מאת
עדיגי
– פורסם ב 23 בספטמבר 2002Posted in: ביקורות

במקור (No pun intended):
Le Peuple Migrateur!ימין!
בימוי, הפקה ותסריט:
ז'אק פרין
צילום: דומיניק ז'נטיל, טרי
מצ'אדו

אודה – אני לא טיפוס של סרטי טבע. לא שאני נגד הטבע, חלילה וחס, אבל הטבע צריך להיות בטבע, לא בקולנוע: יש משהו מעט מלאכותי בצפיה בעדרי זברות המדלגות להן בעליצות בערבה, משוחררות לחלוטין מכבלי האדם המודרני המתועב (שבמקרה מתעד את דילוגן במצלמות משוכללות, ולא מושיט להן יד כשהן נטרפות על ידי נמרים). בערך כמו להיות טבעוני ולשתות קולה.

כתיבת ביקורות על סרטי טבע היא בעייתית עוד יותר – הרי אינני יכולה לשלח את מקלדתי השנונה במשחקה הלא טבעי של השחקנית הראשית, או לפרט את כשלונותיה של העלילה הקלושה. אפילו אי אפשר להגיד שהאפקטים כיסו על העדר התסריט.

וכתיבת ביקורות על סרטי טבע של ציפורים היא הבעייתית מכולן. כחובבת נמרים אורבניים, תמיד הייתי בעד סילווסטר ושנאתי את טוויטי. הכיצד אוכל לשרוד שעה וחצי של טוויט-טוויט-טוויט, בלי זבנג מתבקש?

מלווה בספקות אלה, הלכתי ל'ציפורים נודדות'. סרט העוסק, כמתבקש משמו, בציפורים נודדות. במאי ומפיק הסרט, ז'אק פרין, ביים ב-1996 את 'מיקרוקוסמוס', סרט העוסק בעולמם של החרקים (ושאותו לא ראיתי) ושזכה בזמנו להצלחה לא מבוטלת, ועל כן ז'אק פרין יצא בסרט המשך על השלב הבא בשרשרת המזון.

במשך ארבע שנים עמלו 450 איש לתעד את מסען של ציפורים בארצות החורף ובארצות הקיץ. בתחילה הם אספו ציפורים ממינים שונים והרגילו אותם לחברת בני אדם – אנשים היו יושבים ליד כלובי הציפורים, מדברים איתן ובמהלך מרגש במיוחד אפילו מלמדים אותן לעוף. ליד זה, דרישות של כוכבים הוליוודים נראות פתאום מגוחכות למדי.

לאחר שהציפורים הסתגלו לבני האדם ולמכשיריהם, הן שוחררו והחלו לנדוד להנאתן בנופים עוצרי נשימה בעוד מצלמות עוקבות אחריהן בקצב תנועתן. צוות הסרט נאלץ למצוא פתרונות יצירתיים כדי לטוס בקצב מעוף הציפור, כמו שימוש בגלשנים ממונעים או בלונים מעופפים. הם עקבו אחר הציפורים בכל העולם, מקימים צוותים ביבשות שונות, שמוכנים בכל רגע לצאת ולצלם את הציפורים שהגיעו ליעדן. היו צוותים שהשקיעו חודשים בצילום 15שניות נדירות במיוחד. חוקרי ציפורים מכל העולם יעצו לסרט.

אך עם כל הכבוד (בכנות) למאמצים הרבים של החוקרים והצלמים המהוללים, ציפור נפשי נשארה רדומה במשך רוב הסרט. במשך שעה וחצי כל מיני ציפורים פוטוגניות עפות להן במבחר נופים ואתרים ברחבי העולם, כולל מגדלי התאומים (הוכחה לכך שזה לא סרט אמריקאי). מדי פעם הן נוחתות להפסקה, מדי פעם הן נאבקות באיתני הטבע, מדי פעם הן מאכילות את גוזליהן, מדי פעם הן בורחות מטורפיהן, והכל לצלילי מוסיקת אה-לה-סבנטיז-פסיכדלי חביבה ביותר. וזהו.

וזהו? אבל המסע הקולנועי! החופש! הדרור! יחסי אדם-ציפור!

ובכן – בהחלט התאמצתי לחפש את עולמי דרך עולמן של הציפורים, אולם צר עולמי כעולם נמלה, והאזכור היחיד לחיי שראיתי בסרט הוא הבלחות זכרון עמומות מהסרטון ההוא עם הציפורים שהיו מקרינים לפני 'ערב חדש'. אולי האשמה היא בילדותי העשוקה נטולת היערות העבותים.
עם זאת, שלוש סצינות בסרט התבלטו לטובה:

1. רגעים קורעי לב של ציפורים שאינן מצליחות להדביק את קצב הלהקה שלהן.
2. פינגווינים! שטחים שלמים של פינגווינים! אלפי פינגווינים מקפצים להם במסיבת לינוקס פראית!
3. הפי-אנד, ובו הציפורים שבות לביתן (הו).

'ציפורים נודדות' אינו סרט רע. כלל וכלל לא. הוא יפה להחריד, מצולם להפליא, ובהחלט מצליח לצאת מהמסגרת הנוקשה של 'סרט טבע'. למרות הסתייגותי המפורטת בתחילה, בהחלט הייתי מוכנה לראות אותו פעם שניה. אבל מכאן ועד חיפוש רבדים עמוקים בלהקות ציפורים נודדות המרחק הוא רב (תרתי משמע).

לסיכום: שומר מסך מצויין.

תגיות: