על אהבה וטעמים אחרים

במקור: Le Gout des Autres
במאית: אנייס ז'אווי
תסריט: אנייס ז'אווי, ז'אן-פייר
בכרי
שחקנים: אנייס ז'אווי, ז'אן-פייר
בכרי, אן אלוורו

בסקר "בימינו לא עושים מספיק סרטים כאלה…" התלוננתי על חסרונם של סרטים צרפתיים. האומה שהיתה פעם אימפריה קולנועית, שהביאה לנו אהובי שניצקליין כטריפו וגודאר, כמו גם את הומור קליפת-הבננה של לואי דה-פינס – וכל זאת לצליליה המכשפים של השפה הצרפתית – קצת נעדרת ממסכינו בשנים האחרונות. אז הנה קיבלתי.

ואכן, ניכר מייד ש'על אהבה וטעמים אחרים' הוא סרט מבית יוצר שיודע איך עושים סרטים, ביבשת שיודעת להעריך איכות וקלאסה, ולא רק כסף. התסריט נטול זיופים, העיצוב משובח, הדמויות בשר ודם, ובעיקר, המשחק: לא כוכבים שאנו יושבים ומתפעלים בכל שנייה שהם על המסך, "וואו, איזה שחקן גדול!". כאן פשוט שוכחים שזה שחקן. רוב הזמן, המשחק "שקוף" לחלוטין, ואפשר לשקוע בדמויות שמאחורי השחקנים. לאמריקאים יש במה לקנא, שלא לדבר על הדמוקרטיה הקטנה שלנו במזרח התיכון.

בקיצור, אין תלונות. רק מה, אין גם שום סיבה ללכת לסרט.

מן העלילה: מר קסטלה, מנהל מפעל עשיר, עושה את צעדיו הראשונים בלימוד אנגלית. המורה הפרטית שלו היא גם שחקנית תאטרון לא מספיק מצליחה, והוא מתאהב בה ומתחיל לחזר אחריה בגמלוניות. מצד אחד הוא עשיר והיא ענייה, מצד שני היא מתוחכמת ומעודכנת תרבותית, והוא מחוספס ומועד לפלוט בדיחות על הומואים.

במקביל, נהגו הנאמן של מר קסטלה נתקל בבארמנית שטוענת שהיא שכבה איתו פעם והוא שכח. היא לא עושה עניין, הוא שוכב איתה שוב, ונזכר. לקסטלה יש גם שומר ראש, שאותו מעדיפה הבארמנית על פני הנהג. הבארמנית מחלטרת במכירת סמים קלים, בין השאר לשחקנית-המורה-לאנגלית. וגם אישה יש לקסטלה, מעצבת פנים חסרת תעסוקה, ואחות שמשפחתה התפרקה זה עתה, וסמנכ"ל סנוב.

אז יופי, יש כמה וכמה סיפורים, ורובם משתלבים איכשהו. האם מדובר בטרנטינו על גדות הסיין? לא ממש. לרוב אנו מרוצים מסיפורים עלילתיים מפתיעים, או מתרגזים על סיפורים צפויים מראש (או אי שם באמצע). והנה מתברר, שלפני שסיפור יוכל להיות צפוי או מפתיע, הוא צריך להיות מעניין. השאלה העיקרית לגבי זוגות רבים של הוא והיא בסרט: האם הוא יפרד ממנה? אולי כן, אולי לא. הכל נראה אפשרי באותה מידה, ואנחנו, מה אכפת לנו. וכך העלילה כולה: בשביל מה לטרוח לנחש מה יקרה, זה ממילא לא משנה לנו.

שמו של הסרט, בתרגום נכון, הוא "טעמם של אחרים". בדו-המשמעות שלו, הוא מתייחס לפחות לשניים וחצי אלמנטים בסיפור. אולי הוא יוצר קשר מעניין ביניהם? רמז: הוא לא.

כמובן, הסיפור הוא לא הכל. השאלה היא מה עושים איתו. אפשר היה לארגן בעזרתו איזו דרמה סוערת, או לחילופין קומדיה. נראה שהסרט שלנו בחר באופציית הקומדיה, ורק שכח להכניס בדיחות של ממש. יש בסרט לא מעט קטעים מעלי חיוך (הטעם של אשת המנהל בעיצוב פנים!), ובקושי בדיחה אחת באמת מוצלחת (באותו כיוון, ולא אגלה יותר). בעצם, אני לא יודע: עם כל כך מעט צחוקים, אולי זאת כן היתה אמורה להיות דרמה? אבל אם כן, איפה הדרמטיות? הממחטה בכתה מאוד, ירדני לא רוצה בי עוד!

אנייס ז'אווי וז'אן-פייר בכרי, שמככבים בתפקיד קסטלה והברמנית, הם גם השחקנים הראשיים וגם התסריטאים (וחלקם גם הבמאית). אני מקווה שהם שחקנים שניסו כוחם בכתיבה, ולא להיפך: ברור באיזה תחום הם מוכשרים יותר.

בסרט צרפתי שכולו אומר "איכות", אנו מחפשים אולי אמירות רבות משמעות מתחת פני השטח, פסיכולוגית מעמקים ופילוסופית גבהים. למען האמת, עד עכשיו מטריד אותי העקצוץ הקל הזה, שמא פשוט החמצתי את כל הרובד האמיתי של הסרט (אתה לא מבין? היונה הפצועה מסמלת את נשמתה של גברת קסטלה! המחזה השייקספירי הוא אמירה נוקבת על החברה הצרפתית במפנה האלף!) מה אני יכול להגיד? אם יש רובד סמוי, הוא התחבא טוב. ככל שהבנתי שלי מגעת, השאלה הגדולה התלויה באוויר הסרט היא: האם העניין שמגלה קסטלה באמנות מודרנית הוא אמיתי, או שמא רק הכניס את עצמו למלכוד פסיכולוגי בגלל המורה? וגם זה היה מלווה באותה שאלה קטנה: למה אתם חושבים שזה מעניין אותנו? וגם בעוד אחת, גדולה יותר: הייתכן שזה המיטב שיש לקולנוע הצרפתי להציע היום? האם סרט יכול להיות כל כך "איכותי" שזה יהיה מתחת לרמתו להצחיק, או לרגש, או להפתיע? קחו למשל את אלמודובר: אני לא בטוח שאני מבין עד תום את כל מה שהוא מנסה להגיד בסרטיו, אבל לפני הכל הוא מצחיק, ומרגש, ומפתיע. או פון-טריר: שנוי במחלוקת אמנם, אבל לפחות אנחנו לא נשארים אדישים.

תראו, זה ממש לא סרט נורא. אפשר ללכת, ולהתבדר קלות מסיפור בעל שמץ של עניין, עם קצת צחוקים-דיאט, ומשחק משובח. מה גם שהוא דובר צרפתית, יתרון ענק (טעמם של אחרים…). דרך סבירה להרוג את הזמן, למי שאוהב את הזמן שלו מת.