ביקורת: המכבסה + קוראים לי דולמייט

נטפליקס נהנית בימים האחרונים מימי הבלעדיות האחרונים שלה (בלי לזלזל באמזון פריים והולו, אבל לא נראה שהם תחרות כבדה מדי), וכחלק מהמסע הזה היא זורקת בלי מחשבה סרטים שהיו יכולים להיות שחקנים משמעותיים במירוץ האוסקרי ככה סתם באמצע החיים. מה שמשאיר לנו את המחויבות לדוג את הסרטים האלה, לצפות בהם ולהגיד לכם: כן, תראו אותם, הם טובים.

המכבסה

קשה לעקוב אחרי העלילה של "המכבסה", הסרט החדש של סטיבן סודרברג. 

הוא נפתח בשני אנשי עסקים – יורגן מוסק ורמון פונסקה. את יורגן מגלם גארי אולדמן, במבטא גרמני די מרהיב, ואת רמון מגלם אנטוניו בנדרס. הם יהוו דמויות מרכזיות בעלילה של הסרט, אבל לפני שזו תתחיל, הם יעבירו לנו, הצופים, שיעור קצר על תולדות הכסף, הסחר, האשראי וכל מה שנלווה אליו. 

זה קצת מופשט מדי, לא? לכן, מהפתיחה המשונה – אם כי מגניבה – של הסיפור, נעבור למשהו קצת יותר קונקרטי. לאחר מכן, "המכבסה" עוברת לספר את סיפורה של אלן מרטין, אישה מבוגרת מניו ג'רזי שבטיול פנסיונרים תמים למראה שכלה את בעלה בתאונת שיט קטלנית, בה נספה יחד עם עוד 20 אנשים. מהר מאוד אלן מגלה שאת דמי הביטוח להם היא זכאית מתוקף היותה ניצולת התאונה ואשתו של אחד מקורבנותיה היא לא עומדת לקבל. למה? ובכן, יש כל מיני הסברים שלא היא ולא אנחנו מבינים, ולא במקרה – אם יש שורה תחתונה אחת לסרטו של סודרברג (ויש – היא נאמרת בקול רם, תוך כדי הכרזה על עצמה כעל שורה תחתונה) היא שאנשים לא מקבלים כסף אותו הם אמורים לקבל כי השיטה מבלבלת מאוד, ואת הבלבול הזה אוהבים לנצל המושחתים ביותר. 

אלן מחליטה להקשיב לדיבר העתיק ועוקבת אחרי הכסף, או אחר איפה שהוא אמור להימצא, כדי לגלות מי אמור לבטח את מי, איך ואיפה, ועל הדרך מבינה שיש כאן משהו מאוד חשוד. היא לא בלשית או חוקרת מדופלמת, ולכן גם אם היא מריחה שמשהו פה מסריח, היא לא מצוידת בכלים המתאימים לגלות מה. אנחנו דווקא מגלים מה מסריח, בזכות העובדה שאת תפקיד המספר ממלאים שני המסריחים העיקריים – יורגן ורמון, מייסדי הפירמה "מוסק פונסקה" שעומדים בלב פרשת השחיתות הזו, שאחת לכמה זמן עוצרים כדי להסתכל למצלמה ולבאר לנו מה בדיוק קורה פה. זו פרשה שמסתעפת לאורך יבשות וימים, וכאמור, בשלב מאוד מוקדם אלו שלא בקיאים במה שבמהרה נודע כפרשת מסמכי פנמה, או ברזי מדע הכלכלה, כמוני, עשויים ללכת לאיבוד. שזה בסדר, כי סודרברג לא פה רק כדי לחנך, אלא גם כדי להנות. וזה עובד לו! 

הבימוי מלא החיים של סודרברג – כמו ההופעה המשעשעת של אולדמן ובנדרס – הופך את הסרט לחוויית צפייה שהיא מענגת ומבלבלת, גם כשהסרט עובר לאתנחתאות שהצופים הפחות חדים וערניים שלו (כמו כותב שורות אלה) פחות יבינו את הרלוונטיות שלהן לעלילה. אבל מבחינתי האס האמיתי שהפך את הסרט הזה לשווה צפייה מלכתחילה הוא זו שמגלמת את אלן מרטין – הנערצת עלי מבין כל העוסקים באמנות השביעית, הגברת מריל סטריפ. אלן היא הלב של הסרט, וסודרברג יודע איך להשתמש בה ובפרסונה של זו שמשחקת אותה. היא האדם הפשוט, זה שלא מופיע בכותרות העיתונים בכל פעם שהכלכלה העולמית (והאמריקאית בפרט) סופגת מכה. מסע הצלב שהיא יוצאת אליו לא מתודלק על ידי איזשהו צורך הישרדותי, וגם לא מתוך יצר נקם של אלמנה באלו שאחראים למות בעלה – היא פשוט סוג של יאכנע חביבה שרוצה לראות את הצדק נעשה. סטריפ, כאמור, עושה מה שהיא יודעת, ובמיומנות של אלופה – היא מעוררת הזדהות, חמלה, ויראת כבוד בו זמנית, וכל זה כשהיא גם די משעשעת. זה סרט שמעריציה – וגם חובביה – של סטריפ חייבים לעצמם, ולו רק בשביל השוט האחרון שלו, שהוא אחד מהרגעים המרגשים שראיתי השנה בקולנוע.

קשה לעקוב אחרי העלילה של "המכבסה", וכל תתי-העלילות שהוא מזמן לצופה שלו. אבל זאת הפואנטה, בעצם. זאת דרך לא רעה להעביר את המסר "כלכלה היא עסק מסובך וזה טוב לממסד ולכל עשירי העולם", והיא הייתה יכולה להיות דרך מאוד מעצבנת להעביר אותו – לולא היה אחראי על מלאכת הבימוי זוכה האוסקר סטיבן סודרברג, ולולא הוא היה משבץ בתפקידים הראשיים שלושה שחקנים נפלאים – שניים מוצלחים והשלישית אלה. סרט מהנה מאוד. אולי גם תלמדו משהו על הדרך. יש מצב שאני למדתי. (זוהר אורבך)

קוראים לי דולמייט

"קוראים לי דולמייט" הוא סרט מאוד טוב ומאוד מהנה על סרט אחר, "דולמייט", שהוא לא כל כך טוב, אבל הוא בהחלט לרגעים מהנה. 

נתחיל מההתחלה: הזמן הוא שנות השבעים, המקום הוא לוס אנג'לס, והדמות היא רודי ריי מור (אדי מרפי בהופעת קאמבק משובחת) – בחור ממוצע שחולם להיות הכוכב הגדול הבא. לא משנה במה – זמר? רקדן? בדרן? תנו לו רק את אור הזרקורים ואת קדמת הבמה והוא ימצא את הדרך לשם. בזמן שהוא מבלה את זמנו כמנחה ערבים במועדון וכעוזר מנהל בחנות תקליטים ביום, הוא רק מנסה להבין איך לפרוץ, כאשר הרעיון הגדול מתפרץ לו לחיים. מילולית – הרעיון הזה הוא הומלס מסריח שנכנס לו לחנות תקליטים ומתחיל לספר מעין בדיחות בחרוזים שכאלה, מעין שטוזים, אבל לא כאלה שתמצא בספר לילדים. 

רודי, מתפלא מהכריזמה ומהביצוע, מבין שאפשר להפוך את הקטעים האלה למופע בידורי ופלוס מינוס גונב אותם – לרוב עם איזה טוויסט משלו, אבל לא פעם גם פשוט מילה במילה. הוא יוצר את דמותו של סרסור קומי שמדבר בחרוזים, שדולמייט הוא שמו, ולזרגג ת'צורה של מזרגגי-אימהות הוא משחקו (זה עובד יותר טוב באנגלית, אני חושב). מכיוון שהקהל בשנות השבעים לא מאוד מדקדק בזכויות יוצרים, ולהומלסים אין את עורכי הדין הטובים ביותר – הוא נהיה להיט. כלומר, לא ישר, כן? בניגוד לביופיקים אחרים שבהם אנשים פשוט "נהיים להיט", המאבק לפסגה של רודי ריי מור אשכרה מרגיש כמו מאבק – בכל שלב ובכל פינה יש מישהו חדש שיגיד לו "לא" ובכל פעם רודי צריך למצוא איך להפוך את ה"לא" ל"כן" או יותר סביר- להגיד "לא אז לא" ואז למצוא דרך מחתרתית ועצמאית לעשות זאת בכל מקרה. 

הדבר נכון בעיקר לסרט שרודי מחליט שצריך להיות לדולמייט, אחרי הקרנה של "כותרת ראשית" (סרט של בילי ויילדר) שבה לא הוא ולא חבריו הבינו מה אמור להיות מצחיק בקומדיה הזאת. כי אם לבנים יכולים שיהיה להם סרט משעמם ולא מצחיק, למה שלא רודי יהיה על המסך בכל מקום ואנשים אשכרה יצחקו? 

רוב הסרט מתמקד בעצם בהפקת הסרט של "דולמייט", למרות שהוא מקפיד לדעת כיצד לבנות את הרקע לסרט לפני. בשלב הזה הסרט הופך לאחת מאותן פארודיות על הוליווד עם סט מטורף שהכל בו לא עובד, רק שהפעם הטוויסט הוא שהכל אשכרה קרה, מה שנותן לכל המאורעות (אפילו אם חלקם פוברקו) אמינות ופאנץ' חזק הרבה יותר מעוד סט של סרט שמתפרק.

מדובר בסרט מצחיק, מגניב שנופל לקלישאות לעיתים רחוקות מאוד ובצורה מתונה מאוד (האב הנוקשה, למשל, קלישאה שנראה שיש בכל סרטי האמנים – מופיע מרחוק מאוד ובצורה אמינה ביותר). בניגוד לסרטי ביופיק אחרים ששמים את השחקן הראשי בבמה ואז כל שאר השחקנים באים, אומרים שורות, ויוצאים – כאן יש גם לשחקני המשנה מה לעשות. 

אז כן, אדי מרפי מדהים בתפקיד בצורה הרבה יותר מרשימה מכל תפקיד שעשה בעבר, אבל הסרט ממש לא "נח על הכתפיים" שלו – ווסלי סנייפס נותן הופעה קומית מצוינת כבמאי הסרט, דא'ווין ג'וי רנדולף מקסימה כ"ליידי ריד", קומיקאית שרודי מוצא בדרך והופכת לחברת אמת שלו, וסוללת הופעות האורח שהסרט מציג רק מוסיפה לסרט וכמעט אף פעם לא מדרדרת להופעה רק לשם ה"וואי איזה קטע גם הוא בסרט". 

אבל אולי מכל הכוכבים שהסרט נותן להם הזדמנות לזרוח, המרוויח העיקרי הוא "דולמייט" עצמו – סרט דל תקציב עם הפקה בעייתית שכל הדלות שלו מורגשת על המסך הגדול, אבל "קוראים לי דולמייט" שכנע אותי שאולי שווה לתת לו צ'אנס נוסף, ושאולי יש יותר לסרט הזה מאשר כמה משפטי מחץ משעשעים מאוד שהולכים לאיבוד בסרט חצי אפוי.

וחוץ מזה, ולפני אדי מרפי, בשבילי "קוראים לי דולמייט" הוא בכלל קאמבק של בחור אחר: קרייג ברואר, הבמאי, שעשה בשלהי שנות ה-2000 את "Hustle and Flow" (מסרב לקרוא לסרט הנהדר הזה "מלחמות הראפ", מצטער) ואת "אנחת הנחש השחור" ואז, פרט לרימייק ל"פוטלוס" ב-2011, די נעלם, ומרגישים כמה שזה חבל. בעוד שקשה להגיד שהסיפור של "קוראים לי דולמייט" הוא איזה סיפור חריג, הוא מצליח להפוך אותו להרבה יותר כן, לפחות בתחושה, מסיפורי ביופיק אחרים – ורק בגלל זה הצפייה בו מומלצת. (יהונתן צוריה)