כפרת עוונות תש"פ: קומדיות של קיץ

היי, זה יהונתן. כששאלתי את נעמה לגבי כפרת העוונות ועל איזה סרט היא רוצה לכתוב, היא אמרה שהיא תחזיר לי תשובה ואז עלתה על טיסה ליפן. מפה לשם, ו-12 שעות בלי אינטרנט לאחר מכן, הנה 900 מילים על שלושה סרטים שיצאו השנה ולא קיבלו יחס נאות. או במילים אחרות: התשובה הארוכה מאוד של נעמה לשאלה "על איזה סרט הכי התבאסת שלא כתבת השנה?"

לייט נייט

הידעתם? עולם הלייט נייט האמריקאי איננו אינקלוסיבי והוא גם מיושן. כל המגישים ברשתות הגדולות הם גברים, רובם לבנים, וגם חדרי הכותבים לא ממש מזכירים את הקאסט של "אוטובוס הקסמים". אין ברירה, כדי שהנקודה הזאת תהיה ברורה בואו נמציא דמות של קומיקאית מצליחה וניכנס באמ-אמא שלה. 

אותה קומיקאית לא קיימת היא אמה ת'ומפסון, מין השטן לובשת פראדה רק בלי הקטע הזה של להיות הטובה ביותר בתחומה. התוכנית שלה כבדה ומשעממת כבר מלא זמן. התוכנית רצינית וחשובה מדי. או שבעצם היא פחדנית? לא החלטנו. שיהיה גם וגם, זה בטח הגיוני. יום אחד מודיעה לה מנהלת הרשת שהיא צריכה לפנות את הכיסא לאיזה דושבג ששונא נשים. זה נורא ואיום כי גם היא שונאת נשים אבל רק מאחורי הקלעים, לא אשכרה בטלוויזיה! אז אומרת הגברת – טוב, תביאו לי אישה כלשהי לצוות ואני אלך לצעוק קצת על הגברים הצעירים שכותבים לי בדיחות של פנסיונרים משום מה. 

אנטרס מינדי קלינג: היא פועלת עם שאיפות גדולות בתחום הקומדיה, שמגיעה, תחת נסיבות מוזרות, למשרה אצל ת'ומפסון. קשה לה להשתלב בתוכנית כי היא, ובכן, פועלת. היא גם קיבלה את העבודה נטו בגלל אפליה מתקנת ולוקח לה לא מעט זמן להוכיח לנו שבאמת מגיע לה להיות שם. נראה שלסרט דווקא יש נקודה פה – גם הגברים הלבנים והמשכילים לא בהכרח נמצאים שם בגלל כישוריהם (התוכנית גרועה, כאמור), כך שהעניין הוא פחות איך קיבלת את הג'וב ויותר מה תעשי איתו. זה יפה, אבל בתכל'ס הסרט לא ממש יודע איך לומר את זה והוא פשוט זורק כל מיני רעיונות לאוויר ומשאיר לנו את המשימה להרכיב מהם משהו קוהרנטי.

אם כל הנ"ל לא נשמע מספיק דלוח, מדובר בסרט שעוסק בכתיבה קומית אבל הוא עצמו לא ממש מצחיק. גם אין כאן תובנות אמיתיות על התחום או התכתבות מעניינת עם שוק הלייט נייט האמיתי. אז מה נשאר? לראות את אמה ת'ומפסון כועסת על אנשים. זה נחמד, אבל לא עדיף כבר לראות קטעים מ"להציל את מיסטר בנקס" ביוטיוב?

יסטרדיי

שנאתי את הפרמיס של הסרט הזה מהרגע הראשון – בחור מתעורר ומגלה שרק הוא זוכר את הביטלס. הביצוע היה אפילו יותר שטוח ומאכזב ממה שדמיינתי. על פי "יסטרדיי", החיים בעולם שאין בו קוקה קולה, סיגריות וביטלס הוא כמעט זהה לשלנו, רק שיש עוד כמה להקות שלא הוקמו. אד שירן עדיין עושה בדיוק, בדיוק אותו הדבר שהוא עושה במציאות. כזה הוא, יוצר ייחודי מאין כמוהו שמתקיים מחוץ להיסטוריה המוזיקלית. 

הבחור הנ"ל (הישאם פטאל) הוא בעצמו מוזיקאי ומחליט לנצל את התקלה כדי להופיע עם שירי חיפושיות הקצב. תכף ומיד זה מצליח לו והוא הופך לכוכב ענק. הוא מנגן מין אוסף להיטים ומנתק את השירים מהקשרם, כך שאין פה איזו הבנה מעניינת של המוזיקה של הביטלס או של נסיבות ההצלחה שלהם. השירים הם קסם והם עובדים, זה לא השתנה; מה שכן השתנה הוא תעשיית המוזיקה, והיא הבסיס של רוב ה"סאטירה" פה. זה לא מעניין או מקורי, ממש כמו שזה לא היה ב"כוכב נולד", רק שפה יש גם הקצנה קומית שלפעמים מצליחה ולרוב לא. החטא הגדול באמת – בזבוז של קייט מקינון.

חוץ מבניית עולם גרועה יש בסרט גם עלילה רומנטית. להוא יש חברה טובה (לילי ג'יימס). כולם חושבים שהם זוג, והם לא, אבל היא ממש בקטע. גם הוא, אבל מסיבה בלתי ברורה הוא מתעלם מזה לגמרי עד שהיא נזכרת להתוודות ואז מתחילה סאגה מתישה סביב השאלה האם ומתי הם יהיו ביחד. הפעם האחרונה שסרט רומנטי שיכנע אותי כל כך לעומק שבני הזוג במרכזו לא צריכים להיות יחד הייתה ב"לה לה לנד", אבל שם זה היה בכוונה.

(מפה והלאה ספוילרים קלים לסרט)

הבעיה הכי גדולה עם העלילה הזאת היא שבעצם היא מרכז העניינים:  בתחילת הסיפור נראה שזה סרט על חשיבות היצירה ועל האומץ שדרוש כדי להתמיד באמנות שלך גם כשנראה שהיא לא הולכת לשום מקום – הרי אותה תאונה מסתורית מתרחשת בדיוק כשהגיבור מחליט שחיי המוזיקאי לא מתאימים לו עוד. בסוף כל זה הולך לפח ומסתבר שכל מה שאתה צריך זה אהבה ושהיא אוהבת אותך יא יא יא.

מה הסיכוי?

הקומדיה הרומנטית לא מתה, היא רק מריחה קצת מוזר. אולי בגלל זה "מה הסיכוי?", התוצר הכי טוב של הז'אנר כבר איזה זמן, קיבל מעטפת שיווקית כל כך כללית ופשוטה. אה, קראתם לסרט שבו שרליז ת'רון וסת' רוגן מאוהבים "מה הסיכוי"? לפי הרוח הזו אפשר לקרוא ל"מועדון ארוחת הבוקר" פשוט "חברים בנסיבות מפתיעות". אולי על הדרך גם נוסיף בפונט קטן "קשה בתיכון כי יש קליקות". למה לא, הרי על הפוסטר של "מה הסיכוי?" כתבו "לא סביר, אבל אפשרי", שחלילה לא נשאל את עצמנו מה הסיכוי באמת. ואז שמו גם תמונה של סת' רוגן ושרליז ת'רון שבה שניהם נראים כמו סת' רוגן. אז הסיכוי גדול, בעצם?

העלילה היא כמו "נוטינג היל" עם פוליטיקה – היא רוצה להפוך לנשיאה הראשונה, הוא עיתונאי שוליים אידיאליסט שנראה כאילו הקיא אותו פח אשפה בברוקלין. הם היו שכנים בילדות, הוא היה דלוק עליה רצח ופגישה מקרית ביניהם מציתה מחדש את הניצוץ. הוא מצטרף לצוות שלה על תקן כותב בדיחות, כלומר זה שמוסיף רפרנסים משנות התשעים לנאומים שלה. במהרה הוא הופך גם לחבר הסודי והמצפן המוסרי שלה. זה היה יכול להיות "הסגברה: הסרט", אבל מערכת היחסים נבנית בצורה כל כך משכנעת ומתוקה שקשה לא לרצות שזה יצליח.

אז רומנטיקה יש ובדיחות מצחיקות לא חסרות, אבל ל"מה הסיכוי?" יש את גם הדבר הנוסף הזה שמתיך את שני הדברים לקומדיה רומנטית של ממש. התסריט בבירור נכתב על ידי מישהו שמבין את הז'אנר, את סוד קסמו ואת המגבלות שלו. השוני בין הגיבורים עוזר לסרט למשוך גם את הצופים שמיצו לגמרי את הנוסחה וגם נותן לו אפיל על-זמני וקלאסי. אף רום-קום אינה שלמה בלי מידה של פנטזיה, וכאן היא כפולה ומכופלת – לא רק חלום על זוגיות בלתי אפשרית לכאורה, אלא גם כזה שבו הפוליטקאים הם ממש בני אדם. כאלה שעושים סמים וסקס קינקי, מתרגשים מ"משחקי הכס" ומצליחים אשכרה להביא שינוי חיובי בעולם במקום להוציא לפועל הוראות של בעלי הון. 

מחר: הסרטים הישראליים שלא התייחסנו אליהם בעשור האחרון.