הסרט החדש של אדגר רייט הוא מסוג הסרטים שברור שהבימוי שלהם מדהים, ושיש בהם שנינויות ברמה גבוהה ומושקעת, ושהם מצליחים לקחת מורשת קולנועית ולעדכן אותה לימינו, והוא גם סרט שיצאתי ממנו די מבואס. אולי זה עניין של ציפיות, שלא יכולות להיות גבוהות מספיק כשזה מגיע לאדגר רייט. אולי זה סתם סרט שמאוד השקיע בהמון דברים, אבל שכח באמצע לשפצר את הסיפור (ובמיוחד את הסיום שלו). אולי זה פשוט כי זה סרט מוצלח מאוד, ובכל זאת יש אבל.
הסרט מספר את סיפורה של אלואיז טרנר (תומסין מקנזי, "ג'וג'ו ראביט"), נערה כפרית שהתקבלה למכללת האופנה היוקרתית בלונדון וחולמת להפוך למעצבת בגדים. היא גם נערה חסרת כל כישורים חברתיים, אלא אם "לראות את האמא המתה שלך במראה" נחשב כישור חברתי במעגלים מסוימים. מסעה ללונדון מהווה הגשמה של החלום שלה: אלואיז היא ילדה שכל עולמה התרבותי הוא לונדון של שנות השישים, ומכיוון שמסע בזמן עוד לא הומצא, היא תצטרך להסתפק בדבר הקרוב הבא.
אבל חלומות בצד ומציאות בצד – אלואיז מגלה במכללה שהיא לא ממש משתלבת במודה של החבריה, ושבעוד היא נמצאת בשירותים מסתגרת מהמסיבה שפשוט גדולה עליה, החברות האחרות נמצאות שם כדי לעשות קוק ולרכל על איזה ביצ'ית היא שהיא מעזה להגיד שאימא שלה התאבדה או ללבוש בגדים שהיא עיצבה בעצמה. מפה לשם, אלואיז מחליטה לצאת ממעונות הסטודנטים ועוברת לגור בדירה קטנה, אבל משל עצמה, ומגלה בונוס מפתיע – את היכולת שלה לנדוד בזמן הלילה ללונדון של שנות השישים וללוות את סנדי (אניה טיילור-ג'וי, מלא סרטי אימה וגם "גמביט המלכה") במסעה להיות כוכבת גדולה.
"אתמול בלילה בסוהו" מדבר על הסכנות הטמונות בנוסטלגיה, וגם על סכנות מסוג אחר, והוא לא עושה את זה טוב מאוד. כי בעוד שבמישור השטחי "אתמול בלילה בסוהו" מספק רכבת הרים של רגשות, תחושות והתרגשויות מכל הסוגים – מהאימה הטהורה ועד האושר העילאי – ברגע שמתחילים לחשוב עליו קצת, מתגלים סדקים רבים בסרט, וככל שחושבים עליהם יותר, ככה הם מתחילים להופיע בכל רגע בסרט.
אבל זה, נו, המישור הפלצני שבו שופטים סרטים – זה שמרימים את המשקפיים ומדברים על ההשפעות מקולנוע ג'יאלו ופולנסקי והאם הוא מושפע יותר מ"רתיעה" או מ"הדייר". וכיף מאוד לדבר על סרטים במישורים האלה, אבל לא בטוח שרק בגלל שהסרט לא חשב עד הסוף על המהלכים הכלליים של הסיפור שלו ומה הם אומרים ברובד נוסף זה מבטל את כל סערת הרגשות שהסרט מצליח להעביר את הצופה.
מצד שני, יש דברים אחרים, שכן קצת מבטלים אותו: למשל, המשחק – קטגוריה שבה סרטיו של רייט נעו בעבר מה"נהדר" ל"טוב מאוד", ואילו כאן נעים יותר בין ה"ממש אחלה" ל"אולי הייתם צריכים עוד איזה כמה טייקים". וגם התסריט, ברמת ההגיון הכללי של מה שקורה פה, מתחיל לחרוק ככל שאנחנו מתקדמים ולהציג כל מיני דברים שהם איפשהו בין "חורי עלילה" ל"נוחות תסריטאית בלתי סבירה" – אולי הפעם כי לרייט אין את העזרה של "זה סרט פארודיה אז זה בסדר שזה ככה" ואנחנו צריכים לקחת את הדברים בו ברצינות מסוימת, למרות שהסרט הופך את העסק לקשה ככל שהוא מתקרב לסיומו.
מצד אחד, שימת הדגש על העריכה, הבימוי והסאונד על חשבון המשחק והתסריט היא בהחלט אלמנט בולט בכל סרטי האימה באשר הם, ו"אתמול בלילה בסוהו" הוא בסופו של דבר סרט אימה. ואולי זה קצת מה שמבאס בו, לא באשמתו – אם בעבר הסרטים של רייט הצליחו להיות סרטי ז'אנר ומטא-ז'אנר במקביל – סרט זומבים שגם צוחק על סרטי זומבים, סרט אקשן שצוחק על סרטים שכאלה – הפעם אין ממש את האלמנט הפארודי, או המחוכם, או זה שמוסיף משהו חדש לז'אנר. רייט כתב מכתב אהבה מ-א' ועד ת' לז'אנר שהוא אוהב, אבל שכח להגיד משהו נוסף עליו.
כל זה מוביל לסרט שאני קרוע ברגשות שלי כלפיו. יש בי צד שרוצה לצעוק שנהניתי, אבל יש גם צד שנזכר בתחושת הבאסה שליוותה אותי בצאתי מהאולם. יש לי מקום שרוצה להריע לפרויקט מקורי, מגניב, ושאפתני, ויש עוד מקום שרוצה לצעוק על רייט על האופן שבו הוא ניגש לסיפור שהוא רצה לספר. בסופו של דבר, אני בעדו – אולי כי מכתב האהבה לקולנוע של שנות השישים האחר שיוצר מגניב מאוד עשה היה "היו זמנים בהוליווד", אז אני יודע לאן אפשר להידרדר – אבל לפני שראיתי אותו, חשבתי שאהיה יותר בעדו, ופחות מהוסס לגבי זה. ואולי התחושה בכלל תואמת את הרעיון הכללי של הסרט, שמזהיר מפני האדרה של גיבורים או תרבויות מסוימות. במקרה הזה, מה אני אגיד – שאפו.
בכתוביות יש תמונות סטילס של מקומות בסוהו
זה לא מתקדם לשום מקום, אין לזה חשיבות עלילתית או קומית או משהו – סתם הצדעה לסוהו.
אפשר, בקיצור, לקום איך שהן מתחילות.
וואי כן לגמרי נשארתי עד הסוף, וזה לא שאני מתחרט כי מגיע לאנשי הצוות האלה שאכיר בהם, אבל זה לא הוביל לאנשהו
(ל"ת)
אתה באמת מרגיש שזה גורם לך להעריך את אנשי הצוות?
גם אני יצאתי איכשהו מאוכזב מהסרט.
החצי הראשון של הסרט – נהדר בעיניי. מסצינת הפתיחה המלבבת והמקסימה, עבור בהתאקלמות הקשה של אלי בלונדון, וכלה במסעות הליליים שלה ללונדון של שנות השישים. הכל עשוי בצבעוניות ובסאונד נפלאים וכובשים, וגם ההומור והעריכה האופייניים לרייט מבליחים מדי פעם (כמו בשאלה כפולת המשמעות ששואלת המורה את אלי באחד השיעורים). תומסין מקנזי שובת לב בתמימות ובאמפתיה שלה, ואילו אניה טיילור-ג'וי כובשת את המסך, לא משנה אם היא שרה, רוקדת או מציתה סיגריה.
החצי השני… דועך במידה מסוימת. הרבה גילויים חוזרים על עצמם, לא מעט ג'אמפ סקיירס (באמת, אדגר, לא לרמה שלך), וטוויסט שלמרות שהוא תפס אותי לא מוכן – לא הצליח להמם אותי. משהו בביצוע היה לקוי, לא ברעיון. אולי היו לי ציפיות גבוהות מדי – זה היה הסרט הכי מצופה שלי בשנתיים האחרונות, והטריילר גרם לי לחשוב שהדמות של אלי לא רק תושפע מסנדי, אלא ממש תהפוך למעין כפילה שלה בהווה. ג'ון היה הדמות הגברית החיובית היחידה בסרט שכולו גברים איומים, אבל הדבר בא במחיר רידוד מוחלט של אופיו – הוא טוב מדי, נחמד מדי (באיזשהו שלב התחלתי לחשוד בו, דווקא בגלל התכונות הללו).
עצוב לי. פתאום קלטתי שלא נותרו לי סרטים בעתיד הקרוב לצפות להם? ספיידרמן? אוותר. מטריקס? פיהוק. הכרוניקה הצרפתית…? אולי. ואחר כך?
ועוד הערה: אני מת לדעת איך לעזאזל עושים את הטריקה הקולנועי הזה שבו
המצלמה יורדת מראשה של דמות כלשהי אל כפות הרגליים שלה, וכשהיא עולה נמצאת במקומה דמות אחרת – וכל זאת ללא קאט וכשדמויות אחרות נוכחות בשוט. (היה את זה גם בסרט "הסנדלר" עם אדם סנדלר, באחת הפעמים שהחליף נעליים) איך זה עובד?
קוראים לזה Texas Switch
הרבה פעמים מצלמים פעמיים ויש קאט, לפעמים משתמשים גם באפקטים בשביל להדק את זה, והרבה פעמים זה פרקטי. אדגר רייט פירט על זה קצת בפלאשבק הראשון בסוף של הסרטון הזה (בחלק על סוהו), ואמר שפעם אחת זה קאט ובפעמים האחרות זה אמיתי: https://www.youtube.com/watch?v=nJ0aFq1ve0M
הרבה פעמים, כשאתה לא רואה שיש קאט,
זה סימן שהעורך טוב.
היה כאילו... וואו.
התכוננתי להתאכזב. בגלל הביקורות המסויגות. בגלל האכזבה הקולוסאלית שהיתה לי מ-"בייבי דרייבר". בגלל ש-"האחים ספארקס" היה אחלה לגמרי, אבל בשביל זה צריך את אדגר רייט? היתה לי הרגשה שהאיש פשוט הלך לאיבוד ולא מצליח למצוא את הדרך הביתה.
אבל או-הו, כמה שהוא מצא אותה. איזה סרט מצוין, הכי טוב שראיתי השנה (עד כה, אבל היי – זה לא שנשאר יותר מדי זמן עד סוף השנה). אני לא אגיד הכי טוב של רייט – עד היום התואר הזה היה שמור אצלי ל-"סןף העולם" ועכשיו אני פשוט לא יודע. אבל זה כן סרט מעבר. "סוף העולם" היה, ביחד עם סוף טרילוגיית הקורנטו, גם סוף של תקופה עבור רייט, ועם "אתמול בלילה בסוהו" הוא מתחיל תקופה חדשה. ועד כמה שזה נשמע מוזר, בהתחשב בעובדה שסרטי טרילוגיית הקורנטו עסקו בגברים בני שלושים פלוס שהחיים שלהם מגיעים למבוי סתום ו-"אתמול בלילה בסוהו" עוסק בצעירה בת עשרים שבדיוק מתחילה את חייה הבוגרים, מדובר בסרט בוגר יותר.
טרילוגיית הקורנטו הציגה גברים שסירבו להתבגר, והסינפיליה של רייט, שלא נופלת מזו של טרנטינו* היתה בעיקר אמצעי להאיר את האינפנטיליות שלהם. ב-"אתמול בלילה בסוהו" הסינפליה וגם אהבת המוסיקה הגדולה של רייט (עוד מאפיין שמשותף לו ולטרנטינו) היא גם מטרה. רייט מראה לצופים, בחוסר רחמים מופגן, איך לונדון של שנות ה-60 היתה מקום רומנטי ונוצץ רק בשירים ובסרטים – במציאות, היא היתה מקום בהמי שבו התייחסו לנשים באופן מזעזע. רייט גם עושה תרגיל מבריק ממש, בהקשר הזה, עם הליהוק של דיאנה ריג, נערת-בונד לשעבר. ב-"שוטרים לוהטים" ו-"סוף העולם" הוא ליהק שני ג'יימס בונדים לשעבר בהפוך-על-הפוך מחויך כזה – שניהם הופיעו בתפקידים שמזכירים יותר את הנבלים מסרטי בונד הקלאסיים. עם הליהוק של ריג אין שום הפוך על הפוך: רייט מזכיר לצופים שהתפקיד של נערות ג'יימס בונד היה בעצם תפקיד משפיל וסקסיסטי – לא רק הפרס שמחכה לגבר בסוף הסרט, גם כזה שהוא זוכה בו לאורך הסרט. ואם הוא לא זוכה בו, אז הוא לוקח בכוח. מתחת לכל סצנות הזוועה המסוגננות, "אתמול בלילה בסוהו" אומר לצופים דברים שהם לא בהכרח אוהבים לשמוע על נוסטלגיה קולנועית ומוסיקלית.
סרט השנה מבחינתי, נכון לכרגע, ואני סקרן לדעת מה רייט מתכנן הלאה.
* אני בטח לא היחיד שחשב על טרנטינו באחת הסצנות המוקדמות בסרט, נכון?
איזה סרט נהדר.
מותחן גותי מודרני עשוי היטב. ללא ספק מהסרטים היותר טובים של אדגר רייט, כנראה שעבורי זה שני להוט פאז.
יש לי שאלה?
מה אתם חושבים על הכתיבה של רייט על דמיות מתבגרות? כי נראה פשוט שהוא לא רוצה לכתוב אותם או להתייחס אליהם בכבוד. הם מוצגים כזומבים בקורנטו פסיביים בסקוט נגד וחסרי אישיות או מניאקיים כאן (אני לי מושג איפה לשים את בייבי דרייבר אולי כסרט שנשען על קלישאות מתבגרים?). אדגר רייט הוא במאי טוב אבל איך אדם שאמור לכתוב סרטים לקהל של 16-40 כותב מתבגרים בצורה כל כך מזלזלת?