ביקורת: חברים לחיים

הסרטים האחרונים של ריצ'רד לינקלייטר לא ממש תופסים. אחרי האגרוף הכפול של "התבגרות" ו"לפני חצות", היה נראה שהנה, לינקלייטר סוף סוף בשורה הקדמית של הבמאים של דורו. אבל אז, כאשר יצא הסרט הבא שלו "כולם רוצים את זה!!", או כאשר הסרט החדש שלו יצא בארה"ב – נראה שהבמאי חזר למשבצת הקבועה שלו של "הבמאי שהוא נהדר כשהוא עושה את טרילוגית "לפני" ואין מישהו שממש שונא אותו אבל לרוב אנשים נזכרים בסרטים האחרים שלו רק לאחר מחשבה בקטע של "אהההה, נכון, זה סרט שהיה קיים" או "מה, הוא ביים את זה? וואלה?"" (זה מקום ספציפי למדי, כן). האם זה בגלל שהם עוסקים באחווה גברית, נושא שלא ממש צריך עוד סרטים לגביו כי הוא נטחן מכל כיוון? האם זה בגלל שאחרי שאנשים הבינו ש"התבגרות" היה קצת יותר מדי גימיק, הם נוטרים לו? אנא ערף. כנראה שאין קונספירציה גדולה מאחורי הדבר, ואנשים פשוט לא אוהבים את הסרטים החדשים שלו.

וזה מטורף מבחינתי, כי וואו, איזה סרטים טובים הם.

על "כולם רוצים את זה!!" אני לא ארחיב, כי לא לשמו התכנסנו. במקום זה, אני כאן להמליץ על "חברים לחיים". עכשיו, זה בעיה להמליץ על "חברים לחיים", כי מה זה השם הזה. "חברים לחיים" לא נשמע כמו הסרט החדש של ריצ'רד לינקלייטר, אלא כמו אחד מהסרטים האלה על בכיכובם של שחקנים מבוגרים (נגיד קווין קליין ומורגן פרימן), על חברים טובים מימי הילדות שלא היו בקשר, ועכשיו לפתע מוצאים את עצמם במסע מפתיע לאורך אמריקה בעקבות המוות של הכלב של אחד מהם. או אולי זה הסרט החדש בכיכובם של קווין הארט וכריס רוק, שבו הם צמד חברים שנזרקים לכלא בעקבות האשמה שהם רצחו כלב, למרות שהם חפים מפשע. עזבו, לא משנה כמו מה זה כן נשמע, מה ש"חברים לחיים" לא נשמע כמו, זה סרט מדכדך על שלישיית חברים מהצבא שיוצאים למסע לקבור את בנו היחיד של אחד מהם. כי משהו בשם "חברים לחיים" רומז על איזה אופטימיות ונאיביות וקלילות ולמרות שהסרט מצחיק ונוגע ללב, הוא אף פעם לא מאשרר שהכל בסדר ופרחים בעולם. כי כשהבן שלך מת, לא הכל בסדר ופרחים בעולם.

הסרט מתרחש ב-2003 ומתחיל בהגעתו של לארי שפרד (סטיב קארל) אל המסבאה של סאל (בריאן קרנסטון). לא המקום הכי שוקק חיים, ולכן סאל קצת מופתע כשמגיע הבחור הממושקף הזה לבאר שלו. סאל מנסה להבין מי זה הלארי הזה, ומאיפה הוא נפל עליו ואז הוא נזכר – דוק. כלומר, אף אחד לא קרא לו דוק כבר שנים, אבל זה אותו הדוק שאיתו הוא שירת בצבא אי אז בוויטנאם. מה הוא עושה פה? הוא לא ממהר להגיד. בבוקר, הוא גורר את סאל לבקר את הצלע השלישית במשולש שלהם מימי הצבא – ריצ'רד מולר, כבר לא חייל חוגג והולל, אלא כומר מכובד, למרבה השעשוע של סאל. אבל לפני שכולם נופלים לתוך נוסטלגיה שמחה ואיחוד לבבות, לארי מסביר למה הוא פה: לארי, אלמן, שכל את בנו לאחרונה במלחמת עיראק השנייה, והוא רוצה שסאל ומולר יבואו איתו ויקברו את בנו היחיד. כיף חיים, הלארי הזה, תמיד שיגועים איתו.

שאר הסרט מלווה את המסע שלהם ולכאורה, מגיע לשיא שלו חצי שעה לתוך הסרט. כי אם יש סצנה אחת שתיזכר מהסרט הזה, היא הסצנה שבה לארי בא לאסוף את הבן שלו משדה התעופה הצבאי ומתעמת (בעזרתו של סאל) עם הקצינים במקום. הסצנה הזאת היא הסצנה הכי פוליטית, בעלת הקונפליקט הכי בוער, עם הדיאלוגים הכי מושחזים, עם הגילויים הדרמטיים הכי מרעישים וזאת שנושאת הכי הרבה משקל. זאת סצנה שיוצר אחר היה שם אותה בתחילת המערכה השלישית שלו, כגילוי דרמטי שמערער את התפיסות של הגיבורים עד כה. אבל "חברים לחיים" הוא לא סרט כזה.

הסרט, במקום להיות מסמך נגד הצבא והביורוקרטיה שלו, הוא על סאל, לארי וריצ'רד – שלושה חברים ממלחמה אחרת, שבוחנים מחדש את החיים שלהם, את הערכים שלהם, את ההערכה שלהם לצבא ולממשל, את המעשים שלהם מהעבר ואחד את השני. והסרט מלווה אותם במסע שלהם, זה שנראה שאף אחד מהם לא ממש רוצה להיות בו.

כמו שאמרתי, "חברים לחיים" לא זכה לתשבחות ותשואות כשיצא בארה"ב וקל לראות למה אנשים יכולים לא לאהוב את "חברים לחיים", והסיבה היא בריאן קרנסטון. עכשיו, קרנסטון הוא שחקן נהדר, אבל הוא משחק בכל הכוח שלו דמות גדולה מהחיים וכמעט קריקטורית שקל לחשוב שהסרט הוא כולו כזה. אבל הסרט הוא לא על שלישייה שלכל אחד יש את האופי המטורף והחד ממדי שלו, וזה לא איזה "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" או משהו. דוק ומולר הם דמויות מלאות ועגולות שאי אפשר לצמצם אותם למילה אחת, ואחרי שמבינים את זה, קולטים שגם דמותו של סאל היא יותר עמוקה ממה שנדמה, למרות שהמשחק של קרנסטון קצת קובר את העומק הזה. קרנסטון גורם לסרט להיראות בדיוק כמו איזה סרט "מסע מטורף ברחבי אמריקה", למרות שהוא הרבה יותר "התבוננות לתוך הדמויות האלה, בזמן שהם נוסעים ממקום למקום".

ובסופו של דבר, הדבר הכי חשוב ובולט בנוגע לסרט הזה היא אותה תכונה שמלווה את לינקלייטר לכל אורך גוף היצירה שלו – אהבת האדם. אין כאן אנשים רשעים מטבעם ואין כאן קריקטורות – אלא דמויות, בני אדם, ולינקלייטר אוהב ומכבד כל אחד מהם, גם אם יש לו תפקיד שולי של סצנה אחת. זה אולי לא יוצר מסמך פוליטי מרתק מדי, אבל זה כן יוצר יצירה אנושית מרתקת.

"חברים לחיים" הוא סרט עם לב גדול במצב רוח מדוכדך. הוא לא קורע מצחוק (למרות שיש לו כמה בדיחות טובות) והוא לא קורע את הלב (למרות שיש כמה רגעים עצובים למדי) – הוא פשוט סרט שמתיישב לידך ומחזיק לך את היד ומזכיר שיש טוב בעולם, ושיש גם חרא בעולם, ושמדי פעם, כל הטוב בעולם לא יכול לתקן את החרא – אבל הוא יכול לפחות לעזור.