אני לא מעריץ גדול של רידלי סקוט. זוהי, כמובן, לא הכרזה דרמטית במיוחד, הרבה אנשים הם לא מעריצים גדולים של האיש שעשה את "פרומתיאוס", "רובין הוד", ו-"אקסודוס: אלים ומלכים". אבל אני הייתי שם לפניכם: אני הייתי היפסטר של לא לאהוב את רידלי סקוט עוד מימי "בלייד ראנר" ו"גלדיאטור". לכן זה מפתיע אותי להגיד ש"הדו הקרב האחרון" הוא סרט טוב. לא סרט טוב בסטנדרטים שלי של רידלי סקוט אלא סרט טוב, נקודה. בעצם, בלי נקודה; בוא נפתח קצת סופרלטיבים – נהדר, מצוין, כיפי, מצחיק, מכעיס, מעורר חלחלה, פסגת המשחק של כמה וכמה אנשים ונראה נהדר. טוב, האחרון הוא לא הפתעה, גם בגרועים שבסרטיו סקוט היה במאי טכני מצטיין. הייתי אומר "רוצו לראות," אבל אני מרגיש צורך להזהיר שמדובר באפוס היסטורי די ארוך (מסיבות מוצדקות) ודי רפטטיבי (מסיבות מוצדקות עוד יותר) ושיש כמה וכמה סצנות 'קשות לצפיה'. ראו הוזהרתם. והומלצתם.
אנחנו במאה ה-14 וז'אן דה קרוז' (הפוסטרים אומרים מאט דיימון אבל יכולתי להישבע שג'יימס הטפילד ממטאליקה מככב) הוא נושא כלים, דרגה אחת מתחת לאביר, בצבאות מלך צרפת. דה קרוז' הוא לוחם ללא חת וגם ללא הרבה דברים אחרים – חשיבה אסטרטגית, נימוסים ושכל. בשל המחסור בכל אלו הוא ממשיך שוב ושוב לעצבן את הרוזן שנמצא ישר מעליו בסולם האצולה (בן אפלק, נהנה מכל רגע מהתפקיד). משום מה לא יכולתי שלא לחשוב על מן גרסת ימי הביניים של ג'ורג' קוסטנזה, איש שיהרוס את כל מה שהוא בנה לעצמו מתוך מין כזה 'דווקא' ילדותי להחריד.
בניגוד אל דה קרוז' נמצא ז'אק לה גריס (אדם דרייבר, מצוין כהרגלו) – איש שאולי התחיל ממקום יותר נמוך בסולם החברתי אבל בזכות הבנה טובה של הנורמות החברתיות ויכולות מרשימות כמו חשבון בסיסי, מצליח לזכות בחסדי הרוזן ולקבל שורה של שבחים ומתנות שדה קרוז' בטוח שהם שלו על פי זכות. לה גריס, מצדו, משוכנע שהוא החבר הכי טוב שלה קרוז' יכול לבקש ושהוא הציל את האידיוט הזה ממוות ומצרות אחרות כמה וכמה פעמים.
הדבר היחיד שלה גריס לא יכול לקחת מדה קרוז' זה את אשתו היפהפיה מרגריט (ג'ודי קומר בתפקיד שנראה כפוי טובה בהתחלה אבל מתפתח לאורך הסרט). אחרי הכל, אפילו ששניהם מעריכים בברור את היופי הפיזי ואת השנינות המשותפת שלהם, מרגריט אף פעם לא תבגוד בבעלה. זה לפחות מה שהיא אומרת ללה גריס כשהוא נכנס אליה לבית כשהיא לבד יום אחד. וזה מה שהיא ממשיכה להגיד לו כשהעניינים מסתבכים. וכל זה מוביל לדו קרב שעל שמו קרוי הסרט. דו קרב שבו אלוהים יכריע מי מבין השניים צודק על ידי זה שהוא ייתן לאחר לחטוף רומח לחזה, להידקר מחרבות ופגיונות ולחטוף מכות.
"הדו קרב האחרון" מחולק לשלוש חלקים שמציגים כל אחד את נקודת המבט של דמות אחרת על האירועים שמביאים את הנראטיב לסופו הדרמטי. ישנם כמה הבדלים בין הדיאלוגים ושפת הגוף בסצנות שונות חוזרות אך מתברר די מהר שהמטרה היא לא להציג לנו פאזל שבו אנחנו אמורים להבין מי משקר, אלא להראות לנו איך כל דמות רואה את המציאות באופן שנוח לה ומשרת את האינטרסים והגאווה האישית שלה. דה קרוז' רואה את עצמו כאביר אמיץ שלא מסוגל להתחרות בחצר המלוכה פשוט בגלל שכולם שקרנים והוא האיש הכן האחרון. לה גריס בטוח שהוא הבנאדם הכי טוב בעולם ואם מישהו (או מישהי) לא אוהבת אותו זו רק טעות זמנית. ומרגריט לומדת במהירות עד כמה אכזר העולם הזה, שבו היא מוצאת עצמה כדמות משנית בסיפור הנקמה של עצמה.
אמרתי בהתחלה שהסרט "מצחיק", ואכן סקוט וצוות השחקנים שלו מתגלים כיוצרים קומיים מפתיעים. יותר מכל דבר אחר התככים בחצרות האצילים, והניסיון הנואש של אנשים בורים שכל מה שמעניין אותם זה סקס וכסף להראות טובים בעיני אלוהים והחברה, מזכירים את "המועדפת" של יורגוס לנתימוס. בן אפלק, במיוחד, ראוי לשבח על השורה "תיכנס, תוריד את המכנסיים" – האגביות של חוסר האכפתיות שלו כלפי אלו שמכירים אותו באמת היא מופת של משחק.
בכללי, כולם בסרט הזה נותנים הופעה מצוינת – עד לרמה של הילד שרץ בהתלהבות וצועק "הלורד! הלורד שלנו חזר!" כאילו הציתו לו אש בתחתונים. אלכס לוות'ר בתפקיד מלך צרפת הילדותי והמבולבל מצליח להוציא שאגות צחוק רק מהמבטים הלא ממוקדים שלו והצחקוקים הבלתי נשלטים שיוצאים לו מהפה. הארייט וולטר בתור אמו של דה קרוז' נראית בהתחלה כמו הסטראוטיפ של האישה המבוגרת התחמנית, כזו שמתנכלת לכלה, אך היא כזו שהקהל כן לומד להבין את הבחירות שלה.
בין כל הבדיחות, הצילום המרשים והשחזור ההיסטורי היקר להחריד זה, באופן די מפתיע, מתגלה כסרט על תנועת #MeToo. קל בהחלט לראות את זה בתגובות של לה גריס שההכחשות שלו עוברות דרך כל המנעד הצפוי ("היא רצתה את זה," "היא בכלל מגיעה לי", "בעצם לא קרה שום דבר"), ובכמה בדיחות אני-לא-מאמין-שהם-הלכו-לשם, אבל זה משהו שמתקיים בכל רובד בסרט. דה קרוז' לא כועס על מה שנעשה לאשתו, הוא כועס על מה שנעשה לרכושו ולכבודו. מבחינתו הדו קרב הוא פשוט דרך להתנקם באיזה מנאייק שעצבן אותו. הסרט אולי התחיל כפרויקט של אפלק ודיימון, שכתבו ביחד את התסריט – לראשונה מאז "סיפורו של ויל האנטינג", אבל הנוכחות של ניקול הולופסנר (שביימה וכתבה את "דיברנו מספיק" ועזרה בכתיבת "האם אי פעם תסלחי לי?") מורגשת בתסריט. בדרך שבה הוא מתחיל ממוקד בסיפור האחד הזה ומתרחב לאיטו לחקור את האלמנטים החברתיים שמובילים לכל מה שקורה.
"הדו קרב האחרון" לא חסר פגמים. הוא ארוך, כאמור, ולוקח את הזמן שלו (אם כי לא ברמה של "האביר הירוק"), בו בזמן המשחקים הכרונולוגיים שלו שקופצים על תקופות ארוכות במחי שוט יחיד לא נותנים לנו לראות את ההתפתחות האמיתית של יחסים בין הדמויות אלא פשוט מקבעים אותה. סצנות האקשן, למעט האחרונה, הם בליל של קפיצות עריכה שמכסות על מכות והרבה דם מזויף. מי שבא בציפייה ליד היציבה שבזכותה סקוט ידוע, עשוי להתאכזב. אם כי הדו קרב האחרון הטיטולארי מפצה על כך ביותר ומספק את ליטרת הבשר המובטחת. וגם את ליטרת הדם. ואז אולי עוד קצת.
הסרט הזה בוטה במסר שלו כמו שהדמויות שלו בוטות בחיי היום יום שלהן, אבל יש דברים שראוי להיות בוטים לגביהם. וכשהתוצאה הסופית מצליחה להיות מבדרת בכל כך הרבה רמות, קשה להתלונן.
סרט מעולה. האמת שבדו הקרב, אחרי ששני האצילים
הללו יוצאים סוף סוף להרוג זה את זה, הסרט כבר השחיר את אופיים כל כך שקיוויתי ששניהם ימותו. היחידה שהייתי בעדה זו מרגריט האומללה. אגב, מה היה קורה אם באמת שניהם היו מתים בקרב? כלומר, למרגריט? עדיין היו מוציאים אותה להורג או נותנים לה ליהנות מהספק?
הקרב עצמו ברוטלי ועוצר נשימה – שום תרגילי סיף אקרובטיים, שום שורות מחץ שנונות, לאף אחד מהם אין אוויר או פנאי לזוטות כאלה. הסאונד המעולה מוסיף גם הוא לאווירת המתח והאלימות.
אין לי מה להוסיף למה שאמרו מעליי, פרט למסקנה שבן אפלק הולך ונהיה שחקן טוב עם השנים, מפנה שהחל דווקא, למרבה האירוניה, עם גילומו את באטמן באחד הסרטים הכי מושמצים לאחרונה, "באטמן נגד סופרמן".
אוקיי, אז בכל זאת אוסיף דבר מה: בסצינת הפתיחה, כשהמשרתות מרימות את צמתה הארוכה והכבדה של מרגריט, חשבתי לרגע שזה לא שער אלא חבל תלייה. כל הכבוד על ההברקה הבימויית הזו.
ובנוגע לויזואליה
שווה להזכיר את הצלם הקבוע של סקוט, דאריוש וולסקי, שכמו שהזכרתי בביקורת על 'עיר אפלה' – הוא אחד הצלמים הכי מגוונים ומיומנים בהוליווד. גם כאן הוא נותן יופי של עבודה והסרט נראה נהדר.
הוא גם הצלם גו טו של ברטון שכמה שנים האחרונות
ועם כל הפגמים של סרטיו, צילום רע מעולם לא היה אחד מהם (ההפך הוא הנכון). אכן החוויה הוויזואלית הייתה מרשימה. הנשימה לא נעתקה והרגשתי שיש פה משהו שמעולם לא ראיתי כמו בחולית, אבל צילום ופריימינג מוקפד מאד ולטעמי יפה מהאפוס הימי בינימי הממוצע. ראוי לציון כל סצנות ארוחת הערב בבית דה קרוז׳ עם התאורה הנהדרת של האח
סרט נדיר
(ל"ת)
לא כזה נדיר
הוא מוקרן בהרבה מקומות, מאוד קל למצוא אותו.
אכן, אין שום דיוק היסטורי.
ומי שמעוניין בשחיטה היסטורית (מדוייקת) של הסרט, מוזמן לפייסבוק של יגאל ליוורנט (חלק אחרון מהשחיטה טרם נכתב, בטח יום-יומיים מרגע תגובה זו):
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1503811356662490&id=100011009207502
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1505736426469983&id=100011009207502
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1506372526406373&id=100011009207502
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1506983453011947&id=100011009207502
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1507627279614231&id=100011009207502
ואני אוסיף, מה זו הקסדת-חצי-פרצוף הזו? בכל ההיסטוריה של הקולנוע ספק אם הייתה קסדה מטופשת יותר. לא שחיפשתי דיוק היסטורי, אבל זה כואב בעין.
קראתי קצת את החלק האחרון
ואני מרגיש שיש דברים שהוא מתעקש לפספס בנוגע לסרט, או שהוא פשוט מניח לחלוטין שהסרט הוא טמבלי ברמה כזאת שאין בו שום דבר מתוחכם ועל כן הוא מפספס המון מהתחכום שכן יש בו (הדינמיקה בין הנשים, נניח או הטענה על רביית הסוסים, למשל, מפספסת את זה שנו, למען השם: הנקודה המוחלטת היא שהדמות של מאט דיימון היא טמבלית פאקינג לחלוטין, אטומה ועקשנית).
בהחלט ייתכן, אבל משום מה נדמה לי שאתה מפספס פה את מה שכתבתי במפורש:
אין דיוק היסטורי. וזה עיקר העניין של הכתיבה שלו.
אבל זאת הבעיה בניטפוקים
(שזה בגדול, מה שסדרת הפוסטים הזאת. זה לא נאמר דווקא לשלילה)
שמדי פעם נכנסים לרזולוציה קטנה מדי שלא רואים שיש מקומות שאפשרי שמה שנתפס כלא דיוק הוא דיוק (שוב, הדוגמא עם הסוסים היא טובה: הסרט לחלוטין משחק על זה שדיימון אהבל ולא יודע דברים שכאלה).
אז ברור לי שהסרט לא מדויק היסטורית, ועל זה לא התווכחתי. התווכחתי שחלק מהטענות כאן שכאילו עולות בד בבד עם הדיוקים מדי פעם מפספסות שזה לא בדיוק כך. יש מספיק אי דיוקים בשביל שזה לא יערער את נקודת המוצא ואת מטרת התגובה שלך, אבל גם זה קצת מפחית מהרצינות שבה אני לוקח את הדברים שלו.
על 'קובננט' כתבת
"כמו הסרט ההוא, מדובר בסרט עם סצינות יפות ומדי פעם אפילו מעניינות, שמידת ההנאה שלכם מהן תהיה תלויה ביכולת שלכם להדחיק שאין אפילו גרם אחד של הגיון ברצף הפעולות שהוביל לסצנה הזאת."
בתכל'ס, התיאור של יגאל וגם שלך די משכנעים שגם פה זה הסיפור, רק שפשוט הרבה יותר קל לראות חוסר הגיון כשהדמויות מתפקדות בצורה שטפשית לזמננו, ופחות בצורה שטפשית לזמנן.
או אם להביא דוגמה מתחום אחר, בסרט של עמוס גיתאי - נדמה לי 'קדוש' -
חלק מהעלילה מסתובב סביב איזו משיחיות יהודית שממש מתרגשת מסיבות דתיות מתום המילניום.
אני מניח שהרבה יותר קל ליהנות מהסרט אם אתה לא יודע שהסיכוי שאיזה חרדי יתרגש מסיבות דתיות מסוף התאריך האקראי-בשבילו וגרוע מזה של המילניום *הנוצרי* הוא מתחת לאפס.
אז כן, סביר שהיסטוריון של רעיונות שחלק ניכר מעיסוקו בימי הביניים ייהנה פחות מסרט כזה.
אה, כאמור, על ההנאה שלו אני לא מתווכח וזאת יותר מזכותו המלאה
ואני לחלוטין רואה איך חוסר הדיוק יכול לחרפן מישהו עד שכל הנאה תישרף.
מה שאני מתלונן עליו הוא שחלק מהדברים שהוא מתלונן עליהם הם דברים שהסרט יודע שהם לא נכונים ועושה אותם לא מחיפוף ואפילו לא מ"חירות אומנתית" אלא כי הוא רוצה להציג משהו ספציפי לגבי הדמויות שבו. אם ניתן דוגמא זריזה: זה כמו להתלונן שבסרט האמיתי לחלוטין "סימפל ג'ק", דמותו של טאג ספידמן אומרת ש"2 ועוד 2 זה 5", בעוד שהדיוק ההיסטורי הוא שזה 4.
כלומר, אין לי ספק שהניתוח ההיסטורי שלו מדויק, והוא מראה בקיאות שהלוואי עליי. אני פשוט לא חושב שזה תופס גם לניתוח האומנותי שלו.
השאלה היא, אם סרט מחפף כל כך הרבה, מתי יודעים מתי החיפוך הוא בחירה אומנותית ספציפית,
ומתי – חיפוף.
זאת שאלה טובה
שאלת האב לשאלה הזאת היא, אני מניח, מה אנחנו עושים פה. אם אנחנו עושים "חטאי הקולנוע" רק עם דגש על דיוק היסטורי, אז מן הסתם אפשר לשפוט תמיד לכף חובה. זה לגיטימי, אם כי אני אישית לא מתלהב מאוד מהסרטונים של הבחור הספציפי ומדברים בסגנון.
אם אנחנו מנסים להרחיב קצת על היסטוריה דרך סרט פופולרי שעכשיו יצא, נראה לי שאפשר לשפוט לכף זכות את היוצרים, או לכל הפחות להשאיר את החרץ הזה, גם אם ממש לא חושבים שזה סביר.
ואם סתם באים לכתוב פוסט בפייסבוק כי בא לך, אז לא צריך דין וחשבון לאף אחד אבל יש אפשרות שמדי פעם יצאו דברים לא מדויקים או שפספסת ושקצת מחלישים את הטענה שלך (אבל כשהטענה היא "הסרט הזה לא מדויק היסטורית", נראה לי שהיא סופגת גם חולשות שכאלה).
היה אי פעם דיוק היסטורי בהוליווד?
הבעיה העיקרית היא אנכרוניזם שקשור לתבושות ועיצוב שיער, וזה לא מתחיל ונגמר שם.
למשל בממלכת גן עדן של סקוט – המלך בולדווין המצורע נפטר כשנתיים לפני האירועים שמתרחשים בסרט, אבל בגלל שהוא היה דמות היסטורית מגניבה נתנו לו לחיות מעבר לתוחלת חייו.
אני לא חושב שמישהו הולך לסרטים תקופתיים כדי ללמוד היסטוריה… ואגב, הפוסטים האלה מרתקים.
ידעת שלאליזבת הראשונה היו שיניים מאוד רקובות?
קולנוע מבצע התאמות מסוימות. חלקן חיוניות יותר, חלקן פחות. חלקן נובעות מעצלות (ויכול מאוד להיות שמישהו בצוות התחקיר של הסיפור הזה התעצל), וחלקן נובעות מצורך קולנועי. ההתעכבות על כך יכולה להיות מאוד מלמדת, ומאוד נחמד מצידו של ליברנט היקר לתת שיעור היסטוריה לקהל עוקביו, אבל היא גם יכולה להיות טרחנית מאוד – וזה גבול דק שהוא חצה. בנוסף, נראה שלאיש היקר שקישרת לדבריו עמוסי הפסיקים הפריעה האג'נדה יותר משהפריע לו חוסר הדיוק ההיסטורי שבסרט.
כן, ידעתי.
יש אנשים שחוסר דיוק מפריע להם פחות, יש יותר. מה שכן, נראה שבסרט הזה לא 'יכול להיות' שמישהו התעצל, אלא שפשוט התחקיר היה ברמת 'שמעתי סיפור וקראתי ערך בויקיפדיה'. ולגבי האג'נדה – יכול להיות שאתה עושה לסרט הנחות כי האג'נדה מוצאת חן בעיניך, ויכול להיות (אם כי פחות סביר, למי שמכיר את כתיבתו) שמפריעה לו האג'נדה יותר מחוסר הדיוק ההיסטורי. הכל יכול להיות.
נשמע שהוא בעיקר כועס
על הביקורת של הסרט על היחס לנשים באותה תקופה.
אבל מה לעשות שלהיות אישה בתקופה ההיא היה אפילו יותר גרוע מלהיות גבר, ושאכן לנישואין לעיתים קרובות לא היה שום קשר לאהבה?
הוא לא חולק על זה שמצבן של נשים היה ככלל גרוע יותר,
אם כי לא בצורה המתוארת בסרט.
הוא גם כותב פסקאות כמו
"אני, במקומו, הייתי נרגז הרבה-הרבה יותר, שכן בתור וואסל של אדון פיאודלי, לא הייתי מבין כלל במה מדובר. "מיסים"?! מה זה "מיסים"?!
מיסים מוגבלים מאוד מאצילים ומפשוטי העם נאספים בידי אוצר המלך. מה שהוואסל חייב לאדונו הפיאודלי זה שירות ועצה, לא כסף. אם כבר – ההפך הוא הנכון. כשהוואסל מתקשה פיננסית, מצופה מאדונו לבוא לעזרתו. המקרים היחידים שבהם האדון רשאי לבקש (ואני מדגיש: "ל-ב-ק-ש") כסף מנתיניו האציליים זה לכבוד חתונה חשובה במשפחתו, לטובת חגיגות רוממות בנו למעמד האבירים ועוד כמה מקרים ספציפיים מאוד ונדירים מאוד. "מיסים" – זו המצאה פסיכוטית בפיו של לה גרי, ובמקום דה קארוז' הייתי בועט את חברו החצוף מהחלון, יחד עם בדיותיו ההזויות. בנקודה הזאת נעצור בינתיים, אני כועס מדי מכדי להמשיך."
ועדיין לא הייתי מסיק מזה שהווסאלים היו במצב טוב יותר מהאדון, או שהוא "בעיקר כועס" על תיאור גביית המיסים בימי הביניים.
זה הרושם שלי מדבריו
אני מבינה לחלוטין ניטפוק היסטורי ולמה חוסר דיוק בפרטים יכול לפגום בהנאה, אבל לכעוס דווקא כי הסרט מציג את היחס הגרוע לנשים, שאכן אפיין את התקופה, לא ברור לי. הוא היה מעדיף שיוצרי הסרט יתעלמו מכך שמדובר בחברה פטריארכלית מאוד?
"דווקא"
ובכן, לא "דווקא". עובדה. קל לראות שהוא כועס על כל מיני דברים, כגון הקטע שציטטתי (שמסתיים, לטובת הבנת הנקרא קלה, ב"אני כועס מכדי להמשיך), או המשכו שמתחיל ב"לקח לי כמה ימים להירגע מן ההנחה של דיימון-אפלק-סקוט-הולופסנר על כך שהברונים הפיאודליים בימי הביניים נדרשו לשלם מיסים. זה לא היה קל".
ההבדל הוא
שכשהוא מנטפק הוא כועס על דברים שהסרט הציג בצורה לא נכונה. כשהוא כותב על הפטריארכיה הוא כועס על דברים שהסרט הציג בצורה נכונה (אולי לא אחד לאחד, אבל זו בהחלט הייתה רוח התקופה). קשה לי להבין את הכעס שלו על כך שהסרט העז להראות את הדמויות הגבריות מתייחסות לנשים, ובכן, כמו שהיה נהוג אז.
כמדומה ש,ובכן, לא היה נהוג אז כמו שהסרט מתאר.
כמו שהמון דברים אחרים לא היו נהוגים כמו שהסרט מתאר. זה לא אומר שהיה "טוב", רק שהיה "אחרת". אבל על התרשמות באמת אין מה להתווכח.
(כמובן, כל הסרט גם מדבר על מה שבימינו היו מכנים אולטרה-פריבילגים לפה ולשם: גם הגברים וגם הנשים באצולה היו במצב טוב יותר מ-99% מבני האדם בעולם מבחינה חוקית ומעמדית, וגם זה חלק מהסיפור).
הוא גם כועס
על כך שיוצרי הסרט בחרו שלא להציג את הדמות הנשית כשורש כל הרע בסיפור.
שוב: אם היה מדובר רק בניטפוק היסטורי אז נהדר. אני בעד. אבל נראה שאי-הדיוקים ההיסטוריים הם ממש לא הדברים היחידים שמפריעים לו, כשמדובר בנשים.
אני לא חושב שזה מה שהוא כותב,
אבל נראה לי באמת שהדיון מוצה פה.
ואני חושבת שזה מה שהוא כותב
אבל כן, הדיון מוצה.
בואו ואקל כאן על כולנו:
אין לי ספק שמעמדן של הנשים, עד למהפכה הפמיניסטית, היה נחות מרוב הבחינות (גם אם לא מכולן) מזה של הגברים. יתרה מזאת, אני מברך במלוא הברכה על המהפכה הזאת. מה שמציק לי בסרט זה לא הצגתה של מרגריט כקורבן, אלא העיוות המוחלט של האופן שבו קורבנה, לצד אינספור השלכות מודרניות על מציאות המורכבת של זמן ומקום אחר. זה – מבחינה היסטורית. מבחינה קולנועית-סיפורית – הסרט גם לא עומד בהבטחתו: מה שאקוטגאווה וקורוסאווה עשו ב"רשומון" זה משהו אחר בתכלית – אכן הגישו חזון פלורליסטי מורכב. כאן – מבטיחים לעשות זאת, ותחת זאת – מאכילים את הצופה בכפית. יש שאוהבים זאת, אני לא.
אז האם הבעיה היא היסטורית או קולנועית?
כי אני קראתי את הפוסטים שלך כניסיון לתיקון העובדות השגויות היסטורית בסרט. אם הבעיה היא קולנועית לדעתך, זו כבר דעה, לא עובדה.
גם וגם, אבל אני היסטוריון, כך שעיקר עיסוקי שם הוא בצד ההיסטורי.
כן, לא משהו
הדו קרב עצמו מעולה. שאפו. ולדעתי כן בהחלט היה מתח. ממש לא היה ברור לי מי ינצח
אבל הרשומות לא עובד, והוא לא עובד ברמה של המקום לתאר ב 75 דקות את מנעד הרגשות, הסרט מעדיף לעשות 40*3 בשביל נרטיב מעט (באמת מעט) שונה מפעם לפעם. בזבוז זמן מוחלט לדעתי