ביקורת: ארץ החטאים

תקשיבו, אני לא אשב פה ואשקר לכם ואגיד ש"ארץ החטאים" הוא איזה פנינה נסתרת שצריך לשלוף ולגלות בעצמכם או הסרט שהכי דחוף לראות מבין הסרטים שיצאו השבוע. אם אף פעם לא תראו אותו בחייכם, תחיו חיים טובים וסביר שלא תתקלו אי פעם בשיחה במישהו אומר "וואי, ארץ החטאים? אחד מהסרטים הטובים, חד משמעית". הסיכוי שמישהו יזכור או יזכיר את הסרט הזה חודש מעכשיו הוא אפסי. ובכל זאת, "ארץ החטאים" הרבה יותר טוב ממה שהוא נראה – זה אחלה של סרט, ואם איכשהו תגיעו לבתי הקולנוע וזה או לראות אותו או לא לראות אותו – עדיף לראות אותו. 

על פניו, מדובר בעוד סרט "ליאם ניסן" – התקציר מבטיח משהו על מתנקש שפורש אבל אז מגיע לעיירה איום כלשהו והוא צריך לטפל בו, אבל האמת היא שהסרט הרבה יותר איטי מזה, ומלא בהרבה פחות אקשן, מכות ויריות משהייתם רוצים. אני הייתי מתקצר אותו יותר בקווים של "בניסיון לעשות משהו עם החיים שלו שאינו רק לרצוח, מתנקש זקן מנסה לעזור לאנשים סביבו ומסתבך עם חבורת טרוריסטים במה שהופך בהדרגה למשחק חתול ועכבר". 

"בהדרגה", כאמור, הוא חלק חשוב מזה. הסרט לוקח את הזמן שלו, ומעדיף לבלות עם עוד אדם מהעיירה ומערכת היחסים שלו עם פינבאר מרפי (הוא ליאם ניסן) מאשר לתת למישהו לירות במישהו. אולי זה פשוט בגלל הקאסט הדי נהדר שהסרט גייס, שבו נמצאים מיטב שחקני אירלנד כולל קרי קונדון, קיארן היינדס, קולם מיני וג'ק גליסון (נו, ג'ופרי באראתיאון אבל מבוגר ועם שפם). כי כשיש לכם שחקנים שכאלה ודיאלוגים טובים למדי, אתם רוצים לתת לשחקנים את ההזדמנות להיות יותר מבשר תותחים עבור סצנת אקשן כלשהי. 

זה לא אומר שאין את סצנת האקשן הכלשהי – בכל זאת, סרט של ליאם ניסן. אבל יותר מכל סרט אחר שלו שראיתי, "ארץ החטאים" מעוניין יותר בהשלכות הפילוסופיות של כל העניין הזה. הסרט מתרחש בשנות השבעים לא רק בשביל לשלב דמויות מה-IRA שיעשו בלגן בעיירה, אלא כי מלחמת האחים שברקע היא כזאת שהסרט מתכתב איתה באופן תמטי. ועל כן ההתפתחות העלילתית היא לא אותו "הם פגעו בקרוב משפחה שלו, הוא יוצא לנקום" אלא משהו מסובך מזה, שאמנם לא הופך את השחור ולבן לאפור אי פעם, אבל כן מראה אנושיות רבה בשני הצדדים. לא כזאת שמצדיקה את מעשי הנבלים, ולא כזאת שגורמת לניסן להיראות רע באמת – אבל כזאת שגורמת לכל העסק להיות אנושי יותר משהייתם מצפים מעוד חלטורה ליאם ניסן-ית, שזה די סך הציפיות שלנו מניסן בעשור האחרון. 

ניקח לדוגמא את הדמות של ג'ק גליסון – היה קל מאוד לתת לו להיות הפסיכופט שיותר מדי אוהב להרוג. לעזאזל, זה כמעט הטייפקאסט שלו כאשר הוא גילם רק דמות אחת כזאת. אבל הסרט מתעקש לבלות איתו קצת יותר זמן מהנדרש ולהראות שגם לו יש עולם פנימי, וגם לו יש סיבה למה הוא הפך לכזה. כל זה בלי לסלוח לו אף פעם או להניח לו להמשיך לנהוג באופן המזלזל והמבטל שלו, ואותו כנ"ל תופס לדמות של קרי קונדון – אולי הנבלית הכתובה באופן הטוב ביותר שראיתי מזה שנים. 

באופן מפתיע, מי שחורק בסרט הוא דווקא ניסן עצמו. לא באופן ניכר – הוא עדיין שחקן כריזמטי בטירוף, והוא יודע לעשות פנים עצובות מסכנות חמודות די טוב, אבל יחסית לגודל התפקיד נראה שניסן לא לחלוטין זוכר איך להגיע לעומקים של דמות כמו פינבאר. או שאולי הוא יודע אבל במאי כמו רוברט לורנז לא יודע להוציא אותם ממנו. 

כאמור, רוב הסרט עובר באופן איטי, וההנאה בחלק הזה תלויה בהנאה שלכם מהחיים הפשוטים והשלווים בעיירה הקטנה הזאת, והמתח בידיעה שהם הולכים להיות מופרים. עליי זה עבד – צוות השחקנים עוזר, אבל גם התסריט מדויק ויודע איך אף פעם לא לשעמם בעודו לוקח את הזמן. אם כי יש לציין שפה יש יתרון למי שמבין את האנגלית בפי השחקנים ולא מסתמך על התרגום, כי התרגום בכתוביות הוא לקוני באופן מאכזב לדמויות עם שפה ציורית – קצת כמו ההבדל בין שם הסרט בעברית ("ארץ החטאים") לאנגלית ("בארצם של החוטאים והקדושים"). 

כשהפיצוץ מגיע, בכל מקרה, זה פיצוץ בכל מובן המילה – יש לי קצת הסתייגויות מהסוף הסופי של כל העסק, אבל זה מותח, מגניב וכיפי.

יותר מכל דבר אחר, "ארץ החטאים" הוא צעד בכיוון הנכון ואיתות חמצן חיוני מכיוונו של ליאם ניסן, אחרי שנראה שוויתר כליל על הרעיון של לבחור תסריטים טובים ולא להגיד "כן" לכל הצעה. אבל גם חוץ מזה, מדובר בסרט מדויק (באורך של שעה וחצי ולא צריך להיות דקה יותר או פחות מזה), חכם, יעיל, משוחק היטב ומחמם לב – שזה לא לחלוטין מה שאתם מצפים לו מסרט של ליאם ניסן, אבל זה דווקא שינוי מרענן.