הנבואה

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 20 ביוני 2009Posted in: ביקורות

Knowing

במאי: אלכס פרויאס
תסריט: ריין דאגלס פירסון, ג'ולייט סנואודן
שחקנים: ניקולס קייג', רוז בירן, צ'נדלר קנטרברי

השנה 1959, המקום הוא פרבר אמריקאי שקט ונחמד, וילדי בית הספר עסוקים מאוד: הם מתכוננים להטמנת 'כמוסת זמן', מיכל שיכיל מכתבים וציורים שלהם וייפתח חמישים שנה לאחר מכן, כדי להראות לאנשי העתיד איך הם דמיינו בזמנם את שנת 2009. רק ילדה אחת, לוסינדה, אינה מרוצה מהפעילות הזו, וזה מוזר – כיוון שהיא הציעה את הרעיון. ילדה קטנה אחת, עם מבט מיוסר, שבמקום לצייר ציורים אופטימיים לפיהם בעתיד בוקרים אוטומטיים ירכבו על מטוסים אטומיים לעבר השקיעה האלקטרונית, היא רושמת שורות של מספרים חסרי פשר לכאורה.

חמישים שנה לאחר מכן מתברר פשר הדיכאון: המעטפה שלה נופלת לידי בנו של ניקולס קייג', ובאינדוקציה – לידי האבא. מה הסבירות שזה יקרה? לא, אל תענו לי. 'הנבואה' יעשה את זה במקומכם מן הסתם.

קייג', או בשמו הקולנועי ג'ון קוסטלר, הוא פרופסור אלמן לאסטרו-פיזיקה. הקורסים שהוא מלמד ב-MIT מתמצים בהסברים בסגנון "יש שתי תיאוריות על היווצרות העולם, אחת אומרת שיש לכל דבר משמעות והאחרת אומרת שלשום דבר אין משמעות". ג'ון מגלה את סדרת המספרים המוזרה במעטפה של בנו, ושם לב פתאום שמופיע שם רצף הספרות 09112996. לאחר שהוא מריץ שורות במנוע חיפוש, הוא מבין שהמספרים מייצגים, כמובן, את ה-11 בספטמבר (2001), ו-2996 ההרוגים באסונות הללו. קוסטלר מחטט עוד קצת, ולאחר לילה שלם בו הוא מגגל את עצמו לדעת הוא מגלה שמספרים שונים בדף מציינים אסונות המוניים שאירעו בעולם בחמישים השנה מאז נטמנה כמוסת הזמן – מספר ההרוגים והתאריך. לא נעים. ועוד פחות נעים כשהוא שם לב שנותרו עוד כמה סדרות מספרים שאמורות להתרחש בעתיד הקרוב.

במקביל, בנו של ג'ון, כיילב, מתחיל לשמוע קולות מוזרים, לראות חזיונות בלהה ולהירדף אחרי אנשים אלמוניים המותירים אחריהם חלוקי נחל. כך שעכשיו ג'ון צריך, מתוך שכנוע פנימי עמוק ששום דבר לא קורה במקרה למעט השיעורים באסטרופיזיקה, לנסות ולהבין היכן עומדות הקטסטרופות הקרובות להתרחש, למנוע אותן ולהציל את הבן שלו. וכל זה כשכל מה שיש לו הוא דף מספרים תמוה, ואף אחד לא מאמין לו, ולא בגלל המשחק הלא משכנע.

ניקולס קייג' ידוע בתור אחד הפרצופים העגמומיים ביותר בהוליווד, וב'הנבואה' הוא בהחלט מתעלה על עצמו. הוא עגמומי, הוא מדוכא, והוא חסר כל כישורים חברתיים (מה שהגיוני. אחרי הכל הוא פרופסור לאסטרופיזיקה בסרט הוליוודי). אז כן, אמנם השתכנעתי שהוא מודאג מסיבה טובה מאוד, אבל לרוע מזלו במשך חצי מהסרט הוא נשמע כמו החנון שמאוהב בסתר במלכת הכיתה ומנסה להזמין אותה לדייט – בין השאר כיוון שהוא מנסה לשכנע בחורה בצדקתו; במקום גמגומי "אולי תרצי לבוא לסרט" תכניסו "יש לי טבלה מהעבר שכתבה ילדה מוזרה ובה עם אסונות שעתידים להתרחש ורשימת מספרי ההרוגים וגם אמא שלך מעורבת בזה", ותקבלו את אחד ממשפטי ההתחלה הגרועים בהיסטוריה.

למרות המשחק הלא מי יודע מה מוצלח של קייג' והסטנדרטי לגמרי של שאר השחקנים, 'הנבואה' בהחלט מצליח בעבודה שלו, שהיא למתוח את הצופה. לפחות עד לרבע השעה האחרונה, הסרט בונה שלב אחרי שלב תעלומה, וכל פעם מסבך אותה היטב עם איזה נתון קטן נוסף, עד שקשה לראות איך בדיוק הוא יצליח לצאת מהברוך. גם אם הדמויות בסרט, ובכללן ג'ון קוסטלר עצמו, לא ניחנות בעומק תסריטאי גדול בהרבה מאקווריום קטן, התעלומה עצמה מספיק מעניינת והמתח הולך ומצטבר.

הקרדיט למתח אולי היה אמור להיות מגיע לתסריטאים, אך אין סיבה שהם יהנו ממנו, בהתחשב בכך שהם מילאו את 'הנבואה' בקלישאות, דיאלוגים לא אמינים וחורים יותר גדולים מהירושימה. למרות התסריט החצי אפוי הסרט עובד רוב הזמן והתשואות על כך מגיעות לבמאי, אלכס פרויאס, האחראי בעברו גם ל'עיר אפלה' הנהדר (ו'אני, רובוט' הקצת פחות נהדר). פרויאס שומר על קצב ועל מתח גם כאשר דקות ארוכות בעצם לא קורה כלום, וגם כאשר התסריט עוצר את מהלכו לטובת קלישאות בשנקל וצעקות קייג'יות למהדרין, כמו "הילדים! חייבים להציל את הילדים!" ו-"איך אני אמור לעצור את סוף העולם?". קייג' צועק בין אם יש בכך צורך ובין אם לאו, ואני כמעט משוכנע שבגרסת הבמאי תשמעו אותו צועק גם "קולה! איפה שמו את הקולה!".

חוץ מהתעלומה עצמה, פרויאס נעזר במהלך 'הנבואה' בשלוש סצינות אסונות וסצינת חלום-אסון אחת, כולן מרשימות ביותר והופכות קרביים. יהיו הסצינות בנוכחות מכונית, רכבת או מטוס, הן מצליחות היטב לגרום לתחושת ה"וואו" שנועדו לה. למעשה, אם אתם רגישים לזוועות המוצגות בפירוט גרפי, קחו בחשבון שהסצינות מצליחות בתחושת היפוך הקרביים יותר מדי.

כשמגיע חלקו האחרון של 'הנבואה', מתגלה אחת הבחירות החכמות של הבמאי: דקה לפני הסוף הכניס פרויאס סצינת אפקטים מיוחדים מרשימה ביותר, גם אם מטרידה. זו בחירה כל כך חכמה, כי היא מסיחה את הדעת מכך שסופו של הסרט מקושקש למהדרין. העלילה קורסת לתוך איזה חור שחור, משמידה כל מה שמסביבה ומסתיימה בדאוס-אקס-קייג'ינה, פתרון בלתי סביר הנתמך בהמון רעש ואפקטים מיוחדים, ומותיר אחריו שאלות "מה זה היה אמור להביע" יתומות. לפחות אני יכול לומר שעד שלב מאוחר בסרט לא ראיתי את זה בא.

בסיכום סופי, 'הנבואה' הוא סרט אסונות שהוא לא אסון. אם באתם בשביל האפקטים, תקבלו תמורה מלאה לכספכם. גם חובבי המתח שמסוגלים להתעלם מהסוף יצאו מרוצים. אבל מי שחיפש סרט מתח אינטליגנטי בבימוי אלכס פרויאס, ייאלץ לראות שוב את 'עיר אפלה'.

תגיות: