כנפיים שבורות

מאת
חפטון קרודיצר
– פורסם ב 10 בנובמבר 2002Posted in: ביקורות

גם במקור: כנפיים שבורות
תסריט ובימוי: ניר ברגמן
שחקנים: אורלי זילברשץ בנאי,
מאיה מרון, ניתאי גבירץ,
דניאל מגון, אליענה מגון,
ירדן בר כוכבא, דנה איבגי,
ולדימיר פרידמן, מוקי

מעשה באלמנה ואם בישראל וארבעת ילדיה, המתגוררים בעיר נמל כלשהי בצפון הארץ המובטחת. האם, דפנה אולמן (אורלי זילברשץ-בנאי), עוסקת ב"מקצוע העתיק בעולם", כדברי בתה בכורתה. לא, סוטים יקרים שלי, היא לא עובדת בצומת הצ'ק-פוסט, אלא בבי"ח רוטשילד, כאחות מיילדת. אך כיוון שנשים אינן יולדות אך ורק בשעות המשרד המקובלות, ואף כותב שורות אלה נולד בשתיים לפנות בוקר (ועוד ביום העצמאות!), הרי שעבדותה מרחיקה אותה לשעות רבות מהבית, דווקא כשילדיה צריכים אותה.

וזה, כמובן, אינו עניין חד פעמי, או אף זמני. עד כמה שנהגנו לשמוח כשההורים שלנו לא היו בבית, ואפשר להשתגע קצת, הרי שהילדים, בני הגילאים 5, 10, 15 ו-17, זקוקים להוריהם שיהיו בסביבה, בעיקר עבור זוטות – להכריח אותם ללכת לבית הספר, לדאוג שהם לא ישרפו את כל הוילונות בבית באמצעות נפצים, וכו'. וכך, למרות שהמשפחה רחוקה מלהיות דתית (כשאחד מבניה שוכב בבי"ח, אין אף קמיע ליד מיטתו), מופעלת גם כאן השיטה המוכרת של "ילד מגדל ילד מגדל ילד".

ובראש הפירמידה עומדת מאיה. איזו נערה! בת 17, יפה ומוכשרת. תלמידה באיזה בית-ספר תיכון מקומי, שרה בלהקה חיפאית צעירה, שאיתה היא משתתפת בבמת חובבים מעורבת, ומחזיקה לפחות שני בחורים בטווח הקפצה. לאלו מכם שמסוגלים לחדור אל תוך הסרט בו הם צופים, כמו ב-'שושנת קהיר הסגולה': היא אוהבת אותם עם שיער ארוך, יתרון יינתן לבעלי ראסטות.

אך כאמור, כל אלו הן חוויות בפוטנציה בלבד. למרות שלא נכנסה להריון בגיל ההתבגרות, הרי שבכל-זאת סמוכים על לבה וזמנה של מאיה שני ילדים קטנים – האחים שלה. בר היא בת 5, ובדיוק מתחילה ללכת לגן חדש, ועידו הוא בן 10, וכמו כולם במשפחה הזאת חי בעולם משלו. יש לו חשק אדיר לבחון את הגובה ממנו הוא מסוגל לקפוץ, ולא פחות חשוב, לתעד את זה בוידאו, ואלו שני מאוויים הניתנים לפרשנויות רבות. ובכלל, על הרקע הזה, הדרישה הקטנונית-משהו של בר, ללכת לגן "רק אם אמא תיקח אותי", כבר לא נראית כל כך משונה.

רגע, ולא היה שם עוד איזה אח שיכול לעזור? היה. אלא שמותו של אב אינו דבר קל, ואם מאיה הגדולה מנסה להיות "חזקה בשביל כולם", נדמה כי יאיר, הצעיר ממנה בשנה או שנתיים, נשבר לרסיסים קטנים. הוא עובד בחלוקת פליירים ברחובות או בכרמלית – הרכבת התחתית (כן, בחיפה יש כזו), כשהוא מחופש לעכבר. לבית-הספר הוא מתקשה ללכת, כי לחיים שלו אין משמעות, ובאמת, אם אנחנו רק גרגר קטן בתוך האינסוף, כדבריו, אז למה ללמוד אלגברה? בנוסף על כל אלו, הוא מסובך ברומן עם נערה שמצבה הנפשי אינו יציב משלו.

לא אדון כאן במשמעות החיים, אך הם בוודאי אינם פשוטים, ובייחוד לא לבני משפחת אולמן. נסו לדמיין משחק שחמט ענקי, בהשתתפותם. הנה, עומדת שם פרשית, שמגינה על כל הרגלים שהיא רק יכולה להגיע אליהם: מלבישה אותם, מכינה להם אוכל, דואגת שילכו לבית ספר. אבל כל שחקן שח חובב יספר לכם, שכאשר כלי מגן על כלים אחרים, כל מה שצריך זה לאיים עליו כדי שכל ההגנה הזאת תקרוס. ועל מאיה מהלכים איימים רבים, אין ספק. היא פוחדת שאף אחד לא אוהב אותה, ושמי שכן – ימות, כמו אבא שלה (ועוד בגללה, לדעתה). היא פוחדת שקריירת הזמרה שלה, שלא התחילה כמעט, תסתיים. ובעיקר היא פוחדת מאוד שהיא לא ילדה נורמלית. שהיא לא עושה מה שנערות בנות 17 צריכות לעשות, יהיה זה מה שיהיה.

הסרט מרשים בתשומת הלב לפרטים הקטנים: הפוסטר של ה-Eels על קיר חדרו של נער מתבגר ומרדן, קלטות הוידאו לילדים שפזורות בבית המשפחה והבלגן הכללי בו, ואפילו האוטו שכל הזמן מסרב להתניע. וגם הראו כאן, שעירום בסרטים, כשהוא כבר מופיע, יכול להיות רק מרומז, במקום הבוטות הישראלית המוכרת. בעיה קטנה נוצרת, אגב, דווקא בדמויות המשנה: בארצנו הקטנטונת כולם מכירים את כולם, ולכן האולם התמלא ברעשים והתלחשויות בכל פעם שעלתה דמות חדשה על המסך, הרבה יותר מאשר, לדוגמא, כשג'ון קליז הבליח לפתע בסרט 'ג'יימס בונד' האחרון. לכן, כדי שבאולם שלכם יהיה קצת יותר שקט, אני חש צורך לספר לכם מראש שירדן בר-כוכבא משחקת את תפקיד היועצת, שזה מבדר למדי לגבי מי שהרבתה לשחק תפקיד של ילדה מפגרת למחצה. וכן, זאתי שם היא באמת הבת של איבגי, ומוקי משחק, כמה מפתיע, את תפקיד הרוקר. ככה, שתדעו.

לפעמים התרגזתי קצת על הפתרונות הבנאליים משהו שגיבורי הסרט מוצאים לעצמם. כמה פעמים עוד נראה בקולנוע הישראלי מישהי שהולכת לשירות היכרויות בוידאו, או בני זוג ששניהם מחורפנים, הנתלים זה בזו. לא נמאס להם? אבל באיזשהו אופן, ניסיונות ההישרדות הללו, הספק פתטיים, ספק מקסימים, הצליחו לחדור לליבי. בסצינות מסויימות צריך להיות בעל לב מאובן יותר משלי, כדי שהעיניים לא יתמלאו באותה הלחלוחית המוכרת. כל הדמויות בסרט הזה הן בני-אדם אמיתיים וקל להזדהות עם הבעיות שלהם, וזוהי מחמאה לכל סרט, לא רק ישראלי. יש יופי. גשו לגעת בו.

תגיות: