4 ביקורות ליום סגריר

להלן כמה ביקורות על כמה סרטים מכל הסוגים: כאלה שבדיוק עכשיו יצאו בקולנוע ("עיניים שלי"), כאלה שבנטפליקס ("קלאוס"), כאלה שיצאו בכלל בשנה שעברה ("מלון מומבאי") וכאלה שלא באמת יוצאים פה אבל כן עושים פה סבב סינמטקים ("המגדלור"). מדובר באסופת סרטים של במאים מרחבי העולם (אוסטרליה, ישראל, ספרד וארה"ב) בשלל ז'אנרים, ובקיצור – אין הרבה שמאחד בין הסרטים האלה, ובכל זאת, הנה הם כאן יחדיו.

עיניים שלי

תפתחו מילון, תחפשו "סרט ישראלי", אתם יודעים מה תראו? כלום. לא נראה לי שבמילון יש הגדרה כזאת. אבל לו הייתה, כנראה ש"עיניים שלי" היה מופיע כדוגמה אולטימטיבית לרעיון. 

אחרי עשור שבו סרטי הז'אנר הישראליים הרימו את הראש שלהם, שיחקו עם סגנון העשייה ואפילו הפכו תכופות לשוברי קופות, "עיניים שלי" הוא כמו חזרה לימי עבר – רציני, על נושא חשוב, עם עבודת משחק דרמטית ובימוי אמנותי. כמו רבים וטובים לפניו, וכנראה גם רבים וטובים אחריו. אם אין לכם כוח לסרט ישראלי, אל תאמינו להייפ והימנעו מ"עיניים שלי" – סרט ישראלי בכל רמ"ח איבריו. 

אם דווקא יש לכם כוח לסרט ישראלי, "עיניים שלי" הוא סבבה. הסרט מספר על רשי, לא הפרשן התנכ"י עם הכתב המגניב, אלא שוטר שמסתבך לאחר תקרית מול בני נוער שמאשימים אותו בהטרדה מינית. אשתו תומכת בו ומאמינה בחפותו, אך ככל שהזמן עובר והחזרה לשגרה הולכת ומתרחקת, מערכת היחסים והאמון ביניהם נסדק. כפי שאפשר להבין מהתיאור, זה מהסיפורים האנושיים הקטנים אך גדולים אך אמנותיים האלה.

וזה בסדר. כלומר, זה לא בסדר – זה סרט קשוח מאוד שכוחו הוא בכוחו, אבל אני, שלא פעם נשאר אדיש לסרטים שמצפים ממני להתפעם מהנושא הקשוח שלהם, לא הרגשתי את הכוח שלו. כמו גל שמתחיל מאוד גדול אבל עד שהוא מגיע אלייך הוא רק אדווה קטנה. זה לא שהסרט מטפל בנושאים שלו באופן גס או ילדותי, אבל אחרי פתיחה מוצלחת למדי, הסרט מתחיל לדשדש במקום. אולי זה סתם עניין של תזמון – "עיניים שלי" הוא הסרט החמישי בערך בשנה האחרונה שיוצא על גבריות רעילה וכל מה שנלווה לה, ובשלב הזה המסקנות והחקר שלו כבר מוצו – בייחוד כי הוא לא מגיע ממש לאיזה שהן מסקנות מקוריות או עמוקות במיוחד. 

מכיוון שרוב האנשים מסביבי מדברים על איזו חוויה עוצמתית, אפשרי שאני הוא זה שלא מכוייל והסרט יעבוד עבור רוב האנשים. אבל מכיוון שלרוב סרטים ישראלים זוכים ליותר מחמאות מצופים, הייתי נכנס אליו בציפיות מונמכות. 

המגדלור

ואם מדברים על ציפיות מונמכות – אל "המגדלור" נכנסתי אחרי ש"המכשפה" היה בעיני סרט עם כמה סצנות משעשעות, אבל כשניסו לשכנע אותי שאני אמור לקחת אותו ברצינות, ציחקקתי לעצמי והמשכתי הלאה. לכן קצת חששתי מ"המגדלור" –  שחור לבן? פורמט מרובע? רק שני שחקנים? כל הסימנים הראו שזה הולך להיות סרט אמנותי פילוסופי שוטים ארוכים-י בלה טאר-י שכזה. 

ואמנם הסרט מאוד בלה טארי (לטובת הקוראים שלא סגורים על קולנוע הונגרי: בלה טאר הוא במאי שעושה סרטי שש שעות בשחור לבן אירופאים אומנותיים, וכן, זה בדיוק כמו שזה נשמע), אבל הוא גם ממש ממש כיף. 

כי אמנם הסיפור מצומצם (שני עובדים במגדלור, אחד זקן ואחד צעיר, נמצאים על אי) אבל הפעם הדיאלוגים לא לוקחים את עצמם כל כך ברצינות, ובמקום דיונים על אלוקים, השטן ומה שביניהם, יש בעיקר מונולוגים ארוכים של קללות של יורדי ים שמסתיימים ב"טוב, בסדר, אני כן אוהב את הבישולים שלך". 

במקום סרט של מישהו שמביט בים ומתחיל לצטט משהו ספרותי, מדובר בשני אנשים בורים בלי השכלה רצינית שמשתכרים, מתחרפנים, מעליבים ונפתחים אחד בפני השני. להגיד שאין סאבטקסט? פרשנויות אינספור? יש גם יש. אבל החלק הטוב ב"מגדלור" זה שלא צריך להעביר לילה ברדיט כדי ליהנות ממנו. הוא קודם כל כיף, ואז אחר כך אפשר לצפות בעשרות סרטוני "הסוף של המגדלור: מוסבר" ביוטיוב.  

עוזר, כמובן, שלסרט יש שני שחקנים בהופעות נהדרות. רוברט פטינסון עדיין לא הגיע לשלב שכל הופעה שלו היא נהדרת, אבל פה הוא מוכיח שהוא יכול להגיע לגבהים מרשימים ביותר של איבוד שפיות. וווילם דפו – טוב, הוא ווילם דפו, חבר'ה. אם הגעתם עד לפה, אתם יודעים שהוא נהדר, והוא נהדר במיוחד ב"מגדלור".

כן צריך להגיד שעם כמה שהוא כיף, אני לא בטוח שהוא חכם.  כלומר, הפרשנויות שיש ברשת לא מוסיפות כבוד מיוחד לסרט שלא היה בחווית הצפייה הראשונית בו. קצת מיתוסים, קצת אלגוריות – שום דבר שממש גורם לך לתפוס את הסרט באופן שלא תפסת אותו קודם, או שממש משפר את החוויה. לכן אני רוצה להציג את הפרשנות שלי לסרט: אל תתעסקו עם שחפים, בשום שלב ובשום דרך או שהם ידפקו לכם ת'צורה. 

מלון מומבאי

להמליץ על "מלון מומבאי" זה כמו להמליץ למישהו על התקף חרדה. "כן, וואו, תקשיב הרגע הזה שאתה לא מאמין שאתה מתכווץ בכיסא בסבל מוחלט בזמן שזה קורה ואתה רק רוצה לצאת משם אבל לא יכול ואתה כולך רק רוצה שהסיוט הזה ייגמר ולא יכול? הוא היה עשוי ממש טוב!" זאת לא בדיוק המלצה. אבל, נו, אם אתם דווקא בעניין של התקפי חרדה מתמשכים, "מלון מומבאי" הוא אחד ממש ממש טוב. 

הסרט משחזר את אירועי מתקפת הטרור על מומבאי (מוכרת כאן בארץ בעיקר כהתקפה על בית חב"ד, כי מה לעשות) ובניגוד לביקורת המוטחת בשלל סרטי "אסונות בארצות עולם שלישי אבל עם גיבורים לבנים כדי שיהיה לכם אכפת", הוא עושה את זה בלי להלבין את הסיפור יותר מדי. כן, ארמי האמר וג'ייסון אייזקס (שוב פעם בתפקיד רוסי) מגיחים, אבל הם לא גיבורי הסרט – ההודים מסביב לא שם כדי להציל אותם ולא שם כדי להנצל על ידם. כמו בחיים האמיתיים, יש בסרט הזה כמות מגוחכת מדי של דמויות עם סיפור משלהן בשביל להתחיל להתחשבן מול האמר ושאר הלבנים. 

גם את ההאשמה האחרת שהיה אפשר להטיח בסרט, איסלמופוביה, הסרט עוקף בחינניות. אפילו לפני דיוני "מה אתם רוצים, זה באמת מקרה שקרה", הסרט מבהיר בצורה חד משמעית שיש לו כבוד עז לכל הדתות, כולל האיסלאם, ושגזענות היא לא נחלתם הבלעדית של מוסלמים. 

אבל כל אלה הן רק נקודות הבונוס של הסרט שלא צריך אותן כי הוא סרט שאו שאתה רואה בלי נשימה למשך שעתיים, או שאתה עוצר אותו כל דקה כדי להתאפס על עצמך. הסרט ממחיש, בלי הרבה דם ובלי הרבה אלימות, מה זה מתקפת טרור. מה זה הרוג אחר הרוג אחר הרוג אחר הרוג אחר הרוג. מה זה פאניקה. מה זה רצף יריות בלתי נגמר. והוא ממחיש את זה משני הצדדים – מה זה אומר מצד ההורגים ומה זה אומר מצד הקורבנות. אם המשפט הזה הרתיע אתכם, ממש אל תדאגו: הסרט הזה לא סימפטי לטרוריסטים. אבל הוא גם לא מציג אותם כמפלצות. הוא מציג אותם כבני אדם שבחרו טרור, מאיזה סיבות שלא יהיו, ועכשיו הם ממשיכים לבחור. 

"מלון מומבאי" קצת התפספס בזמן אמת, אבל גם לא. רוב המבקרים לא התייחסו אליו (מצאתי באינטרנט רק שתי ביקורות), וחבל – אבל הקהל דווקא מצא את דרכו אליו והסרט הצליח למכור 100 אלף כרטיסים בקופות בישראל, ולחלוטין מגיע לו. אני מקווה שלכל אחד מהצופים שלו חולק אחר כך פמפלט על התמודדות עם פוסט טראומה. 

קלאוס

ואחרי שלושה סרטים קשים, בוא נסיים עם משהו קליל. 

"קלאוס" הוא מעין סיפור אוריג'ין לסנטה קלאוס, שלא ממש מסופר מנקודת המבט של סנטה קלאוס אלא של דוור שגר בסביבתו ומדבר בדיוק כמו קוזקו מ"הקיסר נפל על הראש". מה שאנחנו מגלים, ילדים, זה שסנטה קלאוס נוצר בעקבות סכסוך משפחתי של הדוור ואבא שלו, שחשב שבנו הוא פוץ מפונק (והוא צדק) אז הוא שלח אותו לקצה העולם להקים שם סניף דואר מתפקד. שם, בקצה העולם, הוא מגלה עיירה קטנה שנבנתה על מורשת. המורשת היא שצד אחד של העיירה שונא את הצד האחר. אין כמו קצת מסורת לכבוד החג. מכאן, על מנת לצאת מהעיר ולחזור לסדינים היקרים שלו, הדוור עושה מאמצים לגרום לכך שאנשים ישלחו מכתבים אחד לשני ומפה לשם סנטה קלאוס, מתנות, גרביים ליד האח, וכו' וכו'. 

אני לא יודע אם לכולם יש רתיעה מסרטי חג המולד, אבל לי בטוח יש. נראה לי שגם אם הייתי אמריקאי נוצרי הייתי מההיפסטרים האלה שסרט חג המולד האהוב עליהם הוא "מת לחיות" או "עיניים עצומות לרווחה", אבל כיהודי למהדרין עם נטיות אנטי צרכניות כל החגיגה הזאת עושה לי רע כפליים. אני שונא את האסתטיקה של חג המולד, שונא את המסורות של חג המולד, שונא את שירי חג המולד, שונא את הסיפורים של חג המולד, ובכלליות הוא לא חג האהוב עליי בשום צורה ודרך. 

ובכל זאת, סרט טוב הוא סרט טוב, וסרט חמוד הוא סרט חמוד. ולכן גם אני נאלץ להודות בביאוס קליל שסרטים כמו "נס ברחוב 34" הם סרטים די חמודים בסך הכל ושיש סרטים גרועים מהם. וגם "קלאוס" הוא סרט טוב. לא מדהים – חסר לו איזה פסקול קליט או תסריט משופשף או או סצינה אחת מדהימה או אנימציה מנקרת עיניים (למרות שהיא באמת  מאוד יפה) בשביל להיות סרט שכולם חייבים לראות. אבל למי שמחפש בילוי חביב עם הילדים, בין אם הם יהודים ובין אם נוצרים – הוא באמת חביב ויש הרבה מה לאהוב בו. בשנה מבלבלת ואדישה קלות לסרטי אנימציה, "קלאוס" מסתמן כלהיט המפתיע בחו"ל (הסרט נכנס לאחרונה לרשימת הסרטים הטובים ביותר של ימד"ב), ואין לי תלונות – הוא באמת חמוד וחביב, אפילו אם הוא לא גדול, ואפילו אם הוא סרט חג מולד. אז הו הו הו, ושיהיה לכולנו עשרה בטבת מדכא!