במקור: The Kite Runner
במאי: מארק פורסטר
תסריט: דייויד בניוף
על פי הספר מאת חאלד חוסייני
שחקנים: חאליד עבדאללה, שון טואוב, זכריה אברהימי, אחמד חאן מחמידז'אדה, הומאיון ארשדי
"מקרי אלימות, לעיתים קרובות מכוונים כנגד זרים, מוסיפים להתרחש בקאבול. מבקרים מתבקשים לשמור על רמה גבוהה של מודעות בטחונית, להימנע מהפגנות וכינוסים פוליטיים, להימנע מלהסתובב לבד בלילה וליצור קשר עם נציג הקונסולה שלהם לקבלת המידע העדכני ביותר."
(מדריך "לונלי פלאנט" לאפגניסטן)
לא כך זכר אמיר את עיר הולדתו. קאבול שהוא זוכר מלאה ניחוחות עשירים של תבלינים מהשוק, מסבירת פנים, מלאת מוסיקה ומשחקים ושום דבר לא יקרה אם תתלונן על שיטות החינוך של המולות בבית ספר. מצד שני, כבר שנים שהוא לא היה בקאבול. בתחילת הסרט, אמיר הוא סופר צעיר שחי עם אשתו באמריקה בשנת 2000. שיחת טלפון מהצד השני של העולם קוראת לו לחזור לאפגניסטן ולכפר על מאורע מעברו. כדי להבין מה בדיוק קרה, נחזור לסוף שנות השבעים, לזמנים תמימים יותר.
אמיר היה בנו של אחד מנכבדי קאבול. אביו, אלמן בעל דעות אנטי דתיות אותן נהג לחלוק עם ידידו רחים, גידל את בנו בבית מפואר. חסן, בנו של אחד המשרתים, היה חברו הטוב ביותר של אמיר. השניים שיחקו ביחד כל היום, כאשר חסן גומע בצימאון את הסיפורים שאמיר כותב, ואמיר מספר לכולם איך חברו הוא רודף העפיפונים הטוב ביותר בקאבול.
באפגניסטן כדורגל הגיע רק עם שלטון הטאליבן. אמיר וחסן מתאמנים לקראת תחרות העפיפונים הגדולה, בה ילדי העיר מתחלקים לצמדים, אחד מנסה לחתוך בעזרת חוט העפיפון שלו – המכוסה שברי זכוכית – את הטיארות של המתחרים, והשני רץ להביא את העפיפון שנפל. קצת מוזר לחשוב על הטסת עפיפונים כעל ספורט אקסטרימי, אבל בעולם שבו ערוץ ESPN משדר את אליפות ארה"ב באבן-נייר-ומספריים, הכל אפשרי.
לא הכל דבש עבור הילדים ופער המעמדות מסכן שוב ושוב את המשך הקשר. אמיר ואביו הם פאשטונים, האליטה של החברה האפגנית, בעוד חסן שייך לקבוצת ההאזארים הנחשבת נחותה. הצקות תכופות מצד ילדים גדולים יותר, והתהייה הטורדנית האם חסן הוא באמת חבר או משרת נאמן, מביאות לקרע שעליו אותה שיחת טלפון גורמת לאמיר לרצות לכפר.
מתבקש להשוות את 'רודף העפיפונים' לספר עליו הוא מבוסס. מאחר שאני אחד משמונה האנשים בעולם החופשי שלא קראו את הספר, אמנע מכך. אני בהחלט יכול להכריז, לעומת זאת, שמדובר באחד המקרים החמורים ביותר שראיתי של טריילר שאין לו כל קשר לסרט אותו הוא משווק. למשל, בעוד הטריילר מכיל בעיקר משפטים באנגלית, הסרט עצמו דובר ברובו שפות אפגניות, כמו פאשטו ודארי. מגיע הרבה קרדיט ליוצרים שלא נכנעו לדרישות שונאי הכתוביות ודאגו לשמור על אותנטיות (אם כי הסצינות ב"אפגניסטן" צולמו בסין).
הטריילר גם מציג את הסרט כאוסף של משפטים קיטשיים שרובם לא היו עוברים בקרת ציניות אפילו אצל חני נחמיאס. אך למעשה, מדובר בסרט לא קל לצפיה, שלצד סצינות מרהיבות של רדיפת עפיפונים ומסיבות צבעוניות, מכיל סצינות מטרידות של כפיה דתית והתעללות מילולית ופיזית במבוגרים וילדים. גם רגעי הקיטש הדביקים ביותר אינם גורעים מאפלוליתם של רגעים אחרים.
השחקנים אינם מוכרים במיוחד. חאליד עבדאללה (אמיר המבוגר) השתתף כאחד המחבלים ב'טיסה 93' ושון טואוב (רחים) הופיע ב'התרסקות' ובתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה רבות, אבל את שניהם סביר להניח שלא תזהו גם אם הם ישבו לידכם במטוס. הילדים המגלמים את אמיר וחסן הצעירים עושים עבודה סבירה, בהתחשב בכך שזו הופעתם הראשונה על המסך. מי שבאמת בולט לטובה הוא הומאיון ארשדי (קוראינו באיראן מכירים אותו מ'טעם הדובדבן') שמלבד השתייכותו למועדון כפילי ששון גבאי, עושה עבודה נפלאה בתפקיד אבא של אמיר. הפיכתו מגביר מזרחי שכל הסובבים מכבדים אותו ומתחנפים אליו, למהגר אומלל ומוזנח שדואג לעתיד בנו, נעשית בצורה אמינה ונוכחותו ממלאת את המסך ללא מאמץ.
הקיטש מהטריילר לא נעדר מהסרט לגמרי. 'רודף העפיפונים' נוטה פה ושם למשפטים מביכים על סף ההומוארוטיקה, כמו "בשבילך, אלף פעם ועוד פעם", ועם כל הרצון, באמת קשה להתחבר להתלהבות של הדמויות מדברים כמו עפיפונים ומפגש עם גנרל מודח. החלק האחרון של הסרט, שבו הוא הופך כמעט לסרט אקשן, אמנם קודר יותר מקודמיו, אבל מלא חורים וקשה לסיספונד. למרות זאת, הבמאי מארק פורסטר ('למצוא את ארץ לעולם לא', 'מעבר לכל דמיון'), מצליח לשמור על רמת עניין גבוהה ולמנוע מהקיטש להרוס את אווירת הגיהינום עלי אדמות איתה נאלצות הדמויות להתמודד בחלק מהזמן.
באולם שליד מוקרן 'מלחמתו של צ'רלי ווילסון', בו כוכבים הוליוודיים דנים על הפניית הון עתק ל"הצלת" אפגניסטן. 'רודף העפיפונים' מציג את נקודת המבט של מי שבסך הכל רצו לחיות חיים נורמליים, כאשר כוחות דתיים ופוליטיים זוממים להפוך אותם לאבני משחק בלוח שש בש ענק. טוב לצאת מהאולם ולהבין כמה התסריט הזה רחוק ממני, ומפחיד לקלוט כמה מהר המצב יכול להשתנות.
היה מעניין, אם כי הסרט עצמו לא נשמע לי מעניין מדי (אני השני שלא קרא את הספר – בוא נפתח קבוצה בפייסבוק).
מה שבאמת הדהים אותי בביקורת הוא שיש אליפות אבן נייר ומספריים ב-ESPN. טרחתי ובדקתי למקרה שזו בדיחה – לא, באמת יש דבר כזה. ~:
אם כבר, אז כבר.
http://www.facebook.com/group.php?gid=8297403339
אם כבר, אז כבר.
מה? צריך להצטרך לרשת ישראל כדי להרשם לקבוצה? שערוריה!
אינעל הפייסבוק הזה. לא רוצה.
אני גם לא קראתי את הספר.
מעניין מי השישה האחרים.
גם הזכרת לי מאיפה מוכר לי השחקן שמשחק את אמיר- אז ח"ח על זה.
באשר לסרט- לדעתי זה סרט מעולה.
אמנם קיטש יש ויש, אך הוא עשוי בצורה מצוינת ונוגעת ללב. בחיי שהתרגשתי מהסרט.
לדעתי מארק פורסטר פשוט אשף ביצירת דרמות. גם "מונסטר בול" ו"למצוא את ארץ לעולם לא" תפסו אותי חזק.
ועכשיו שאלה לאלה שקראו את הספר- האם שווה לי בכלל לטרוח להשיג אותו? נשאר לי עוד מה לגלות? האם הספר יכול בכלל לחדש לי משהו?
הקבוצה שלנו בפייסבוק עוד תשתלט על העולם
גם אני לא קראתי את הספר. אבל כן קראתי את "אלף שמשות זוהרות", ספרו השני של חוסייני, ונהניתי. ובגלל שלפי מה שהבנתי הספרים מתרחשים בערך באותה תקופה ובאותו מקום, אני לא לגמרי באוויר.
את הסרט עוד לא ראיתי, ואני לא חושבת שאראה. אבל אני פה לשאול שאלה אחרת:
אני קוראת ותיקה מאוד ב"עין הדג" שבדרך כלל לא מגיבה, ורציתי לשאול: מה המשמעות של "סיספונד", "ניטפוק" ו"אהרו"כ" (בתקווה שאייתתי נכון)? זה באפגנית או משהו? כי אני מרגישה קצת בחוץ :(
למילון האתר יש את התשובות.
http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm
כפרה על מילון האתר.
תודה.
הקבוצה שלנו בפייסבוק עוד תשתלט על העולם
גמאני.
וכיוון שלא ראיתי גם את הסרט, וכיוון שסרטים אחרים רבים שאראה קודם עומדים ביני לבינו בקולנוע כרגע, אתעלם משאר נושאי השירשור.
בסופו של דבר
אני חושב שיש לסרט יותר מעלות מחסרונות. יש קטעים קיטשיים וחורים בעלילה, אבל לדעתי הם לא מספיקים בשביל להרוס את ההנאה.
המשפט "בשבילך אלף פעם ועוד פעם" פשוט מופיע בספר, זה לא קיטש שהומצא במיוחד. (בספר הוא מתורגם טוב יותר לדעתי – "..אלף פעם ויותר")
מה שאומר שהסרט כנראה, נאמן למקור (כן, קראתי את הספר. כן, הוא מוצף בקיטש. וכן, מאוד נהנתי ממנו)
שאלה עבור ידידים דוברי אנגלית
האם בקטעים בשפות האפגניות ניתן לקרוא כתוביות באנגלית?
תודה,
סיגל
כמובן
כשמדברים בסרט באפגנית(ככה אומרים?) אז יש תרגום גם לאנגלית.
אין שפה כזו אפגנית
הלשונות הרשמיות של אפגניסטן הן פאשטו ודארי.
אולי כדאי שהכותב המלומד יקרא את הספר לפני שהוא כותב על הסרט?
שום קיטש, אלא אהבה גדולה (לגמרי אפלטונית) שהביטוי הכי עז ויפה שלה -מוסמס בכתבה פה למעלה, אף שהפך זה מכבר לאחד המשפטים הכי ידועים/ טעונים המרמזים על אהבה אבסולוטית – "בשבילך 1000 פעמים ויותר"! חבל, הביקורת שלך גרמה עוול לספר נפלא ולאוהביו.. אני לא יודעת אם ארצה עכשיו לראותו..
מעניין מה היית כותבת אם הביקורת הייתה שלילית
הצופה אולי צרת עין
אבל אני מסכימה בהחלט שרצוי היה שהמבקר יקרא ראשית את הספר, כמו רבים מאלה שקוראים את הביקורת ("כולם חוץ משמונה").
כשסרט מבוסס על ספר כל כך מפורסם וכל כך אהוב, בהחלט יש לצפות מהביקורת שתשווה בין הספר לסרט, ותעזור לאוהבי הספר להחליט האם הצפיה בסרט תעצים או תקלקל את החוויה.
כאן לצערי קשה להבין האם ה"קיטש" שעליו מדבר המבקר הוא משהו מובנה בעלילה, או שאולי הסרט הוא זה שעושה עוול לספר הנפלא.
הביקורת היא לא על הספר
ברוב המקרים, אנשים שאהבו ספר/קומיקס/מחזה, יתאכזבו מהעיבוד הקולנועי שלו, לפעמים רק כי הוא לא תואם את מה שדמיינו לעצמם. חלק מתאכזבים כי דברים שעובדים במדיום אחד לא עובדים באחר וחלק דווקא מרוצים. סביר להניח שאם הייתי קורא את הספר זה היה משפיע על התרשמותי מהסרט, אבל הביקורת מיועדת לכל מי שחושב לראות את הסרט, לא רק לאלה שקראו את הספר.
אני לא יכול לשפוט את המשחק, הבימוי, הצילום, הפסקול, או עיצוב התפאורה על פי הספר. אלה דברים שקיימים רק בסרט והם הרלוונטיים להתרשמות ממנו. גם אם הספר מוסיף מימד נוסף לעלילה, הביקורת היא על חווית הצפיה ולא על חווית הקריאה. מי שקרא מוזמן להגיב ולכתוב את דעתו על העיבוד. לי אין את האופציה הזו, אבל אני גם לא זקוק לה כדי לכתוב ביקורת על סרט.
הקיטש קיים בסרט ולכן מוזכר בביקורת. זה ממש לא חשוב אם הוא נמצא גם בספר, כי הביקורת היא לא עליו.
עוד משהו
האם כדי לכתוב על "ממנטו", מבקר צריך לעשות מחקר על איבוד זכרון לטווח קצר ולקרוא את הסיפור הקצר עליו הסרט מבוסס?
מנגד, אין לי ספק שיהיה קל יותר להבין הרבה בדיחות ב"קדימה, תריץ אחורה" אם רואים את הסרטים המשוחזרים בו.
ההבדל בין שני המקרים הוא שבראשון, הסרט נועד לקהל רחב שלא בהכרח מכיר את הנושא מקרוב. במקרה השני, תנאי בסיסי להבין חלק מהבדיחות הוא להכיר את החומר אליו מתייחסים. "רודף העפיפונים" דומה יותר למקרה של ממנטו. לא מתקיים בסרט שום דיון על הספר ואין בו שום קטע שלא ניתן להבין ללא קריאה.
בהחלט ייתכן שנעשה עוול לספר נפלא
אין לי מושג (גם אני לא קראתי אותו).
מכיוון שהביקורת הייתה על הסרט, ולא על הספר, עולות השאלות הבאות:
א- האם על כל אדם שעומד לראות את הסרט לקרא את הספר לפני כן, אחרת הוא/היא עלולים לעשות עוול לספר?
ב- האם ייתכן שלמעשה הסרט עושה עוול לספר, ולא "הכותב המלומד"?
אם אדם שלא קרא את הספר מבין א', הטיעון "אבל בספר זה ב"' לא בהכרח מעידה על הצופה, כמו שהיא מעידה על הקשר בין הספר והסרט.
ניתן לפתח דיון האם הקשרים בין הספר לסרט רופפים בכוונה או לא, אך את זה יכולים לעשות רק אלו שקראו את הספר וראו את הסרט. מכיוון שלא קראתי ולא ראיתי, אני לא אקח חלק בדיון זה.
היי, מזכיר לי 'אמת או חובה':
"אמת: לא קראתי את 'רודף העפיפונים'.
חובה: חובה עליך לקרוא את 'רודף העפיפונים"'.
יותר כמו: חובה עליך לנשק את חאלד חוסייני
שאלה דחופה מאד: מי שראה את הסרט האם היה שם תרגום באנגלית??
בבקשה תענו לי בהקדם כי מגיעים קבוצת תיירים מחו"ל ביום מחרתיים ומעוניינים לראות את הסרט
יש תרגום לא לדאוג
יש תרגום לא לדאוג
תודה רבה איתי על תגובתך המהירה, אני מקווה שלא יהיו לי פדיחות :)
אני דווקא קראתי את הספר (אבל לא ראיתי את הסרט)
ויחסית לרב-מכר הוא לא רע בכלל (כלומר, לעומת זוועות כמו רם אורן, "מי הזיז את הגבינה שלי", "באדולינה", "כל בית צריך מרפסת" ו"כל סופר צריך תמלוגים").
מה שכן, הבנתי מחברים שראו את הסרט שהוא לא מחדש הרבה או מוסיף על חוויית הקריאה. הם טענו שהוא מומלץ רק למי ש*ממש* אהב את הספר.
צפיתי(וקראתי,כן,גם אני בת נאמנה לאנושות)
אני בד"כ אלרגית לקיטש אמריקאי, אבל נדמה לי שחאלד חוסייני הוא בעצם אדם מתוחכם ביותר- הוא הצליח להפוך סיפור קשה לצפייה ועיכול, שהעולם המערבי מדחיק את האחריות שלו ליצירתו,וכולנו עושים הכל להתעלם מקיומו גם ברגעים אלו ממש- לרב מכר. במסווה של קיטש אמריקאי הוא מכריח אותנו להכניס לחיים שלנו את הסיפורים של אמיר ושל חסן, עד כדי כך שאפילו הוליבוד נאלצה לייצר לזה גירסא(ואני בכלל רציתי לראות סוויני טוד)
אה,וגם-
באמת שאי אפשר להתחמק מההשוואה לספר, בעיקר מכיוון שבחלק גדול מהזמן היתה לי תחושה חזקה שבונים על זה שקראנו ולכן אנחנו משלימים את הפערים בעצמנו.מה שוויס אובר יכל להוסיף באופן מהותי,גם לשונאי הVO שבינינו(הדייט שלי שאלה כל הזמן שאלות התאקלמות בסיסיות כמו:רגע,מי זה הגבר שמסתובב כל הזמן בבית של אמיר- דוד/חבר/בן זוג של הבאבה?גם הציר ההיסטורי והמשמעות שלו ליום יום של האפגנים די נאבד בסרט)
קראתי את הספר, ראיתי את הסרט
את שניהם מצאתי חסרים משהו. לגבי הספר, קיבלתי עליו המלצות כל כך חמות- אבל קראתי אותו אחרי שקראתי את "איזון עדין", על הודו. ספר באמת באמת מעולה, מסוג הספרים שמטלטלים אותך, שאתה יוצא ממנו אחר ממה שנכנסת אליו, וחשבתי שאולי בגלל זה "רודף העפיפונים" נראה לי חיוור.
ממניעים אישיים, היה לי ברור שאראה את הסרט. אמא שלי ילידת אפגניסטן, ולקחתי גם אותה ואת אחותה- דודתי, לצפות בו.
מעבר לחויה הייחודית של צפיה בסרט בקולנוע עם דודה ואמא, היה לי מעניין לראות את התגובה שלהן.
הן כמובן שמחו שיש סרט שמדבר בשפה הראשונה שלמדו, ושהן יכולות אפילו 'לקטר" על התרגום הלא מדוייק. התלהבו מעניין העפיפונים (כן, מסתבר שזה באמת היה ספורט פופולארי באפגניסטן) הסבירו לי קצת יותר את פשר השנאה ל'האזארי".
למרות שהסרט צולם בסין, הן הרגישו שהן בקאבול. השחזור של התפאורה מאוד מדוייק, והדרך חזרה מהסרט היתה רצופה בהעלאת זכרונות מימים שלא ישובו.
לגבי העלילה הדעות היו חלוקות. אמא שלי לא התלהבה. דודה שלי נהנתה מאוד. זכרתי שהספר די סוחט דמעות, אז אמרתי להן שיביאו טישו. שתיהן לא היו זקוקות לו. (אני לעומת זאת, בכיתי במה סצינות, אבל אני טיפוס רגשן, אז אולי זו לא דוגמא…)
כולנו יצאנו משם, כמו כותב הביקורת, עם תחושה ש"מזל שאנחנו לא באפגניסטן, ושתודה לאל על ארצות חופשיות ודמוקרטיות שקיימות, ועד כמה בקלות יכול המצב להשתנות… ומה אני חשבתי?
טוב, אז בגדול, הסרט היה פחות טוב מהספר. הוא התעלם מדברים משמעותיים שהופיעו בספר, וחשבתי שיכלו לעשות אותו טוב יותר. ובכל זאת, אני שמחה שהוא יצא. ושהיתה לי ההזדמנות ללכת אליו עם אמי ודודתי. ולראות אותו גם קצת דרך העיניים שלהן, ולהתחבר למקום שהן באו ממנו. אני באמת מתלבטת ומתעניינת מאוד בתגובות לסרט הזה מצד אנשים שאין להם כל קשר לאפגניסטן.
ואגב, הספר החדש של חאלד חוסייני, "אלף שמשות זוהרות"? הרבה יותר טוב בעיני.
ולדעת כל מי שקרא אותו...
החסרונות שבספר הן בדיוק אותן החסרונות שבסרט
שמתי לב לכך שכל הקטעים החלשים מבחינה עלילתית בספר הם בדיוק אותם קטעים שלא אהבתי בסרט.
הקטעים בהם הסרט נמתח לעבר מוסדות הקיטש ההוליוודי הבלתי נסבל (או כמו שאמא שלי קראה לזה – "צ'אק נוריס באפגניסטן") – הם בעיה עלילתית שיצר הסופר.
מה שאהבתי בסרט, הוא שמרק פורסטר, הגאון הזה, הצליח להתגבר על רוב הקטעים האלו, לא לנבור בהם, ולהתמקד בצורה נהדרת בשאר הסצינות היותר משמעותיות – כמו הסוף שהיה נהדר ומרגש מבחינתי.
הסצינות שלא גלשו לקיטשיות יתר הם כמה מהסצינות היפות, המרגשות והמהנות ביותר שראיתי בקולנוע, וחבל שיש את הקטעים האלו, הלא אמינים, שפשוט נדחפים לסרט בכוח והורסים לכל השאר. אם הם לא היו (ושוב – אני מאשימה את חאלד חוסייני – כי מרק פורסטר עשה עבודה נהדרת) – הסרט היה יכול בקלות להיכנס לרשימת ה-20 של כל הזמנים שלי, ואולי אפילו להיות מתמודד ראוי לאוסקר השנה.
חיסרון זה זכר
טוב
בערך מש''א
חוץ מרמת האהדה לסרט – גם בלי הקטעים הקיטשיים, כנראה לא הייתי מחשיב את הסרט לאחד האהובים עליי בכל הזמנים.
ו-
על 'צ'אק נוריס באפגניסטן'.
בערך מש''א
אני לא יודעת להסביר את זה – אבל היתה בסרט הזה אווירה כל כך מיוחדת שלא ראיתי בהרבה סרטים…
לא ראיתי אבל קראתי
כל ספר שמיליונים הכריזו עליו כעל יצירה מונומנטלית, או יצירת מופת, מעורר בי רצון לברוח הרחק ממנו, עד אפגניסטאן לפחות. וכך היה עם רודף שישב קוממיות מיליון שבועות בראש רשימת רבי המכר. הייתי מוכרחה לגרד מעצמי הרבה שכבות של חשדנות עד שקראתי אותו. אבל לפני כן קראתי את אלף שמשות זוהרות וכאן היתה הנפילה הגדולה. אלף שמשות הוא ספר כל כך נפלא, חכם, מזעזע, מהפך קרביים, מרגש ורגיש עד שהגעתי לרודף עם מטען של ציפיות: לא רק אהוב המבקרים, רב מכר היסטרי, אלא ה-ספר שכתב הסופר של אלף שמשות. אבל אוי ואבוי! אם את הספר השני כתב חוסייני הבשל, הקשוב לקול הנשי, לניואנסים של חיי נישואין, חוסייני שיודע לתאר את הזוועות בלי לשפוך עליהן ליטרים של רוטב אקזוטי, הרי את סיפרו הראשון והשטחי, יש לומר, כתב למען הערצת הקוראים. הנה, תראו אותי, תראו את הגיבור (תרתי משמע) שלי עם אישתו היפהפיה וערכינו האמריקאים היציבים שבאו לגאול את סוהרב, נציג האפגנים המדוכאים.
כל כך הצטערתי שהקדמתי את המאוחר, הייתי צריכה לקרוא קודם את רודף העפיפונים.
אז מי שלא קרא, לא חייב לקרוא, אבל את אלף שמשות זוהרות חייב כל גבר לקרוא.
כן, כל גבר. גם מערבי, פמיניסט ודובר אנגלית שוטפת.
לא קראתי את 'אלף שמשות זוהרות',
אבל הוא זכה לביקורות איומות.
לא קראתי את 'אלף שמשות זוהרות',
אני מבינה משהו בסיפרות. הרבה יותר ממשהו (אני עצמי סופרת מוערכת ושירה אינו שמי האמיתי) אלף שמשות הוא ספר מצויין והמבקרים לא תמיד צודקים. רודף העפיפונים נופל ממנו בחמש רמות.
גם סופרים לא תמיד צודקים,
אבל בהחלט לקחתי לתשומת לבי.
מה מבדיל אותך מאותם מבקרים?
גם את קראת את הספרים, גם את משווה ביניהם וגם את מפרסמת את רשמיך. מי שקובע את רלוונטיות הביקורת הוא לא הכותב או המפרסם, אלא הקורא וכל קורא יעשה זאת באופן עצמאי.
מבקר לא יכול לטעות בכך שכתב את דעתו. הוא יכול לטעות בעובדות, או בשמות, אבל לא ניתן לבטל את טעמו יותר משאת יכולה לבטל את שלך.
נ.ב
אין בכך לתקוף את שירה, אלא פשוט להתקטנן על הרעיון שניתן לטעות בנושאים של טעם וריח.
תוספת לתגובה שלי
צריך להבין את האינטראקציה שעומדת מאחורי הכוכבים הנולדים בכל תחום של אומנות. קם אפאחד משומקום שקוראים לו חאלד חוסייני וכתב ספר מרתק ודי מיוחד על ארץ לא נודעת שעומדת במרכז החדשות. הי, שואלים המבקרים את עצמם, מי זה שהפציע לו בשמי הספרות כמו שמש זוהרת? בואו נכתוב עליו ביקורות מצויינות ונחבק אותו וניתן לו ליפול ישר לחיקה החם של ליגת העל הסיפרותית. ואז גם הקוראים גומרים את ההלל ולומדים מילים חדשות בפאשטו וטועמים בשיפתיהם את המאכלים האקזוטיים ומתענגים על העובדה שאכן, אכן, סופר מצויין לפנינו.
ואחר כך כותב הסופר המצויין עוד ספר, אבל עכשיו הוא כבר לא נובאדי, עכשיו הוא סופר טוב שאפשר לחבוט בו ללא רחם כי הוא לא אנדרדוג.
וזה גם לא נכון שכתבו ביקורות איומות כי אי אפשר לכתוב ביקורות איומות על אלף שמשות, וגם אף מבקר לא הכחיש שחוסייני מוכשר ביותר. מה שטענו נגדו הוא שבאלף שמשות הוא היכה על ראשינו בקורנס חזק מדי. ביקורות איומות אפשר לכתוב על רם אורן לדוגמה.
גם כשאני כתבתי למעלה על רודף העפיפונים לא התכוונתי שזהו ספר בינוני, אלא שמי שמוכשר כמוהו צריך היה לנכש את העשבים השוטים ולא ליפול במלכודות הקיטש.
אמנם קראתי רק את הרודף ולא את השמשות,
אבל אני מסכים איתך – בעולם הפוליטיקלי קורקטי אין דבר יותר מחויב המציאות מאשר לאהוד את היוצר החדש שבא מהתרבות המדכאת והמדוכאת, ו/או מספר עליה.
באחת הרצועות של 'יתומי הסערה' היה קומיקס מצוין על זה, בכיכובם של מוחסן וסמירה מחמלבאף:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,692,209,10503,.aspx
אמנם קראתי רק את הרודף ולא את השמשות,
איזה קומיקס נפלא!!!
רק הערה אחת:
אני חושב שעדיף לפנות לקונסוליה שלך בקאבול ולא לקונסולה. אני ממש לא יודע מה פלייסטיישן 3 תוכל לעשות בשבילך באפגניסטן.
(ונשאלת השאלה: האם הטעות היא אצל הכותב או בלונלי פלאנט?)
הטעות אצל הטמבל שמתרגם טקסטים מאנגלית בצורה שגויה
(זאת אומרת אני).