במקור: Kiss of the Dragon
במאי: כריס נאהון
תסריט: ג'ט לי, לוק בסון, רוברט מארק קאמן
שחקנים: ג'ט לי, בריג'ט פונדה, צ'קי קאריו, וינסנט גאלו
ונפצח בווידוי: מאז ומקדם סרטי קונג-פו לא עוררו בי רושם רב. וו-שו נשמע לי, במקרה הטוב, כמו שם של מנה אקזוטית במסעדה סינית ולא כמו אומנות לחימה מסקרנת. סינים קטנים שדופקים מכות מדויקות בצ'אקרות של אויבם האכזר כדי לגרום לצ'י שלו לזרום אופקית ולא אנכית לא יכלו לאדישות המשוועת שלי. אני מעדיפה את ברוס וויליס, גבה-קומה ומיוזע, רודף אחרי הרשע התורן ברחובות ניו-יורק. לכן גם התפלאתי כשמצאתי עצמי מול כותרות הפתיחה של 'נשיקת הדרקון' – פשוט לא ציפיתי לסרט מהסוג הזה. כל הידע המקדים שלי על הסרט היתה השמועה שמדובר בסרט עתיר דם. משום שאני שרויה בעיצומו של דכאון החגים השנתי שלי, דם היה בדיוק הדבר שהתאים לי באותו הערב. וכך מצאתי את עצמי, מדוכדכת ודרוכה, מול הלהבות הפוטוגניות שהתמרו לנגד עיני בכותרות הפתיחה. השם "ג'ט לי" שזהר באדום נשמע לי מוכר (יכול להיות שזה סוג של מטוס קל?). את השם "לוק בסון" כבר זיהיתי בוודאות – זה הצרפתי היומרני ההוא, שהיה מעורב ב'הכחול הגדול', 'ליאון', 'ז'אן ד'ארק' ו'האלמנט החמישי'. סקפטית מתמיד ("איפה לעזאזל היה המודיעין המקדים שלי הפעם?") בהיתי בסיני קטן קומה (סליחה, מרוכז) משוטט בשדה התעופה של פאריז. נקודה חיובית אחת: פאריז. נקודה חיובית שניה: שדה תעופה. תקווה נתעוררה בי: אולי יש כאן סיכוי למשהו מוצלח? ואז התחיל הסרט. הסיפור העמוק שמאחורי המכות: ליו-ז'יואן (ג'ט לי) הוא שוטר שנחשב הדובדבן שבקצפת המשטרה הסינית. אין לו הרבה חיים – לא אישה, לא ילדים, לא עיסוק לשעות הפנאי (אפילו לא מקרמה). ג'ט נשלח לסייע למשטרת צרפת במסגרת שיתוף פעולה כדי לתפוס גנגסטר סיני שמפעיל חוליית סמים בינלאומית. אבל לא סתם כך תגולל העלילה. הכושי הופך עורו והחוקר הצרפתי המיוחד ריצ'ארד (צ'אקי קאריו) מתגלה כמושחת בסצינת רצח-אגב-מין מוזרה קמעה (האמנם ניתן לקיים יחסי מין בביגוד תחתון מלא?!). אבוי אבוי, ריצ'ארד לא מסתפק בכך וגם מעז להטיל אשמת רצח על מיודענו לי. לא עוברות שלוש דקות, ולי, בתגובה, מתחיל להפליא בעיטותיו וקפיצותיו בצבאו הנאמן של ריצ'ארד (להלן: "החבר'ה הרעים"), תוך ריטוש מוחלט של מקומות מגוונים: בית מלון מפואר, ספינת מסעדה על הסיין, סמטה פריזאית קטנה והיד עודנה נטויה (והדם נשפך לו כמים, לשמחתי הרבה). בשלב זה לוק בסון כנראה חש שישנן פחות מדי דמויות בעלות "אישיות", והוסיף משלחת סינים לבושים במיטב חליפות מעצבים שחורות (ממתי הם נהיו כל כך אופנתיים?). להילולה נזרקה גם הזונה האמריקאית ג'סיקה (בריג'יט/ברידג'ט/לונדון ברידג' פונדה), שלגמרי במקרה היתה עדה לרצח, ולגמרי במקרה עוד יותר מצאה עצמה בסימטונת שבה שוכן לי. כנראה שהסרט שימש במקור כפרויקט בקורס יחסים בינלאומיים, משום שאין לי דרך אחרת להסביר מדוע זהו סרט על שוטר סיני וזונה אמריקאית שמתרחש בצרפת, ובפס-הקול שלו מוזיקה שחורה קצבית. באווירה קוסמופוליטית זו ג'סיקה ולי עושים עייסק: היא תעזור לו לנקות את שמו הטוב, והוא יעזור לה לחלץ את ילדתה מציפורניו של ריצ'ארד (עלילה מתוחכמת, כבר ציינתי). אז אם לא לשם העלילה, לשם מה ללכת לסרט? אה. האיש הקטן ההוא – יש לו את זה. לי נוגח, בועט, שובר, מטיל מומים, מחורר, מעקם, דוקר, פוצע והורג פחות או יותר כל דבר שחוצה את שדה הראיה שלו. הלוואי עלי – זה בדיוק מה שמתחשק לי לעשות ברוב חגי ישראל. לעיתים העריכה מוזרה, ומדלגת על חלקיק השניה שבו ג'ט מזנק אל טרפו, מה שרק הגביר את תחושתי שאני צופה בסרט של הנשיונל ג'יאוגרפיק על חיית טרף קטלנית ומפתיעה. כך למשל בסצינה מסויימת עומדים בפתח הדלת כמה מהרעים. ג'ט רואה אותם – ובפריים הבא איבריו כבר כותשים אותם. אח, תענוג צרוף. נכון, ההגיון הוא מאתנו ואילך, אבל אני דאגתי לשנן במהלך כל הסרט מנטרות כגון: "הוא מהמזרח. במזרח הרחוק מודעות גוף-נפש גבוהה הביאה לתוצאות נאות בתחום האקשן הרצחני". פתיחות לאיזוטריות המזרחית עזרה לי גם לקבל בהבנה את הצמיד של לי: צמיד שעשוי מסיכות תפירה פשוטות למראה, שבנעיצה במקומות אסטרטגיים יכולות לחולל פלאים בנדקר (אין לראות בכך המלצה לשחק עם כלי התפירה של אמא). בניגוד לסרטי ג'קי צ'אן, אין כאן הרבה הומור. ג'ט לי, בתור אלוף וו-שו (או מושו או שושו, משהו כזה) לא מתבטל בבדיחות ירודות – ישנם תמיד עוד כמה אנשים שהסתכלו עליו בעין קצת עקומה שאפשר לשבור להם את המפרקת. כשיצאתי מהסרט חזרתי באחת למרה השחורה שלי. אמנם הייתי כבר קצת פחות צמאה לדם וקצת פחות מסוכנת (הכל פחות מסוכן ביחס לג'ט לי), אך לא חשתי בשום שינוי משמעותי. ישבתי, ראיתי שעה וחצי של מפגן יכולות לא רע והמשכתי הלאה בלו"ז היומי שלי. זה סרט שעובר לך מול העיניים בהנאה חביבה, אבל לא בהרבה יותר מזה. יכולתי להרגיע את יצר התוקפנות הטבעי גם באיזה סטייק מדיום-רייר, אבל עדיין יותר זול ללכת ליומית מאשר להזמין מנה כזאת במסעדה. צייד נעים!
- האתר הרשמי
- ג'ט לי – האתר הרשמי
- בריג'ט פונדה – אתר מעריצים
- לוק בסון – אתר מעריצים
- קונג פו
- המשטרה הצרפתית
- נשיקות
- דרקונים
סרט פעולה בלי הומור
הוא כמו מרק עוף בלי שקדי מרק.
זה פשוט לא לעניין.
(הכוונה לסרט פעולה במהותו, לא נמר דרקון חלילה או משהו אחר).
עינת
כמו...
כמו סרט רומנטי בלי משבר…
כמו סקר בלי "זאב רווח"…
כמו כדורי צמר בגרון!
האם... האם... אהרו''כ?
אם אכן כן, הוא מוקדש למחמאות על הביקורת המצוינת, ולסתם שאלה שסיקרנה אותי – הסרטים הישנים והמוקדמים של ג'ון וו, מי מכיר מי יודע? עד כמה הם קרובים לכל החצי קונג פו חצי הוליווד של הטרנד ההוליוודי שהוא התחיל?
כמו שאומרים, פאקינג שיט
זה לא היה אהרו"כ, כמובן…
אלה שראיתי
שווים ביותר. אם אנשים עם אקדחים זה הקטע שלך באקשן – הסרטים האלה הם הדבר, בלי ספק. אבל עם הסתייגות קטנה: לא כל האלמנטים בהפקה עומדים בסטנדרטים הוליוודיים. הדוגמה הכי בולטת: האפקטים הקוליים. במשך סרט שלם שמעתי שוב ושוב ושוב את אותו אפקט של יריה. מתחיל קצת להמאיס את עצמו בשלב מסוים.
לא רק שאפשר לקיים יחסי מין
בביגוד תחתון מלא, אלא גם אפשר לקיים יחסי מין כששני הצדדים לבושים בג'ינס והאשה לובשת גם גופיה (ע"ע הקליפ Summer's Son של Texas).
איך אומרים.....
כל יום לומדים משהו חדש.
איך אומרים.....
ויום שבו למדת משהו חדש הוא יום לא מבוזבז
פינת הניטפוק
גם הפעם, לאחר צפייה חמישית בסרט, הוחלט שהוא פשוט "קצת עילג ופשטני מדי ביחס לשאר סרטי הפעולה של ימינו" – כן, ג'ט לי אולי מכה באופן מרשים, אבל הסרט עצמו נראה כמו ניסוי בסאונד למתחילים- ניסיון לעשות הרבה רעש ומוזיקה, על מנת לחפות קטעים סבירים מינוס, ע"H סאונדים של יריות ומכוניות.
בעיות ניטפוק לתשמות לבכם (לא ספוילר, רק…)
כשג'ט "ג'וני" לי הולך לקחת את הפלא פון, בתחנת הרכבת, יש עשרות ברנשים אי שם ברקע ,שפשוט עומדים ובוהים במצלמה, כמעט כמו ב"שעת 2".
כמו כן, שימו לב לאנשים שמישרים מבט חטוף למצלמה בתור לסירת- מסעדה.
כמו כן, הדימיון ל"ליאון" פשוט מעצבן- שוטר רע מטורף שאוהב לצעוק, מלווה בחבורת בריונים שוטרים- כנגד ברנש ללא חיים, או אפילו לא עציץ במקרה הזה, יחד עם ילדה/ זונה / עז שנגררת אתו לכל מקום.
אחלה ביקורת
עם פחות ציניות ממה שציפיתי למועמדת לאליפות המדינה…
מאוד נהניתי לקרוא. יפה לראות שהפורמט הסטנדרטי לביקורת (תקציר עלילה משולב בדעה אישית ומשעשעת) עדיין מסוגל להניב ביקורות איכותיות בידים הנכונות. ממש הצלחת לתפוס את רוח ה"צמא לדם" וסרטי המכות.
דרך אגב, יש פה ושם טעויות שלא סוננו בעריכה ("לכן גם (אני) התפלאתי", "אנשים שהתסכלו (הסתכלו) עליו") אבל מילא.
קטנוני!
אבל אמרת שזו אחלה ביקורת אז אני אסלח לך. ובהזדמנות זו אצרף גם תודה לכל שאר המברכים.
קטנוני אבל מרוצה
זה לא קטנוניות – זאת ביקורת בונה (טוב, זה כן קטנוניות, אבל זה רק בגלל שרציתי לכתוב תגובה של יותר משורה). בכל מקרה, אם היית קוראת בין השורות היית רואה שלמעשה רמזתי שהאשמה היא לא לגמרי שלך.
עכשיו רגע של רצינות – האם באמת יש דם בסרט? רוב סרטי המכות הם די סטרילים ולפעמים משתמשים במילה דם באופן מטאפורי. האם הדם אכן זורם בחופשיות או שמא רק רואים אבק עף מהבגדים?
פצעים ונשיקות.
(אח, איזו כותרת קולעת!).
תראה, אני בטוחה שאם מישהו היה מבצע באמת את הפעולות הכירורגיות שג'ט לי מדגים במהלך הסרט היה נשפך הרבה יותר דם. הרבה הרבה יותר. ההנאה היא בעיקר מהמחשבה עד כמה כואב לחטוף את המכות האלו. מה גם שג'ט לי מעדיף ביצועים פחות מדממים ויותר קטלניים- המפרקות, למשל, מתפצפצות על ימין ועל שמאל. אם בחקלאות חפצה נפשך- מוטב שתצפה בסרט לתלמידי רפואה או משהו בסגנון הזה.
דם, יזע ודמעות
הבנתי, מצוין.
אני ממש לא באמת מצפה לסרט ריאליסטי או מדויק מבחינה רפואית ופיסיקלית אלא רציתי להיות בטוח שהסרט מכיל רמה נאותה של דם, אלימות ומוות כדי שיהיה אפשר לברוח איתו לשעה וחצי מן המציאות הקודרת… (מוזר אך אמיתי)
טוב, אני עשוי לראות אותו.
רגע היסטורי
זהו עוד צעד של סרין אל עבר היכל התהילה של הנצח בפרט ועין הדג בכלל… (בטח שנסחפתי. אחרי יומיים וחצי של "אלוהות" וכלום שינה – למה אתם מצפים?).
במילים אחרות: כל הכבוד! אחלה ביקורת…
ומשהו קטן בקשר לשם של הסרט (לא לתרגום – לשם): אני הולכת בעיקרון לכל דבר שכולל איפהשהו דרקון (בשם, בעטיפה, בסצנה ג' מאחורי הווידיומט בפינת הרחוב וכו'). למה לאזעזל יש "דרקון" בשם של הסרט? יש דרקון גם בסרט עצמו?
______________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
ב'נמר, דרקון' היה דרקון?
בערך בחצי משמות כל סרטי הקונג-פו המזרח-רחוקים יש איכשהו 'דרקון' בשם, אבל לא בסרט.
התשובה לשאלה הזאת היא פשוטה
והיא מתבטאת בסצינה האחרונה של הסרט.
ספויילר קליל במיוחד לסצינה האחרונה.
נשיקת הדרקון, לפי חביבנו ג'ט היא נקודה מאוד מסויימת ומאוד אסורה בעורף של אדם שאם תוקעים שם אחת מהסיכות הנחמדות שהוא תמיד הולך איתן, אז כל הדם שזורם למוח של הקורבן לא יוצא משם ורק מצטבר.
התוצאה: קטע אדום במיוחד של השפרצות מגעילות מכל חור אפשרי בגולגולת האנושית.
אחלה ביקורת
יש דבר אחד שמטריד אותי בפרסומת לסרט שמופיעות בעיתון. כתוב שם "הקהל קבע אחלה סרט". איך בדיוק המפיצים (מטלון אם אני לא טועה) אומרים דבר כזה? האם חילקו לקהל דפי משוב, אולי התקינו מיקרופונים זעירים שקלטו את תגובות הקהל ואולי בעצם האנשים באו בהמוניהם אל הסדרנים וסיפרו להם שהיה אחלה סרט?
למה שליליות, למה?
אוקיי, זה אולי לא הסרט הכי טוב, אבל עדיין, בתור סרט אקשן רווי דם הוא ממלא את יעודו בהצלחה.
אז יש כמה חרירים קטנטנים בעלילה, אז מה?
למה סיני קטן ועצבני צריך סיבה לשחוט כיתה של חגורות שחורות?
לעזאזל, בשביל מה להקדיש את חייך למשהוא אם אתה צריך סיבה בשביל להשתמש בו?
נכון, אז זה לא קומדיה סטייל גק'י צא'ן, אז מה?
לפחות פה משתדלים לשמור על איזשהיא רמת מתח שבשעת 1 ו2 פשוט שוכחים ממנה אחרי 5 דקות (שלא נתחיל לדון על ה"עומק" של הדמויות שם)
בסך הכל, אומנם לא אוסקר בפוטנציה, אבל כן סרט אקשן-מתח סביר, שלא מיחזר את אותם השטיקים המוכרים והצליח פה ושם להפתיע ולבדר.
אה, ודרך אגב, 6.5 ביםדיבי.
השליליות היא בעין המתבונן.
אני דווקא קראתי בעמוד זה ביקורת חיובית.
צ'קי ללא כיסוי
הסרט אכן חביב ותו לא (למרות שסצנת החגורות השחורות דווקא משעשעת), אבל רק רציתי לציין שמסרט לסרט, צ'קי קאריו מוצא את מותו בצורה יותר מזוויעה בכל פעם.
ולמי שלא זוכר, אנא עיינו ב-The Crying Freeman (סרט מצוין), 'דוברמן' (גם כן משובח) ואפילו 'מכורים לאהבה' (טוב, שם הוא לא ממש מת, אבל די מתעללים בו).
חראם על הבנאדם. מסכן, בסך הכל היה ממש ממש ממש רע, וישר הורגים אותו.
חוץ מב''סייווינג גרייס'', כמובן
שם הוא חי, עשיר ומועשר עד עצם היום ההוא.
לעניין, אני בהחלט בדעה שנשיקת הדרקון הוא אחד מסרטי השנה עד כה, בסקצייה העונג פר דקה. הכוראוגרפיה של כמה מקטעי הקרבות מרהיבה ולחלוטין לא חסרת הומור (ע"ע: מגהצים), ואם מתחברים לעניין הסיכות, מגלים שזו בהחלט אטרקציה מסעירה בתחום הנשק הלא קונבנציונלי.
הטקסטים באמת היו מחפירים, אגב, אבל למי איכפת?
התאכזבתי. מאוד.
לא כל כך מהסרט, דווקא. אני כבר רגיל שסרטיו של ג'ט לי יכולים להיות חסרי טעם עד משעממים, בעיקר אם הם נעשו בהונג קונג.
התאכזבתי מהביקורת.
הביקורת הבטיחה הרבה דם, הרבה אקשן, הרבה מכות. זילץ'.
את כמות הקרבות בסרט ניתן לספור על אצבעותיו של בוגר מסלול הנדסה קרבית.
אני מסוגל להתעלם ללא בעיה מהמשחק המחורבן ("היה כזה? לא שמתי לב"), מהחורים הענקיים בעלילה ("רגע, תסביר לי. ירית בחצי מעובדי המלון, ואף אחד לא אמר לך כלום רק כי אתה שוטר?"), אני מסוגל להתעלם מהסיכות המגוכחות למראה (סיספונד בסיסי) – אבל להתעלם מקרבות משעממים?
למען השם, אחד הקרבות אפילו מנוהל בחושך מוחלט! חלק ניכר מהקרבות האחרים מתרחש באור דמדומים. קטעי מכות יש לצלם באור מלא!
העניינים משתפרים כשג'ון מפסיק לברוח מהמשטרה הצרפתית, ומתחיל לרדוף אחריה, אבל עדיין – מעט מדי מאוחר מדי.
רוצים סרט טוב של ג'ט לי? לכו וראו את Black Mask.
על אכזבה וטעמים אחרים.
קודם כל, צר לי לשמוע על אכזבתך (מצד שני, כילדה שגודלה בבית פולני, אני בעלת מנגנון חסינות מתוחכם כנגד ביקורת).
כמו שציינתי בביקורת עצמה, אני לא חסידה של סוג הסרטים הזה. אקשן- כן. אומניות לחימה סיניות- לא במיוחד. מתוך כך די פשוט להבין שאין לי בסיס רחב להשוואה. לא צפיתי במגוון רב מסרטיו של ג'ט לי ולכן הסבירות הגבוהה היא שישנם סרטים יותר מוצלחים מזה מבית היוצר שלו.
לטעמי (ואגב, אני לא היחידה) יש כמות יפה של הרג בסרט הזה. אני לא יודעת מי מחבריך שירתו בהנדסה קרבית, אבל את כמות הקרבות ניתן לספור גם על שתי ידיו של נגן קלרינט בתזמורת צה"ל ובאופן יחסי לאורך הסרט זהו ממוצע נאה ביותר. מי ייתן ולא תדע עוד אכזבה לעולם, אך דעות סובייקטיביות טיבן להתנגש.
נקמת האקונפטורה.
מה יש לסספנד בסיכות הוא נועץ אותם במירדינים כמובן
סיכות תפירה.
ישנם אנשים רבים שמבחינתם מרידיאן הוא רק שם של רשת בתי מלון יוקרתיים (ורפלקסולוגיה היא פשוט תירוץ טוב למסאז' בכפות הרגליים).
סיכות תפירה.
אותם אנשים אף לא חשו כנראה לחץ במרידיאן
מה יש לסספנד
את התגובה שלך "מה יש לסספנד בסיכות הוא נועץ אותם במירדינים כמובן" אפשר להרחיב ל:
מה יש לסספנד בסיכות? ג'ט לי נועץ אותם במרידְיָנים, שהם לכאורה העורקים בגוף שבהם לכאורה זורם הצ'י, שהוא לכאורה סוג של אנרגיה קוסמית בלתי ניתנת למדידה אך בעלת השפעות גופניות חזקות ומיידיות בידי אנשים שהתמקצעו במדעי הסיכה, כמובן.
כמובן.
למרבה הפלא, יש חלק מסוים באוכלוסיה שצריכים לסספנד כדי להאמין להסבר הטריוויאלי הזה, ואיתך הסליחה.
______________________
הודעה זאת נכתבה ע"י אדם בעל דעות משונות והיא אינה באה לזלזל בדעות המשונות של אנשים אחרים.
מה יש לסספנד
סבבה,אך יש לציין שצ'י במיוחד במושגים של האקורפנטורה ו-chi-blows הם מוחשיים כאנטיובטיקהץ זה שלאנשים יש קושי לסספנד אותם לאנשים היה קושי לסספנד טלפונים סלולרים בהם אנשים מתקשרים באמצעות קרניים בלתי נראות' אלמלא הם היו משתמשים בהם על בסיס יום יומי
אתה לא ממש יכול להשוות....
אם ניהלתי שיחה עם מישהו בטלפון סלולרי, אין כל עוררין שהשיחה נתקיימה (במובן הארצי הבסיסי של המילה, בלי פילוסופיית יתר). אם מישהו דיקר לי מרידיאן בכדי שזרימת הצ'י שלי תשתפר וכאב הראש שלי הוקל, הפרשנות לעניין יכולה להיות רחבה בהרבה. ההקלה היא עניין אישי שמושפע מאמונה ובהחלט יכול להיות פסיכוסומטי. קשה לי לסספנד את עניין הצ'י כי טרם נתקלתי בהוכחות חותכות וחד-משמעיות לקיומו. כנ"ל לגבי קיומו של נהר גי'פה ורודה שזורם מתחת לניו-יורק וניזון מרוע התושבים.
סקפטית. עוד בפולניה היא היתה
סקפטית.
אני לא יודע בקשר אליך, אבל התיעוד המצולם שאני ראיתי לנהר הג'יפה הורודה, מעל מסך ענק, תיעוד שעוד מיליוני אנשים בעולם ראו – אותי זה שכנע.
אקופנטורה? אין לי בעיה להאמין בזה. מי שמספיק חשוב לו להוכיח לי, שידגים לי. על חשבונו. למה שאני יהיה זה שמשלם על הוכחות?
עוד משהו בנושא
אני אישית הייתי עד למקרה משפחתי בו דיקור סיני עשה פלאים באופן מיידי במקום שהרפואה הקונבנציונלית נכשלה במשך חודשים. המסקנה שלי היא שדיקור סיני אכן עובד, אבל זה לא מוכיח שהקשקוש המיסטי שעוטף אותו נכון. משל קטן יסביר את ההבדל:
גם אם חברת פלפון תחליט לפרסם את דור המכשירים הבא שלה כמכשירים מצוינים שיש בתוכם שדונים קטנים שמעבירים את קולך לשדון שבמכשיר של בן שיחתך ע"י טלפתיה, ואכן המכשירים יעבדו כמו שצריך, אני לא בהכרח אאמין לקיום השדונים בתוך המכשיר. (ותודה לטרי פראצ'ט על קיומו)
בקיצור, זה שמשהו עובד זה לא אומר שצריך להאמין לכל תאוריה מיסטית מפוקפקת שמנסה להסביר למה הוא בעצם עובד.
צל אפור (ספקן אובססיוי)
_______________________
(אם אתם מוכנים להאמין לכל תאוריה מיסטית מפוקפקת, שלחו אלי אי-מייל ואני אסייע לכם להשקיע את מיטב כספיכם בתבונה. מוהא-הא-הא-הא!)
עוד משהו בנושא
כמה נחמד שאתם טורחים לקבוע את ערכה ל התאוריה והפרקטיקה של הלחימה הורפואה הסינית, כ"קישקוש מיסטי" זאת מבלי לטרוח לנסות לבדוק מה ערכה מה תוצאותיה מהם המקורות שלה.
כמה נחמד....
שאתה מנסה לכפות עלי בכוח אמונה, תוך ניפנוף בדגל חוסר ההתעניינות.
אני אמרתי שזהו קשקוש מיסטי? אמרתי שאני לא ראיתי הוכחות חותכות.
עשו לי רייקי, עשו לי רפלקסולוגיה, ניתחו לי את כתב היד ושרטטו לי מפת לידה. יש די והותר אנשים שמאמינים בתורות הללו ובתוקפן. אני פחות. אני מטילה ספק כמעט בכל דבר כדרך חיים (זה מאוד משחרר לי את הצ'י). אין לי ספק שיש משהו מאחורי תורת הרפואה הסינית. אני לא צועקת "בולשיט" בראש חוצות, אבל אתה לא ממש יכול לצפות ממני ליפול שדודה לרגלי תורה אמורפית למדי, שטרם הוברר עד כמה אוטוסוגסטיה היא חלק ממנה.
כמה נחמד....
לא מצפה לשום דבר,ואם היה מנדמה שכן אז לא. לא כופה אמונה אך אם יש משהו שאינך מבין בו ולא בדקת אותו לעומק.
מדוע לפקפק בו. מה עם להגיד אני לא יודע אם זה נכון אול לא. ועוד הערה קטנה לסיום נדמה שהמון אנשים מבלבלים בין אמפיריות לספקנות. כלומר איך נבחן משהו? נטיל בו ספק מראש. ושוב איני יודע אם זאת גישתך רק הערתי לגבי כמה מהתגובות שהתרחשו כאן
התקדמות!
יש ניקוד. מזל"ט. אומנם לא במקום הנכון (ודווקא בסוף-בסוף אין), אבל זו התחלה. ואפילו התחלה טובה…
(:
אמפיריות =/= ספקנות. *אבל* אמפיריות בהחלט מעודדת ספקנות, בעיקר בדברים לא מוכחים. הלוואי ויוכיחו לי שהצ'י קיים. זה יוסיף המון טעם לחיים, יגוון אותם ויעניק להם צבע (טוב, נסחפתי קצת. לא נורא). אבל אף-אחד עוד לא הוכיח את זה, לא בניסוי מבוקר שכל המשתנים האחרים בו נוטרלו (למעשה, אני מטילה ספק {כן, הפועל הזה שאתה לא אוהב} בכך שזה אפשרי להוכיח את קיומו של משהו כזה). עד שלא יעשו את זה – אני נותרת סקפטית, ו*לא* נוקטת בעמדה (זה אולי קיים, אבל אין הוכחות, ולכן ע"פ מכונת-הגילוח של אוקהם יש להתעלם מזה).
קפיש?
_________________
יום לא-הולדג שמח,
גל
פקפוק הוא ברירת המחדל.
אחרת הייתי (כנזיר החשמלי) מאמין בכל דבר, ונשכב באמונה רבה על פסי רכבת מאמין שצליל הרכבת המתקרבת אינו יותר משירתן של פיות. מאמין שהרכבת היא ענן מתוק ונעים.
טוב שאני לא מאמין בכל דבר שאומרים לי להאמין בו.
פקפוק הוא ברירת המחדל.
יש הבדל בין ל"זרוק" את עצמך באופן מוחלט לדעה מסויימת מסויימת כאשר העובדות כפי שאתה מכיר סותרות אותה לבין, לבין הבנה שקיים חוסר ידיעה בנושא מסויים. פקפוק הוא בכלל לא ברירית המחדל! או יותר נכון הוא לא מתחייב מהמושג אמפיריות.
חוסר ידיעה היא המתחייבת ממושג אמפיריות, כלומר לא אדע עד שאבדוק.
בברכה אבשלום
אני לא -יודע- ממה כוכבים עשויים.
אבל אני יכול טוב מאוד להניח שאין להם השפעה מעשית על חיי. יותר פשוט להניח כך, ודורש פחות הנחות יסוד.
אני כן -יודע- ממה כוכבים עשויים.
כוכבים עשויים 90% מימן, 9% הליום והשאר זיהומים (לא לנטפק אחוזים, בבקשה).
ואני מניח שכן יש להם השפעה על החיים שלי, במיוחד לכוכב בודד אחד, בזרוע הספילית של שביך החלב…
פקפוק הוא *כן* ברירת המחדל.
קיימת חוסר ידיעה ועל כך אין עוררין. אני אישית מעדיפה לקחת בערבון מוגבל כל מה שחוסר הידיעה הוא חלק ממנו באחוזים גבוהים. הפקפוק והספק הם חלקים בלתי נפרדים מתורות שאין להן אחיזה חד- משמעית בתחום הנגלה לאדם ולכן לא ניתן להסיר את הפקפוק מן האמפירי!
מישהו הבין משהו?
הבנתי בקריאה שלישית
בלי קשר, שני הגרוש שלי:
פקפוק הוא דבר חשוב בעולם המודרני, בו התמקצעות והכרות מעמיקה של נושא ספציפי היא נדירה. לרוב בן שיחך "מוכיח" את טענתו ע"י ציטוט מאמר מגמתי שמצטט כתבה ישנה שמצטטת רק מחקר ספציפי אחד שבו אולי התגלו תוצאות מובהקות שלא הצליחו לשחזר אותם בניסויים חוזרים.
אם יכולות קסומות כמו רייקי, קריאת מחשבות, ניבוי עתידות וכו' היו באמת עובדים, אז אני מניח שכל מחקר רציני היה מוכיח את קיומם בצורה ברורה ומובהקת והקהיליה המדעית העולמית היתה מקבלת את נכונותם בשמחה רבה (הם ישמחו לכל תירוץ שיאפשר להם לקבל עוד כספים למחקר, בטח מחקר מגניב שכזה).
בקיצור, יש מקום לספקנות. האלטרנטיבה (הלא רעה) היא לייצר תיאוריות קונספירציה משעשעות על למה העולם המדעי שולל את התורות הרציניות של קריאת העתיד בכף הרגל או בקולה מיובשת.
בכל מקרה, גם אם טכניקה מסוימת עובדת (אחרי סינון מקרי אוטוסוגסטיה), לא כל תיאוריה שמנסה להסביר *למה* הטכניקה עובדת היא בהכרח נכונה. כאן נכנסת הספקנות לתמונה.
הייתי ממשיך לכתוב, אבל אני צריך להאכיל את השדון הטלפתי של פלפון שלי בקצת חשמל. מזל שהיום יש מטענים – סיפרו לי שפעם היה *סיוט* להאכיל אותם.
ד"ר צל-אפור, ספקנולוג
מצד שני
מספיק לראות עד כמה אנשי מדע רציניים (וההמון אתם) האמינו תקופות ארוכות בתיאוריות בעייתיות ושגויות, שנכשלו שוב ושוב בניסויים, כדי להבין ש'השיטה המדעית' אינה בהכרח ערובה לאיזושהיא אמת. האם מישהו מכם יודע איך בדיוק פועל המחשב שלכם? או איך השמש מחממת? אבל אתם מאמינם לאנשי המדע שאומרים לכם את זה. למה?
בסופו של דבר, גם המדע וגם רייקי זה עניין של אמונה. הייתי מפנה אתכם לסיפור חמוד בעניין זה בפורום האגודה אם הייתי שפן לינקים או בוג'י.
זהו, אני הולך לישון. וזאת למרות שיכולתי להתפלסף על הנושא שעות.
על איזה סרט אנחנו מדברים?
מצד שני
שאת הספקנות יש להפנות גם אל מדענים.
עם זאת, המדע מספק את המתודולוגיה הסבירה היחידה לחקר המציאות. מדענים הם אמנם רק בני אדם, שיכולים לטעות, לשקר ולבלבל את המוח אבל זה ההבדל בין הפרט (המדען) לקהילה (המדעית), ביחוד כשמסתכלים בטווח הארוך יותר. מה האלטרנטיבה לחקר השיטתי המדעי של המציאות?
אדם בודד לא יכול להוכיח כל דבר בעצמו. אתה סומך לרוב על הקהילה המדעית כי היא מאוד ספקנית וביקורתית כלפי כל "עובדה" ותאוריה קיימת או חדשה וכי אם אי פעם תרצה לחקור את אמיתות אמונה מדעית ספציפית, תוכל לעשות זאת (לכאורה) אם תרכוש כלים מתמטים מתאימים ושאר רקע רלבנטי ותשקיע
מספיק זמן (ואם יש לך מספיק שכל).
כל זה מצטבר למשהו שעדיף על "תאמין לי, הכל נשלט ע"י אנרגיה קסומה" או שאר הסברים מיסטים. המדע הוא לא דת אחת או אמת אחת – הוא דרך לחקור את המציאות ולחפש את האמת ע"י דברים משונים כמו תיאוריה ברורה והגיונית, ניסוים מבוקרים היטב, מובהקות סטטיסטית ובעיקר, עמידות ניכרת בנסיונות הפרכה.
בקיצור – תנו לינק לסיפור.
יש כאן חוסר הבנה
האם מישהו על אנטי השיטה המדעית? לפחות לא אני ככל שידוע לי בדיון הזה :-)
להיפך בוודאי שהשיטה של בדיקות אמפיריות חשובה ועמוקה. אבל מה שאני אומר הוא דבר אחר. שהספקנות מראש היא לא השיטה המדעית! בכלל לא! היא פשוט דעה קדומה.
למה דעה קדומה? כי זהו אנטי מראש לגבי דבר שלא "התנסיתי בו" או שהתנסתי בו באופן שיטחי ולא עמוק.
לא מדובר פה ב"קסם" בכלל לא, מדובר בתפיסה שיש מיסתורין. המיסתורין הגדול. ו"הקסם" הוא לא הכישוף שמופיע בסרטים, בכלל לא! מדובר פה במשהו שונה שצריך לחוות אותו
ספקנות = השיטה המדעית
השיטה המדעית מתבססת על הטלת ספק. אין כזה דבר הוכחה מדעית מוחלטת. צריך ואף רצוי להטיל ספק בטענות מדעיות, שהן אכן ברות הפרכה. אם מצליחים להפריך תאוריה, התאוריה אינה יכולה עוד להתקיים כאמת מדעית, ודינה להיות מוחלפת בתאוריה אחרת. זאת- עד שתופרך גם היא.
המכניקה של ניוטון הופרכה וננטשה, זאת למרות שכל מדען באותה תקופה האמין בנכונותה. אך, אינשטיין הוכיח מעל לכל ספק שהתאוריה מוטעית, אז היא פינתה את מקומה לתאוריה אחרת.
הבעיה עם אמונות לא-מדעיות הוא שהן אינן ניתנות להפרכה. תשאל אדם מאמין מה יכול לקרות שישכנע אותו להפסיק להאמין וברוב המקרים התשובה שתקבל היא "שום דבר". אמונה אי-אפשר להפריך ולכן אמונה זה לא מדע.
תן לי רק לתקן אותך קצת
ניטפיקר, מה לעשות.
המכניקה של ניוטון לא הוכחה כשגוייה. בכלל לא. אבל היא הוכחה כנכונה רק לגבי חלק מהמקרים- אותם מקרים שניוטון היה מודע להם מלכתחילה. בא איינשטיין, והוכיח שהמכניקה של ניוטון נכונה רק לגבי מקרה פרטי- כאשר השפעות של מהירות יחסית הינן זניחות.
מדע -
דרך להסביר כל מני דברים. גם הדת עושה את זה, אבל המדע עדיך כי יש לו הסברים טובים יותר כשהו טועה.
—————-
מתול המילון המדעי לנום הצעיר מאת אנג'לו כלי מתכת.
טרי פארצ'ט, ננסי הכנפיים.
אויש, ספר גאוני!
הוא כבר מזמן היה צריך להכנס בשורה אחת עם "עליסה בארץ הפלאות" ו"פיטר פן".
זה רק בגלל שפראצ'ט לא מת, נכון?
ככה אתם מפלים לטובה אנשים מתים!
זהו! כולכם נקרופילים!
בסופו של דבר,
יש לך רק את המלה של אנשים אחרים בקשר לזה שאתה באמת הבן של אמא שלך, שבמלחמת העולם השניה היתה שואה, ושהצבע שאתה רואה בשמיים נקרא כחול. אז בוא לא נתפלסף לרגע, ולא נביא לגיחוך כל דבר. אתה יודע כמוני שההבדל בין מה שמדע ומה שלא מדע הוא הכלים שאיתם אתה ניגש לזה. מדע בבסיסו דורש ספקנות, מעודד אותך להטיל ספק, לבדוק ולגלות את האמת – בניגוד גמור למסר המגוחך של סרדוקר, שטוען שזה שאנחנו לא יודעים כלום על משהו לא אומר שאנחנו מיד צריכים להגיד "אולי זה לא נכון". כן, באמת, בוא נוותר על ה"אולי לא" הזה ולא נהיה ספקנים. בפעם הבאה שיספרו לי שהשמיים בחוץ ירוקים כשאני לא רואה אותם, אני פשוט אאמין. ממש דרך נפלאה לחיות.
זה שיש במדע טעויות, זה לא סותר את מה שאמרתי. ואני אפילו מוכנה לקחת את המלה של פיזיקאי על תיאורית הקוואנטים, למרות שאני בטוחה שבעוד 100 שנה אנשים ישבו ויצחקו על התיאוריות שהיו לנו היום בנושא. למה? כי ככה האנושות מגדילה את מאגר הידע שלה. ומי שלא מבין את ההבדל, שלא יבין. אני לא מיסיונרית של מדע. (והלוואי שכל מי שאני מכירה לא היה מיסיונר של אמונות למיניהן.)
משהי עם אופס מתחכם (?)
האם לא זכרת להחליף את הניק? או שמשהו מחק לך את התגובה. אחרת אני מתקשה עם המשפט שלך: "זה שיש במדע טעויות, זה לא סותר את מה שאמרתי" ועם העובדה שאני לא רואה אותך בדיון קודם…
בסופו של דבר,
נדמה לי שלא הבנתם את מה שאני אומר, וזה נובע מדימוי, כך נראה שיש לחלק מהכותבים כאן על מי שמאמין/חווה צ'י. ספקנות היא לא השיטה המדעית! אחרי שהדגשתי את זה אסביר מדוע זה כך לפי שיטתי. ספקנות אינה מעודדת חקירה לאמת ספקנות מעודדת ספקנות. מבחינתי החתירה לאמת היא הבסיס לשיטה המדעית.דומני כך נראה לי שאתם לא קוראים את הודעותי.
נראה שמבחינת חלק מאלו שהגיבו פה. מי מדבר על צ'י=אנטי מדען בור שחושב ששדונים הם אלו שמפעילים את הטלפון הסלולרי.
חבל באמת חבל מבלי ציניות שיש כאן התלהמות על משהו ואפילו (כך נראה לי בעיקבות תגובות של חלק מהאנשים) ניסיון כנה להבין מה אמרתי.
אולי האחריות היא עליי שלא הבהרתי את עצמי מספיק אבל אני לא חושב כך.
יש לך בעיית עברית קלה, סרדוקר.
ספקנות זה לא "אני אוטומטית ולנצח לא מאמין לזה." ספקנות זה "אני לא מאמין לזה אוטומטית, אלא אני אאמין לזה אם וכאשר תהיה לי סיבה להאמין בזה." ההפך מספקנות הוא "אני מאמין אוטומטית לכל דבר", בסדר?
אז ספקנות זה בהחלט חלק מהחתירה המדעית לאמת. בלי זה, אף אחד לא היה טורח לעשות ניסויים, אלא היינו שוכבים על הגב כל היום וממציאים תאוריות. אם אתה מתייחס לספקנות כאל מלה גסה אתה מפספס המון ובהחלט לא מסביר את עצמך טוב.
אם אתה רוצה לדבר על חוסר הרצון שלנו להקשיב לתאוריות אחרות ממה שאנחנו מכירים (נניח), אז תגיד את *זה*, אבל אתה לא יכול לצפות מאנשים ש"ינסו בכנות להבין" אם אתה עצמך לא מבין את משמעות המלים שבהן אתה משתמש.
ובתשובה לשאלה של מישהו: ב"מה שאמרתי" התכוונתי למה שאמרתי בפסקה הקודמת באותה הודעה. מצטערת אם לא התנסחתי טוב – הייתי הרוגה מעייפות כשכתבתי את ההודעה.
בסופו של דבר,
מה דעתך על אולי כן ואולי לא אני לא יודע צריך לבדוק?
לפי הבנתי זה היה הטיעון אבל כמובן יכול להיות שאני טועה
תקרא טוב טוב את ההודעה שלי
פה למעלה, ואז תגיד לי אם זה לא בדיוק מה שאמרתי. אני חוזרת ואומרת, אתה לא יודע את הפירוש של המלה ספקנות. כנראה שמישהו לימד אותך שזו קללה.
בהבדל קטן.
"צריך לבדוק" זה החלק של הסקרנות, לא ספקנות.
אני למשל יכול לחיות טוב מאוד בלי לדעת אם רבים מהשטויות של העידן החדש נכונות. הסקרנות שלי מופנית לאפיקים אחרים.
קצת באיחור
אבל רציתי להעיר שאני חושבת שיש איזשהו טריידאוף בין סקרנות וספקנות. כלומר, לפעמים נדרש משהו שנקרא leap of faith
כדי שיהיה אפשר לבחון טענות מסויימות בתוך ה-frame work שלהן עצמן… כמובן שאפשר לתכנן מחקר מבוקר שיבדוק האם דיקור עוזר למחלה כלשהי, ולהגדיר היטב קריטריונים ל"עוזר", ולשלוט במשתנים כמו אוטו-סוגסטיה, וכו', אבל כדי לנסות להבין *איך* משהו עובד, אין ברירה אלא לצלול אל תוך עולם מושגים כאשר כל מושג לבדו נראה זר, מגוחך, ומאד לא "מדעי". בררר. כאן הספקנות לפעמים גורמת לכך שאנשים אומרים, "לא מעניין אותי כי זה נראה לי כמו קישקוש מיסטי, ובשם הספקנות המדעית אני לא רוצה לשמוע על זה". לשם איזון רק אציין שהסכנה ב-leap of faith הזה היא שאחרי שמבצעים אותו יותר קל להשתכנע בהסבר מפני שמוצג לך עולם שלם ועקיב, וכאשר עדויות לגבי נכונות ההסבר/תיאוריה חסרות, נטה "להאמין" אם השתכנענו "ולא להאמין" אם לא.
בנוסף אני רוצה להעיר שניתן לחשוב שתיאוריה או הסבר הינם טובים, חסרי סתירות, ועונים על השאלות שהם באים לענות עליהן, מבלי לערוך מחקר שיפריך או יתרום לאישוש נכונות ההסבר/תיאוריה. החלק המדעי שייך לחקירה עצמה, ושם המקום לספקנות. אני חושבת שהדיון התחיל בגלל שמישהו-עם ניק-שאני-לא-מצליחה-לזכור-כרגע הרגיש שפוסלים את הרעיונות התיאורטיים מבלי להקדיש להם מחשבה. היות ואנחנו יכולים בעיקר לקרוא על מחקרים, ופחות לערוך אותם, מה שנשאר לנו זה היכולת לדון בממצאים קיימים וידועים, וגם להציג רעיונות והסברים. וכן, מישהו עוד עלול להשתכנע שלאור ההסברים המוצלחים ראוי וצריך שדיקור באמת יעבוד, זאת בלי צל של הוכחה מדעית… מסוכן? קצת אבל עדיף אל "בואו פשוט לא נקשיב".
לסיכום, לא יודעת אם הבנתם, לטעמי השאלה היא איפה ממקמים בשרשרת את חוליית הספקנות. לשים אותה ישר על ההתחלה נראה כמו מיקום מחורבן, כי אז אי אפשר לדבר על כלום בלי לנפנף בהוכחות. משעמם.
הו, כמובן.
אבל זה שמשהו עובד בתוך הזירה הפרטית שלו (כישוף וודו על מאמיני וודו, למשל) לא עוזר לי. אני צריך שמשהו יעבוד במסגרת שלי.
"אתם" יכולים להציע לי את זה?
("לא, יש בך יותר מדי ספקנות.")
אם כן, יופי, אני מוכן ומזומן.
לא?גם יופי. אני אסתדר גם כך, תודה.
אם אני לא טועה,
התכוונת ל
http://corky.net/forum/read.php?f=17&i=3085&t=3085
זה אכן הסיפור שהתכוונתי אליו
תודה למלנקקים בין הפורומים.
השמש:
היתוך גרעיני שבמהלכו שני אטומי מימן הופכים לאטום הליום אחד ומשחררים אנרגיה. האנרגיה הנ"ל = חום השמש.
וזו בדיוק הנקודה. המדע מספק לנו הסבר !לוגי! שאפשר לבדוק בכלים מתמטיים. מעבר לכךי כךאפשר לאמת / להפריך אותה. בתורות מיסטיות הניבויים בד"כ נורא מעורפלים, משהו בדגנון של "אם תלחץ פה אז תוך שבוע-חודשיים השן שלך תבריא אלא אם תלחץ טיפונת חזק מדי ואז לא". איך אפשר לאמת את זה?
_________________
יום לא-הולדג שמח,
גל.
ההסבר שלך
מתבסס על סדרה של הגדרות שאם תפתחי אותן תראי שאין בהן יותר ממש מהטענות של סרדוקר על הצ'י.
ומתמטיקה היא בסך הכל שפה – אפשר לבנות מודל מתמטי של כל דבר שהוא.
הנקודה היחידה שמזכה את השיטה המדעית ליתרון מסוים על אמונות שונות ומשונות היא בדיוק מה שאפסאלון אמר – הטלת הספק, והצגת ניסוי שיפריך את התיאורייה.
הבעיה היא שמדענים אמיתיים אף פעם לא פועלים באורח מושלם לפי השיטה הזאת, ולעתים קרובות, כשקורה משהו שמפריך את התיאורייה, הם מעדיפים לחפש בו שגיאות במקום להחליף את התיאורייה (שזה מה שהם היו צריכים לעשות לפי 'השיטה המדעית').
לעומת זאת, יש אנשים רבים שעוסקים בענייני 'עידן חדש' בגישה ספקנית ולא פנאטית, וסרדוקר דווקא נראה לי אדם כזה. ההסבר שהוא נתן עדיף על ההסבר שלך לפעולת השמש רק מתוך ההתניה התרבותית שבה אנחנו פועלים, שבה למלים 'היתוך' ו'אטומים' יש הילה של אמת ולמלים 'מרידיאנים' ו'צ'י' אין הילה כזו.
נשיקת הדרקון - גרסת המדען
(זהירות – הודעה ארוכה בלי בדיחות)
אני חייב לחלוק עלייך לגבי הפסקה המדברת על נטישה מיידית של תאוריה במקרה של סתירה עם המציאות.
גם לפי "הגישה המדעית", המדען לא נוטש תאוריה שמסבירה הרבה בגלל ממצא סותר אחד אלא אם כן קיימת תאוריה אחרת הכוללת הן את הממצא הסותר והן את כל (או מרבית) המקרים שבהם התאוריה המקורית כן עבדה. בכל מקרה, מדען חוקר את המציאות תחת סט של מוסכמות (קוראים לזה תוכנית מחקר לדעתי) שעליהם הוא לא מערער כל יום מחדש אלא אם יש ממצא סותר שלא מצליח להתיישר עם התאוריה למרות נסיונות מרובים ועקשים.
למשל, לא סביר שאסטרו-פיזיקאים ינסו להסביר כל תוצאה לא צפויה של ניסוי או תצפית בכך ש"כנראה במקרה הזה תורת היחסות לא תופסת משום מה"… הסבר כזה הוא יתפס ברצינות רק כאשר כל הרעיונות האחרים מוצו, ורק אם תהיה תאוריה אלטרנטיבית שמנבא היטב את הארוע החריג ורצוי מאוד שהיא גם תנבא חלק גדול מהארועים האסטרונומים הרגילים.
בכל מקרה, התחום המתעסק בסוגיה של "הגישה המדעית" או איך ניתן לחקור את המציאות בצורה אמינה נקרא "הפילוסופיה של המדע". אני אישית קראתי ספר טוב בנושא לפני שנה (נדמה שלי שהוא היה של האוניברסיה המשודרת) שעשה לי קצת סדר בדברים. נסו ותהנו.
עוד משהו קטן – הגישה המדעית לא מסתפקת רק בתאוריה ובהטלת ספק. נדבך מהותי מדבר על כך שכל תאוריה צריכה לספק תחזיות ברורות לעתיד (לפחות עבור סביבות מבוקרות) ולעמוד בהם. אם התאוריה לא מסוגלת לתת תחזיות היא פשוט מחוץ לגבולות המחקר המדעי (למשל – התאוריה שאלוהים קיים) ואם התחזיות שלה לרוב לא נכונות אז היא סתם שגויה.
לכן יש בעיניי הבדל מהותי בן התאוריה של ההיתוך האטומי (קשה להסביר איך פצצת מימן עובדת אם אתה מטיל ספק בתאוריה האטומית בכלל או בהיתוך אטומי בפרט) לבין תאוריות שנראה שטרם הצטברו ראיות משכנעות לנכונתם (כן, משכנעות בעיני הקהילה המדעית שחוקרת את הנושא). גם כשיהיו ראיות מסוימות יש לבדוק האם הממצאים החדשים סותרים או משתלבים בידע הקיים. למשל, סביר שדיקור סיני מבוסס על גירוי עצבי מבוקר. אם כן, (וניתן למדוד ולשחזר את הדברים בניסוים), אז אין לזקוף את הצלחת הדיקור לאנרגיה קוסמית קסומה אלא לניסיון רב של הסינים בגירוי עצבי יזום שרצוי לחקור אותו לפרטים ולהשתמש בידע הזה בריפוי קונבנציונלי.
ההקשר התרבותי והנכונות לראות את המציאות בדרך מסוימת אולי נכונים ברמת היום-היום, ביחוד לגבי אנשים שאינם מדענים המתמחים בתחום הרלבנטי, אבל אמונה נפוצה אינה תחליף לתיאוריה מדעית מוצלחת שטרם הופרכה.
____________________
הודעה זאת נכתבה ברוח טובה.
נשיקת הדרקון - גרסת הפיללוסוף
1. אותה 'פילוסופיה של המדע' שאתה מזכיר בהתנשאות-מה היא במקרה התחום שבו אני עושה את המאסטר שלי. קח בחשבון שאני מכיר היטב את הנושא, ולמעשה התיאור שנתתי מבוסס על גישה מסוימת בפילוסופיה של המדע (של תומס קון, אם אתה ממש רוצה לדעת)
2. במה נבדלת אותה 'תכנית מחקר' שאתה מתאר מפילוסופיית הצ'י? אם נדבקים לתכנית בקנאות רבה מדי, היא הופכת במידה רבה לאמונה יותר מאשר לתכנית מסודרת.
3. תחזיות לעתיד זה קריטריון טוב למדי להגדרת מדע, אבל אם תשים לב, היו כאן אנשים שטענו ש'גם אם דיקור סיני עובד זה לא אומר שהתיאורייה נכונה'. כלומר, הם מסרבים לקבל את התיאורייה גם כשהיא נותנת תחזיות מדויקות לעתיד. זו לדעתי ספקנות לא-בריאה (וכאן אני מסכים מאוד עם הגישה של ג'יי האמיתית מלפני כמה הודעות).
4. אין ספק שהרפואה הסינית תרוויח הרבה אם ניתן יהיה לתרגם את התוצאות שלה לשפת הרפואה המערבית, ואני מניח שאכן נעשים צעדים בכיוון (סרדוקר דיבר על תכניות מחקר בנושא – לי אין מידע כזה). אבל לפסול את התיאורייה על הסף על בסיס חוסר ההכרות שלנו עם המונחים שהיא משתמשת בהם (במה עדיף 'גרוי עצבי' על 'קווי אנרגיה'? למה זה לא יותר הגיוני שלחיצה על עצב תרפה אותו מאשר שבליעת כדור תגרום לנו לא להשתעל?)
5. נראה לי שהנושא קצת חרג מתחום ביקורות הקולנוע והסרט הספציפי והפך לדיון קצת טרחני. אני מניח שאולי עדיף פשוט לסיים אותו. עם זאת, אן מישהו מעוניין להמשיך ולהתפלסף, אני כאן.
נשיקת הדרקון - גרסת המדדען
נטול הכותרת ביקש יפה, אז אני אבהיר את עצמי (מי חמצן, זה הסוד שלי):
1. הפילוסופיה של המדע היא אחלה דבר. היא מכילה כמעט כל דבר שאפשר לבקש בקשר לדיון הזה. ממש לא התכוונתי להתנשא אלא לקשר את הדיון לתחום האקדמי למי שירצה לקרוא עליו קצת יותר.
2. למיטב הבנתי תכנית מחקר היא לרוב תאוריה מדעית שמקובלת כנכונה כי היא עמדה במספיק נסיונות הפרכה ונותנת תחזיות מדויקות. הדוגמה שנתתי היתה תיאורית היחסות שמהווה לדעתי תוכנית מחקר לאסטרונומיה המודרנית. זה לא ענין של קנאות, זה ענין של להתבסס על מחקר מדעי קודם בתור נקודת מוצא (למרות שכמו כל דבר במדע, שום דבר לא וודאי).
3. אני טענתי את הטענה לגבי הדיקור. אני רק אומר שלא מספיק מתאם סטטיסטי מסוים כדי להוכיח תאוריה, ביחוד תאוריה "מיסטית" שמערבת כוחות חדשים ולרוב בלתי מדידים. אם אני אטען שלגוש דן נוצרה הילה מיסטית שגרמה במאה האחרונה לעליה ניכרת במספר דוברי העברית המתגוררים בו אז גם אם המספרים יתמכו בטענה הזאת אני מקווה שלא תשתכנע כל כך בקלות שהיא נכונה…
4. הבעיה היא שהצ'י זורם לא רק בגוף אלא גם ברחבי העולם והיקום. לכן, ההקבלה של הצ'י למערכת העצבים נראית לי קצת מאולצת. אני גם לא מכיר הרבה מיסטיקנים שטוענים שהצ'י זורם במערכת העצבים…
אני בהחלט בעד ראש פתוח וגמיש, אבל גם בעד קצת יכולת סינון ומחשבה עצמאית.
בכל מקרה, אם אתה עושה תואר שני בנושא אז אני מניח שהתגובה שלך היא די מיתממת. מן הסתם אתה יודע את מהם התשובות האפשריות למרבית השאלות הרטוריות ששאלת. בכל זאת, אתה צודק בכך שתמיד צריך להיות מודע לכך שידע של היום עשוי להתגלות מחר כשגוי.
צל-אפור, מאריך כרגיל
ועוד שני דברים קטנים
באפקטביות של מכה עם צ'י נוכחתי באופן אישי up close and porsenal .
ולגבי אוטוסוגסטיה. טוב דיון ארוך מאוד שלא נפתח אותו כאן. רק יש להוסיף שגם אוקנפנטורה, וגם שיטות נוספות נוסו על חיות שם כוח השיכנוע העצמי של "שילמתי כסף ועכשיו ירפאו אותי" אינו כה חזק למיטב ידיעתי.
וואו.
מצאו גם את המיקום המדוייק של הצ'י בבני אדם וגם בחיות, וכל זה מבלי לנסות ולמצוא תיאוריה טיפה'לה פחות מעורפלת מ"עורק של אנרגייה קוסמית"?
טוב, נו, אנשים. מי מבין דברים כאלה בכלל.
_____________________
יום לא-הולדג שמח,
גל
וואו! ברצינות?
ראיינת באופן אישי את החזרזיר שהעיד איך הפסיק לכאוב לו?
וואו! ברצינות?
לא, אך היו אך מחקרים על טיפול אוקרפנטורה בחיות. כמו כן היה מחקר בבית חלוים הדסה על השפעת פלסיבו לעומת רייקי. לפחות לפי תוצאות המחקר יש הבדל משמעותי לעומת הרייקי. כמו כן נחקר בטכניון הקשר בין צילום קיראלני לבין מצבן הבריאותי של הצמחים.
זה לא הוכחה.
בטכניון יעשו הכל בשביל להעביר את הזמן. למעשה, אני חושב שאפילו עשו מחקר כדי לבדוק את השפעת קרני הגמא על ציפורני החתול…
ציפורני
הצמח או איבר החיה?
ועוד מחקר מקיף:
בנושא התקשות לחם כתוצאה מחימום יתר במיקרוגל. מישהו שרף פיתה פעם אחת יותר מדי ועשה על זה דוקטורט. למות על הטכניון….
את צוחקת?
הפקולטה שלי היא הנדסת מזון (וביוטכנולוגיה, אבל זה לא רלוונטי לתגובה). כשהתחלנו את הלימודים, ועשו לנו הצגה של דוגמאות מהפקולטה, הרצה לנו אחד שעבודת המאסטר שלו הייתה השפעת מיקרוגל על בשר- כולל תמונות של בשר שבושל במיקרו מול בשר שבושל אחרת, תמונות כלליות ומיקרוסקופיות, הסברים אפשריים להבדל, וכו' וכו'…
דיון מרתק מאוד, גם אם
אין בו מילה אחת על הסרט (שאין שום סיכוי קלוש שאני אראה).
ושאלה אחת ולתמיד לסרין- למה את כל כך שונאת את החגים??
החגים / מונולוג מרגש מאת סרין
"החגים" כמו שנהוג לכנות את התקופה הנוראה הזו, היא תקופה אפלה עוד משחר ילדותי. אולי הכל התחיל באותה ארוחה משפחתית חגיגית שבה אבי ניער יתר על המידה בקבוק קולה ענק וזרם הגזים האיום הטיל אותי הקטנה אחורנית. מאז ועד היום סיפור המעשה מתגוללל סביב השולחן בכל ארוחת חג. אח… ארוחות החג המשפחתיות הן איומות מעצם הגדרתן. לא ממש מעניין אותי לשמוע את חוות דעתו של כל מי שאי פעם חלק איתי רבע גן בענייני העולם הגדול (אני מניחה שהלהיט השנה היו "מגדלי התאומים"). אני לא נהנית לבלוס עד הרגע המדויק שבו קיבתי עומדת להתפוצץ ואז עוד לאכול 3 פרוסות עוגה כי זה לא מנומס לא לאכול קינוח. אני לא נהנית להעמיד פנים שמסורת זה נורא נורא חשוב.
בחגים המוני בית ישראל יוצאים החוצה – הם תופסים לי את מקומות החנייה הטובים בקניון, הם קונים לפני את כל הכרטיסים לסרטים שאני רוצה לראות, הם זורקים עטיפות של במבה לכל אורך המסלולים שבהם אני מטיילת והם מחטטים באף לידי בפקקים בדרך לארוחות הנוראיות.
אני את חגיגותיי עם משפחתי היקרה לי מעדיפה לערוך בהזדמנויות אחרות ולא מתי ש"חייבים". אני מעדיפה לשמוח ולבלוס כשנוח לי.
אני מניחה שהמשפט המדוייק ביותר לתיאור המצב הוא: חגים פשוט לא עושים לי את זה.
נוסיף לזה ניסיון מר של שנים ונקבל אותי במרה שחורה קשה, מנסה לגרד את עצמי מהרצפה להפסיק לשמוע מוזיקה מדכאת ולהעמיד פני נורמלית.
אז עוד כמה זמן חנוכה?