מרי פופינס חוזרת
כבר היה לנו טריילר אחד ל"מרי פופינס חוזרת", אבל הוא היה טיזר ולא ממש הבנו מה הולך להיות בסרט מהטריילר ההוא. עכשיו אנחנו יודעים: הולך להיות בו "הוק".
להגנת הסרט, "מרי פופינס" המקורי היה סוג של "הוק" בעצמו, והסרט החדש, יותר משנראה כמו "הוק" נראה כמו שיחזור אחד לאחד של הסרט המקורי. בסרט המקורי היה איש מלוכלך במבטא קוקני מוגזם? גם לנו יהיה. בסרט המקורי הייתה סצנה שמשלבת אנימציה עם בני אדם? גם לנו תהיה. בסרט המקורי הייתה את מריל סטריפ בפאה מזעזעת? לא? טוב, לא משנה, בוא נשים בכל מקרה.
זה לא נראה רע, יש לציין – סתם קצת מתסכל שהסרט בוחר בדרכים בטוחות מדי. בסופו של דבר, הסרט ייפול ויקום על מה שכל מחזמר קם ונופל עליו – השירים שלו. בינתיים, הסרט מעדיף להסתיר אותם מהציבור הרחב, שלא חס וחלילה יחשבו שסרט ההמשך למחזמר הוא גם מחזמר, חס וחלילה.
נראה שבסך הכל טוב ליו ג'קמן מאז שהוא הפסיק לגלם את וולברין. הוא נראה שמח, אנרגטי, ובחירת הסרטים שלו, פוסט-וולברין, היא לכל הפחות מעניינת.
"המוביל במירוץ", הסרט השני השנה בבימויו של ג'ייסון רייטמן (אחרי "ואז הגיעה טלי"), מחזיר את הבמאי לימי הסאטירה שלו. ואם הסרט יהיה ברמה של הטריילר, אפשר לקוות באופטימיות זהירה למשהו ברמה של "תודה שעישנתם" (או לפחות "תלוי באוויר").
אם אנחנו מקבלים את התאוריה שסרטי אימה משקפים את הפחדים של ההמון, מה אומרת העלייה הזאת בשנה האחרונה של סרטי אימה בכיכובן של כתות דתיות ("כופר נפשה", "מנדי", ואחד שהוא ספויילר)? זה לא באמת קשור לדת, הרי. מאיפה לפתע הגיע הפחד הזה לכל מקום? האם זאת גרסת הלייט של חובבי תיאוריות קונספירציה? תגובת נגד לעלייתם של חובבי הקונספירציה? משהו שמחליף את הפחד מזומבים של קהלים גדולים שמתנהגים בצורה בלתי מוסברת אחרי שחרשנו את הצורה לזומבים? שום דבר? סתם מקרה? משהו אחר?
בכל מקרה, זה הטריילר לסרט החדש מהבמאי של "הפשיטה", ברור שזה נראה מדהים, איך בכלל היה לכם ספק.
Captive State
מכיוון שהטריילר למטה הוא יותר טיזר, אנחנו יודעים מעט מאוד על הסרט הזה ומה הוא – וזה נהדר. כי עכשיו אני גם מצפה לו, וגם אין לי באמת מושג על מה הוא חוץ מ"משהו משהו דיסטופיה, משהו משהו חייזרים" מאת הבמאי של "כוכב הקופים: המרד". אה, וג'ון גודמן. בהתחשב בעובדה שבפעם אחרונה שג'ון גודמן היה בסרט שהיה "משהו משהו חייזרים" זה היה "דרך קלוברפילד 10", הציפיות כאילו בונות את עצמן.
הבלדה על באסטר סקראגס
הטריילר לסרט החדש של האחים כהן נראה מצחיק, מעניין, מגניב ומאוד מאוד מערבוני – אבל בעיקר: אמאלה, מה זה צוות השחקנים המשובח הזה. כמעט ואין פריים שעובר ואין בו שחקן מפורסם או אחד מהשחקנים הקבועים והנהדרים של האחים כהן. אני עדיין, כמובן, אתבאס שהסרט ייצא (כנראה) רק בנטפליקס בארץ, אבל יאללה, שיגיע כבר.
אה, והערה לא קשורה. אפשר לקרוא לה טיזר. מחר, אם לא ידעתם, זה יום הכיפורים. לא תעלה באתר רשימת המלצות (למרות שכן תעלה מחר "כפרת עוונות"), אבל אני כן יכול להגיד שאם תכננתם לעשות איזה ערב השלמות לסרטים של ספילברג מתישהו, אז עכשיו יהיה זמן טוב לעשות את זה. עוד פרטים: בשבוע הבא.
זה דיק ואן דייק שם.
(ל"ת)
כן!
(ל"ת)
הטרנד של הכתות אפילו גדל אם מחשיבים משחקים וסדרות
עם המשחק Far Cry 5 והסדרה הדוקומנטרית Wild Wild Country.
נראה שזה באמת טרנד…
וזה אם אתה מסתכל על משחקים גדולים.
אני מסתכל גם על Cultist Simulator ו-The Cult in the Darkness.
הייתי מוריד את cultist simulator מהרשימה
הוא מאוד לאבקראפטאני, אבל יותר בקטע של "לחקור את הלא נודע" מאשר "אמאלה כת" (למרות שאין ספק ש(אפשר לשחק מספיק זמן ולהגיע למצב ש)יש בו כת, אז אולי הוא כן נחשב).
ברור מאיפה הטרנד של הכתות מגיע.
כאילו שזה לא ידוע שיש בהוליווד ריכוז גדול מאוד של חישמולטורים.
פחד מכתות מאפיין דתיים לא פחות מאתאיסטים. אולי אף יותר.
מתוך הסרטים המוזכרים, רק אחד עוסק בכת נוצרית.
חוץ מזה, אם בהוליווד היה ריכוז מכובד של חישמולטורים, היינו מקבלים ממנה יותר מסרט אחד ויחיד עם מסר אתאיסטי מובהק.
אתאיסט =/= חישמולטור.
חישמולטרים הם בהכרח אתאיסטים, אתאיסטים הם לא בהכרח חישמולטורים.
חישמולטורים בצד
הפחד מכתות פאגניות הוא פחד ממש *ממש* נוצרי, כך נדמה. או ליתר דיוק – מפאגניות. בניגוד לילדי הפרחים החביבים שרוב הפאגנים הם במציאות, הוליווד ממשיכה להציג אותם ככתות מרושעות וזדוניות ומוהאהאהאהא, בקטע שמאוד מתקשר ל"הם עובדים עם השטן! השטן!!!!" ועל רגשות הנוצרים הכלליים.
אבל בשביל פחד נוצרי יש כבר את "איש הקש", או איזה סרט אחד פעם בכמה זמן. המבול הנ"ל גורם לי לחשוב שמדובר מעבר לנוצרים מודאגים שהילדים שלהם משחקים מו"ד וגם.. מה שאתה לא מנסה להגיד כשאתה אומר חישמולטורים (פחד מדת?).
אתה אמור להבין מה המונח הזה אומר, בהתחשב בעובדה ש"תבבניות תעמולה" הם פחות או יותר מי שיצרו אותו.
(ל"ת)
אני יודע מה זה, לא מבין בדיוק את השימוש שלו כטענה פה
סרט חישמולטורי (לכאורה) ירצה להפחיד מדת, לא מכת. יותר "מסיבת נקניקיות" מ"המכשפה" או "איש הקש".
חשבתי שהבנתי למה הכוונה בדיון הזה לחישמולטור
(כלומר, ברור שזה לא השימוש המקובל, של מהנדסי חשמל), אבל בסוף הלכתי לאיבוד. אפשר במטוטא תרגום?
לקט הגדרות (או יותר נכון אותה הגדרה בניסוחים שונים:)
"חישמולטור הוא חילוני שמאמין שבעצם חילוניותו הוא משכיל יותר ועם רקע טכנולוגי טוב יותר מדתי גם אם בפועל אין לו מושג."
"חישמולטור זה מישהו שמאמין (כן, מאמין, לא 'חושב') שהוא יותר טוב 'מהדוסים האלה', כי הוא למד אבולוציה ויודע מושגים מדעיים."
"בקהילות מסויימות זה משמש ככינוי לאנשים עם אמונה חזקה במדע ורציונליזם לצד בוז עמוק כלפי מי שאינו אתאיסט."
"חישמולטור הוא אתאיסט באטהארט שחושב שהעובדה שהוא לא מאמין באלוהים הופכת אותו לחכם ומוסרי יותר מאנשים מאמינים."
לא הכרתי את הכינוי, מצחיק (שלמקו, תודה ששאלת)
אני לא חושבת שהוליווד מלאה בכאלה, התחושה שלי בהרבה סרטים הוליוודיים שההשפעות הנוצריות מאוד ניכרות. גם סרטי כתות לא עוסקים באמונה כאם כל הרוע, אלא באמונה במשיח שקר כאם כל הרוע.
בהוליווד יש הרבה אינדיבידואליסטים
בימינו, דת אמורה להיות קטע של בחירה אישית ורציונלית. אין משהו שמאיים על זה יותר מאשר קבוצות שמשחקות עם התת-מודע של אנשים (שטיפת מוח) ושיש בהן ציווים חברתיים שהעונש על חריגה מהם הוא מוות / עינוי.
כתות הן פשוט bogeyman שמצייר תמונת ראי יפה של האידיאל שאנחנו מאמינים בו כיום. כן, קצת כמו זומבים, אבל – לכאורה – יותר ריאלי.
אבל למה דווקא עכשיו?
אני מסכים עם הניתוח, אבל אני רק לא בטוח למה לפתע עכשיו הכל מבעבע – הרי לכאורה האינדיבידואליזם של הוליווד הוא לא משהו חדש. או שאני טועה?
מגננה? פרנויה?
אני לא יודע, באמת. כל הנושא הזה חזר לכותרות אחרי כמעט עשרים שנה של שקט, ובכל העולם (ישראל הייתה מהמקומות הראשונים). השאלה היא לא למה הוא חזר בתרבות הפופולרית, אלא למה הוא חזר בשיח הפופולרי בכלל – מצבם של חברי תנועות דתיות חדשות ברוסיה וסין לא היה גרוע כל-כך עשרות שנים, למשל.
נדמה לי שבארה"ב, האינדיבידואליזם עבר – לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה – לשלב אנטי-ממסדי ופרנואידי מאוד. לא לחינם טראמפ עלה לשלטון יחד עם הגאות בתיאוריות על deep state, כדור הארץ השטוח (איך אפשר להגיד את זה בעברית בלי שזה יהיה פרדוקס?), חיסונים, preppers: כל אלו מבטאים חשד עמוק בממסד ובידע חיצוני, והסתמכות רק על חוויות וחשיבה של הפרט ושל הקהילה שלו.
איך כל זה קשור לכתות? אני לא בטוח שזה קשור. משהו בחשדנות העצומה שנוטפת מכל הסרטים והסדרות הללו מריח לי מאותה המשפחה, אבל מצד שני, כתות לא מוצגות כזרועות של הממסד. אולי מנהיג הכת מסמל את הממסד? אולי זו בכלל תגובת נגד של הוליווד, שרומזת שצורת החשיבה הדתית-כתית הזו היא מאפיין של הימין? ואולי, כאמור, זה משהו אחר לגמרי.
מה זה חישמולטורים?
מה זה חישמולטורים?
כינוי סלנג לאתאיסטים מסוג מסוים
הדוגמא הכי בולטת היא עמודי פייסבוק כמו "האתאיסט החזיר" או כל מיני כאלה.
הגיגים
הטריילר ל"גב האומה" מזכיר קצת את העלילה של קץ הילדות של ארתור סי קלארק…בלי ספויילרים
ולגבי הסרטים של נטפליקס…מה יהיה? תמיד הם נראים כאילו השקיעו ממש ממש הרבה ב….סרט גמר של סטודנטים לקולנוע.
תמיד חסר איזה ניצב או פריט תפאורה או פשוט נפח במה כדי לגרום לצופה להרגיש שזה גדול מהחיים כמו שסרט צריך להיות…זה היה ככה בbright ובעוד סרטים כושלים שלהם (ההוא עם פורטמן).
צריכים ללמוד מהילדים הגדולים איך עושים את זה כנראה.
אזכיר לך שאפס ביחסי אנוש ולא פה לא שם
היו שניהם הרחבות של סרטי גמר של סטודנטיות, והיו מצויינים.
אחת הבעיות עם נטפליקס, לפחות בסרט עם פורטמן ועוד כמה כושלים כמוהו, שהם רכשו את הסרטים *אחרי* שהחברה המקורית החליטה לא להפיץ אותם. אז מראש הם רכשו סרטים מועדים לפורענות. לא נראה לי שחברות הפקה היו מותרות בקלות על סרט שעבר בהצלחה יתרה את מבחני הקהל הראשוניים.
בנטפליקס יצא דווקא אתמול סרט חדש שסיקרן אותי, ומתאים לצפיית כיפור: המלאך (אשרף מרואן). הבמאי הוא אריאל ורומן, לא מכירה, אבל הוא ישראלי-אמריקאי ויש בקאסט גם ישראלים. בינתיים ראיתי שבכל העיתונים הישראלים שהתיחסו אליו הוא קיבל ביקורות פושרות מינוס. מבוסס על ספר שמבוסס על הסיפור האמיתי של מצרי שהיה די בכיר בממשל, ריגל עבור ישראל והזהיר לגבי מלחמת יום כיפור. כניראה שהסיפור האמיתי אמיתי של האיש קצת יותר מורכב ממה שהספר-סרט מתעתד לספר, בישראל הניחו (ועדיין אנשים חשובים מניחים) שהוא בכלל היה מרגל כפול ולא בצד שלנו, במצרים לא ממש אהבו את האיש שריגל עבור האויב.
לכל הצופים בחג, שמבואסים משירותי הVOD שמושתקים, יום כיפור זו הזדמנות טובה לנסות את החודש בחינם בנטפליקס. :)
כיפור חילוני שמח למי שנהנה מהיום, וצום מועיל/חתימה טובה למי שחוגג אותו לפי המסורת היהודית.
אחד הסרטים שכנראה ידברו עליהם הרבה בשנה הקרובה
Black 47, דרמה היסטורית שבנויה יותר כמו מותחן או מערבון על תקופת הרעב באירלנד, הפכה ללהיט במדינה:
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-1.6489812
הביקורות, בינתיים, חצויות עם נטייה לכיוון החיובי, למרות שכרגע אין הרבה מהן:
https://www.rottentomatoes.com/m/black_47
והנה הטריילר:
https://www.youtube.com/watch?v=6znv9iBGX6w
אני עדיין לא משוכנע לגבי הסרט
אבל הוא יצא עכשיו לרשת, אז יהיה אפשר להרהר בעניין יחדיו.
זמין בנטפליקס?
(ל"ת)
באמאזון, לפי מה שאני רואה.
אז ראיתי
סרט מצוין. לא מפתיע מדי, אבל מספיק אינטנסיבי כדי לפצות על העובדה הזו. המסגרת העלילתית בסיסית ואפילו פרימיטיבית: הגיבור, פיני (ג'יימס פרצ'וויל) הוא חייל אירי ששב הביתה אחרי שירות צבאי ארוך ומסוכן באחת הקולוניות הבריטיות. הוא מגלה שאין לו באמת לאן לחזור: השנים הן שנות הרעב הגדול שתקף את אירלנד בשנות ה-40 של המאה ה-19, וכמעט כל המשפחה שלו נספתה ברעב הזה. כשהוא צופה איך נציגי השלטון הבריטי באי מחסלים את מה שנשאר מהמשפחה שלו, הוא יוצא לנקום. כדי לעצור אותו, הצבא הבריטי מגייס בכח את האנה (הוגו וויבינג), חבר-לנשק של פיני מאותה יחידה, שיצא מהשירות הצבאי הלום-קרב ואלכוהוליסט.
ההייפ תיאר את הסרט כמערבון שמתרחש באירלנד, והמסגרת העלילתית אכן מתכתבת עם מערבונים (ופרצ'וויל מזכיר קצת, בהופעה השקטה שלו, את קלינט איסטווד), אבל התחושה שהסרט מעביר היא קצת שונה. לרוב, ברגע שהגיבור עומד להוציא לפועל עוד שלב בנקמה האלימה שלו, הסרט חותך לסצנה הבאה, מבלי לתת לצופים לשאוב הנאה ממה שהולך – אלימות, הסרט אומר לנו, היא טרגדיה, לא בידור (אם כי בסצנות השיא לקראת סוף הסרט הבמאי מרשה לעצמו להשתולל קצת עם רצף סצנות בסגנון ג'ון-וו). וכך הצופים עוקבים אחר סרט-מרדף שמרתק לא בגלל השאלה האם יצליחו לתפוס את הגיבור או לא, אלא בגלל אווירת הייאוש הכללית שעולה ממנו.
האווירה הזו מועברת נהדר, דרך הצילום והנופים של אירלנד, כשהתפאורה היא לרוב מינימליסטית – בתי-אבן עלובים מפוזרים בדלילות על פני אדמות טרשים בגוון אפרורי. זה נראה מוכר ולא במקרה – ל-"משחקי הכס", בסצנות שמתרחשות בצפון, יש מראה כמעט זהה (ככל שהצלחתי לברר, שתי ההפקות לא חלקו אנשי צוות, אבל אני יותר ממשוכנע שהן חלקו אתרי צילום).
אטרקציה נוספת היא השחקנים. פרצ'וויל, כאמור, משכנע מאוד בתור הנוקם השקט והקטלני. סטיבן ריאה, שקופץ לתפקיד משנה לקראת אמצע הסרט, מצוין. אבל מעל כולם ניצב הוגו וויבינג. תשכחו מהסוכן סמית, או מאלרונד, או מהגולגולת האדומה או ממגהטרון (מישהו אשכרה זוכר אותו בתור מגהטרון? אללה ירחמו). התפקיד שלו בסרט הזה הוא תפקיד חייו. אדם עייף ומובס, שראה מספיק אלימות בחייו ונגרר בניגוד לרצונו, לעוד מעגל דמים. ויבינג מגלם אותו בצורה הכי שוברת-לב שניתן להעלות על הדעת.
הסרט לא מושלם לגמרי – כאמור, התסריט היה יכול להכיל איזה טוויסט או שניים שהיו הופכים את הסיפור לקצת פחות צפוי – אבל גם כמו שהוא, הוא מצוין.
"הוק" יצא לפני רבע מאה, והוא היה נהדר.
מאז ספילברג הספיק לזכות בשני אוסקרים ולין מנואל מירנדה הספיק לכתוב את המילטון ולזכות בערך בכל פרס אפשרי מלבד אולי הנובל, האוסקר והאופיר. "2 מרי 2 פופינס" נראה פשוט קסום.
בקשר למרי פופינס הראשון,
הוא גם יצא באותה שנה עם סרט של פו הדב ("פו הדב ויום הרוח", סרטון קצר ששולב בסרט המלא משנת 1977) אבל הפו הזה לא ניסה להיות "הוק" בעצמו גם כן. זה נראה שלמחלקת הלייב-אקשן של דיסני יש שני תסריטים: טויטה ראשונית של "הוק" ומשהו על ילדה שנכנסת לעולם קסום וצריכה להציל אותו מ… משהו. בלי שום קשר, "מפצח האגוזים וארבע הממלכות" מגיע בעוד כחודש וחצי לקולנוע.
תיקון טעות:
מרי פופינס יצא ב-64, יום הרוח ב-68. זה לא משנה את הטענה שלי.
טענה קצת קשוחה
אין ספק שהמחלקה של דיסני חוזרים אל המקומות האלה אבל "חברי הדרקון אליוט", "סינדרלה", "היפה והחיה" ו"ספר הג'ונגל" (תהיה דעתכם עליהם אשר תהיה) לא נופלים למקומות האלה.
אני פחות מדבר על הרימייקים
אלו משתמשים בדר"כ בעלילה המקורית כמו שהיא עם מינימום שינויים; כשהם מנסים לעשות משהו "מקורי" הם נופלים ברוב המקרים לאחד משני הטרופים האלו…
אוף טופיק- ספייס ג'אם 2
ספייס ג'אם 2 הולך לקרות עם לברון ועם ריאן קוגלר כמפיק
https://www.hollywoodreporter.com/heat-vision/ryan-coogler-produce-lebron-james-space-jam-sequel-1145386?utm_source=twitter&utm_source=t.co&utm_medium=referral
פריט מידע מוזר לגבי "Captive State"
אחד מהשחקנים הראשיים שבו עלה לכותרות בימים האחרונים בגלל שאמינם הרג אותו. כלומר, מטאפורית.
"משין גאן קלי" משחק בסרט הנ"ל, ולאחר שאמינם כתב עליו שיר באלבומו החדש, הראפר הוציא שיר משל עצמו, ובתגובה לכך אמינם פשוט קילל לו את הצורה ב"Killshot".
דילגת על ההתחלה
זה מוזר, לפני די הרבה שנים הבחור הזה, שעוד היה סתם אדם ממוצע שרוצה להיות ראפר, החליט שהדרך הכי טובה להחמיא לאמינם תהיה לפרסם משהו בוטה על הבת שלו שהיתה אז טינאייג'רית.
אמינם לא קיבל את זה כל כך טוב, פעם נתקלתי בזה בתור פריט טריוויה על אמינם (הוא מחק את הקריירה של ראפר מתחיל ש…) קצת מוזר לגלות שהבחור לא נעלם, והריב עדיין ממשיך.
גם עצוב, ומדגים מה הבעיה בהסברה על הטרדה מינית ברמת ה"לבת שלך/לאמא שלך/לאחות שלך/לסבתא שלך היית רוצה שידברו ככה?!". כל הריב הזה מאוד מיצג תפיסה של נשים כרכוש, אם זו ההרמה לאמינם דרך הערות על הגוף של הבת שלו, או הפיכת כל הדבר הזה לקרב על כבוד כי "היא הבת שלי". בלעעע אחד גדול.
טוב, כן
ראפ זה.. לא ז'אנר מדהים בכל הנוגע לכבוד לנשים. כלומר, מוזיקה פופולרית בכלליות זה לא ז'אנר מדהים בכל הנוגע לכבוד לנשים, אבל ראפ נראה כאילו הוא ממש מנסה להיות התלמיד המצטיין בנושא.
לא משנה כלום מהטיעון שלך, אבל רוב הסיכויים שכל היריבות הזאת היא פייק ונועדה לשיווק האלבומים החדשים שלהם.
(ל"ת)
מבאס, אני מחבבת את אמינם וכל פעם כזו הוא קצת הורג אותי
(ל"ת)
יש מקור כלשהו לטענה כזאת?
כי ספציפית אמינם היה בכמה קרבות ראפ כאלה שחיסלו קריירות של אנשים במחי משפטים, אז לא נראה לי שהייתי פונה דווקא אליו כדי לתמרץ מכירת אלבומים (כאשר כמובן שאמינם לא צריך את משין גאן קלי בשביל דבר כזה. היית אומר לי ליל' יאטי או משהו – אולי).
אם אני לא טועה המפיק ושותף הכתיבה של השירים עובד עם שני האומנים. התוצאות הראשונות בגוגל מדברות על זה כשמחפשים את שמות האמנים.
(ל"ת)
קראתי. לא לחלוטין השתכנעתי
לא שולל כאפשרות, אבל לא הוכחה ניצחת לדבר. (קרדיט של מפיק יכול לבוא בגלל המון דברים. חלק מהתיאוריות גם מדברות על כך שמדובר על כך שהשתמשו באותו קצב רק בהפוך, ולכן מחשש לתביעה פשוט נתנו לו קרדיט).
הוא לא נכנס רק בו בשיר האחרון, אלא גם בשון קומבס (תסלחו לי, אני כבר לא מבינה איך קוראים לו בנגזרות הפ"ד השונות אז הלכתי למקורות)
הוא חיסל למישהו נוסף קריירה? לדעתי הסיפור היחיד על חיסול קריירה הוא של הבלונדי הזה, ומסתבר שהיא לא מחוסלת ולא נעליים.
היו לו כל מיני סגירות חשבונות, אבל למען האמת כל הקטע הזה של להכנס אחד בשני בשירים הפך בשנים האחרונות למקצוע של זמרים. לפעמים נדמה לי שהם מקנאים שהם לא חלק מתרבות הריאליטי, וזו הדרך שלהם להשתלב בה גם.
אמינם די העיר מהמתים ריב בן כמה שנים שהביא לו המון טראפיק, אני לא יודעת כמה הוא היה מצליח בלי זה. הוא בכל זאת שייך לדור אחר, כשהוא פרץ לעולמינו הייתי חצי מגילי היום.
לא יודע לגבי "בשנים האחרונות"
לא, אחדד: לא יודע לגבי במוזיקה הכללית בשנים האחרונות. בראפ, זה דבר בערך מהרגע שהז'אנר הומצא. קרבות הקייטי פרי-טיילור סוויפט או מה שזה לא יהיה… לא מספיק מבין בדבר ובהיסטורית הפופ כדי לשפוט בנושא.
בנוגע לאמנים שהוא חיסל, אפשר לייחס לו חלק מההיעלמות של ג'א רול (ביחד עם 50 סנט) והוא ככל הנראה האחראי הבלעדי להיעלמות של בנזינו.
האלבום האחרון שלו די הצליח (למראית עין) גם בלי הריב הזה, אבל אין ספק שהשיר הזה הקפיץ את המודעות בכמה רמות.
50 סנט מחוסל? לא ידעתי
כאן המקום להתוודות שאני לא באמת שומעת ראפ אמריקאי מאז שאני לא תיכוניסטית, שזה ממש תחילת שנות האלפיים. נעצבתי לא מזמן לגלות שבאסטה ריימס הוריד את הראסטות ותנועות הנינג'ה, ולא באמת יצא לי להשקיע כסף או אנרגית שמיעה בראפ של השנים האחרונות. אמינם הוא קצת אחר, כי הוא עדיין עד כדי כך מצליח, ומידי פעם אני שומעת אותו ברדיו או נתקלת ביו טיוב.
גוגל מספר שאם כבר, אז אמינם הציל את הקריירה של 50 סנט כשהחתים אותו לחוזה הקלטות, אחרי שהעיפו אותו מהחבורה של קומבס ושות.
אין לי מושג מי זה ג'א הזה, לא הצלחתי למצוא מידע מתומצת מספיק. על בנזינו היה כתוב (בעברית, התעצלתי) שהוא יותר מפורסם כי היה כתב חשוב בסצינה של הראפ, אבל אף פעם לא ממש הצליח כראפר.
לדעתי אמינם חכם מספיק כדי להכניס את הריבים האלו כל פעם עם מישהו רלוונטי, כמו ראפר שאף אחד לא מכיר, אבל יככב בסרט חדש, אז הוא כניראה כן רלוונטי. (מה זה השם האינפנטילי הזה קיל-שוט? הוא חושב שהוא נבל קומיקס או משהו?)
דעתי הרחבה יותר, שזו פרקטיקה אינפנטילית. ברמת הראפ, מהמעט שאני מבינה בז'אנר, הפוזה של הגנגסטרים זו הצגה גדולה וחסרת משמעות. הרי רובם לא גנגסטרים, אלא של אנשים מאוד עשירים שעושים בכאילו. גם הבאטלים זה בולשיט, אלו לא מלחמות ואילתורים שמעידים על כישרון, זה לא שבהופעה אתה מקבל אילתורי שורות ועניינים, הכל כתוב ומוקלט מראש. הבאטלים והרפרנסים האלו משרתים אותם, תראה כמה רעש על כלום יש עכשיו.
ומה שמחרפן אותי, שהפוזה הזו זולגת גם למוזיקה פופולרית אחרת, גם שם זה פשוט מטומטם.
לא 50 סנט, ג'א רול הוא המחוסל (ו50 סנט עזר לחסל אותו, או אולי בעיקר חיסל אותו)
לגבי קרבות ראפ: לא מסכים, אבל שבת דוחקת, אז אני אנסה להרחיב בצאתה.
הבנתי (הגיוני, לא מכירה אותו) שבת שלום
(ל"ת)
אז תני לי להבין את זה ישר
בתור פמיניסטית שמתנגדת נחרצות לאלימות נגד נשים, את מחבבת את אמינם? להזכירך, אנחנו מדברים על האמן שכתב והקליט את "'97 בוני וקלייד", "קים" ו-"Same Song & Dance".
אתה באמת רוצה להכנס לשיחה הזו?
אני לא ממש, בקצרה: אני לא קונה את התוצרים שלו. כן, יש לי בעיה עם האופן שהוא מתנסח, יחד עם זאת לזכותו יאמר שהוא התיחס לדברים בכמה ראיונות והפריד בין השפה לבין העמדות שלו (והיה מאוד ברור). יותר מהכל, הוא נקשר אצלי בזכרונות מאוד ספציפיים משנות הנעורים באופן מאוד חיובי. כמו שגם זוהר ארגוב האנס נקשר אצלי בזכרונות ספציפיים חיוביים. יש מעט מאוד שליטה על זכרונות, להבדיל מבחירות.
זוהר ארגוב אולי אנס (זאת הפעם הראשונה שאני שומע על זה)
אבל מעולם לא כתב שירים על אלימות ואונס מחרידים נגד נשים, ובעיקר על נשים שנמצאות בעין הציבורית, כמו אמינם ו-D12. גם אני מחבב את אמינם, סליחה לא מחבב, אוהב מאוד. גם לי הוא עושה נוסטלגיה לתיכון, והאלבומים שלו (הטובים, מ-1999-2009) עונים על ההגדרה של ״עובר את הגבול פעמיים״, במובן של, זה כל-כך גס ומגעיל ומזעזע שזה כבר נעשה מצחיק וכיפי. כמובן שלשיר על עצמך אונס ורוצח את אשתך זה הרבה פחות חמור מלעשות את זה בפועל, אבל גם אשתו וגם אימא שלו סבלו מאוד מהשירים שלו עליהן, ועצם זה שהבת שלו היא האישה היחידה בחייו שהיא טאבו מוחלט בטקסטים שלו בעייתית בפני עצמה. אני בטח לא אקרא לאף אחד להחרים את המוזיקה שלו כי אני בעצמי נהנה ממנה, אבל #MeToo בהחלט הופכת חצי מהחומרים שלו ללא רלוונטיים (והבחירות המסחריות שלו מאז הדואט עם ריהאנה את החצי השני.)
Move along, nothing to see here...
(ל"ת)
גם הבת המאומצת היא טאבו
בסך הכל אפשר בקלות להפריד בין הטקסטים שלו לבין סיפור החיים שלו.
ב"עידן הmetoo" אני לא מתה על השם, אבל בסדר, תפס, הרעיון הוא לא לצאת נגד טקסטים של אנשים אלא נגד פעולות של אנשים. אמינם לא היחיד שכתב טקסטים מגעילים, להבדיל מאחרים הוא רחוק שנות אור מליפול לקטגוריה של מה שמפריע ל"הפמיניסטיות". (אנסים, מטרידנים, דכאני נשים לסוגיהם). לפחות עד היום לא עלו נגדו שום תלונות על התנהגות לא הולמת. גם בענייני להטבים וגזענות הוא התבטא בראיונות באופן שלא משתמש ל2 פנים (תומך בנישואים חד מיניים למשל)
להבדיל, יש לי לא מעט מוזיקה של לד זפלין (כל מה שיצא), והם לא רק התהדרו בטקסטים מיזוגניים להחריד, אלא ג'ימי פייג' נקשר גם בכמה סיפורים שאף פעם לא עולים בקונטקסט של מי טו, אך לחלוטין שייכים לשם (ונדמה לי שהוא היה המקור לסיפורים)
זוהר ארגוב ישב בכלא על אונס לפני שהתפרסם.
איך הגענו להסכמה בדיון כל-כך מהר, הלך כל הכיף.
הדבר היחיד שעצוב לי בנושא אמינם הוא שעכשיו מוזיקלית הוא כבר לא רלוונטי לכלום, עוד לפני הטקסטים. את קמיקזה אין לי שום חשק בכלל לבדוק, זאת בניגוד למופע של אמינם אותו פספסתי לגמרי בזמן אמת ובתקופה האחרונה אני רק חוזר אליו שוב ושוב.
וגם - באמת לא מפריעות לך תופעות מזעזעות כמו פנפיקים על אונס והתעללות בידועניות?
(ל"ת)
לא אענה בשם אחרים
אבל וואלה, זה שיש אלימות באמנות (וסיפורת, כמו קולנוע, היא אמנות) זה אולי בעייתי כשזה מוצג כנורמטיבי או ראוי להערצה בתקשורת המונים (ראה טרופ גיבור האקשן שטובח ברעים); סיפורת שנועדה מראש לקהל נישה והחשיפה שלה מינימלית והרבה פעמים מציגה דווקא את ההתמודדות של קרבנות האלימות (פנפיקים) לא מפריעה לי בצורה שמתקרבת בכלל לפגיעה ב, אתה יודע, אנשים אמיתיים.
ואפילו אעז לומר שאם כל הדחפים האלימים של אנשים היו מתבטאים בשירה, מוזיקה, סיפורת וסרטים, זה היה פורקן בריא בהרבה מחפינות וחשיפות לא רצויות.
כן, סובלימציה היא דבר חשוב.
וברור שעדיף לפנטז על אונס והשפלה מאשר לאנוס ולהשפיל במציאות, להרבה נשים יש פנטזיות כאלה וזה לא אומר שהן רוצות להיאנס ולהיות מושפלות, אחרת חמישים גוונים של אפור לא הייתה סדרה כל-כך מצליחה. מה שכן, גיבור הפעולה שטובח באנשים רעים שמגיע להם למות (נניח, מישהו כמו דקסטר) זאת מוסכמה שונה לגמרי מאתרים של פורנוגרפיה כתובה שמתענגים על ספרות מעריצים שמציבה במרכזה סלבריטאיות (כלומר, נשים אמיתיות וקיימות ולא דמויות פיקטיביות) במצבים של אונס, אלימות, השפלה, זנות בכפייה, עינויים, סימום וסחר בנשים. רבים מהפנפיקים האלה הם גם גזעניים ואנטי-פמיניסטיים במובהק, ורובם גם מציגים את מעשי האונס כמשהו שנשים מתנגדות לו מילולית אבל נהנות ממנו גופנית. רק המחשבה על סלבריטאית שתגיע במקרה לסיפור כזה בו היא מככבת מעוררת אצלי טריגרים וטראומות, ואני גבר שמעולם לא הותקף מינית. אם הסיפורים האלה הם לא תרבות האונס אז אני לא יודע מה כן.
קרבות ראפ זה לא קרבות גנסטה ראפ
אז, הסיבה העיקרית שאני מחבב קרבות ראפ היא לא בגלל שמדובר בהתרברבות "מי יותר גנגסטה" שכמו שאת אומרת, סופה להיות מזויפת, אלא בגלל שמדובר בפירוק הפרסונה של הדמות שתהיה, לחיצה על הנקודות החלשות שלה, ועשיית כל זה תוך כדי פיוט לירי שהופך בדיחת "אתה טיפש" ל"אתה לא יכול להוציא מים ממגף גם אם היו הוראות על העקב". כלומר, כבודו של Hit Em Up במקומו (שיר נפלא) אבל בסופו של דבר הוא בדיוק מה שאת מתארת – התרברבות גנגסטרית ריקה מתוכן ולא מאוד מעניינת שעלתה לנו בחיי שני אמנים נהדרים (וגם, לעזאזל עם זה, שיר נפלא כשאתה במצב רוח הנכון. פשוט נפלא.)
לעומת זאת בוא ניקח את Ether. השיר הזה לא אומר לג'יי זי "שיואו שיואו שמע אני אפרק לך את הצורה" אלא עושה את זה במקום עם המילים שלו – הוא מפרק את הפרסונה הציבורית שלו, מראה על החורים שבה, קורא לו הומו מלא פעמים בצורה מיותרת (כי מה זה ראפ בלי מלא מלא הומופוביה?), אבל יותר חשוב מזה: מוציא את האוייר מכל מה שג'יי זי ניסה לבנות את עצמו, וכל זה בחריזה ובשנינות עליונה.
עכשיו, להגיד שכל הקרבות ראפ ברמה הזאת? רחוק מכך. רוב השירים לא מאוד מעניינים אותי, אבל זה גם כמובן תלוי היכרות עם הנפשות הפועלות ומערך הכוחות ביניהם. לא היה לי ממש אכפת מהשירים של דרייק ופושא-טי כי פשוט.. לא אכפת לי מדרייק ופושא-טי. גם ממשין גאן קלי לא מאוד אכפת לי, והמקרה הזה מאוד מוזר כי באמת כמו שאמינם אומר – נראה שהוא הביא לבחור קריירה רק בשביל להרוס אותה, אבל אמינם תמיד יודע לקרוע בן אדם לגזרים מילולית בצורה מעניינת.
בקיצור, אני לא חושב שיש משהו בז'אנר שמחייב להיות "במקום". כן, במקום זה יותר מרשים (מדי פעם), אבל באולפן זה נותן לך הזדמנות לשייף את הדברים. גם נואמים מוכשרים שיכולים לדבר מהלב ולשלהב קהל בכל מקום מעדיפים לכתוב נאומים (או, שיכתבו בשבילם).
קוראים לו מאשין גאן קלי
קילשוט זה השם של הדיסטראק שאמינם הוציא בתגובה לrap devil שזה הדיסטראק שמאשין גאן קלי הוציא בתגובה לשיר מהאלבום החדש של שאמינם שבו הוא מקלל ו"סוגר חשבונות" עם הרבה מאוד ראפרים, ביניהם גם מאשין גאן קלי.
וכן, גם מאשין גאן קלי זה שם מגוחך, וכן, כל הפרקטיקה הזאת היא מגוחכת, מאז ומתמיד והיום הרבה יותר, בעיקר כי ההיפ הופ שינה את הכיוון והגנסטה-ראפ שהיה נפוץ בשנות ה90 ותחילת שנות האלפיים כבר לא מאוד פופלרי.
גוד דאמיט, הם התחילו להתערבב לי
(זה הגיל, והחום וכאלה) גם מאשין גאן (קלי) מתאים לשאלה שלי: מה לעזעזל עובר עליהם עם הכינויים האינפנטיליים האלו?
הרי אחרי שנה הם פתאום מורידים כלב אחד, או עושים כל כך הרבה החלפות שאי אפשר יותר להתיחס ברצינות לכינוי הלא רציני מלכתחילה (פאף/פי/פ. דאדי/דידי/די).
הפיוד באמת מרגיש מלאכותי, במיוחד לעומת הפיוד המתוקשר האחרון שהיה.
(ל"ת)
עוף טופיק
למה קווין פייגי גזה חסן ומסתפק ב3. למה שלא יהיה איירון מן 4 תור 4 קאפ 4 או אפילו דוקטור סטריינג או אנטמן 4. לא מובן , עם ההצלחה הרבה של יקום מארוול חייב להיות תקצי לכותר נוסף בסדרת סרטי איירון מן.
ועוד אוף טופיק
למישהו יש מידע לגבי הסרט הבא של ספייק גונז. ומה הוא עשה ב5 שנים מאז היא?
לפי מה שאני רואה: כלום.
(ל"ת)