אנשים עדיין שואלים אותי מדי פעם מה חשבתי על "עולם היורה". אוקיי, אני מודה, זה די מוזר שעל הסרט המצליח של השנה ואחד הסרטים המצליחים ביותר אי פעם לא התפרסמה ביקורת באתר. אם כי, למען האמת, הדעה שלי על "עולם היורה" לא נורא מעניינת או מיוחדת; אין איזה סוד גדול מאחורי ההיעדרות הזאת. פשוט – גם השנה, כמו בכל שנה, לא כתבתי ביקורות על כל הסרטים שראוי שיהיו עליהן ביקורות. לעולם אל תמדדו את חשיבותו של סרט לפי השאלה האם יש או אין לו ביקורת ב"עין הדג", כי נו באמת, על "הנסיך" יש פה ביקורת, ועל "עולם היורה" לא. מגוחך. יש סרטים שפשוט לא ראיתי, ויש אחרים שראיתי אבל לא הצלחתי לכתוב עליהם בזמן שהם עוד היו בבתי הקולנוע ועיניינו מישהו. השנה, נדמה לי, המצב היה דווקא טוב יחסית: כשעברתי על רשימת סרטי השנה לא מצאתי הרבה סיבות לתפוס את הראש ולקפוץ מגשר. ובכל זאת, יש כמה חורים גדולים ברשימה. אז, סליחה.
עולם היורה
אוקיי, אוקיי, הנה דעתי המפורטת על "עולם היורה": הוא כיף. יש בו סצינות אקשן דינוזאוריות מוצלחות. יש בו מחוות מגניבות לסרט המקורי. הוא גם מאוד טפשי, כמובן, ויש בו רגעים תסריטאיים שהם בין שגויים לביזאריים (כמו סצינת המוות האכזרית להדהים של דמות אקראית למדי), אבל בסך הכל, זה היה אחד הדברים היותר מהנים שהיו בקולנוע הקיץ. זהו. אין קונספירציה, אני לא קרוב משפחה של הבמאי ואף אחד לא קנה את שתיקתי בנוגע לסרט. פשוט, מסיבות אלו ואחרות שאני לא זוכר, לא הצלחתי לפרסם עליו ביקורת מיד כשהוא יצא, וקצת אחר-כך – כבר לא נראה שיש טעם: את כל מה שהיה לי לומר על הסרט כבר אמרו אחרים. התובנה המעניינת ביותר שלי עליו היתה ההקבלה בין האופן שבו הסרט מתייחס לפארקי שעשועים, אלה של פעם לעומת אלה של היום, לבין ההתפתחות של הסרטים הוליוודיים, ובפרט, אלה מתקופת "פארק היורה" לעומת אלה של עידן "עולם היורה". אבל גם זה לא היה מקורי במיוחד ויכולתם לקרוא את זה בהרבה ביקורות אחרות. חוץ מזה, אם מישהו היה מודיע לי מראש שזה הולך להיות הסרט הכי מצליח אבר, אולי הייתי משתדל יותר.
את לי לילה
אני ישן בלילה טוב עם הפספוס של "עולם היורה", אבל "את לי לילה" היא השמטה שבאמת מציקה לי. כי זה סרט שהייתי צריך לספר לכם עליו. כשיוצא סרט ישראלי ממש מצוין, וכזה שקצת נזנח – לא באשמתו, פשוט הוא יצא אחרי כמה להיטים ישראליים גדולים שגנבו לו את תשומת הלב – זה מתפקידי לדאוג שכמה שיותר אנשים ילכו לראות אותו, וזאת פאדיחה אם אני לא עושה את זה. אז במקרה שפספסתם: "את לי לילה", הסרט הראשון של אסף קורמן, הוא לא רק הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי השנה – זה קצת מעליב להתייחס אליו בתוך הגן הסגור של הסרטים הישראליים, כאילו שמדובר בחינוך מיוחד. הוא מתעלה על תיאור העלילה היבשושי שלו (אישה אחת מגדלת את אחותה הפגועה מוחית) בעלילה קטנה וקומפקטית, בימוי מצוין, והכי חשוב, וואו, איזה משחק. אנשים שסובלים מפיגור, אוטיזם, סכיזופרניה ושאר ברגים לא מהודקים במח הם אמנם קלישאת אוסקרים, אבל תאמינו לי, אם דאנה איבגי היתה לוקחת את האוסקר לא הייתי משמיע צפצוף של מחאה. הסרט הזה גרם להרבה אנשים לשאול מי זאת השחקנית הזאת והאם היא באמת, נו, כזאת. אחרי שרואים אותה ככה, קשה מאוד לדמיין אותה אחרת. אבל השחקנית הזאת היא בכלל דאנה איבגי. ולא שללירון בן שלוש חסר.
הולכת רחוק
בערך כנ"ל: אמנם לא סרט ישראלי, אבל סרט שמאוד אהבתי, ולא סיפרתי על זה למספיק אנשים. וגם כאן, זה סיפור קטנצ'יק: ב"Wild" (אני לא מת על השם הישראלי) ריס וויתרספון יוצאת לטיול ארוך, ונזכרת בחיים שהובילו אותה אליו. אבל הסרט הזה מכניס אתכם לנעליים שלה – בחלקים שבהם יש לה נעליים – באופן נדיר. הוא ערוך כמו רצף אסוציאציות. אנשים שמדברים על "Into the Wild" בתור סרט מסע ושינוי חיים אולטימטיבי צריכים לראות את הסרט הזה כדי לראות איך עושים את זה באמת, ועם דמות ראשית הרבה פחות פוצית. זה שריס ווית'רספון הפסידה את האוסקר לג'וליאן מור ב"סרט שאתם לא זוכרים שבכלל יצא" זה חבל. העובדה שהסרט הזה לא קיבל את האוסקר על עריכה היא בדיחה.
הנסיך הקטן
זה לא סרט שאהבתי במיוחד, אבל זה סרט שהיה יכול להיות מאוד מעניין לדבר עליו. הנה העניין: הסרט הזה יפהפה. הוא למעשה מתייחס לספר "הנסיך הקטן" כהשראה בלבד, ובונה סביבו עלילה שלמה שונה לחלוטין. הוא משלב כמה סגנונות אנימציה, ומבצע את כולם נהדר. ובמשך הצפיה בסרט, הוא גם שכנע אותי להאמין בו. אבל… אם משקיעים בסרט אפילו קצת מחשבה מעבר לכך, מגלים ש"בעייתי" היא מילה עדינה עבורו. זה סרט ילדים, שהמסר הגלוי והברור שלו הוא שמוות זה סבבה והתאבדות זה אחלה. ממש ככה. חלק מזה היה גם בספר המקורי – והיה וואחד בעייתי כבר שם – אבל הסרט מדגיש ומכפיל את העסק. ואם זה לא מספיק, בתור סרט ילדים הוא גם קודר רצח, וכולל דברים שעלולים, אני חושש, להרגיז מאוד מאוד גם את מעריצי הספר. יש הרבה דרכים שבהן זה סרט נורא, ועדיין, הוא ממש יפה, ונורא תמים וחמוד באופן האינפנטילי במידה מסוכנת שלו. זה סרט הילדים שאני הכי ממליץ לראות בלי ילדים.
אני לא מאמין, אני רובוט?!
היתה לנו הקרנת עין הדג של הסרט הזה (והיה כיף!), אבל בעצם, לא יצא לי לדבר עליו באריכות. "אני לא מאמין, אני רובוט?!" הוא סרט שאני שמח שהוא קיים: עוד הוכחה שאפשר לעשות סרטים ישראליים שייראו שונה (במקרה הזה, מאוד מאוד שונה) מהשטאנץ הישראלי האפור, ויעסקו בנושאים מאוד לא "ישראליים". יש בו רובוטים, ובדיחות על רובוטים, ורפרנסים לאנימה ולאלף ואחד סרטי מדע בידיוני. הוא כיפי ויש בו בדיחות טובות,. וצחי גראד מלך. וזאת סיבה מספיקה לראות אותו. מצד שני, אני לא יכול שלא להתרגז קצת על כך שהסרט הזה לא טוב יותר. העבודה על האפקטים בסרט הזה היא מסובכת ולקחה שנים; חבל שלא הושקעה רמת עבודה דומה בתסריט. זה סרט שכל כך מרוצה מעצם העובדה שהוא קומדית מד"ב ישראלית עם רובוטים שהוא לא עוצר לשאול איזה מין סרט (קומדיה, מד"ב, ישראלי, עם רובוטים) הוא, ומה הוא מנסה להגיד בזה: העלילה היא מין משהו כללי ודי גנרי, אבל עם רובוטים. שלא תטעו, הוא ממש נחמד. אבל הוא היה יכול להיות נחמד יותר.
סיפורים פרועים
שישה סרטים קצרים, רובם בהחלט טובים, שלא ממש הבנתי את ההתלהבות רבתי סביבם.
הסרטים שלא ראיתי
פספסתי את "צ'אפי", ועל פי מה ששמעתי, לא ממש הפסדתי הרבה – מבחינת הסרט, אבל נשמע כאילו ביקורת משעשעת דווקא היתה יכולה לצאת מזה. עדיין לא ראיתי את "סיפור על אהבה וחושך", שנשמע לי בהתחלה כמו סרט שמתעניינים בו רק כי נטלי פורטמן, אבל עכשיו פתאום אנשים אומרים שהוא באמת טוב אז אולי אני אצטרך להשלים אותו. לא צפיתי ב"פיקסלים" וטוב לי. לא ראיתי את "Straight Outta Compton" כי אני לא אוהב ביוגרפיות מוזיקליות ולא מתעניין בהיפ-הופ. אז אתם אומרים שהוא מצוין? אחלה, יופי לכם. וגם גמר חתימה טובה והכל.
סולחים לך, יא אח
(ל"ת)
בנט מבקש פיצוי
על השימוש בפטנט שלו.
לגבי אני לא מאמין אני רובוט-
היה כדאי שיקחו עוד כמה שנים גם בעניין האפקטים, כי אמנם התסריט מאוד לא מהודק אבל זה לא הופך את האפקטים למושלמים. בעייני היה עדיף לעשות באותו הכסף סרט של 40 דקות שיהיה טוב באמת..
דורון - עולם היורה או הנוקמים 2?
נשמע שדי נהנת מעולם היורה, ושאין לך עליו יותר מדי דברים שלילים לומר (למעט שהוא טיפשי, ושכמובן התסריט לא יצירת מופת) – לעומת זאת על הנוקמים 2 דווקא היה לך כמות נכבדת של תלונות, אם כי רובם נשענו על ה"עומס", אז מעניין אותי עד כמה העומס והצפיפות פגעה לך בהנאה מהסרט.
אני חייב לציין...
שהרושם האישי שקיבלתי מהטור הוא לא חיובי במיוחד, ויד על הלב – אני קצת מאוכזב מהגישה.
א) משפט הסיום צרם לי מאוד – "אז אתם אומרים שהוא מצוין? אחלה, יופי לכם. וגם גמר חתימה טובה והכל" – אני יכול לחשוב על מספר משפטים אחרים אותם יכולת לכתוב, שלא היו מעבירים תחושת זלזול מופגן מסוג זה.
ב) בעניין הכללי של ביקורות חסרות – הגיוני שלא ייצא לך לראות את כל הסרטים שיוצאים בשנה מסויימת, וכמובן שעוד פחות הגיוני לכתוב על כולם ביקורות, אבל סרט כמו "עולם היורה" – אחד הסרטים המצופים של הקיץ, סרט שאתה פירסמת עליו מספר כתבות, שאנשים רבים חיכו לו – היה חייב לקבל ביקורת, גם אם בשלב מאוחר יותר. הרבה פעמים, מבחינתי, ההחלטה שלי לראות סרט מתבססת על ביקורות, ובפרט על הביקורות שלך. כמובן שאני יכול למצוא ביקורות באתרים אחרים, אבל אני מעדיף למצוא אותן פה, מכיוון שאני מאוד אוהב ומעריך את האתר הזה ורוצה לתמוך בו כמה שיותר.
לסיכום, אני מעריץ מושבע של עין הדג כבר שנים, ושמח בכל פעם שיוצאות ביקורות ושלל הפתעות אחרות, אבל הגישה בטור הנוכחי צרמה לי מאוד.
מקווה שתקבל את דעתי בהבנה ולא כתקיפה אישית או משהו בסגנון – מאוד מעריך את פועלך ומקווה ליהנות ממנו עוד בעתיד, כמה שרק אפשר.
שנה מצויינת!
טוב, ביקשתי סליחה, לא?
(ל"ת)
ובג'אז ותיפוף אתה מתעניין?
וואו
קורא שלך אמר לך שהוא מרגיש מצידך זלזול מופגן וזו התגובה שלך.
מרשים
היי
אני פחות או יותר הבנתי על מה אתה מדבר, אבל דווקא הטור הזה גרם לי לאהוב את רד יותר. את הגישה ה"פורמאלית" של ביקורות קולנוע\כתבות קולנוע משותפות כבר ראינו באלפי אתרים אחרים, ורד פיש תמיד שילב בינה לבין הפאן האישי. היום, אני מאמין שגולשי האתר, ורד פיש עצמו, כל כך מכירים את המערכת ומתחברים אליה, אפשר להגיד מבחינה "חברתית", שאפשר קצת ממש להנמיך את הפאן הפורמאלי וממש להתמקד בפאן האישי; ולרד פיש יש את הכישרון שלמרות שהכתיבה אישית או "בלוגרית" עדיין היא תהיה מעניינת ולא שטחית. שים לב, על כל סרט כאן מפורט מדוע הוא טוב\לא טוב, עם סיבות הגיוניות שכל צופה רנדומלי יוכל להתחבר אליהן. זה מה שחשוב.
מאוד אהבתי את הכתבה. :)
אחלה טור
כמו "ביקורת בשורה", אבל יותר משורה. אם יש לך סבלנות היה נחמד לקרוא גם 4-5 שורות מדי פעם בדפי סרט ;)
אה ולגבי "סיפורים פרועים" אתה כמובן טועה ומדובר בסרט כיפי ומבדר ונהדר.
מאוד מחבב את הפינה הזאת
"עולם היורה" – יש בסרט כמה רגעים נחמדים (אני ממש צחקתי במוות של הדמות האקראית), אבל בגדול הוא מיותר וממוחזר. אני כן חושב שהגיע לו דו"חקו, על ההצלחה המטופרת ולא-מוצדקת-בעליל שלו בקופות, והוא קיבל כזה. עם זה שהוא לא קיבל ביקורת אין לי בעיה. הוא בטח שלא היה "חייב" לקבל אחת, כמו שדרשו מעלי (פססט, אף אחד לא חייב לך כלום).
"את לי לילה" – מצטרף לשבחים. בהחלט הסרט הישראלי הטוב של השנה. ודאנה איבגי מדהימה.
"צ'אפי" – אני לא אומר שפספסת הרבה, אבל כן אהבתי אותו. יותר "מחוז 9" מאשר "אליסיום". והתסרוקת של יו ג'קמן שם היא אחד המבוכות הקולנועיות של השנה.
גם אני לא מעריץ של ביופיקס מוזיקליים או סופר את הימים ליציאה של האחד הבא, אבל אני חייב לומר שהשניים שראיתי השנה – "איימי" ו"קומפטון" – הם סרטים ממש טובים ומומלצים. ואני ממש לא בקיא במוזיקה של אף אחד מהם (אבל אחרי שאתה מנקה אולם 30 פעמים עם "Valerie" של איימי וויינהאוס ברקע, אתה לומד אותו בע"פ).
אה, ולמרות שכיפור כבר עבר, אני מרגיש מחוייב לשים את זה. נתראה שנה הבאה!
באמת אהבת את קומפטון?
חשבתי שהוא גרוע בקנה מידה אחר. אני כבר לא מדברת על הנסיון להטיל את האשמה על כל, אבל כל, דבר שלילי שקרה לקבוצה על המנג׳ר היהודי חובב הכסף והגנב-במופגן שלהם. אני מדברת בעיקר על דקות ארוכות שבהן לא קורה כלום שחשוב לנו לדעת; על העובדה שאין רגע אחד שבו מסבירים מה כל כך גדול, מהפכני ומיוחד בעבודות המוקדמות של ד״ר דרה (והן גדולות, מהפכניות ומיוחדות!); על חסרונו המוחלט של דיון מפוכח בערכים/התנהגויות שהקבוצה ביטאה (גנגסטה ראפ) והמחיר שהקהילה השחורה עצמה משלמת עליהם; ועל מעברים גסים וחסרי הסברים בין סצינה אחת לשניה.
בדיקה מהירה אחרי הצפיה המאכזבת בסרט הארוך מדי הזה העלתה שאייס קיוב היה מעורב בכתיבה (הבן שלו משחק אותו והוא נהדר שם, נקודת האור היחידה, פחות או יותר, בסרט). זה מסביר הרבה דברים – בעיקר את האנטישמיות הבוטה – אבל מצער שאף אחד לא טרח להגיד לו שהצגה עצמית באור חיובי בלבד היא לא דרך משכנעת או מעניינת במיוחד לספר סיפור.
בקיצור, אני עוד מחכה לסרט על לידתו של הגנגסטה ראפ. כי הרחצה בבריכת הצדקנות, האנטישמיות והרחמים העצמיים של אייס קיוב לא עשתה לי את זה.
אני חושב שיגיע הסרט הפרופר על טופאק וביגי יום אחד.
אם כי אני הרבה יותר מחכה לסרט פוטנציאלי על באדי קאונט.
אז את מחכה לסרט על אייס-טי בעצם? כי אז ואת ושנאוצר יכולים לשלב תקוות. NWA לא אבות הגנגסטה ראפ ולאו דווקא הלהקה הכי חשובה בו (אני חושב שהסכסוך של טופאק וביגי הוא היותר משפיע על היפ-הופ עד היום, אבל סובייקטיביות וכו'), הם בסך הכל עוד להקה בז'אנר.
לגבי האנטישמיות – לא יודע, אני בהחלט חושב שיש בו אנטישמיות מסוימת ואותי זה בעיקר קצת הצחיק כי אייס קיוב משוכנע לחלוטין שהוא לא נגוע בזה שברור שהוא כן קצת. אני חושב שיחסית למה שאפשר היה לעשות, ההצגה של המנהל סבירה וצריך לזכור שאין להכחיש שהמנהל הזה באמת היה קיים ודפק אותם.
אני חושב שיש כאן שאלה של ביצה ותרנגולת. כפי שאפשר לראות בסרט, ההערצה לאלימות וכלי נשק וסמים הייתה לפני המוזיקה ולא להיפך. NWA לא המציאו שום דבר – הם בסך הכל שיקפו מה שהם ראו סביבם. התפרקות התא המשפחתי הגרעיני, אלימות, כלי נשק, החפצה של נשים – כל זה היה כבר קודם. אולי הז'אנר קידם את זה, אבל הוא בטח לא המציא את זה.
משום מה קראתי את השורה הראשונה שלך "אז את מחכה לסרט על אי-טי בעצם",
ומאז ועד עכשיו לא יוצאת לי מהראש תמונה של חייזר שעושה היפ-הופ-פון-הום, יו!
סלחתי
היעדרות הביקורת על 'עולם היורה' הייתה די מוזרה אבל בהתחשב בכך שזה לא סרט שאפשר להגיד עליו דברים משמעותיים מלבד 'סרט קיץ כיפי' אז אפשר להבין את זה שלא הייתה ביקורת. גם אני מאוד נהנתי מהסרט הזה.
'את לי לילה' הוא אחד הסרטים הכי קשים לצפייה שראיתי (כולל 'משחקי שעשוע' המקורי). כמישהו שמכיר מקרוב את הנושא בו עוסק הסרט לא יכולתי להישאר אדיש למתרחש בסרט. על אף שזה סרט טוב, אני לא מוכן לראות אותו שנית גם אם ישלמו לי.
'הולכת רחוק' ממש טוב וזה הפתיע אותי כי 'מועדון הלקוחות של דאלאס' (הסרט הקודם של הבמאי) היה יבש ומשעמם והשאיר אותי תוהה איך הוא זכה בשני אוסקרים על משחק. ההתעלמות מ'הולכת רחוק' באוסקר הייתה מאוד מקוממת לדעתי.
'אלמא"ר' ו'סיפורים פרועים' היו מאוד כיפיים וצריך יותר סרטים כאלו בעולם. ל'אלמא"ר' יש המון בעיות (הוא קצר מדי והשחקנים לא מדהימים) אבל התוצאה הסופית ממש נהדרת.
את 'פיקסלים' גם אני פספסתי וטוב לי עם זה. את 'צ'אפי' גם לא ראיתי ולא מאוד דחוף לי להשלים (אני אסתפק ב'אקס מאכינה' בכול הקשור למד"ב חכם על רובוטים). 'סיפור על אהבה וחושך' הוא יצירת מופת הדורשת ראש פתוח ואהבה למדיום וליהדות ואת 'סטרייט אאוטה קומפטון' פספסתי אך אני רוצה מאוד לראות.
גמר חתימה טובה!
הפשיטה 2?
לא כתבת אפילו ביקורת דג ומאז ההקרנה בסינמטק חולון אני סקרן לדעת מה דעתך על הסרט.
האקשן עדיין אדיר,
העלילה מתמשכת יותר מדי וחלקים ממנה פשוט לא הבנתי, הראשון היה יותר טוב (כשב"יותר טוב" הכוונה היא ל"מתחרה רציני על תואר סרט האקשן הטוב ביותר אי פעם").
השקר הטוב
יותר אהבתי את "השקר הטוב" עם ריס וויתרספון מאשר את "Wild" ששעמם אותי קצת.
אהבתי את הטור!
נחמד לקבל ככה סיכום מקוצר על הדברים שהתפספסו בזמן אמת.
עולם היורה – ראיתי ואהבתי. סרט קיץ טוב וכיפי. יש קצת תחושה שבעקבות ההצלחה הקופתית המטורפת שלו יש לכמה אנשים צורך מסוים "לשים אותו במקום", כאילו כדי להבהיר כמה לא הגיע לו הכסף שהוא עשה, וזה קצת מטופש בעיני. אין הרבה מדי קשר בין מקוריות תסריטאית או בימוי וירטואוזי להצלחה קופתית, ואת זה תוכיח רשימת שוברי הקופות הגדולים ובעיקר הסרטים המעולים שנעדרים ממנה. ברור לי לגמרי איך הסרט הזה עשה את הכסף שהוא עשה – הוא סיפק להמוני אנשים מכל מאפיין דמוגרפי שעתיים של אקשן, כיף ונוסטלגיה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות, והוא עשה את זה מעולה.
Wild היה אחד הסרטים שהכי נהניתי מהם בשנה החולפת, ודאגתי שכל מי שקרוב אליי יראה אותו גם. השימוש של הסרט הזה בעריכה ובפסקול הוא פשוט גאוני. הדרך בה הסיפור נבנה בדרך לא לינארית עד שנוצרת תמונה שלמה של הדמות היא פשוט מרתקת. נהניתי ממנו מאוד והוא גרם לי להעריך מחדש את היכולות של ריס ווית'רספון. ואז כמובן בא הסרט שלה עם סופיה וורגרה (שאת שמו אני אפילו לא זוכרת) והרס את הרושם הטוב.
את יתר הסרטים ברשימה עוד לא ראיתי, חלקם מבחירה (צ'אפי, פיקסלים) וחלקם כי עוד לא יצא (את לי לילה, הנסיך הקטן, straight outta compton).
המוות של הדמות האקראית בעולם היורה הרס לי לחלוטין את הסרט.
דבר ראשון אני חייב להבהיר שבטח כמו רוב קוראי האתר, פארק היורה הראשון הוא בעיניי אחד מסרטי האקשן הכי טובים וכיפיים אי פעם, וכנראה הסרט שבזכותו אני כל כך אוהב קולנוע. דבר שני שאני חייב להבהיר היא שב99.99% מהמקרים אין לי בעיה עם מוות של דמויות בצורה אלימה. סרטי הפשיטה הם כנראה חלק מהסרטים הכי אהובים עליי אי פעם ואני חובב גדול של סרטי אימה ואקשן אלימים, וכמובן שמשחקי הכס. גם סרטי פארק היורה הקודמים לא חפו מאלימות ורצח אבל יש הבדל גדול בין הסרטים הקודמים לסרט החדש. ההבדל נטוע בסופו של דבר שסדרת פארק היורה הם סרטי אקשן יחסית בוגרים. נכון שבסרטים אנשים בורחים מדינוזאורים בפנטזיה גמורה ותמיד יש ילדים שאיכשהו כנגד כל הסיכויים נשארים בחיים. אבל לעומת הרבה סרטי אקשן, ברגע שהאקשן מתחיל אין יותר בדיחות וכולם לוקחים את העניין של רפטורים רוצחים ברצינות. בסרט החדש נראה שלמוות אין השלכות חוץ מלהראות כמה זה מגניב זה להאכל ע"י פטרודקטילים. דמויות מריצות בדיחות כאילו אנחנו נמצאים במערכון של הגשש ומתנשקות(!) בזמן שאנשים נאכלים מולם מול הפנים! הסרט מלא בקטעים מגוחכים ולא רציניים שפוגמים באווירת המתח והופכים את הסרט לסרט לכל המשפחה. ולכן גם הפריע לי הסיקווינס הארוך והמתעלעל בדמות האקראית. עוד הפעם אני חייב לציין שלרוב אין לי בעיות עם סצנות כאלה כמו בסרטי המסור או סרטי נקמה קוריאניים.אבל בסרט שלוקח את עצמו בקלילות היה לי נורא קשה להבין למה אני חייב לראות כמה דקות איך דמות שלא הגיע לה בכלל לסבול כזה מוות מזעזע רק בגלל שהבמאי חשב שזה מגניב (אני באמת חושב שזה המוות השני שהכי הפריע לי השנה, כמובן שהראשון היה במשחקי הכס אבל אפילו הסצנה הידועה מקינגסמן לא הפריעה לי בכלל)
הדמות של כריס מקנדלס היא אחת הדמויות הכי נוראיות בקולנוע (במובן של מוסר. לא במובן של כתיבה), באחד הסרטים שרק המחשבה עליו מעוררת בי כעס. דמות בעייתית נורא, שהסרט שעליו נותן לו את כל ההנחות בעולם ולא עוצר לשנייה לחשוב על כמה הוא דושבאג. וכן "דושבאג", "מנייאק להורים שלך" ו"מטומטם לחלוטין" זה לא "יוצא דופן" או "אניגמטי".
לא הזדהת עם שריל? בסדר. אבל להגיד שהיא "חסרת ייחוד" או "כל כך שטוחה"? מה שטוח בה? נרקמונית לשעבר במסע לשיקום עצמי שעוברת כל רגש אפשרי בין לבין. איפה השטוח? הדמות שלה משתנה לאורך הסרט ובניגוד לזוועה מ2007 הסרט גם בא בביקורת עם הדמות שלה ושואל אותה שאלות יותר קשות ומציג צדדים פחות יפים שלה.
לגבי העריכה – זה קצת מוזר מה שאתה אומר לי. הרי הסרט הוא לא סרט "עלילה". לא קורה בו כלום בפיתה. הסרט הוא המסע של שריל פנימה וחוצה. לכן הפלאשבקים כל כך חשובים. להגיד שהם מפריעים לרצף העלילתי, זה לזרוק חצי מהעלילה הזאת הצידה.
אני לא יודע אם אני חושב ש"הולכת רחוק" מיוחד או ייחודי. כנראה שיש עוד כמה וכמה סרטים דומים אליו בכמה וכמה מובנים. אבל זה לא הופך אותו לפחות נהדר.
ואני מצטער אם זה נשמע תוקפני כלפייך.
זה לא אמור להיות. פשוט… פשוט "אל תוך הטבע" הוא אחד הסרטים היחידים שעדיין מעוררים בי זעם.
תוכל אולי להרחיב ולהסביר למה?
הולכת רחוק אחלה של סרט, אבל גם אני הרגשתי שמפארים אותו יותר מדי.
לעומתו 'אל תוך הטבע' נשאר אצלי כ"כ הרבה זמן. יש לא מעט בעיות עם הדמות של כריס אבל הסרט ככולו נוגע בנקודות כ"כ טובות ואיך שהוא גם מצליח לעשות את זה בצורה מעולה.
לא הייתה ביקורת? הייתה ועוד איך. כל הסרט הציג רעיון מסוים של נער צעיר שלא חווה כלום בחייו וחושב שהוא יודע יותר טוב מכולם. (מזכיר לי דמויות רבות של מטיילים מהמציאות) ונכנס בו בשיא הכוח בצורה חריפה מצד אחד וטבעית ושקטה מצד שני. מה שמדהים בו שכ"כ הזדהיתי אותו ועם הרעיונות שלו וכ"כ הזדהיתי אם המסר שסתר הכל לחלוטין. הרי בסוף הוא זז, מה שרבים לא עושים ומה שהופך אותו אולי ל'מנייאק כלפי ההורים שלו'.
ככל שפיארו את הבחור, אי אפשר להגיד שמשהו ממעשיו היה נכון (גם אם מניעיו נכונים) עובדה. הסוף. והכל פשוט כ"כ יפה כי הטבע למרות הסכנות פשוט נורא יפה וממכר. ולהצליח להתגבר על זה זאת בדיוק הנקודה.
אני מאוד אשמח אם תרחיב.
"הסוף" הוא בדיוק המשך של הפאר. "תראו אותו" אומר הסרט, בקול מתנשא למדי "הוא הלך עם האמת שלו עד הסוף! איזה אמיץ הוא. אמיץ וראוי להערכה."
אבל לא הוא לא. והסרט הזה והסיפור בכלליות והקאלט הקטנה שנוצרה סביבו זה מסוכן לחלוטין ורעל אמיתי. אם דיברו באתר על כך שנעלמת עלול אולי איכשהו שמישהו ישים בטוקבק " היא עשתה לו נעלמת!" אז "אל תוך הטבע" והכת של הבחור אשכרה פגעו באנשים שיצאו לנסות את אותו דבר שהוא עשה, עם התעלמות מוחלטת מהקטע שהוא מת בסוף. חלקם ממשיכים למות עדיין.
הרעיון הנוראי של "לחיות בפשטות" בלי ללמוד את הבסיס המינימאלי בלי.. בלי מפה למען השם הוא לא אצילי, ראוי להערכה או שום דבר אחר – הוא התאבדות איטית. מקקנדלס הוא לא בודהה שהגיע להארה. הוא ילד טיפש שלא חשב על המעשים שלו, השתגע לאיטו, אכל (ככל הנראה) זרעים רעילים (כי הוא לא טרח ללמוד להבחין) ומת.
עכשיו, כל זה לא קשור לסרט ישירות כי זה הסיפור עצמו והסרט עצמו יכל להיות, נגיד , ביקורתי נגדו ולשים תמרור אזהרה ענקי של "אל תעשו את זה ילדים!!!!!". אבל הוא לא. במקום זה, שון "היי, זוכרים שהכיתי את מדונה כשהייתי נשוי לה? צחוקים" פן מעריך את האומץ והתעוזה של הגיבור שלנו להתאבד בצורה הכי איטית ומפגרת האפשרית. לא להתמודד עם הבעיות שלו מול ההורים, לא לנסות ללמוד משהו מאנשים אחרים על העולם . הוא אולי בוכה איזה דמעה ייצוגית על הנשמה האבודה שלו, אבל ביקורת אמיתית? לא. רק הערכה דומעת, כאילו מקקנדלס הוא איזה קדוש שאת סיפורו צריך ללמד בין דור לדור. וזה רעל נוראי שנכנס למחשבות שצריך לרוקן.
אז כן יש בסרט נופים יפים. זה, איכשהו, לא ממש מפצה על זה.
ספויילר לסרט ז'אן דארק- בסוף היא מתה.
זה סיפור אמיתי, מאוד מוכר וידוע. זה לא ספויילר.
הערה קטנה
"תורם את כל כספו (או שורף, אני לא בדיוק זוכר)".
שורף.
והדבר הקטן הזה הוא אחד מהדברים שהופכים אותו, כבר בתחילת הסרט, לפוץ מניאק. אתה רוצה להתנתק מחברת בני אנוש, סבבה. כסף הוא רק תוצר דמיוני של המח האנושי? נהדר! ועדיין יש הרבה מאוד אנשים שהתוצר הדמיוני הזה היה יכול להועיל להם מאוד. אם יש לך כסף שאתה לא רוצה – תתרום אותו למי שצריך אותו, זה נורא פשוט. לשרוף כסף רק בשביל ה"קטע" זה דבר אגואיסטי במידה מדהימה, וזה מראה מההתחלה כמה שמסע ה"אמת" שלו היה צבוע.
או שזה פשוט מראה כמה הוא צעיר ואידיוט
וכמה הוא לא יודע להגדיר דברים ולעשות הפרדות. בדיוק הסיבה שיצא למסע ובדיוק הסיבה בגללה נכשל.
מסע 'צבוע'? אני באמת חושב שהוא חשב שזה הגיוני לשרוף את הכסף כי זה מגניב וכו'. כמו נער שיוצא למסע בלי סוף כי זה הפתרון.
חוץ מזה, אתה בטוח שלא היה סכום רב של כסף שהוא תרם לאיזה ארגון או משהו?
הוא בוגר קולג', לא?
הוא כבר לא ממש "נער". העובדה שהוא בוגר אונברסיטה מצטיין מוציאה אותו מהגדרת ה"נסלח לו כי הוא צעיר וטיפש". בן 12 יכול לשרוף כסף כי זה "מגניב". מבוגר קולג' אני מצפה להבין את המשמעות של המעשים שלו ולקחת אחריות עליהם.
סופרת מסוימת מהמאה ה-20 היתה חולקת עליך (חוץ מעל זה שזה אכן "אגואיסטי במידה מדהימה"), אבל כיוון שלא מדובר בסרט דיסני היא לא רלוונטית כאן.
למיטב זכרוני
הוא תורם את כל הכסף שיש לו בחשבון ושורף רק את הכסף המזומן שלו. אולי זה קצת פחות נורא ככה. אני ראיתי את הסרט הזה בתחילת גיל ההתבגרות עם חברה שהעריצה את הגיבור ובדיוק התחילה לחשוב כמה החברה שלה וההורים והחומרניות הם חרא. בקיצור אז זה היה הסרט המושלם בשבילה וכריס היה כזה חתיך ומושלם ורומנטי וכוליי. אבל אני עוד בגיל 13 נרתעתי מהצדקנות המטורפת והשחצנית שלו. אבל אולי גם שנאתי אותו כדי לעשות לה דווקא.
דיים, ראיתי אותו שוב.
הוא באמת תורם עשרים אלף דולר ושורף קצת מזומנים.
אינדיבידואליזם וקונפורמיזם
הוא פשוט לא היה חלק מפילוסופיית חיים קוהרנטית ותקפה. במלים אחרות, אפילו הוא לא באמת חשב על זה לעומק, ואם כולם היו הולכים בעקבותיו וזו הייתה נהיית תופעה חברתית, הייתה כאן אנרכיה.
אבל לא כולם הולכים בעקבותיו. רובנו אפילו לא מתקרבים לעשות את הדברים שהוא עשה. שזה טוב מאוד, תודה רבה, ככה אני מעדיף את העולם שלי. אבל גם נחמד שיש אנשים שמנסים לחיות אחרת, וזה גם בסדר גמור שיש כאלו שמעריצים את האינדיבידואליזם היוקד והאידיאליסטי הזה – אפילו אם אחרים חושבים שזה לא יוקד, זו סתם צביעות.
אם להיות מעט בוטה, אני מעדיף עולם שבו רוב האנשים שמרנים וקונפורמיסטים. אבל אני גם שמח שיש בו תופעות של אינדיבידואליזם שובר-מוסכמות, והערכה לאינדיבידואליזם הזה. כן, גם אם האינדיבידואליזם הזה הוא לא מקורי אלא רק תמונת-ראי של מה שמקובל, או בדיה רומנטית חסרת כל ביסוס.
מאוד לא הייתי רוצה להיות כריס מק'קנדלס. אני כל-כך שמרן שגם כשהייתי נער לא רציתי להיות מישהו כמוהו. אני גם לא רוצה שהילדים שלי יהיו כמוהו. אבל טוב שהוא היה קיים, טוב שהוא עשה מה שעשה, וטוב שיש כאלו שמעריצים אותו.
המשפט הראשון נשמט מההודעה: "המסע שלו לא היה צבוע"
(ל"ת)
תרם ולא שרף
בסרט מראים בבירור (וגם בספר, וגם בסיפור האמיתי ובכל התיעודים שנעשו עליו) שכריס תרם כמעט את כל כספו לצדקה לפני שיצא למסע, סכום של בערך 24,000 דולר. הכסף שנשרף היה רק שארית כספו בארנק, משהו כמו כמה מאות דולרים לכל היותר. כך שלא נכון לטעון שהוא היה אגואיסט או צבוע, בדיוק להפך. מדובר באדם שהיה רגיש וטוב לב בצורה נדירה, רחוק מאוד מהדימוי השלילי שחלק מהצופים מתעקשים להצמיד לו שלא בצדק.
אם מישהו לא אוהב את המסר שהוא חושב שהסרט מעביר, או את העובדה שכריס יצא למסע שהיה מתוכנן גרוע, שהוא נטש את משפחתו ושהוא היה פזיז וחסר אחריות (או – כנראה הדבר שהכי מטריד חלק מהאנשים – שהוא העז לממש את זכותו המלאה לשרוף את כספו שלו), ניחא. אבל אני לא מבין את הצורך לנסות להכפיש את זכרו של אדם שבעליל היה טוב לב ונדיב.
להיות טוב לב ,נדיב ,אגואיסט וצבוע זה, למרבה הפלא, לא תכונות סותרות. אנשים נוטים להיות יותר מדבר אחד בכל זמן, ובטח לגבי אנשים אחרים.
למשפחה שלו הוא היה אגואיסט, לאנשים שהוא תרם להם כסף הוא היה טוב לב ונדיב ובחינת כנות עם עצמו לגבי הכוונות האמיתיות של המסע שלו הוא היה צבוע.
הבעיה מתחילה, כמו ברוב המקרים, כאשר מתחילים להפוך אדם אנושי לגיבור/קדוש/אליל, והסרט כפי שדוסקס כאן – בהחלט מנסה לעשות את זה.
בעיניי זה לא מה שהסרט מנסה לעשות
ואם כן, הוא לא מצליח בזה, כי עובדה שלא מעט אנשים רואים את הסרט וחושבים שהוא היה דוש ואידיוט. הסרט מציג תמונה מאוד אמביוולנטית של הגיבור.
זה שאנשים מצליחים לראות דרך המניפולציות של הסרט
לא אומר שהסרט לא מנסה לגרום לכך שנראה אותו כגיבור.
להיפך – התגובה הכל כך שלילית של רובנו לכריס היא כמו שאמרתי, בגלל שמנסים להציג אותו כגיבור. אם הסרט היה אמביוולנטי, הרושם של המתנגדים לסרט היה חריף הרבה פחות כי היינו מרגישים שהוא עונה על הבעיות שיש לנו עם המסע, הסיפור והסרט.
אולי כי ככה אנשים מרגישים שהם עושים דברים כאלה
כמו קדושים מעונים. והסרט מסתכל מנקודת מבטם של המטיילים. להציג אותו כגיבור ועדיין להיכנס בו יותר חזק ומשמעותי מלהציג אותו שמוק חרא ולגרם לך לא להיות כמוהו.
בן אדם חרא-קל להתרחק ממנו.
קדוש מעונה-לא כזה פשוט.
לדעתי זה רק מוסיף.
מטיילים מרגישים כמו קדושים מעונים? זה משהו חדש. המטיילים שאני מכיר רחוקים מהתחושה הזאת.
ואני חוזר שלהציג אותו כקדוש מעונה רק מעלה את ההילה שלו ולא מוריד אותה, ושאני לא מצאתי בסרט שום הסתייגות משמעותית מהמעשים שלו, ושהמוות שלו הוא האדרה ולא הפחתה. אבל כמו שאמרת למעלה, כאן אנחנו לא מסכימים :P
וודאי שלא כולם
אבל מטיילים מהסוג של כריס נראה לי שכן.
תראה אותו, כזה גבר. יוצא למסע בלי סיבה ברורה נראת לעין וכל מעשה שהוא עושה מרגיש הכי מגניב ונכון בעולם. אני מניח שמי שמחכה אותו רוצה להרגיש כמוהו. קדוש מעונה.
(כמו הגבר ב127 שעות למשל. לא שאני משווה רק כדי לתפוס את הדמות)
וואו, יש הבדל מהותי בין המטייל ב"עד קצה העולם" לבין המטייל מ-"127 שעות".
באינטו דה וויילד, כריס מקדנלס יוצא לטיול, כמו שציינו פה יותר מפעם, בלי הכנה ובלי כל ידע אמיתי על מה זה לעשות מסע כזה. לא סביר שהוא אי פעם בחייו עבר דבר כזה. ב-"127 שעות", שהדמות הראשית שלו מייצגת בנאמנות את איך שהרבה תרמילאים מתנהלים באמת, הוא אדם שטיולים אתגריים הם תחביב שלו, ככל הנראה הרבה שנים, והוא לפחות מגלה עניין בסיסי בלהתכונן לזה בכל פעם מחדש, כי הוא יודע מה זה הדבר הזה ואיך מתמודדים איתו – זה שבסיפור הספציפי הזה הוא עשה טעות לא קטנה שהיא המאורע המחולל של הסרט לא אומר שהוא לא הכין את עצמו ולא ידע איך עושים טיול כזה. ולמעשה ההבדל המהותי בין רלסטון (127 שעות) לבין מקדנלס, היא שרלטסון בסופו של יום תכנן טיול שבסופו הוא יחזור הביתה. הייתה לו תוכנית והייתה לו מטרה, שאומנם השתבשו, אבל היו קיימים. הוא יצא לטיול הזה בכוונה לעשות משהו כיף שהוא מכיר טוב מאוד ולסיים עם זה. יש לרלסטון אומנם מאפיינים כאלה של בחור צעיר ומשוחרר שחי על האדרנלין ולכאורה אפשר להגיד שזה מזכיר את מקדנלס, אבל זה ממש לא נכון. מקדנלס יצא לטיול שלו, לעומת זאת, מתוך איזה אידיולוגיה מוזרה ובלי לדעת בעצמו מה הוא באמת רוצה.
מסכים
אמרתי שאני לא משווה.
אוקיי, רציתי לוודא.
מצטער, נושא שקצת קרוב לליבי.
אף אחד לא הפך אותו לקדוש מעונה
אני לא יודע כמה אנשים אתה מכיר שראו את הסרט וחשבו שכריס הוא דוגמא ומופת לאיך צריך לחיות, אבל באופן אישי תמיד היתה לי שאיפה סמויה לעשות מה שהוא ניסה להגשים (ולא עשיתי, אלא בחרתי בחיים רגילים ונורמטיביים), והסרט השפיע עלי מאוד במובן שהוא גרם לי להבין שרומנטיזציה של הטבע ולחוד ומציאות לחוד. יתכן שמי שלא מזדהה עם הרעיון לא יתחבר לסרט מלכתחילה ויפספס את המסר, אבל מי שכן מתחבר לרעיון אינו יכול שלא לקלוט אותו, והמסר הזה אומר בפירוש ובמודגש שאין פגם ברצון לחיות בצורה אלטרנטיבית, כל עוד אתה עושה את זה בחוכמה ובלי לשרוף את הגשרים מאחורייך.
לפיכך, יש סבירות גבוהה יותר שהסרט *הציל* את חייהם של אנשים שרצו לברוח מהעולם ולחיות בטבע אך בעקבות הצפיה בסרט הבינו שיש דרכים לא התאבדותיות לעשות זאת, מאשר שהוא גרם למישהו לראות בכריס קדוש מעונה ומת בעקבותיו. במובן הזה, הסרט לא רק מספר ברגישות ובעדינות את סיפורו של אדם יוצא דופן אלא גם מהווה תמרור אזהרה למתבודדים פוטנציאליים אחרים, וזה הופך אותו לסרט חיובי ביותר.
לגבי הכסף, התייחסתי לאמירה של דורון פישלר שאמר ששריפת הכסף היא הדבר שכבר מראשית הסרט הופכת את כריס ל"פוץ מניאק". אז לא, הוא תרם ולא שרף את רוב הכסף, ודי בכך כדי להציג אותו באור הפוך לחלוטין ממה שנעשה פה.
בכלל, לפני שמדביקים לכריס סופרלטיבים שליליים, יש לזכור הסרט נעשה באישור המשפחה של כריס ובעידודם, ולבמאי לקח כמה שנים להתחיל בעשייתו כי המשפחה היססה לקחת בזה חלק. לכן, סביר מאוד להניח שהסרט מוציא את המשפחה טוב יותר ממה שכריס חשב עליהם וקצת מייפה את המציאות, כי קשה להאמין שהוא היה נוטש אותם אם הוא היה מאושר במיוחד איתם. ככה שהייתי לוקח בערבון מוגבל את ההנחה שהוא היה אגואיסט מוחלט למשפחתו, כי אי אפשר לדעת אילו דברים שלא נאמרו בסרט גרמו לקרע כזה ביניהם.
לגבי הפיסקה הראשונה – אולי. בהחלט יש תחושה שיש משהו שמבדיל אנשים שאוהבים את הסרט מאלה שלא.
לגבי הפיסקה השנייה – זאת השארה מאוד מאוד מעניינת, אבל היא לא ממש מבוססת. אולי ואולי לא – נתונים לגבי אנשים שהחליטו להישאר בבית אחרי צפייה אין לנו, נתונים לגבי מספר גדול של אנשים שהלך לחקות את אותו טיול יש לנו.
לגבי הפיסקה הרביעית – זאת כבר ממש השארה ספוקלטיבית לחלוטין שאין מה להתדיין בה, בייחוד שהיא לא משנה – הסרט מראה מה שהוא מראה. אני לא מדבר על הבחור במציאות, כי הוא לא העניין לטעמי. אני מדבר על הבחור כפי שהוא משתקף בסרט.
רהביליטציה לכריס מקנדלס עכשיו!
אשמח להפניות למקורות שמעידים על כך שיש מספר גדול של אנשים שהחליטו לחקות את אותו טיול ולחיות לבד בטבע למשך כמה חודשים בלי שום הכנה/ציוד/מפות/ניסיון/טלפון/מזון בכמות מספקת. זה שיש אנשים שיוצאים לטייל באלסקה ומבקרים בין היתר באוטובוס שבו כריס מת לא אומר שהם הולכים בדרכו. רחוק מכך.
לגבי הפסקה הרביעית, זו לא ספקולציה אלא מסקנה סבירה ביותר. גם הספר וגם הסרט נעשו בשיתוף פעולה הדוק עם משפחתו של כריס ומציגים אותה באופן כללי באור חיובי. כשלוקחים בחשבון שכריס כעס על משפחתו עד כדי כך שהוא ניסה להעלם להם בכוונה תחילה ומעולם לא יצר עימם קשר לאחר מכן, מתחזקת המסקנה שהסרט והספר מוטים לטובת המשפחה.
לא מתחזקת שום מסקנה. אולי אתה רואה את זה ככה, אבל יש את האפשרות היותר סבירה של "איש עושה מעשה לא סביר סתם כי הוא אדם לא סביר". ועוד פעם – זה לא משנה, כי הסרט הוא הסרט והמציאות היא המציאות והם שני דברים שונים. אני לא מתדיין על המציאות ועל כריס מקקנדלס בה אלא על הסרט ועל כריס מקקנדלס בו. בין השניים אין שום קשר, וראיה על אחד לא אומרת על השני כלום.
(כאן אגב נכנס גם עניין השריפה/תרומה – במציאות הוא תרם ושרף ושניהם היו משמעותיים באותה מידה. בסרט הוא דיבר על זה שתרם אבל רואים אותו רק שורף – כל פעולה שרואים במסך מקבלת חשיבות יותר מהפעולה שמדברים עליה ולכן הסרט, בבחירה שלו, מראה כאילו זאת הפעולה החשובה ולא התרומה שלו.)
לגבי הראשון – הפניתי איפשהו כאן, נדמה לי. אם לא הנה הוא שוב (בתחתית העמוד).
אם אתה טוען שזה לא "הרבה" אנשים, אז..אה.. מה שלא יהיה. תהנה.
מעיון מהיר במקור שלך ובהפניות הנוספות שלו עולה שמספר האנשים שנהרגו בטיול לאוטובוס של כריס מאז שהספר התפרסם (בשנת 1992, לפני 23 שנים!) נמוך במאות אחוזים ממספר האנשים שנהרגו מאז אותה שנה במסלולי טיולים בישראל, כמו נחל צין או נחל עמוד. לא רק זה, כמעט כל ההרוגים "חובבי אינטו דה וויילד" כביכול נהרגו בנסיבות שונות לחלוטין מכריס, לא מרעב או מהרעלות כתוצאה מניסיון לחיות חודשים רבים בטבע, אלא מנסיבות קטלניות טבעיות ונפוצות ביותר, כמו טביעה. אבל כמובן שאם אפשר לקשר את זה לספר/סרט אז הסיפור העיתונאי יהיה עסיסי יותר וייתן לאנשים משהו לצקצק עליו בתוכחה.
עם כל הכבוד, צריך לזכור שאלסקה היא מקום מסוכן למטיילים בלי שום קשר לכריס, ושמטייל יכול להפצע או להיהרג בין אם הוא חובב של הסרט ובין אם לא. וכמובן, אי אפשר אפילו לכמת את מספר האנשים שרצו לצאת למסעות מסוכנים אבל הסרט גרם להם לחשוב פעם נוספת ובכך אולי הציל את חייהם.
אני חולק עליך לחלוטין בעניין המסקנה. הדמות של כריס בסרט, בספר וכנראה גם במציאות נתפסת בעיני באופן שונה לחלוטין מאיך שאתה ועוד כמה מתעקשים לראות אותה. הדמוניזציה של האדם ושל דמותו המתוסרטת בכלל לא מובנת לי, אבל אני חושד שאין הרבה דברים שאוכל לומר כדי לשנות את דעתך. אז נעצור פה ושיהיה חג שמח.
ראשית כל, נוח לספור מאז שהספר התפרסם, כאשר בבירור הפרסום שלו האץ מאז יציאת הסרט. שנית, אשמח לנתונים לגבי ההרוגים בשביל ישראל. שלישית, הפקפוק שלך שזה נובע בעקבות הסרט/ספר ראוי להערכה אבל כאשר עשרות אם לא מאות אנשים מגיעים לאותו נקודה שבה הוא מת ומרעיבים את עצמם וכותבים ביומנים שלהם, אני מרשה לעצמי "לקפוץ למסקנות". זה שיש לסיפור שלהם סוף טוב כי מצילים אותם לא הופך את כל הסיפור הזה ליותר טוב.
כן, אלסקה היא מקום מסוכן – ולכן בדיוק הסרט הזה הוא רעל שגורם לאנשים להעריץ את הבחור ולצאת בעקבותיו בלי הכנות מוקדמות זה בעיה אמיתית.
וכן, אולי הסרט גרם למישהו להישאר בבית. אולי הסרט גרם למישהו להישאר בבית ולא לצאת אף פעם ולמות מזיהום של צואה של חתולים. התוצאה היא שגם אם חלק מהצופים שלו פירשו אותה ככה, עשרות אם לא מאות (אם לא אלפים) יוצאים בעקבות המסע המטופש הזה. גם אם הם רק 2 אחוזים מהסרט, זה עדיין סרט מסוכן. זה שאולי הוא גם השאיר כמה אנשים בבית זה לא חוכמה, כי, אמ , רוב הסרטים משאירים אנשים בבית.
ואני חוזר ואומר – הדמות של כריס במציאות לא רלוונטית. הדמות של כריס בספר לא רלוונטית. הדמות היחידה שחשובה בדיון הזה היא הדמות שלו בסרט כי אנחנו מדברים על הסרט. וכן, נראה לי שלא נצליח לשנות את הדעה אחד של השני בנושא זה. חג שמח.
בנוסף, אין לי מושג מאיפה הבאת את 1992. הכתבה יצאה מ93, הספר ב97 (לפי כתבה שקישרתי כאן. 1996 לפי ויקיפדיה) .
בשביל ישראל יש בנתיים הרוג אחד.
נפל מצוק באזור נחל גשרון, למיטב זכרוני.
אבל הסרט לא מתרחק מזה. הסרט לא שם תמרורי עזרה. הסרט שם סמיילי עצובי בסוף. וכן, אם הסרט גורם למוות ישירות של מישהו שניסה לחקות אותו יש כאן בדיוק תופעת רוצחים מלידה.
אם הסרט היה יוצא נגד התופעה שהוא מציג, הייתי מבין מה שאתה אומר. אבל הוא פשוט לא. אני ממש שמח שיש אנשים שקראו אותו כמו שאתה קורא (ואני רואה שיש כמה בהחלט), אבל מעבר לכך שאני לא צפיתי בו ככה, רוב הצופים שלו שאומרים "היי בוא נלך לעשות את אותו המסע" לא צפו בו ככה. כי פרצוף סמיילי עצוב בסוף זה לא מסר מרחיק בכלל, זה רק מסר מאדיר. זה להפוך אותו לקדוש מעונה. מי לא רוצה להיות קדוש מעונה?
וכריס שמוקנדל הוא לא תותח על. הוא בקושי תותח. הוא בקושי אקדח פיקות. הוא בקושי נפץ.
הוא גם לא קדוש מעונה. הוא גם לא עוד נער רגיל. הוא שמוק ענקי שחי בתוך יקום בלתי נתפס של "בעיות של ילדים לבנים בעולם המערבי". בעצם, הסרט הזה הוא אצבע משולשת ענקי לילדים שגדלים במדינות עולם שלישי או חיים תחת עוני או מלחמה.
ולא אהבתי את המוזיקה (כלומר, גם לא שנאתי. אני פשוט שכחתי אותי לחלוטין ולא זוכר שהתלהבתי ממנה בזמנו) ונופים יפים יש בעוד סרטים. אז זה לא ממש מעלות שאכפת לי למרות שאני מודה שיכול להיות שיש לסרט מספר מעלות (הקאסט המשני שלו זכור לי לטובה) אבל זה אפילו לא משנה קצת עקב כל מה שפירטתי.
ואין קשר ישיר לכך ששון פן הכה את אישתו אז, בטח שזה קרה 20 שנה בערך לפני עשיית הסרט – פשוט כמו לנון ועוד רבים, קשה לי מאוד לקחת מסרים לחיים על שלום,אחווה או אהבה ממישהו שלא יכול להתמודד במערכת זוגית בלי להידרדר לאלימות פיזית. זה אד הומינם בשיאו, ולכן זה לא קשור לכלום אבל זה בהחלט משפיע על הדעה שלי של הסרט, בין אם ארצה בכך או לא.
ואולי חוסר הבעיות שלו היא באמת הבעיה הכי גדולה
שהוא סתם משועמם שחושב שהוא יודע יותר טוב מכולם.
והמסע שהיה אמור להפיג לו את השעמום, גרם לו להבין כמה טיפש הוא היה.
אבל אני מבין מה אתה אומר
ובאמת כאן החילוק בנינו.
אני לא מסכים .
זה שהטבע ניצח אותו זה לא העיקר. זה שהוא הבין שטעה וניסה לחזור זה העיקר. ומי שנוסע שלא על מנת לחזור, לא הבין מה שאני חושב הסרט ניסה להעביר. ואולי זה רק אני.
דברים רעים יכולים להיות מדהימים ומושכים. (אוליבנדר כבר אמר את זה לפניי)
צריך לעשות הפרדה, לצאת למסע זה לא רעל. לצאת למסע שיהרוג אותך בלי סיבה נראית לעין זה רעל. והסרט בפירוש נגד.
ושכחתי
תודה שהרחבת
תודהההה
"Wild" הוא סרט שאני ממליץ עליו לרוב האנשים שאני חפץ ביקרם, וספציפית, אנשים שמסתכלים על "עד קצה העולם" כאל פייט קלאב של תרמילאים. לא קשה לי יותר מדי עם הסרט כשלעצמו – לא ראיתי אותו מההתחלה עד הסוף אף פעם, אבל אני חושב שיש לו מעלות מסוימות. הסצנותהמקסימות עם קת'רין קינר, למשל. אבל כמו ש"השטן לובשת פראדה" הוא סרט בינוני+ עם דמות ראשית מושלמת, "עד קצה העולם" הוא סרט נחמד עם דמות ראשית מבחילה. האידיאליזם הנאיבי-לכדי-רצון-להעיף-לו-כיסא-לראש של מקנדלס בלתי נסבל בעיני, וכל פעם שאני חושב עליו אני מתעצבן על הסרט הזה עוד יותר.
וזה לעומת שריל סטרייד.
ההבדל המהותי ביותר בין שתי הדמויות הוא שבעוד שמקנדלס יוצא למסע שלו כי הוא בטוח שיש בחברה שמסביבו משהו דפוק, סטרייד יוצאת למסע שלה כי היא יודעת שמשהו בה נדפק, והיא רוצה לתקן אותו. ופה, בהבנה הזאת, נמצא כל ההבדל. קצת כמו, נניח, "טווח קצר 12", "Wild" הוא סרט של פוסט-טראומה: סטרייד מתנהלת בהווה של הסרט על מי מנוחות מסוימים, כשבפלאשבקים נודע לנו על כל החרא שהיא עברה לפני, עם המוות של אמא שלה, ההתמכרות לסקס ולסמים והגירושין. במהלך המסע שלה היא עובדת כדי לתקן את עצמה, לא מתבודדת מתוך הנחה מתנשאת כלשהי.
אני ברצינות חושב ש"Wild" הוא אחד הסרטים היפים ביותר שיצאו ב-2014/15/עונת סרטי האוסקר (#הנאווה_בעונות_השנה), ומעבר להפסד של ווית'רספון (אני מכיל, בהתחשב בעובדה שיש לה פסלון אחד על השידה ואני נורא אוהב את מור), חבל לי נורא שניק הורנבי לא הועמד על התסריט הנהדר שלו.
התלונות שלך על שריל מרגישות לי מוזר, אבל אני מניח שזאת תמיד חוויה שונה ספר מול סרט. שאר הדברים שאתה מתאר הם .. כלומר, אני מבין שהם מציקים לך, אבל הם דבר כשמציקים רק כאשר לא מתחברים לסרט ולא משהו שמפריעים לי ליהנות ממנו או לחשוב שהוא היה סרט פחות טוב.
לגבי כריס כדמות יותר מוסרית – אני לא יודע למה אנחנו אמורים לכעוס מיידית על דמות שעשתה טעויות כאשר כל המסע הקולנועי שלה הוא כזה של חרטה ובקשת מחילה. בנוגע לעובדה שהיא מקבלת עזרה – טוב, זה לא שהיא הולכת ומתחילה לפתות אנשים. אתה מוציא אותה פאם-פאטאל נוראית כאשר היא פשוט, ובכן, מוכנה לקבל עזרה. (היא בשום שלב לא מאשימה אף אחד אחר,אגב) גם כריס שמוקקנדל מקבל לא מעט עזרה מאנשים בחינם רק בגלל שהוא בן אדם. מה נוראי בלקבל עזרה?
בנוסף, לעולם לא קיבלתי מהסרט את התחושה שכריס מתחרט על מעשיו. הוא לא אומר את זה בשום שלב, וגם אם הוא ממלמל את זה, הוא לא עושה שום צעד בכיוון הכללי הזה. אז כל הטיעון של "הוא יותר מוסרי כי לפחות הוא מתחרט" קצת נשמט.
מה שאני מצאתי בסרט כמיוחד,
זה את הכוח של החיבור לטבע ושל המסע המטורף ששריל עשתה כמוצא אחרון לריפוי הנפש אחרי אובדן גדול שלגמרי הוריד את החיים שלה מהפסים.
הצפייה בסרט נתנה לי פוש גדול לעשות את שביל ישראל (בחלקים) כדרך להתמודד עם משבר. זה אשכרה עובד.
בתור די חדש באתר(שנה) שמתי לב בביקורות ובסקרים לדן ברזל הילה בת 12/14/16 קרית ביאליק זרובבלה ופאטימה…משהו מהוותיקים יכול לתת לי אולי תקציר תולדותיהם באתר? תודה רבה רבה
בקיצור
אלו כל מיני דמויות פיקטיביות שהסתובבו פה באתר פעם, כשבאינטרנט היה חור.
אתה יכול לקרוא עליהן בתגובות לסקר הזה או במילון האתר הישן (מומלץ לשנות לקידוד Hebrew Windows).
(דיסקליימר: הכותב אינו מתיימר להיות מותיקי עין הדג)
סליחה על הבורות אבל: איך משנים קידוד?
(ל"ת)
זה באמת כבר
בכרום: from options menu > More Tools > Encoding
בפיירפוקס יש אייקון Character Encoding בתפריט, אם לא תלחץ Customize ותוסיף אותו
תודה רבה רבה
(ל"ת)
דן ברזל, אם אני מבין נכון, הוא אדם אמיתי שפשוט משתמש בשם בדוי
ששונה רק קצת משמו האמיתי, והדמות שלו לא הייתה פארודיה. לא יותר פקטיבי מרוב המגיבים פה. יצא לי לפגוש אותו פעם או פעמיים (בהקשר לא עין-דגי).
מארוול מוצאים במאי ל"ת'ור: ראגנארוק".
זה עוד לא סופי, אבל ייתכן שהבמאי של סרטו השלישי של ת'ור יהיה טייקה וואיטיטי, שידוע בבימוי "What We Do in the Shadows" ביחד עם ג'מיין קלמנט משנה שעברה.
זו בחירה משונה, כי קשה לי למצוא ב"מה אנחנו עושים" משהו ספציפי שטייקה יכול להביא לבימוי של ת'ור. הומור, אולי, אבל זה די ברור.
אפרופו מארוול והומור, נודע שהם גם מתכננים סיטקום ב-ABC שמתרחש ביקום הקולנועי. הוא יבוסס על הקומיקס Damage Control, המספר על קבוצה של אנשים שתפקידם הוא לנקות אחרי כל גיבורי העל.
http://blogs.indiewire.com/theplaylist/what-we-do-in-the-shadows-director-taika-waititi-to-helm-thor-ragnarok-marvel-developing-damage-control-sitcom-20151002
אני הייתי שמח לראות סרט שלם שיעסוק בDamage Control
יום אחד שהם שובתים וכל יקום גיבורי העל קורס.
זו הסיבה שלא אהבת את המסר בנסיך?
הסרט הזה הוא פושט קריקטורה אנטי קפיטליסטית ברמה מזעזעת. בספר זה לא היה ככה נוראי.
מה גם שראיתי את הסרט הזה בעברית.. והדיבוב היה נוראי. במיוחד של שלמה ארצי שהציג את הזקן כדמות חסרת אופי אפילו יותר ממה שהוא.
באופן כללי המסרים של "הנסיך" היו לא עדינים במיוחד
אז "אהבה וייחודיות חשובים יותר מעושר חומרי" הפך ל"מוות לקפטיליזם הדורסני!!! כל מי שמנסה להרוויח כסף רשע!!!". ובכל זאת, זה לא הפריע לי כמו הטענה שאם לא מתאים לך לחיות פה, התאבדות היא אופציה סבבה. זה מסר שיכול, ליטרלי, להרוג אנשים.
אם לא מתאים לך לחיות פה סע לברלין1!!!!
(ל"ת)
האמתי
חשבתי שפשוט יש לו מחלת ריאות כולשהי מהעבודה שלו עם המטוסים והתזכורת של הילדה שהבית שלו הוא מוקד לשריפה והבית עצמו מאובק וצפוף מחזקת את הטענה הזאת.