כפרת עוונות: הביקורות שלא נכתבו

רד פיש מתוודה על החטאים הגדולים ביותר שלו בשנה האחרונה: הסרטים שעליהן לא נכתבו ביקורות מלאות, למרות שהיו ראויים לכך

אני יודע שאת כיפור כבר פספסתי, אבל: סליחה.‏

התעצלתי, דחיתי, הייתי עסוק, שיחקתי במשחקים בדפדפן. בקיצור, לא פרסמתי ביקורת בזמן. בעולם ‏אידיאלי, היו מתפרסמות ב"עין הדג" ביקורות מפורטות על כל הסרטים שיוצאים לאקרנים בארץ, ‏שלא להזכיר סרטים מעניינים שלא יוצאים כאן – ויש רבים כאלה. זה, כמובן, לא ריאליסטי, ‏והשאיפה שלי היא צנועה יותר – לפרסם ביקורות על כל הסרטים שראויים להתייחסות. וגם זה ‏לעתים קרובות לא מצליח.‏

הסיבות שמביאות לכך שלסרטים מסוימים יש ביקורת ולאחרים לא הן הרבה יותר מורכבות מ"האם זה ‏סרט טוב", או אפילו "האם זה סרט מעניין". זה תלוי גם ברמת העניין שהסרט מעורר באתר, כמות ‏הזמן הפנוי שיש לי, והשאלה האם יש מישהו שישלם לי על זה. אני לא יודע אם ניסיתם ‏את זה פעם, אבל לכתוב ביקורות זה קשה. השורה התחתונה היא שכמה מהסרטים הכי חשובים, ‏מעניינים ו/או טובים השנה לא קיבלו יותר מביקורת שורה אחת, וממש חבל לי על זה. אני עדיין לא ‏יכול לכתוב ביקורת מלאה על כל אחד מהם, אבל אני צריך להתנצל על כל אחד מהם. אלה הם ‏החטאים הכי גדולים שלי מהשנה האחרונה.‏

הוגו

איך יכול להיות שמכל המועמדים לאוסקר הלא-משהו השנה, פורסמה ביקורת על "סוס מלחמה" ‏אבל לא על "הוגו"? זה הרי הסרט שהכי אהבתי מבין המועמדים, גם אם יש לו בעיות. לפני הכל, ‏‏"הוגו" נראה אדיר, והוא חד-משמעית עושה את השימוש הכי טוב בתלת-מימד מאז "אווטאר". הסיפור… הוא ‏נהדר, ברובו. יש לו בעיות (שאגב, היו שם גם בספר, והסרט ירש אותן במלואן). זה אמור להיות ‏סרט על הוגו, אבל בשלב כלשהו הסרט נוטש אותו והוא הופך לדמות שולית בסרט של עצמו. ‏אנשים מסתירים זה מזה דברים שאין להם סיבה להסתיר רק בשביל שיהיה מעניין. בנוסף, מרטין ‏סקורסזה שייך כנראה לאסכולה שגורסת שסרט ילדים משמעותו משחק מוגזם ("אתה לא אוהב ‏ספרים?!" שאלה קלואי מורץ בטון כזה שהייתי משוכנע שהיא עומדת להפוך עוד רגע להיט-גירל ‏ולערוף להוגו את הראש). ולמרות הכל, סרט מקסים, ועיצוב נהדר, ומפגש אדיר של הרגעים ‏הראשונים של הקולנוע עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת. והוא גם מאוד יפה.‏

Red State‏ ("כנסיית הפחד")

סרט ה"אימה" של קווין סמית הגיע לארץ באיחור, קיבל שם נוראי ונקבר בהקרנות חצות בסינמה ‏סיטי, בדיוק כמו זבל ישר-לוידאו כמו "השליחים 2". זו תהיה אנדרסטייטמנט לומר שהגעתי לסרט ‏עם ציפיות נמוכות: מקווין סמית התייאשתי מזמן, וכבר אמרתי בגלוי שאני ‏מקווה שהוא יפסיק לעשות סרטים ויתרכז במה שהוא טוב בו – סטנד-אפ. בנוסף, כל מה שהוא ‏עשה עד עכשיו שהוא לא קומדיה קווין-סמיתית היה אסון. אז הרעיון שהוא יעשה סרט אימה ‏פוליטי נשמע כמו השריקה הזאת ששומעים לפני שמשהו כבד מאוד מתרסק.‏

אבל "מדינה אדומה" (או איך שתבחרו לקרוא לו) הפתיע אותי. הפתיע אותי מאוד, ויותר מפעם אחת. העניין הוא שהסרט הזה ‏הוא בכלל לא מה שהוא מעמיד פנים שהוא. מוכרים אותו כסרט אימה בנוסח "הוסטל", והעמדת ‏הפנים הזאת מחזיקה בערך רבע שעה. ואז הסרט פתאום לוקח פניה של 90 מעלות הצידה, ‏וממשיך בכיוון שפשוט לא הייתם מצפים ממנו. וזה לא מפסיק שם: בתוך 80 ומשהו דקות הסרט ‏הזה שוב ושוב משנה כיוון והופך למשהו שונה לחלוטין. כשכל עלילה אפשרית בעולם כבר סווגה ‏ותויקה ב-‏TVtropes‏, נורא כיף למצוא את עצמך פתאום בסרט שאין לך שמץ של מושג איך הוא ‏יסתיים. זה היה מוזר, זה היה לגמרי לא מה שציפיתי, וזה הסרט הכי טוב שקווין סמית עשה ‏מאז… מאז… וואו, עבר הרבה זמן.‏

חיות הדרום הפראי

החטא הגרוע ביותר שלי השנה. אני באמת, בכנות, מכל הלב, מתנצל שלא הספקתי לכתוב על ‏הסרט הזה ביקורת מלאה. עוד לא החלטתי אם אני חושב שהוא יצירת מופת וסרט השנה, כפי ‏שאנשים מסוימים חושבים, או סתם ניסיון מאוד מעניין, כפי שאחרים טוענים. מה שבטוח זה שהוא ‏סרט שלא ראיתי שום דבר דומה לו.‏

במבט ראשון, "חיות הדרום הפראי" נראה כמו סרט-פסטיבלים מהז'אנר של "חיי העוני העלובים של תושבי תיזינאבי ‏תחתית". ובמובן מסוים זה בדיוק מה שהוא. במובן אחר זה סרט פנטזיה שמתרחש בעולם מקביל. ‏קראתי תיאורי עלילה שטענו שהסרט מתרחש בניו אורלינס של תקופת קתרינה, ואחרים שטענו ‏שזה בעולם פוסט-אפוקליפטי. ושניהם עשויים להיות נכונים. יש בו את כל הקטע הזה של שחקנים ‏לא מקצועיים (ואני אצטרף למקהלת כל מי שראה את הסרט אי פעם ואגיד גם אני שהילדה ‏בתפקיד הראשי שאין לי מושג איך לבטא את שמה אדירה, וגם אבא שלה) וצילום רועד, ואז באמצע ‏הסרט מביא גם חיות ענק מיתולוגיות באפקטים אדירים (באמת). לקראת סופו הסרט נסחף אולי ‏יותר מדי לכיוון הערטילאי והמופשט, כשכבר לא היה ברור לי מה אמור להיות מציאות ומה לא, ‏אבל החלק הזה של הסרט כלל כמה מהסצינות הבודדות המדהימות ביותר שראיתי השנה. ‏בקיצור, אם עדיין יש לכם צ'אנס, לכו לראות את הסרט הזה, ואני רק מתנצל שלא אמרתי את זה ‏בקול רם יותר.‏

באטלשיפ

‏"באטלשיפ" הוא חרא סרט. זה לא מפתיע, היה ברור שהוא יהיה חרא סרט מהרגע שבו שמענו ‏עליו לראשונה, ולא היתה שום אפשרות שהוא יהיה משהו מלבד חרא סרט. אז מה יש לכתוב עליו ‏בכלל? העניין הוא ש"באטלשיפ" הוא לא סתם סרט גרוע – הוא דוגמה מושלמת לכל מה שרע ‏בעשייה הוליוודית. כמו בדגם פלסטיק של גוף האדם, אפשר להשתמש בו כדי לבחון כל חלק וחלק ‏באנטומיה של המוצר הקולנועי המסחרי המחורבן. מהקונספט הכל כך דבילי שאין מילים (סרט מבוסס על ‏משחק לוח), דרך הליהוק (ריהאנה!), התסריט (שברמת הטמטום שלו יכול להתחרות כמו גדול ‏נגד סרטי "רובוטריקים") עד הצילום‏ (הרבה כחול-כתום, והמון, המון, המון בוהק עדשה) ‏והעריכה (ככה לא עושים סצינת אקשן, לעזאזל) – זה ‏נראה כאילו מישהו ניסה בכוונה תחילה לעשות סרט שיקבץ כל טרנד מעצבן, כל מנהג מגונה וכל ‏אלמנט מסחרי מהעשייה ההוליוודית. ממש רציתי לכתוב מאמר ארוך שיפרק את הסרט לגורמים ‏ראשוניים. נו טוב. הנחמה היחידה שלי היא שהסרט, לשמחתי הרבה, היה כשלון קופתי ענק. אין ‏לכם מושג כמה תקווה לעתיד הקולנוע העובדה הזאת נותנת לי.‏

הפשיטה

חוץ מאותה הקרנה בסינמטק חולון, שאליה חילקנו כרטיסים, סרט האקשן האינדונזי הזה לא ‏הוקרן בארץ בבתי הקולנוע, כידוע. וכל כך חבל. כי נכון שתמיד אפשר לראות את הסרט גם במסך ‏הביתי (הוא הוקרן ב-‏yes‏) או במחשב, זה פשוט לא אותו הדבר בלי לשמוע את הקולות של הקהל ‏‏– והקהל בסרט הזה מגיב. הוא צחק, הוא צעק, הוא מחא כפיים ספונטנית באמצע הסרט, ויותר מפעם אחת הוא נאנק ‏בכאב. גם אני.‏

רבים וטובים כבר אמרו את זה על "הפשיטה": זה אחד מסרטי האקשן הטובים ‏ביותר שראיתי. יש בו עלילה מינימלית למדי שמועברת היטב, ויש בו סצינת מכות אחרי סצינת ‏מכות אחרי סצינת מכות, וכולן בכוריאוגרפיה אדירה. כל חובב אקשן שמוותר על הצפיה ‏ב"הפשיטה" רק בגלל שזה לא באנגלית עושה מעשה אידיוטי שזה לא יאומן.