הדבר הראשון ששמעתי אי פעם על "נאום המלך", כשהוא רק הגיח כדרכם של סרטי איכות לסיבוב פסטיבלים, היה שהוא עשוי להיות מועמד לאוסקר. בהמשך הגיעו ביקורות אחרות, מפורטות יותר, שבהן נאמר שזה סרט טוב ובלי ספק מתחרה חזק על האוסקר. הוא הופיע כל הזמן בסמוך לראש תחזיות האוסקר של המומחים לעניין, ובסופו של דבר הגיע לארץ בדיוק יומיים אחרי הכרזת המועמדויות לאוסקר, כדי שאפשר יהיה לכתוב על הפוסטר בדיוק לכמה פרסי אוסקר הוא מועמד (12).
כל זה גורם לי להרגיש קצת לא נעים כלפי "נאום המלך". היחס אליו הוא כמו לילד עם הורים אובססיביים שרשמו אותו לאוניברסיטה עוד בהיותו עובר ומאז מעריכים אותו אך ורק על פי הציונים שהוא מקבל, כשהם שוכחים לגמרי שחוץ מרצף של גיליונות ציונים יש להם גם ילד. אני רוצה ללטף את ראשו של "נאום המלך" ולהיות החבר היחיד שלו בעולם שיתייחס אליו כסרט, ולא כמכונת אוסקרים. אני אהיה היחיד שידבר איתו בלי להזכיר בכלל את שאלת סיכוייו באוסקר והוא יאהב רק אותי. אחרי הכל, האוסקרים יעברו עוד חודש, ואחרי שהוא יזכה או לא יזכה, עדיין יישאר פה סרט שאפשר לצפות בו בפני עצמו, לא?
אבל אני לא יכול לעשות את זה. גם אני לא יכול להתייחס ל"נאום המלך" בלי להזכיר אוסקר.
מכיוון שהחיים מחקים את האמנות ולהיפך, גם הסרט עוסק באדם שצריך להתמודד עם ציפיות גבוהות, אם כי ספק אם הציונים שלו מאוד מעניינים מישהו. אתם אולי מכירים אותו בתור ג'ורג' השישי, אבל בעצם קוראים לו אלברט. ברטי בקיצור, אלברט פרדריק ארתור ג'ורג' בגירסה המלאה. ברטי נולד במצב מאוד נוח, תאורטית, לפחות: כבנו השני של מלך שהוא גם רחוב מפורסם בתל אביב, הוא נסיך של ממש על כל העושר המשתמע מזה, אבל אינו צפוי להיות מלך על כל האחריות המשמעת מזה. לרוע מזלו, אחיו הגדול של אלברט התברר כבלתי-מליך בעליל. ולעוד יותר רוע מזלו, אלברט פרדריק וכו' סבל מגמגום קשה כל כך שהיה לוקח לו מלוא ארכו של סרט באורך מלא לומר את השם המלא של עצמו.
זאת נשמעת כמו התעסקות בקטנות: למי אכפת אם לאיש יש פגם בדיבור כשיש פה אימפריה לנהל? אבל כשהמדינה נכנסת למלחמת העולם השניה, העם צריך מנהיגים חזקים שיתנו לו השראה. מלך שפותח נאום ב"אה-נה-נה-נה-נה-נחנו נ-נ-נ-נ-נ-צח" לא משרה ביטחון רב. אחרי סידרה של טיפולים כושלים, אשתו ההלנה בונהם קארטרית הפנתה את אלברט לליונל לוג, מרפא בדיבור עם כמה רעיונות רדיקליים לזמנו, כמו למשל שעישון לא טוב לריאות ושגמגום היא בעיה שנמצאת בראש ולא בפה.
הרבה מהסרט קורה בין ארבעה קירות ושלושה שחקנים. וזה מספיק, כשהשחקנים המדוברים הם קולין פירת', ג'פרי ראש והלנה בונהם קארטר (שנראית מופתעת בדיוק כמוכם מכך שלשם שינוי היא מופיעה בסרט עם תספורת שפויה). הסרט הוא כל מה שאפשר לצפות מכזה שמתהדר בתואר "בריטי": מכיל פעמים רבות את צירוף המילים "הוד מעלתך", עם תסריט מלוטש היטב, הרבה הומור יבשבש ושחקנים שיודעים לעשות הרבה עם מחוות קטנות. עם כל אלה, הסרט היה יכול להיות גם דרמה ב-BBC, הצגה בתיאטרון הסימטה או תסכית רדיו, אבל הוא לא שוכח שהוא גם סרט. כשאלברט לא בטוח בעצמו, הוא לא מסוגל להגיע אפילו למרכז הפריים, ובמקום זה דחוק בפינה. בהזדמנויות שבהן הוא נאלץ לדבר לפני קהל, הצילום ממחיש את האימה שארוע כזה מטיל עליו.
אז, סרט טוב מאוד, בעיקר לכל מי שחובב בריטיות כללית, גם אם לא חובה לראות אותו על מסך גדול. אבל, סליחה, אני חייב להתייחס לאוסקר.
הבעיה היא שכמה שהוא סימפטי, אני לא חושב שאני אזכור את "נאום המלך" בעוד שנה. אני לא בטוח שאזכור אותו גם בעוד חודש. הוא לא מחדש שום דבר, הוא לא רלוונטי היום יותר מבכל שנה אחרת, הוא לא מרגש עד דמעות ולא מצחיק עד דמעות. הוא מאוד נחמד, אבל יש לו כמה מתחרים שהם יותר מנחמדים. אם הוא יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר זאת תהיה טעות, גם משום שהוא פשוט לא הסרט הטוב ביותר, וגם משום שתוך חמש שנים אף אחד לא יזכור אותו מלבד בתור פרט טריוויה בסגנון "אנשים פשוטים", סרט שזכור, אם בכלל, רק בתור זה שלקח את האוסקר מסרטים ראויים יותר. אז בתור סרט, אני לגמרי בעד "נאום המלך", אבל בתור מתמודד על האוסקר, אני נגדו. או בקיצור: אחלה סרט. בוז!
אחלה ביקורת!
עשה לי חשק לראות את הסרט למרות שלא תכננתי – הוא נראה לי כמו הכבשה השחורה ברשימת האוסקר של השנה: סרט תקופתי על מלך אנגליה מתבלט קצת לרעה ליד רשימת המורכבת מסרטים אלטרנטיביים שלא מתאימים לאוסקר.
ולאחר חוות דעת של ידיד שאמר שזה אחד הסרטים המשעממים ביותר שהוא ראה מעודו, עוד יותר כעסתי על האקדמיה. היה נראה שהם עומדים לעשות אותה טעות שהם עשו עם הפצוע האנגלי (אגב, פירת' היה גם שם) ואז להתפלא שכולם קוראים להם שמרנים זקנים.
והבדיחה על התסרוקת של הלנה בונהאם קרטר עשתה לי את היום!
ביקורת מצוינת
תודה. האמת שהתכוונתי בכל מקרה לראות את הסרט, אבל הביקורת עשתה לי תיאום ציפיות נדרש.
אני המאליק של סדום! אה, אנגליה.
גם אני הגעתי לצפיה ב-"נאום המלך" אחרי שספגתי את כל ההייפ האוסקרי, ואת כל הדיבורים על התחרות בין הסרט הזה לבין "הרשת החברתית" – לכאורה, הדרמה התקופתית המכובדת על משפחת המלוכה מהמאה הקודמת נגד הדרמה העכשווית, הצעירה, על עולם ההיי-טק.
אבל האמת האי שלשני הסרטים יש הרבה יותר במשותף ממה שנראה – קודם כל, במרכז של שניהם ניצב גיבור שהצליח לשנות את העולם, למרות בעיות תקשורת קשות עם הסובבים אותו. נכון שסרט אחד מציג את הגיבור שלו בתור צדיק הדור והשני מציג את הגיבור שלו בתור שמוק הדור (ושני הסרטים, ככל הנראה, קצת חטאו לעובדות באופן שבו הם הציגו את הדברים), ובכל זאת מצאתי לא מעט קווי דמיון בין הסיפור של ג'ורג' השישי לזה מארק צוקרברג.
חוץ מזה, שני הסרטים – ו-"נאום המלך" אפילו עושה את זה קצת יותר מ-"הרשת החברתית" – עוסקים בהשפעה של המדיה על החברה, בשינוי העצום שהיא מחוללת. כשרואים את "נאום המלך", מבינים שהרדיו היה לא פחות מהפייסבוק של שנות ה-30. באחת הסצנות בסרט, אביו של הגיבור מתייחס אל המפלצת הזו בתור משהו שיכול להביא את סופה של המלוכה הבריטית, לא פחות (צחוק הגורל: הנכדה שלו – והבת של גיבור הסרט – דווקא הסתערה בחדווה יתרה על כל מדיום חדש, מהטלוויזיה עד האימייל, והסכנה הגדולה ביותר למעמד המלוכה בחצי המאה האחרונה הגיעה דווקא מעיתונות הדפוס הישנה והטובה).
בכל הנוגע לויכוח על האוסקר, אני בסופו של דבר בצד של נאום המלך. עם כל המחמאות שנשפכו על התסריט של סורקין ל-"הרשת החברתית", הרגשתי שדווקא זה של "נאום המלך" היה מהודק והמוקצע יותר, וגם בכל הנוגע להמחזת התסריט של "נאום המלך" בוצעה עבודה טובה יותר. כל זה לא בא לומר ש-"הרשת החברתית" הוא סרט לא טוב, אני חושב שהוא טוב מאוד, אבל את "נאום המלך" אהבתי יותר.
הולד איט! ארון סורקין הוא התסריטאי של "הרשת החברתית"?!
בתור לא-חובבת רשתות חברתיות וסרבנית פייסבוק מוצהרת לא טרחתי להתעניין בסרט ולו באופן שטחי, והנה עכשיו אני מגלה בדרך אגב פרט טריוויה מעניין מאוד… סורקין, מה? כלומר, התסריטאי האהוב עליי ביותר אחרי ג'וס וידון, כן? זה, אה, משנה את התמונה (עכשיו אני אשכרה צריכה לבדוק איך הסרט!). נו, בשביל דברים כאלה יש "עין הדג". תודג לכולם.
בוקר טוב
אגב, אני לא יודע אם שמעת על זה, אבל ג'וס ווידון יביים את "האוונג'רס" ופרנסיס פורד קופולה יעשה את העיבוד לרב המכר "הסנדק". :-p
![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
למה ההסתייגות מ"אנשים פשוטים"?
אחד הסרטים הכי לא אוסקריים בעליל שזכו באוסקר. אז מה אם השור הוזעם היה מועמד? "אנשים" היה טוב בדיוק כמוהו ולהשוות אותו לאחד מהסרטים החדשים פשוט לא נכון!
טקסט פישלרי קלאסי :-)
(למען הסר ספק: זה דבר טוב)
ההכתרה של המלך
נחגגה גם כאן בפלשתינה
המלכה אלישבע???
טלפון ב-4 ספרות?!
(ל"ת)
בדיוק מה שחשבתי על הסרט, רק בניסוח טוב יותר
'נאום מלך' הוא דרמה תקופתית עם משחק משובח, שוטים מרהיבים וכמה קטעים משעממים. או בקיצור: מועמד האוסקר הממוצע.
ומה עם "נער החידות ממומביי"?
זה גם סרט שאני כמעט לא זוכר כלום ממנו, אבל הוא זכה באוסקר…
רד לא אמר ש"נאום המלך" יפסיד באוסקר
למעשה, הוא ציין שלסרט יש סיכוי לא רע בעיקר בגלל תקדימי "מומביי" למיניהם.
סרט חביב
אבל הרגיש לי לגמרי כמו סרט ספורט – רוקי, Mighty ducks, לא משנה איזה, רק עם תפאורה תקופתית ושחקנים טובים מהממוצע בסרט ספורט. לא שלא נהניתי, אבל באמת שום דבר מיוחד בכלל.
ועוד משהו שצרם לי – הסרט מאוד רויאליסטי "וואו, המלוכה שלנו מדהימה". קצת הרגיש לי כמו פרסומת לחתונת השנה שתתרחש בקיץ הקרוב.
הצעה לשיפור התרגום
הכותרת במקור משמעה באמת "נאום המלך", אבל יש לה עוד משמעות: "דיבור המלך", כלומר, האופן בו הוא מדבר. בסרט שעוסק בגמגום, זה כפל משמעות די חשוב. נדמה לי שאפשר היה לשפר את התרגום עם משהו בסגנון "דבר המלך", ששומר מעט על כפל-המשמעות.
לא ראיתי את הסרט, אבל מתיאור העלילה אי אפשר שלא להזכר ב"טירופו של המלך ג'ורג'". עד כמה הם דומים?
(ל"ת)
חזק!! דבר המלך - אין, נאום - אאוט
(ל"ת)
הצעה מצוינת
הונצחת :-)
http://www.targumon.co.il/title_012174
בפעם האחת ששם הסרט מוזכר בסרט עצמו,
הכוונה היא לנאום המלך – מישהו רץ מימין לשמאל עם ערימת דפים שמכילה את הנאום.
דווקא אחרי שצפיתי, אני חושבת שהתרגום המקורי טוב יותר
כי באמת הכוונה לנאום, והבעיה של גיבור הסרט היא לנאום, לדבר בציבור מול קהל (בחדרי חדרים הוא הרבה פחות מגמגם) ואחרי שצופים בסרט מבינים גם שזה מתאים מכל הבחינות. לפיכך אני חושבת ש"נאום" מתאים מאוד (וכדאי לזכור שזה לא רק הטקסט עצמו אלא עצם הנאימה) ו"דבר המלך" מחמיץ את המשמעות הזו ולא מתאים כאן (כי הוא כן מתמקד בתוכן ולא בביצוע). בקיצור, הצעה יפה, אבל לטעמי לא מתאימה לסרט המסוים הזה.
ל-SB, לילו ויתר אסכולת מאוכזבי הסוף
אתם מסתכלים על הסרט ועל הדמויות בסרט במשקפיים הלא נכונים. ואתם ממהרים לשפוט אותן על שלא בצדק. או שאולי פשוט שכחתם את שיעורי ההיסטוריה שלמדתם בתיכון…
נכון שהיום, אחרי שתוצאות המלחמה ידועות לנו, ואנחנו מודעים להיקף הזוועה שהתחוללה באירופה, נראה מגוכח לחשוב שמה שעניין את כולם הוא רק האם המלך מצליח לשאת נאום או לא. אבל לפני שהמלחמה פרצה לא שררה בבריטניה פאניקה. נכון, היטלר היה איום, אבל הוא לא היה איום קרוב ומוחשי על הממלכה. בטח לא בשלב זה. בתקופה המדוברת בסרט כולם חשבו שהמשבר באירופה יפתר ללא מלחמה, וגם אם זו תפרוץ, הרי שהיא תסתיים במהירות בהיצחון צרפתי-בריטי.
איש עדיין לא צפה את שעתיד לקרות…
אז כן, בתקופה המדוברת, ובמיוחד במדינה כמו בריטניה, שבית המלוכה בה הוא סמל רב מעלה ומשמעות, היה חשוב האם המלך מגמגם או לא מגמגם. האם הוא דמות אליו אפשר לשאת עיניים (ולפתוח אוזניים) או שלא. אם או בלי קשר להיטלר ולמלחמה שבפתח.
מסכים עם הכל, רק ניטפוק: היה מי שצפה והזהיר: צ'רצ'יל.
אבל נכון שאף אחד לא הקשיב לו, אפילו לא המפלגה שלו.
גם את "מטען הכאב" אף אחד לא יזכור בעוד עשור, לעומת "ממזרים חסרי כבוד", שכנראה ישאר איתנו כמה עשורים, אבל השאלה היא האם זה צריך להיות הקריטריון לבחירת ה"סרט הטוב ביותר"? ואולי דווקא, את הרשת החברתית ישכחו עוד כמה שנים (בגלל שהקהל הממוצע השתעמם מהסרט) ואת "ברבור שחור" ו"אומץ אמיתי" יהפכו לסרטי פולחן?
בל נגזימה
לאף אחד כאן אין יכולת לחזות איך וכמה יזכרו סרטים מסוימים בעוד עשור, במיוחד סרט חדש יחסית כמו "מטען הכאב".
למה בבוץ?
'מטען הכאב' השאיר אותי עם שתי סצנות שאני בספק אם אשכח אותן אי-פעם (הסופרמרקט, והסצנה החותמת). על 'ממזרים חסרי כבוד', עם כל אהבתי אליו, אני לא יכול להגיד את זה.
ברצינות?
לא מצאת אף סצנה אחת שנחרטה בזיכרון אחרי "ממזרים"? כי אני מצאתי ארבע כאלה, כולל אחת בעשרת רגעי העשור שלי.
ברצינות
זאת אומרת, היו הרבה סצנות מצוינות, אבל לא כאלו שהשאירו אותי מטולטל רגשית. אבל זה![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
, אז נעצור כאן.
יופי של פתיח לביקורת :)
(ל"ת)
האם יש כאן שיא במספר מועמדויות לאוסקר?
(ל"ת)
לא
"הכל אודות חווה" ו"טיטאניק" היו מועמדים ל-14 פרסים כל אחד.
לא
השיא עומד על 14 מועמדויות לסרט אחד והוא מוחזק בידי "הכל אודות חוה" ו"טיטאניק". לנאום המלך יש 12 מועמדויות.
האם אנשי בית המלוכה הבריטים הופכים לסלבים?
קודם "המלכה", עכשיו זה. בטח הסרט הבא יהיה על המלך שהיה במלחמת העולם ה-1 והיה הבן דוד של מלך גרמניה.
מסכים עם הביקורת
מי שציפה לאפוס קולנועי עם איזה מלך מהולל ומעשיו בממלכה יתבדה.
אחלה סרט, עם שחקנים מצוינים ותסריט מעניין, אבל…
חדגוני מדי. אין כאן משהו מעבר לנושא הגמגום של המלך, וגם אין כאן איזושהי אמירה מיוחדת לטעמי.
אני כל כך לא מסכימה
היתה פה המון אמירה על הבדידות של המלך ושל בני משפחת המלוכה בכלל, ועל החברות של המלך והמורה/שחקן שלא מוצא עבודה במשחק.
בי זה נגע.
הליהוק
הדבר היחיד שלא הבנתי בסרט זה למה גאי פירס משחק את האח הגדול של המלך שהוא בעצמו בן 43 וקולין פירת בן 50
זאת ועוד - אחרי שבסרט עושים כל-כך הרבה רעש
מכמה שהבריטים באותה תקופה לא שמו על האוסטרלים, הם נותנים לשחקן *אוסטרלי* לגלם את יורש העצר?
ואיזה קטע: ג'פרי ראש הוא אוסטרלי שמשחק אוסטרלי. שוב.
ובקשר לדמות שלו – אני חושב שאם יש דבר אחד טוב להגיד על יוצריו הוא שיש להם ביצים ליצור סרט על קלינאות תקשורת ולגרום לזה להיראות (בערך) מעניין.
בקשר לאוסרטלים,
יכול להיות שהדמויות בסרט לא היו מודעות לעובדה שהן משוחקות בידי שחקנים, ולא היה להן ידע על הפרטים האישיים של השחקנים?
*אוסטרלים
הו, עכשיו זה הצליח לי!
את מפספסת את הנקודה העיקרית
גאי פירס עשה צבא?
לא גייסו אותו כי הוא היה הומו.
(ל"ת)
אני חושבת שבגילאים האלה יותר קשה לנחש.
ככה שזה לא משנה. העיקר שהוא *ייראה* מבוגר יותר.
חוץ מזה, בבחזרה לעתיד, קריספין גלובר משחק את אבא של מייקל ג'יי פוקס למרות שהוא צעיר ממנו בשלוש שנים.
בחזרה לעתיד הוא סרט על מסע בזמן, כן?
במהלך רוב הסרט הוריו של תלמיד התיכון מרטי (מייקל ג'יי פוקס, כבן 24 בזמן הצילומים) מופיעים בעצמם כתלמידים (ליאה תומפסון, 24, קריספין גלובר, 21).
מן הסתם יותר קל לאפר את השחקנים עבור הדקות הראשונות והאחרונות של הסרט כדי שייראו בני 40 פלוס מאשר למצוא שחקנים בני 40 פלוס והשד יודע איך לגרום להם להראות כבני עשרה.
ולגבי גאי פירס – אז זהו, שגם בעיניי הוא לא *נראה* מבוגר יותר. אבל יש מצב שזה עניין של טיפוס, כלומר גם קולין פירת' של לפני 10 שנים (נניח בשייקספיר מאוהב) נראה רציני, מיושב ובגלל זה גם מבוגר יותר מגאי פירס של היום, שגם בעשור זה של חייו נתפס אצלי כמין פלייבוי צעיר.
ברור.
זה לא עושה את זה פחות מצחיק.
גם לי זה הציק...
אבל רק כי ידעתי שפירס צעיר יותר. ת'כלס, אם לא הייתי יודעת שהוא משחק בסרט אני חושבת שהיה לוקח לי זמן לזהות אותו, כי הוא ממש "התבגר" (ואני מניחה שגם דאגו שהוא ייראה כך בסרט). בסופו של דבר יכולתי לקנות את קולין פירת' כאחיו הצעיר, כי ההבדלים ביניהם היו בעיקר באופי (האח המתהולל לעומת האח המיושב) ו"התהוללות" תמיד נתפסת כצעירה יותר, מן הסתם.
כמו כן חשבתי לעצמי שזה מצחיק שגאי פירס משחק נסיך בריטי והוא בכלל אוסטרלי, ושג'פרי ראש משחק אוסטרלי והוא בכלל בריטי… או שלא. בדקתי בימד"ב והופתעתי לגלות שהוא אוסטרלי… לא היה לי מושג!
מה שאמרת לא הגיוני.
בגלל האופי שלהם היה קל לך לקנות את פירת' בתור האח הצעיר, כי אחד הולל והשני מיושב, ופירת' שיחק את המיושב ו"הוללות נתפסת כצעירה"?
דווקא זה גורם לפירת' עוד יותר להיראות כמו האח המבוגר יותר.
לא הבנת אותי.
לו לא הייתי יודעת מהם גיליהם האמיתיים של השחקנים, זה לא היה מפריע לי, כי הפרש הגילים האמיתי לא השתקף במראה שלהם. התחושה של הגיל נבעה מההתנהגות, ולכן הגיל האמיתי לא משנה; האח הבכור התנהג כמו אח צעיר ולכן הייתה לי תחושה שהוא צעיר יותר (והיא הייתה כזו גם לו היו מלהקים שחקן מבוגר יותר, זו הנקודה).
אה, אוקיי.
תודה על ההבהרה, כי ניסיתי שוב ושוב לקרוא את התגובה הזו שלך ולא הצלחתי למצוא בה היגיון, ואני לא מכירה אותך כאחת נטולת היגיון![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
.
ראיתי את הסרט אתמול
במין מרוץ מטורף שלי להשלים את כל הסרטים שלא ראיתי השנה, ואני בהחלט מבינה למה הוא מועמד – עבר המון מאז שראיתי סרט ויכלתי לאמר וואו, איזה סרט יפה. לא מדהים, לא מרהיב, לא הזוי, לא מלא אפקטים יוצאי דופן ומסר על גורל האנושות- סרט יפה.
הסרט ריגש אותי, ואהבתי אותו מאד. אחד הדברים המדהימים שראיתי השנה, ואני מעדיפה אותו אפילו על פני אינספשן (לא לירות בי). קל יותר להיות דרמטי מאשר אנושי ונוגע.
סרט מעניין
מה שבטוח הוא שאני ראיתי את הסרט הזה אחרת מרוב האנשים, ולו רק משום שגם אני מגמגם, וחי מדי יום את החרדות ואת הקשיים שבהן הסרט עוסק. מבחינתי כצופה, הסרט הזה היה במידה רבה עלי, גם אם לא קוראים לי ג'ורג' ואין אף מספר אחרי שמי.
מהצד הזה, הסרט עשה עבודה טובה מאוד – רוב הזמן. קולין פירת משחק מצוין את דמות הנסיך/מלך המגמגם ומעביר היטב את קשיי ההתמודדות, הכשלונות וההצלחות שעמם מגמגם נתקל מדי יום. זיהיתי היטב את החרדה שלו מה"סכנה" של עוד טיפול כושל, את התגובה ללעג של אחיו, את פחד הקהל ואת הניסיון לשמור על ההערכה אליך למרות הליקוי. פירת היה המגמגם הטוב והאמין ביותר שראיתי בקולנוע אי פעם – מה שאמנם לא מאוד מסובך בהתחשב בזה שמגמגמים מופיעים בדרך כלל כאתנחתות קומיות, אבל עדיין מרשים.
הסרט הצליח קצת פחות בניסיון שלו להסביר מדוע המלך מגמגם. הן התסריט והן הבימוי תלו במידה רבה את הגמגום של המלך בלחצים מצד אביו הנוקשה ובדרישות המעמד שלו, וזה הומחש שוב ושוב גם בבימוי וגם באמצעות דבריו של מטפל הדיבור. המציאות יותר מסובכת ממה שהם ניסו לתאר: נכון להיום לא ידועה סיבה חד-משמעית לכך שילד מתחיל לגמגם. ידוע בבירור שיש לזה בסיס גנטי, ושזה קשור קשר הדוק גם לגורמים סביבתיים. סביר מאוד להניח שהגמגום של המלך אכן הושפע מאוד מהדרישות הכבדות של אביו ממנו, אבל ספק אם הן היו "הגורם".
מי שכתב את התסריט עשה עבודת תחקיר טובה, הן על אופי החיים עם גמגום והן על האופן שבו הוא פורץ ועל המאפיינים שלו. זה לא מנע אמנם פה ושם מקומות שבהם רציתי לצעוק "שטויות! זה לא נכון!", אבל אלה תמיד היו דברים קטנים. כסרט על גמגום, ובכלל על התמודדות עם ליקוי, הוא סרט אמין, מרגש ומצוין.
סוגי גמגום
יש לך, או למישהו אחר בקהל, מושג מה ההבדל בין stutter לבין stammer (שנעשה בו שימוש בסרט ואני באופן אישי לא הכרתי קודם)?
אגב, בחיפושי אחר שתי המילים הללו הגעתי גם ל-4 הקלטות נאומים של המלך ג'ורג' השישי: http://www.britishpathe.com/category.php?id=16
מדהים וצובט בלב.
אין סוגי גמגום
למיטב ידיעתי אלה מילים נרדפות לחלוטין.
בכל מקרה, אין סוגים שונים של גמגום (ואני מניח שלא יהיו סיווגים כאלה כל עוד לא נמצא המקור הפיזיולוגי לבעיה) – יש רק הבדל בעוצמת הליקוי ובסוג האסטרטגיות שבהן כל מגמגם משתמש כדי לעקוף אותו.
אז אולי זו אנגלית בריטית לעומת אמריקנית?
למיטב ידיעתי אין דבר כזה "מילים נרדפות לחלוטין" [1].
תמיד יש דקויות. אם זה בעברית: גבר, איש, אדם, אנוש
ואם זה באנגלית: rain, shower, sleet, drizzle, soaker…
אבל זה כבר ממש אוף-טופיק – אם מישהו מעוניין, אפשר להמשיך את הדיון במייל/פייסבוק.
[1] אני לא בלשן וכו' :-)
לצורך העניין
מילים שהשימוש בהן זהה, או כמעט זהה, ייחשבו נרדפות לחלוטין. לא נתקטנן על הבדלים דקים בקונוטציות או במשלב. בפועל, שתי המילים משמשות באופן טבעי לחלוטין לתיאור גמגום.
אגב, לפי מילון מרים-ובסטר, לשתי המילים יש היסטוריה ארוכה: stammer מתוארכת (כלומר, השימוש הראשון המתועד בה) למאה ה-12, ו-stutter לאמצע המאה-ה-16.
אם אני זוכר נכון
Stutter היא גמגום בצורתו הפופולארית (התעכבות על אותיות) וStammer יותר מכוון לדיבור משתהה. על פי הסרט נראה כי אלברט מדגים את שני המקרים.
וואו.
מדהים. תודה לאל על האינטרנט. באמת.
על פי טור מעניין שהתפרסם ב-"הארץ"
התסריטאי של הסרט סובל בעצמו מגמגום, והוא הכניס משהו מהטיפולים שהוא-עצמו עבר לתסריט (במחיר ויתור על אי-אילו עובדות היסטוריות):
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1213229
לי לא הפריע ההסבר לגמגום ולא ראיתי בזה כישלון
כמו שאמרת – הגורמים לגמגום כנראה מולטיפקטוריאליים והסרט סיפק הרבה סיבות. גם כל הסיפור עם האומנת בטח גרם לו טראומות לרוב שאולי היוו טריגר לגמגום.
ראיתי את הסרט עם חברות, וגם אנחנו מאוד נהנינו מהפן הזה של הסרט, במיוחד בהתחשב בעובדה שכמה ימים לפני כן נבחנו על גמגום ויכולנו מדי פעם לצעוק דברים כמו "תראו, התחלה רכה! מסיחי דעת! מעבר איטי לתנועה הבאה!". אני לא זוכרת שראיתי יותר מדי שטויות, אבל כן היתה בסרט נטייה לדרמה אז כנראה שזה פגע באמינות של כמה מהדברים.
עכשיו חזרתי מהסרט
סרט טוב מאוד. מיקרופון מעולם לא נראה מאיים יותר. משחק, צילום, בימוי – מדהימים.
אני גם לא חושבת שהוא צריך לזכות באוסקר. הסרט המועדף עלי הוא כמובן "התחלה". אבל בסך הכל זה סרט טוב מאוד, וזו לא תהיה בושה אם הוא יקח את האוסקר.
רק מה, כל הסרט חשבתי – מה, לא יכלו להקליט אותו ולערוך? כנראה עוד לא היו אז דברים כאלה מתוחכמים.
לא בדיוק
יש פתרונות קסם, ורבים מהם הוזכרו בספר – אנשים לא מגמגמים כשהם שרים, ובדקלום מגמגמים הרבה פחות, וכשאדם מגמגם מדבר לעצמו, הדיבור שלו כמעט שוטף. גם השימוש במוזיקה הוא פתרון קסם שיכול לעבוד.
הבעיה שלהם היא שהם עובדים רק בנסיבות מאוד ספציפיות. מה שעובד כשאתה מדבר עם עצמך, עם או בלי אוזניות, לא בהכרח יעבוד בדיבור מול קהל, ואין דין קריאה מספר כדין נאום רדיופוני – כך שאין שום סיבה להניח שהסחת הדעת מהמעצורים בדיבור בזכות המוזיקה תעבוד גם במצב שבו אתה חייב ממש להתרכז במה שאתה אומר ויודע שאומה שלמה מאזינה לך.
נתקלתי באדם שגימגם, אבל הפסיק כשהיה מתקשר
(תקשור – העברת מסרים מישויות לא-חומריות)
מצד שני, זה רק מקרה אחד, והגמגום שלו לא היה בעוצמה גבוהה.
זהו?
ראיתי את הסרט אתמול. הוא טוב, מעביר את הסיפור בצורה יפה וממוקדת ו… זהו. אין בו שום דבר מיוחד שנראה לי שיזכר לדורות. נאום המלך היה יכול באותה מידה להיות סרט טלוויזיה, מכיוון והוא לא מנצל את יתרונות המדיום הקולנועי. אין ניצול של הסאונד המשוכלל, הפסקול לא מורגש רוב הזמן והצילום ממילא מתמקד בדמויות ולא בסביבה. אין אווירה להיבלע בה, זה רק סיפור בלי תוספות. הוא לא סרט גרוע, הוא סתם סביר. אני לא חושב שזה עניין של ציפיות גבוהות מדי. הגעתי עם ציפיות גבוהות גם ל"הרשת החברתית", "התחלה" ו"ברבור שחור" ומאוד נהנתי מכולם. אם נאום המלך יזכה באוסקר, זה יהיה מאותם מקרים בהם באמת לא ברור לי מה ההצדקה לכך. זה כמו "מרכבות האש" שזכה באוסקר לפני שלושים שנה. סרט בריטי למהדרין, עשוי טוב, מעניין, אבל לא יותר מזה. בכל פעם שאני רואה אותו, או חלק ממנו, אני בעיקר נותר אדיש. נראה לי שככה יהיה גם עם צפיות עתידיות של נאום המלך.
מתי חברת הפקה ישראלית תקנה את הזכויות?
רק שאצלנו אין הפי אנד
http://www.youtube.com/watch?v=ujC5mccvqsA
(סרט חמוד ביותר! לא שאפתני ו"חשוב" כמו "הרשת החברתית", אבל בסופו של דבר הרבה יותר אפקטיבי ממנו. ברור שלא מדובר בסרט גדול, אבל כל הסרטים הגדולים והחשובים שיצאו השנה היו גם די גרועים, ובשנת קולנוע שחונה אין לי הרבה בעיה לקבל אותו כזוכה באוסקר)
מוזיקת הרקע
מה דעתכם על המוזיקה שמתנגנת ברקע בזמן נאום המלחמה של המלך?
בצפייה הראשונה חשבתי שזו בחירה לא רעה לנאום בנוסח הזה, כיוון שהפרק הזה (אלגרטו מהסימפוניה השביעית של בטהובן) מצליח ליצור אווירה שהיא גם דרמטית, גם מתונה, גם אספרסיבית, גם עצורה, וגם נכנסת מנגינה יפה בשלב כלשהו כך שכולם צריכים להיות מרוצים.
אבל כשחשבתי על זה קצת, הגעתי למסקנה שהמוזיקה הזו ספציפית משמשת אנלוגיה מבריקה לגמגום של המלך ולהתגברות ההדרגתית עליו. המוטיב המרכזי בפרק הזה נודע לשמצה בכך שהוא לא 'מנגינה' במובן המקובל, אלא רצף של אקורדים שמתוזמרים כך שהקול העליון נע מעט מאוד. זה נשמע בערך כמו:
מי, מי-מי-מי, מי: מי, מי-מי-מי, מי; מי, מי-פה#-סול, סול- סול, סול-סול-סול, וכן הלאה.
כלומר, במשך כל התצוגה הראשונה של החומר התמטי הזה, המלודיה למעשה 'מגמגמת'. רק בפעם השנייה נכנסת מנגינה שנבנית על בסיס אותה הרמוניה, בהתחלה בתזמור צנוע (רק כינורות? לא בטוחה) שמתפשט בהדרגה לאוניסונו של כל התזמורת, עם כלי הנשיפה והטימפני והכל.
בקיצור, זו לא רק מוזיקה יפה אלא גם בחירה חצי מצחיקה וחצי רצינית שמשקפת את מצבו של המלך באופן יפה מאוד ומדוייק. רק רציתי להסב את תשומת ליבו של כל מי שלא הבחין:)
תודה, באמת לא הבחנתי
מאוד נכון מה שאמרת. בזמן הצפיה חשבתי שזו בחירה מצוינת של מוסיקת רקע מכיוון שהיא משדרת באיזשהו מקום גם אווירה של עצב וגם אווירה של משהו מסוכן שמאיים לבוא, וזה התאים בול לנאום.
אבל זה נכון, גם האנלוגיה על הגמגום מאוד נכונה, ואני בטוחה שהיתה על זה מחשבה.
שלמרבה האירוניה היא נכתבה ע"י קומפוזיטור גרמני...
אני רצינית לחלוטין, זו הייתה ההערה של בן זוגי בזמן הצפייה. אבל הוא מאוד אוהב את הפרק הזה (קשה שלא) אז הוא היה מרוצה מהבחירה המוזיקלית.
סרט feel good קלאסי
גם איכותי, גם סיפור התגברות-על-מגבלה, גם על מפורסמים, גם כל הדמויות הראשיות טובות-לב וקל להזדהות איתן, וגם הרעים מקבלים את העונש המגיע להם!
זה בעצם סרט אקשן במסווה של סרט איכות, ואלוהים, התגעגעתי לסרט שאתה יוצא ממנו עם חיוך בלתי מסויג.
רק למען הסדר הטוב, במציאות היא היתה הנאצית
(ל"ת)
גם בסרט, למרות שרק רומזים על זה.
(ל"ת)
וגם הוא לא בדיוק היה צדיק תמים.
(ל"ת)
אהבתי מאוד.
כן אוסקר, לא אוסקר – ממש לא משנה לי; סרטים גרועים ממנו כבר זכו באוסקר (הי, אם "נפלאות התבונה" יכול, אז כל אחד יכול) אז שיהיה, למה לא? לפחות מדובר בסרט שאהבתי ונהניתי לצפות בו, ולא כי הוא היה סרט "פאן" אלא באמת סרט עשוי טוב, על אף פשטותו (ואחלה שחקנים). לפעמים לא צריך יותר מזה, ולי זה הספיק לגמרי.
התשובה קשורה כנראה לחמישה-שישה סרטים הטובים יותר
אני לא זוכר אם כתבתי את זה כבר, אבל יש לי תאוריה מאוד פשוטה איך סרט לא חדשני ולא מבריק במיוחד כמו נאום המלך, יכול לנצח סרטים כמו הרשת החברתית, התחלה, צעצוע של סיפור 3 וכו'. קולות חברי האקדמיה נחלקו בין 10 מועמדים אפשריים. זאת אומרת שכל אחד מהסרטים שנחשבים בעיני רבים ללא פחות מיצירות מופת, לקח אליו חלק מהקולות שהיו הולכים לאחרים. ריבוי סרטים איכותיים במיוחד, שלכל אחד מהם מעריצים אדוקים משלו, גורם להם לגזול קולות זה מזה. במקום שלמשל, 25% מהקולות ילכו לנאום המלך, 30% להתחלה ו-35% לרשת החברתית, כמות הקולות של נאום המלך נשארת זהה, אבל האחרים מאבדים חלק מהקולות לטובת סרטים חשובים אחרים. יווצר מצב בו לנאום המלך עוד יש את ה-25% מהמצביעים שבאמת חשבו שהוא הסרט הטוב של השנה, לרשת החברתית יש נגיד 20%, להתחלה 15%, לברבור שחור 12%, לפייטר 8% וכן הלאה.
עכשיו, כדי לזכות באוסקר, סרט חייב יותר ממחצית הקולות (מעל 50%). אם הדבר לא מושג אחרי ספירת הקולות הראשונה, לוקחים את כל הקולות של הסרט שהגיע למקום האחרון (ההצבעה נעשית בצורת דרוג), מוחקים את שמו מראש הטופס וסופרים את הקולות שדורגו במקום השני. עושים זאת עד שמושג רוב מוחלט לאחד המועמדים והוא מוכרז כזוכה. פיצול הקולות שהיה מקודם, רק ממשיך כשעוד סרטים נמחקים מהרשימה והמצביעים שלהם נחלקים בהתאם להעדפות האישיות של כל אחד מהם. לנאום המלך עוד יש את מספר הקולות ההתחלתי שלו, בתוספת כל מי שדרג אותו מספיק גבוה בסרט שנמחק מהרשימה. מי שמראש לא הצביע להתחלה או לברבור שחור, לא בהכרח יסמן אותם כאפשרות גבוהה כפי שהיה מסמן את נאום המלך.
בקיצור, בהחלט יתכן מצב בו סרט בינוני מנצח סרטים שנחשבים טובים ממנו בהרבה בזכות התחרות הפנימית בין הסרטים הטובים. הם לאט לאט מבטלים אחד את השני ומשאירים את הפחות נחשב לגרוף עוד קולות, אותם הוא לא מאבד. רעיון זה מוצג היטב ב"נפלאות התבונה", גם בסרט עצמו וגם בעובדה שזכה באוסקר.
מעבר לכל, חשוב לזכור שלפעמים זה פשוט עניין של טעם. כמו שאם תעבור אחד אחד בין האנשים סביבך ותשאל מי הזמר האהוב עליהם, תקבל מגוון תשובות. חלק יגידו אריק איינשטיין, חלק שלמה ארצי, חלק בכלל מעדיפים את גידי גוב, אבל בסופו של דבר, אייל גולן יבחר לזמר השנה, כי יש הרבה אנשים שפשוט לא שאלת.
אני מתקשה להבין את ההגיון בהסבר שלך
אלא אם יש תכונה שמשותפת לסרטים "מבריקים" כמו הרשת החברתית או התחלה, אין סיבה שיגנבו קולות דווקא זה מזה ולא מ"נאום המלך". הטענה היא שיש הצבעה שבטית ל"נאום המלך" או לסרטים "בינוניים" באופן כללי? למה שזה יקרה?
לכל סרט יש את המצביעים שלו
ההבדל הוא שנאום המלך היה מבודד יחסית בין עשרת המועמדים וחוץ מאולי "פייטר", לא התחרה עם אף מועמד חזק על קולות חברי האקדמיה שמעדיפים סרט "מסורתי" ונוח לעיכול. לעומת זאת, סרטים כמו התחלה, ברבור שחור, צעצוע של סיפור 3 והרשת החברתית, התחרו ביניהם על קולות המצביעים שמחפשים את החדשני והשונה, או לכל היותר את הפחות צפוי. להם הייתה הרבה יותר תחרות בינם לבין עצמם משהייתה לנאום המלך עם סרט כלשהו.
אבל זה לא משנה
בצורת הצבעה כזו, דוקא זו לא הבעיה. נניח שאפשר לפצל את הסרטים המועמדים למסורתיים, חדשניים, ואזוטריים (צעצוע של סיפור 3, למשל). אם נניח שאנשים שאוהבים סרט חדשני אחד, נגיד ברבור שחור, גם יעדיפו סרטים חדשניים אחרים, אז סביר להניח שהם ידרגו את הרשת החברתית והתחלה במקומות יחסית גבוהים. כך שגם אם ברבור שחור לא מנצח בסיבוב הראשון, הקולות של המצביעים שבחרו בו מחזקים את הסרטים החדשניים האחרים. בסופו של דבר יווצר קונצנזוס בין המצביעים הללו סביב הסרט החדשני שהכי הרבה מהם אוהבים, ואז השאלה היא, למי יש גוש בחירה יותר גדול – לסרטים החדשניים או המסורתיים?
העובדה שבכל זאת סרט כמו נאום המלך ניצח מעידה על כך שמלכתחילה קבוצת המצביעים שמעדיפה סרטים כמו הרשת החברתית היתה קטנה יותר מאלו שהעדיפו סרטים מסורתיים.
שיטת הצבעה כזו, דרך אגב, נהוגה כבר שנים בפרסי ההוגו למדע בדיוני ופנטזיה. בחלוקת הפרס האחרונה היו חמישה מועמדים, שניים מאת סופרות חדשות שפונות לקהל צעיר יחסית, שניים מאת סופרות מבוססות עם מעריצים מבוגרים יותר, ואחד שקהל המעריצים שלו די מנותק מהלך הרוח של בוחרי ההוגו. אם תסתכל על מהלך חישוב הקולות, תראה ששני הגושים הללו, הבוחרים הצעירים והמבוגרים, פשוט נלחמים זה בזה – כשספר אחד מתוך קבוצה נופל, כמעט כל הקולות שלו הולכים לספר השני בקבוצה – ובסוף מנצח הגוש הגדול יותר.
זה נשמע הגיוני
אבל דווקא מה שלא נשמע הגיוני בהסבר שלך הוא שאותם קולות שהלכו לסרטים היותר חדשניים, בחרו את נאום המלך בעדיפויות הגבוהות שלהם.
אם הזכייה הייתה נמדדת לפי רוב יחסי, ההסבר שלך היה הגיוני. אבל לפי השיטה שאתה מציג, הגיוני שמי שהצביע לסרט חדשני, היה שם במקומות השניים והשלישיים סרטים אחרים חדשניים ולא את נאום המלך. ואז לפי שיטת הבחירות הזאת, הקולות ש"התבזבזו" על סרטים שהשיגו תוצאה ראשונית נמוכה מאוד, ילכו דווקא לסרטים הלא קונוונציונאלים ולא לנאום.
אם נגיד אני הייתי צריכה לדרג את הסרטים, ואני בעלת טעם לא שמרני. אז נאום המלך היה מדורג אצלי בין האחרונים, וגם אם האופציה הראשית שלי לא הייתה נבחרת, רוב הסיכויים שהקול שלי לא היה הולך לנאום המלך אלא לסרט אחר.
הסבר יותר הגיוני לדעתי הוא שרוב חברי האקדמיה, הם כנראה בעלי טעם שמרני וקונוונציונאלי.
קודם כל יורדים הסרטים הקטנים
לצורך העניין, סביר להניח שסרטים כמו "קר עד העצם", "127 שעות" ו"הילדים בסדר", שאף אחד מהם לא זכה באף קטגוריה, גם קבלו את מספר הקולות הנמוך ביותר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בכל פעם שאחד מהם מוסר מהרשימה, הקולות שבמקום השני מתפצלים בין מספר סרטים, בהם גם נאום המלך. המצב שנוצר דומה בעצם למצב הראשוני, בו נאום המלך מקבל את קולות המצביעים השמרנים, בעוד שקולות חברי האקדמיה שאוהבים סרטים יותר חדשניים ומאתגרים, שוב מתפצלים בין מספר מתחרים מאוד חזקים. הדבר דומה לשני שחקנים דומיננטיים מאותו סרט שמתמודדים זה מול זה, בעוד מועמד דומיננטי מסרט אחר, קוטף את הפרס כי תומכי הסרט עם שני המועמדים, היו חלוקים מדי בבחירתם. על כל מועמד שיורד, נאום המלך ממשיך לצבור את קולות השמרנים, בעוד החדשניים מוסיפים לנגוס זה בזה.
התחלה לקח ארבעה פרסים והרשת החברתית שלושה. ניתן ללמוד מכך שלשני הסרטים היו אוהדים רבים שמקמו אותם גבוה. אם רק אחד מהם היה נחשב למתחרה חזק, היה לו סיכוי טוב יותר, כי היה לו יתרון ברור על פני סרטים חדשניים אחרים והקרב מול נאום המלך היה מזכיר יותר מרוץ ראש בראש. מה שכנראה קרה השנה (חשוב לציין שהאקדמיה לא מפרסמת נתוני הצבעה, אז זו רק השערה), זה שמספר גבוה של סרטים חדשניים שכל אחד מהם שווה אחוז ניכר מהקולות, נאבקים זה בזה ולא בנאום המלך. אחוז הקולות של נאום המלך רק הולך ועולה ככל שסרטים קטנים נושרים, אבל מתחרים כמו התחלה והרשת החברתית, ממשיכים בעימות פנימי שרק מחליש אותם ביחס לנאום המלך.
שוב, זה לא מה שקורה
הסרטים החדשניים אולי נלחמים זה בזה בסיבובים הראשונים, אבל כל אחד מהם שנפסל נותן את הקולות לאחרים עד שנוצר קונצנזוס סביב סרט חדשני אחד. פיצול הקולות בסיבובים הראשונים חסר משמעות בשיטת בחירה כזו. אלא אם כן יש גוש כל כך חזק לנאום המלך שהספירה נעצרת בסיבובים הראשונים (בפרסי ההוגו ספר מנצח כשיש לו 50% מהקולות גם אם נותרו יותר משני מתחרים, אני מניחה שגם לאוסקר יש תנאי עצירה דומה). אבל במקרה הזה מן הסתם שנאום המלך היה מנצח בכל מקרה.
מספר הסיבובים תלוי בהתפלגות הקולות
מודל אפשרי אחד הוא שנאום המלך צבר כמות התחלתית מספיק גדולה של קולות, כך שהוא מגיע ליותר ממחצית הקולות בתוך שניים-שלושה סיבובים. מודל אחר הוא שכל הזמן חסרים לו כמה אחוזים, עד שנותרים מולו רק שניים-שלושה מתחרים. בשני המקרים, יכולה להתקיים האפשרות שהצעתי, לפיה נאום המלך נהנה מפיצול הקולות בין חובבי הסרטים היותר חדשניים, שלא מצליחים להביא אף אחד מהם ליצור פער מהאחרים. בהחלט יתכן מצב בו אחרי שישה סיבובי ספירה, נותרים נאום המלך, הרשת החברתית, התחלה וברבור שחור והסרט שהרגע הודח (נגיד פייטר), מספק לכל אחד מהם מספר מסוים של קולות. נאום המלך מקבל שליש מהקולות החדשים, בעוד שני השלישים הנותרים מתחלקים בין שלושה סרטים שונים. נוצר מצב בו למרות שקבל פחות מחצי מהקולות, נאום המלך עדיין מקבל יותר קולות מכל סרט אחר שנותר במרוץ.
ברור שגם אהדה לסרט עצמו משחקת תפקיד. אני מתמקד ישירות בשאלה איך סרט מסורתי ולא חדשני, מנצח מספר סרטים שנחשבים איכותיים ומאתגרים יותר. במקרה הנוכחי, אני מתייחס לפילוג בין מי שמצביע לסרט מסורתי, לבין מי שמעדיף את החדשני. יש יותר מועמדים חדשניים חזקים, מה שגורם לקרבות פנימיים ביניהם, בעוד הסרט המסורתי הדומיננטי היחיד נהנה מהעדר תחרות ישירה.
שתי הסתייגויות
א. נכון, במצב שבו מועמד מסוים ממוקם במקום הראשון אצל חלק ניכר מהמצביעים, קשה לערער את אחיזתו בפרס. אבל מקרה כזה הוא כנראה נדיר, במיוחד כשיש עשרה מועמדים. יתרה מכך, אם כוחו ההתחלתי של נאום המלך כל כך משמעותי, אז ממש לא משנה באיזו שיטת ספירה משתמשים ואפילו מי עומד נגדו והאם יש פיצול של הקולות נגדו. זה פשוט הסרט הפופולרי ביותר עבור אוכלוסית מצביעי האוסקר.
ב. אתה מניח שבהנתן מצב בו לנאום המלך יש שליש מהקולות ולסרטים ה"חדשניים" יש שני שלישים, קל מאוד לנאום המלך לזכות. אבל זה נכון רק אם קולות של הסרטים החדשניים עוברים לנאום המלך לפני שהם עוברים לסרטים אחרים בקבוצה שלהם. לדעתי זהו לא המצב.
אולי דוגמה תעזור. בניגוד לאוסקרים, פרסי ההוגו מפרסמים את נתוני ההצבעה. המסמך הבא מתאר את ההצבעה לפרסי 2011, שחולקו בסוף הקיץ.
http://www.renovationsf.org/downloads/2011-hugo-stats.pdf
הדוגמה המובהקת ביותר נמצאת בקטגוריה Best Dramatic Presentation – Short Form, בעמוד 8. יש חמישה מועמדים, שלושה פרקים של דוקטור הו, הסרט "הדבר האבוד" של שון טאן, והסרטון Fuck Me, Ray Bradbury. בסיבוב הראשון (העמודה הראשונה, שסופרת את מספר הקולות במקום ראשון שכל מועמד קיבל) שון טאן וריי ברדבורי בראש, ופרקי הו נמצאים בשלושת המקומות האחרונים.
בשלב הראשון מחלקים מחדש את מי שהצביעו No Award, כלומר לא לתת את הפרס לאף אחד. שלא במפתיע, זה לא גורם לתזוזות משמעותיות. בשלב השני מחלקים את הקולות של מי שהצביעו במקום הראשון למועמד שלו הכי מעט קולות, הפרק "Christmas Carol" של דוקטור הו, כלומר לוקחים את ההעדפה השנייה של כל מצביע כזה ונותנים קולות למועמדים הנותרים. מתוך 187 קולות, בערך 10 הולכים לטאן, 15 לריי ברדבורי, והשאר מתחלקים בין שני פרקי הו הנותרים. מה שמשאיר את טאן וברדבורי במקום הראשון, אבל כשמחלקים את הקולות של פרק הו הבא, "Vincent and the Doctor", שני שליש מהם הולכים לפרק הנותר, "The Pandorica Opens"/"The Big Bang". מכאן כבר אין לשני המועמדים האחרים סיכוי והו מנצח.
שים לב גם שזה לא מקרה יוצא דופן. בארבע מתוך חמש השנים האחרונות פרק של דוקטור הו ניצח בקטגוריה הזו בדיוק באותו האופן – בסיבובים הראשונים כל פרקי הו היו במקומות הנמוכים, אבל כשכל אחד מהם נפסל, הקולות שלו עברו כמעט כולם לפרקי הו האחרים ולא למועמדים שלהם גוש מצביעים מצומצם יותר. בשנה היחידה שבה דוקטור הו הפסיד, הוא הפסיד לד"ר הוריבל, כלומר מועמד מאוד פופולרי, שקיבל כמעט שליש מהקולות בסיבוב הראשון.
שוב, המסקנה שלי מכך היא שנאום המלך ניצח מכיוון שהיה גוש גדול של מצביעי אוסקר שהעדיף אותו על המועמדים האחרים, ולא בגלל שיטת הצבעה זו או אחרת.
(וכן, אני מודעת לכך שזו בושה שדוקטור הו ניצח את הדבר האבוד.)
שוב
זה תלוי במעמדם של המועמדים החדשניים. קחי בחשבון את האפשרות שהם היו מספיק דומיננטיים בכדי להחזיק עד לסיבובי ההצבעה האחרונים. במצב כזה, לא היה צורך להוריד חלק מהם מהרשימה ולספור מחדש את הקולות שבמקום השני אצלם. הכוונה שלי היא למצב בו מספיקים פחות מחמישה סיבובי ספירה בכדי להעניק לנאום המלך נצחון, כי הסרטים שנמחקים לא היו מזוהים עם קהל חובב סרטים מסורתיים או חדשניים. בכל סיבוב בו נספרים הקולות מחדש, חוזר הדפוס שמעניק את קולות השמרנים לנאום המלך ומפצל את קולות החדשניים בין שניים-שלושה סרטים אחרים.
כל מה שאתה אומר בזה
הוא שיש שני גושים של סרטים, שמרניים וחדשניים, ושהראשון גדול יותר. וזה מחזיר אותנו לנקודה שלי שה"אשמה" אינה בשיטת ההצבעה אלא במצביעים.
הראשון בעל מספר מצביעים גדול יותר, התכוונתי
(ל"ת)
או שלהרבה אנשים יש מקום ראשון ומקום שני ששונים משמעותית
למשל, אם את זוכרת/ היית פה בזמן התחרות של התסריט הקצר –
אני אהבתי שני תסריטים מאוד. אחד היה קליל, מצחיק ובעל ניחוח מערכוני. השני היה סינמטי יותר ופונה לרגש. התלבטתי למה להצביע ובסוף הלכתי על זה המצחיק, לא זה המרגש. כשפרסמתי את התגובה שלי וציינתי מה היה הסרט במקום השני שלי, המון אנשים יצאו ואמרו שזה היה גם המקום השני שלהם. רובם הצביעו לאחד משלושת התסריטים שהתחרות ביניהם היתה צמודה. אז אם היו עושים בתחרות ההיא כמו בשיטה של האוסקר, אולי "ארמון" היה זוכה והופך לסרט[1].
רוצה לומר – את מניחה שכל מי שהיה בוחר בסרט חדשני היה נותן את הקול השני לסרט חדשני אחר. אני, למשל, הייתי כנראה מצביעה לרשת החברתית במקום הראשון, אבל במקום השני לנאום המלך. הוא ריגש אותי כמו שברבור שחור לא הצליח, והוא עניין אותי – מה שלא היה הגורל של התחלה.
[1] (אה, רגע. הוא הפך לסרט אחרי הכל![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
)
לא, זו היתה ההנחה המקורית של הפינגווין
שיש גושי הצבעה שמחלקים בין סרטים "שמרנים" יותר כמו נאום המלך וסרטים חדשניים יותר כמו הרשת החברתית. אני חושבת שזה נכון בגדול אם לא בכל מקרה (כמו לדוגמה במקרה שלך), אבל מבלי לראות את נתוני ההצבעה האמיתיים, זו רק השערה.
לא, זו היתה הצורה בה את הבנת את הטענה של הפינגווין.
הוא טען שהמקום הראשון במקרה האמור התפצל בין שלושה או ארבעה סרטים יותר יוצאי דופן, מה שגרם לסרטים דנן לאבד כוח אל מול הסרט השמרני והמשעמם יותר. הוא לא אמר כלום לגבי התפצלות הקולות במקומות השני והשלישי וכן הלאה למעט שגם אם הרב מצביע לאחד הסרטים ה"חדשניים" במקום השני, הרב הזה מתחלק בין שלושה או ארבעה, בעוד שנאום המלך היה פשוט מצוין מכל היבט – הגם שלא חדשני או יוצא דופן במיוחד – כך שהוא לא מפסיד קולות לסרטים "טיפוסיים" אחרים. במלים אחרות, יש לו הרבה יותר סיכוי להיות במקום שני מאשר "קר עד העצם", "הילדים בסדר" ו"127 שעות" למשל. אז בעוד "התחלה", "ברבור שחור", "צעצוע 3" ו"הרשת החברתית" נוגסים זה בזה בצורה רצינית – "נאום המלך" ממשיך לצבור נקודות סולידיות.
לא הבנתי איפה הבעיה פה
אם יש עשרה סרטים, אחד כולם מסכימים שהוא השני הטוב ביותר ולגבי מה הכי טוב אף אחד לא מסכים עם אף אחד אחר, אז נשמע שהסרט שכולם מסכימים לגביו שהוא שני הוא בהחלט סרט טוב למדי.
נו, כן.
אף אחד בתגובות לא אמר שזה לא סרט טוב, אפילו מצוין. הקובלנה היא "אבל אוסקר? באמת?"
וזה שיש הרבה אנשים שחושבים שהוא שני או שלישי הכי טוב בשנה מסוימת, זה לא "כולם". זה סתם "הרבה".
בנוסף
מכל הסרטים ברשימה, אולי מלבד פייטר, 'נאום המלך' היה הסרט שעבד הכי הרבה על הרגש. 'הרשת החברתית' ו'ברבור שחור' הם מצוינים אבל לא מאד מרגשים, והרבה חברי האקדמיה נוטים להחשיב את הרגש לפני הכל.
האמת, לפחות בעיני 'נאום המלך' לא היה כזה זוכה מזעזע. הסרט טוב מאד ועובד גם בצפיות נוספות. הוא לא יירשם כסרט מהפכני או חשוב אבל אני מאמין שהוא יחזיק מעמד בעתיד הלא קרוב, לא פחות מרוב הסרטים בקטגוריה.
ואם כבר רגש, אני שם את ההימורים שלי השנה על 'הארטיסט', בדיוק מהסיבה הזאת.
לא ראיתי את הסרט אבל יש לי הרגשה שהיה פה ספויילר.
(ל"ת)
ספוילר ממש זניח
לא רציני.