"סוג של חסד" מבהיר דבר עיקרי: יש סרטים של יורגוס לנטימוס, ויש סרטים של יורגוס לנטימוס וטוני מקנמרה, והנאה מאחד לא אומרת דבר לגבי הנאה מהשני.
כי "סוג של חסד" (היה קשה למתרגמים לפרגן ב"סוגים"? ואם כבר, היה קשה למתרגמים לכתוב "טוסט גבינה" במקום "גרילד צ'יז" בכתוביות?) הוא סרט רחוק מהעולמות של "המועדפת" ו"מסכנים שכאלה". זה לא רק הפער בין דרמות קומיות תקופתיות למשהו מודרני יותר, וזה אפילו לא העובדה ש"סוג של חסד" הוא בעצם סרט אנתולוגיה של שלושה סיפורים. לא, "סוג של חסד" מחזיר את לנטימוס לאותה קרירות, מגושמות וקיצוניות של סרטים כמו "הלובסטר", "להרוג אייל קדוש" ואפילו "שן כלב": בני האדם מפסיקים לדבר כמו בני אדם ומתחילים לדבר יותר כאילו הם מתרגלים לבד סצנת דיאלוג ורק במקרה יש עוד מישהו איתם בחדר, כולם עומדים באופן סטטי וחסר רגש, ובמקום הצבעוניות ומשחקי המצלמה של צמד הסרטים הקודם יש עבודת מצלמת סולידית יותר (עם כמה שבירות לשחור-לבן, בסדר).
אם המילים "סרט אנתולוגיה" מרתיעים אתכם, אז קודם כל: בצדק, ושנית כל, אפשר להירגע. בניגוד לסרטי אנתולוגיה אחרים בהם הקשר בין כל הסיפורים רופף, בטח מבחינת האיכות, הפעם לנטימוס יצר סרט מגובש יותר שבו שלושת הסיפורים מתכתבים זה עם זה באופן שקצת מייתר השוואות לגבי "מה הסיפור הטוב ביותר" פשוט כי בעצם הכל מרגיש קצת אותו סיפור. אמה סטון, ג'סי פלמונס, הונג צ'או, מרגרט קוואלי, מאמודו את'י ווילם דפו מגלמים דמויות – לרוב די דומות – סביב סיפורים על מערכות יחסים ייחודיות ותימה כללית של "כמה רחוק תלכו כדי לזכות באשרור ואהבה" או לחלופין הצורך האנושי בשליטה (מצד הנשלטים, בעיקר). זה לא סרט האנתולוגיה הטוב ביותר (זה עדיין "סיפורים פרועים"), אבל הוא בהחלט מגובש יותר מרוב סרטי האנתולוגיה, כשברור למה כל סיפור מופיע מתי שהוא מופיע ושום דבר לא מרגיש אקראי.
הסיפור הראשון מתמקד באדם (ג'סי פלמונס) שיש לו סידור מיוחד עם הבוס שלו (דפו) שבו אותו בוס שולט בכל פרט בחיים שלו עד שיום אחד הוא מבקש ממנו משהו שהוא לא מוכן לעשות, השני מתמקד באדם (שוב ג'סי פלמונס) שאשתו (אמה סטון) נעלמה בלב ים, והשלישי מתמקד באישה (אמה סטון) שמנסה למצוא את המשיח עבור הכת הניו אייג'ית שהיא חלק ממנה. בתפריט: הרג, אלימות רגשית, אלימות פיזית (כולל תקריבים על אנשים שחותכים איברים), אלימות מינית, התעללות וגם הסצנה האחת ההיא שהבטיחו לכם בטריילרים שבה אמה סטון רוקדת.
חשוב להבהיר שמדובר בקומדיה. לאו דווקא כזאת שקורסת אם לא צוחקים ממנה, אבל בהחלט כזאת שככל שאתם צוחקים – או לפחות משועשעים – פחות, כך יש לכם פחות עם מה לעבוד. כן, אפשר לשבת ולנתח את הדברים (ובהחלט יש, ולו רק כי הסרט משאיר לא מעט דברים מסתוריים בכוונה) אבל אם לא מסתכלים על הסרט כסוג של פארודיה על המין האנושי, שבחלקה לפחות אמורה להצחיק, עלולים לקחת ברצינות יתרה חלק מהדברים שהם בעיקר בדיחה. וזה לא רע – נחמד לראות סרט קיץ עם כוכבים מהשורה הראשונה שלא מספר סיפור גדול אלא מנסה סתם לתהות על קנקנה של האנושות – אבל בשביל שזה באמת יעבוד צריך להסתנכרן לחוש ההומור של הסרט.
זה בייחוד בא לידי ביטוי בסיום כל אחד מהסרטים הקצרים, שתמיד מרגיש קצת יותר כמו פאנצ'ליין של סיפור קצר מאשר שיא רגשי. אולי זו גם הסיבה שהסרט מרגיש נבזי יותר ממשהו כמו "הלובסטר" – לנטימוס קיבל הפעם שלוש הזדמנויות להתעלל בדמויות שלו והוא מנצל כל אחת ואחת מהן.
זה גם בולט ב"סוג של חסד" יותר כי אחרי שיאים במשחק, כתיבה או בימוי שאפשר להצביע עליהם בסרטיו הקודמים הפעם חסר משהו כזה. מכיוון שלנטימוס כולא את כולם פה בסגנון הקפוא שלו, כולם עושים עבודה טובה אבל אף פעם לא מעולה. פלמונס, שכנראה זכאי לתואר השחקן הראשי של הסרט, מציג שלוש דמויות שקל להבדיל ביניהן פיזית עם שינויי המשקל, ואפשר גם להבחין בהבדל כלשהו בין כל אחד, אבל ברמת הסצנה הבודדת קשה להגיד שהוא עושה שם משהו מבריק. גם סטון לא ממש חורכת את המסך, בטח בהשוואה למה שעשתה ב"מסכנים שכאלה", ובכלליות – ברוב ההיבטים הטכניים, הסרט עומד במשימה בהצלחה, אבל לא בהצטיינות. אה, חוץ מהמוזיקה. כאילו, כן, היא מציקה בכוונה, אבל מציק בכוונה זה עדיין מציק.
"סוג של חסד" נוצר כמשהו קטן שלנטימוס עשה בזמן עריכת "מסכנים שכאלה", ואולי כאפשרות להזכיר לעולם שהוא עדיין אותו יוצר שעשה דברים כמו "שן כלב" ושלא יחשבו שהוא מתחנף בשביל לזכות באוסקר או משהו. אמנם המשהו הקטן הזה הוא באורך 164 דקות (ארוכות, לעיתים מייגעות, אבל אף פעם לא משעממות) ועם כמות כוכבים שלא הייתה מביישת הפקה של מארוול, ועדיין קטן – על אנשים במצבים אבסורדיים שנמצאים בבית שלהם או ברחוב או בבית חולים אבל בלי פירוטכניקה גדולה מדי.
כאמור, למי שמגיע בציפייה למשהו על ציר "המועדפת"-"מסכנים שכאלה" צפויה אכזבה. מדובר בסרט הרבה פחות תקשורתי, הרבה יותר "חידתי" שרוצה להשאיר לצופים לתת פרשנות משלהם למאורעות בין אם בגלל שזה גורם לו להיראות יותר איכותי וחכם ממה שהוא, ובין אם בגלל שהוא לא רוצה לכלוא את הדמיון של הצופים. מדובר גם בסרט הרבה יותר גרפי – אמנם כמות סצנות המין לעומת "מסכנים שכאלה" צנחה, אבל אלו שכן כאן יותר אלימות, וזה בלי להזכיר את האלימות ממנה הסרט לא מסיט את המצלמה.
החוויה הכללית של כל זה היא כן חיובית, אבל עד גבול מסוים. גם בגבולות לנטימוס לבדו, "הלובסטר" מצליח לגרום למוזרות שלו לעבוד יותר מאשר העולם של "סוג של חסד" ובעיקר, ובטח אחרי שרק לפני כמה חודשים המעורבים הפציצו עם "מסכנים שכאלה" – המסקנה העיקרית אחרי צפייה היא שכדאי ללנטימוס לחזור לטוני מקנמרה.
הלובסטר הוא לא סרט מוזר
סרט רגיל על קנאה ומגבלות של אהבה, הוא לא ממש מפורט והעלילה היא לא תירוץ לבדיחות שחורות אבל היא כן סוג של מסגרת כדי להכניס כמה שיותר סיטואציות מביכות לדמות של קאולין פארו רק שהסרט מורח כל סיטואציה שהייתה צריכה להיות 2-15 דקות ל 10-30 דקות. בנוגע למסכנים שכאלה אני בטוח שגם מעריצים של הסרט הזה לא יתארו את הדיאלוגים בסרט "כאנושיים", הסרט אשכרה שורה של נאומים פילוסופים שדמיות מטיחות אחת בשניה ואף שורה של בלה אפילו לא מכוונת לשיחה אנושית משם באה הקומדיה הבסיסית "אי אפשר להגיד את הדברים האלו כי נימוסים" (זה לא שטיק ממש ישן?)
לצערי מאכזב
נורא יומרני בעיניי. נראה לי אוסף של מניירות. (הרגשתי ככה לצערי גם עם אסטרואיד סיטי של ווס אנדרסון). סיפורים לא מעניינים בעיניי, יותר אוסף של סצנות לא מוצדקות או מנומקות. לא קוהרנטי במכוון שאף סצנה לא הייתה לדעתי מקורית או מיוחדת כפי שהוא יודע. סתם ניסיון להיות ״מגניב״. והנסיון להגעיל הפעם היה בלי סיבה.
ראיתי רק את הלובסטר ומסכנים שכאלה (וגם את קטרינה אם מחשיבים את מקנמרה)
בסרטים אחרים שלא הזכרתי למעלה באמת הייתה סיבה כזאת? או שהעלילה נבנתה מסביב לגועל?
סיפורים פרועים
אני פה רק כי קראת ל"סיפורים פרועים" סרט האנתולוגיה הטוב. כן, כן וכן.