לכל חובב קולנוע, אני מניח, יש את הסרט האהוב עליו שבוים על ידי סטנלי קובריק. חלק מעדיפים את "התפוז המכני" או "2001: אודיסאה בחלל", אחרים מעדיפים את "שבילי התהילה" או "מטאל ג'אקט", ויש כאלה שלדעתם שום דבר לא יכול להתחרות בסאטירה המבריקה שהיא "דוקטור סטריינג'לאב". הבחירה האישית שלי היא סרט בפרופיל נמוך בהרבה מכל הנ"ל – "The Killing" (ששמו תורגם מילולית לעברית כ"ההרג" למרות שתרגום מדויק יותר יהיה "השלל" או "המכה"). הסרט הזה, השני באורך מלא שקובריק ביים, הוא במידה רבה "קובריק לפני קובריק". לפני שהוא עבר לביים סרטים שבהם, מעבר לכישרון המדהים שלו, הוא ניסה גם להגיד משהו, The Killing הוא סרט שבו ניכר שלא היתה לקובריק יותר מדי יומרה מעבר ללספר סיפור פשע יעיל. ו-וואו, כמה שהוא עושה את זה טוב.
במרכז עלילת הסרט ניצב ג'וני קליי (סטרלינג היידן), מוח קרימנלי מבריק שאוסף סביבו צוות של אנשים ונותן לכל אחד מהם משימה – חלקן חוקיות, חלקן פחות, אבל כולן ביחד אמורות להוביל אותו אל הפרס הגדול: כל הכסף שנצבר אצל סוכנות ההימורים במהלך מירוץ סוסים חשוב.
המעקב אחרי התפתחות המזימה צעד אחרי צעד הוא האטרקציה העיקרית בסרט, ומתבססת על אחד העיסוקים המוקדמים בקריירה של קובריק: שחקן שח. הצפייה ב"ההרג" מזכירה צפייה במשחק שח בהילוך מהיר: מהלך, ועוד מהלך, ועוד מהלך – לפעמים התכנית האסטרטגית סופגת מהלומה, לפעמים מאבדים כלים, אבל האופן שבו הכל מתכנס למהלך האחרון, המנצח (או שלא) כתוב ומבויים בווירטואוזיות שמעריצי קובריק יודעים לצפות לה. צילומי השחור-לבן מדלגים במהירות בין זירות התרחשות ודמויות, ונותנים לסרט תחושה דחוסה שמשאירה את הצופים תוהים עד לרגע האחרון איך הסיפור הולך להסתיים.
וזה הישג די מרשים, בהתחשב בכך שחלק גדול מהמרכיבים שמזוהים עם סרטים אפלים לא נמצאים פה. אמנם יש עשן ואלכוהול, אבל רוב הסרט מתרחש בכלל באור יום ולא בחשיכה מאיימת; ועד הרגעים האחרונים ממש לא תמצאו בסרט את התחושה שהסכנה סוגרת על הגיבורים מכל כיוון. הייאוש שמאפיין את גיבורי "ההרג" הוא פחות מיידי ויותר קיומי: כמעט כולם הגיעו לקצה הדרך ומנסים לגרד כמה גרושים, לעשות מכה (כמו שהשם של הסרט מעיד). צילומי הצילום בשחור-לבן נותן לכל ההתרחשויות מראה פחות "אווירתי" ויותר ריאליסטי ומחוספס.
גם צוות השחקנים המצוין הוא אחת האטרקציות הבולטות בסרט, ובראשם היידן (שלימים ישחק גם את הגנרל המטורף ב"דוקטור סטריינג'לאב") בהופעה קרה ומחושבת. אלישע קוק ג'וניור שלצדו בולט לפחות באותה מידה בתפקיד פושע קטן וחסר עמוד שדרה שנשלט על ידי אשתו המפלצתית (מארי וינדזור). זה, אגב, אחד החסרונות הבולטים ב"ההרג", לפחות בעיניים של צופים וצופות עכשוויים – בצוות שחקנים מגוון ומרשים שהדמויות הגבריות שלו מאופיינות היטב יש רק שתי דמויות נשיות, אחת היא הסטריאוטיפ של האשה הנאמנה והתלותית והשנייה היא הסטריאוטיפ של השרמוטה. זה לא יוצא דופן בז'אנר באותה תקופה, אבל זה בכל זאת צורם.
כמעט 70 שנה אחרי שהוא יצא למסכים, "ההרג" הוא עדיין מותחן פשע כיפי במידה לא רגילה, ולמרות שהוא פחות ידוע מהסרטים ה"גדולים" יותר של קובריק, הרבה מאוד במאים הכירו בחשיבות שלו ונתנו לו מחוות ביצירות שלהם – רשימה חלקית ביותר כוללת את קוונטין טרנטינו, ג'יימס קמרון, ג'ון וו וכריסטופר נולאן. למי שטרם גילו אותו – מדובר בחוויית צפייה מומלצת ביותר.
אף מילה על קולה קוואריאני
קוואריאני, קשה לפספס אותו, הוא הבנאדם הכי עגול שנראה על מסך קולנוע, משחק שילוב לחלוטין לא אמין של אלוף האבקות שהוא גם אלוף שח. שילוב שניצל משבירת כל ההיגיון של הסרט רק בזכות העבודה שהשחקן אכן היה אלוף האבקות שהוא גם אלוף שח (קובריק, חובב שח כבד, כנראה שיחק איתו כמה וכמה משחקים).
מעבר לגימיק של הדמות יש לו נוכחות נהדרת וקצת חבל לי שהוא לא הופיע ביותר סרטים.
אכן, היה ראוי לאזכור, עושה בסרט תפקיד נהדר.
(ל"ת)
אני חושב שקצת מיותר להתייחס להיבטים פרוגרסיביסטיים בסרטי עבר – הם תוצר של תקופתם ומי שבא בציפייה לראות משהו שיעמוד בתנאי הפוליטיקלי קורקט העכשוויים מן הסתם צפוי להתאכזב…
אני לא חושב שזה פוסל את הסרט (כאמור, לא משהו שהיה יוצא דופן בסרטים של אותה תקופה, בפרט מהז'אנר)
אבל אני יודע שיש צופים וצופות עכשוויים שהנושא יהיה צורם עבורם, וראיתי לנכון לציין את זה. אני מקווה שהם/הן לא יחליטו לוותר על הצפיה בגלל זה.
אני לא אוהב את המינוח "תוצר של תקופתם"
בשנות החמישים, כמו בכל תקופה, היו הרבה אנשים עם הרבה נקודות מבט על כל מיני נושאים. היו סרטים, כולל בז'אנר שבו קובריק עבד, שהציגו דמויות נשיות פחות קלישאתיות עם הרבה יותר עומק.
באופן כללי, זו בעיה לא של התקופה אלא של קובריק בעצמו – במאי שהמשיך לא להצטיין במיוחד עם דמויות נשיות (וזה בלי לדבר על איך שהוא התנהג לכמה מהשחקניות האמיתיות שעבדו איתו).
אני לא מתיימר להכיר את כל תוצרי התקופה
אבל אני בטוח שהצגת דמויות נשיות היתה מגוונת מבחינת אפיון אולם התפקיד שמילאו בסרטים היה מותווה על פי המגדר והתפיסה באותה תקופה.
אם יש מקום לציין – אז ראוי לציין את מי שיוצא דופן…
נקודה שנייה – אני יודע שאקומם עליי מיידית גורמים פרוגרסיביסטיים אם אומר שאותי לא מעניינת אישיות הבמאי כשאני קורא ביקורת על יצירתו.
אני מאמין בצורך להפריד בין היוצר לבין היצירה כשמבקרים יצירה.
אם היה דיון על הביוגרפיה שלו – סיפור אחר…
רק להבהיר – רז לא התייחס לאישותו – רק תום…
ובעניין דמויות נשיות ביצירתו של קובריק…אולי אני טועה אבל לדעתי הוא בכלל התייחס לקשרים בין המינים כדבר שהוא פחות רלוונטי וחלק ניכר מיצירותיו משקף ניתוק מהעניין הזה…וכן – אני יודע שהוא הואשם במיזוגניה ויש קולות שקוראים "לבטל" אותו…אבל באמת שכבר אין חשק להתמודד עם תרבות הביטול…
קובריק לא 'הואשם' במיזוגניה
קובריק גרם לשלי דובאל לסבול כל כך בזמן צילומי הניצוץ שהשער שלך התחיל לנשור מרוב לחץ. זה לא 'האשמה' – זה משהו שכולם מכירים בו ויודעים (גם סקאטמן קרות'רס שנא את הצילומים).
ומוזר לי לכתוב שיחסים בין המינים זה לא חלק כדבר לא רלוונטי היצירה שלו – שלוש מהסרטים שלו (הניצוץ, בארי לינדון, עיניים פקוחות לרווחה) עוסקים בזוגות שהיחסים שלהם מתפוררים.
הדיון על סטנלי קובריק ומה התמה המרכזית שלו הוא מרתק.
אני חושב שהתמה המרכזית בכל היצירות שלו היא ניכור…ניכור במובן הפשוט ביותר שלו – האדם לבד…ואם זו קבוצה של אנשים – הם בודדים וזרים זה לזה…עולם ללא נחמה כי אין את המקום של הנחמה הנובע מתוך מערכות יחסים…אין תחושת חמימות.
בתוך התמה הזו גם יחסים בין המינים אין בהם תוחלת. גם בסקס אין תוחלת…
אבל – זו הפרשנות שלי והיא אולי לא הנכונה ביותר או נכונה בכלל.
אפשר לשאול בהמשך לטענה הזו האם התמה הזו נובעת או קוורה לביוגרפיה שלו – אני לא בקיא בה מספיק כדי לומר.
לגבי טענת המיזוגניה – הדיון כאן גרם לי לגגל את המושג סטנלי קובריק וסקס…ואחת התוצאות היתה כתבה של מרצה לקולנוע שדיבר על המיזוגניה של קובריק ואיך לכאורה כולם מגוננים עליו כדי שלא "יבוטל" בגלל קשריו עם הכוחות המובילים בתעשיית הסרטים…אז אולי הוא לא משקף אבל זו הטענה בה נתקלתי.
סטנלי קובריק מת לפני יותר מעשרים שנה. המונח 'ביטול' נכנס לתרבות הפופלארית לפני פחות מעשור.
אני לא חושב שזו הדאגה של קובריק (אדם שהסרטים שלו עדיין נחשבים נכס צאן ברזל). עובדה שאנחנו כותבים ומדברים עליו עד היום. אבל זה שהוא במאי טוב ו/או חשוב לא הופכים אותו חסין מביקורת.
מסכים איתך בהחלט…אלא שתרבות הביטול נוגעת כמובן גם לביטול של יצירות ויוצרים רטרואקטיבית במעין נסיון לשכתב את ההיסטוריה על ידי מחיקת מה שאינו תואם את רוח התקופה המוכחית או ליתר דיוק את העדפותיו של המיעוט הקולני…
ביקורת של יצירתו – בהחלט רלוונטית. ביקורת של אישיותו – תלוי בהקשר…האיש הרי ממילא מת ולא ישנה את התנהגותו העתידית…
הביקורת הרטרואקטיבית על אישותו של אדם שהוא – ואני חוזר על המושג שאולי לא נעים לשמוע אותו אבל הוא לחלוטין נכון – יציר של תקופתו בהקשר האישיותי שהוא תוצאת הסביבה לתוכה נולד ובה גדל והתחנך – היא ביקורת ְְְְ לא-רלוונטית…כמו לדון בתחזית מזג האוויר בדיעבד…
זה לא שולל דיון באישיות בכלל אלא רק באותם היבטים אותם ציינתי – כמו לשאול האם לאונרדו דה וינצ'י פעל או לא פעל למען קידום מעמד האישה או כנגד העבדות ולנתח לאור זה את אישיותו..
אני חושב שזו הערתי האחרונה בנידון ואני חושב שהנושא מוצה מבחינתי…