הבסיס העלילתי של "להרוג" (Kill) הוא, מה שנקרא, מינימלי: בחור עולה על רכבת. אל תדאגו, זה לא סרט ארט האוס, גם חבר שלו מהצבא עולה על הרכבת. לא, זה לא איזה סרט דיאלוגים א-לה טרילוגיית "לפני", גם אהובתו עולה על הרכבת. וגם המשפחה שלה. לא, נו, זה גם לא סרט רומנטי – קוראים לו "להרוג", למען השם. טוב, לא מספק אתכם? סבבה – גם כנופיית שודדים עולה על הרכבת. לא כל מי שעלה לרכבת גם יירד ממנה.
אז יש לנו סרט אקשן מדמם במיוחד שגרר השוואות לשלל קלאסיקות אקשן כמו "ג'ון וויק" ו"הפשיטה", שכמו אותם סרטים מתחיל מנקודת מוצא פשוטה. עכשיו, יש לא מעט סרטים שהעלילה שלהם עונה על משהו כמו "בחור עולה על רכבת", ורובם לא זוכים לשבחים כמו אלה שתיארתי. אז מה מבדיל את "להרוג" מהאחרים? כמו תמיד, הביצוע.
אני עוד רגע אמטיר על הסרט תשבחות באותה כמות שהגיבור שלנו חוטף (ומחטיף) מכות, אבל קודם לכן כדאי לציין שדווקא האקשן של הסרט הוא, במובן מסוים, יחסית סטנדרטי: אין כאן אמני לחימה שרוקדים במחול מדמם ובלתי נתפס, אלא הסתמכות קולנועית על צילום, עריכה ובימוי שמזכירים את האקשן הקלאסי של הוליווד.
זה אולי נשמע כמו התבאסות, אבל זה לא: את כל הקטע הקלאסי הזאת "להרוג" עושה ממש, ממש, ממש טוב. העריכה מדוייקת כמו אזמל, וגם אם יש קאטים רבים במהלך סצנות הלחימה, המצלמה נמצאת תמיד במיקום האידיאלי כדי שהצופים יבינו בדיוק איזה איבר נתלש מהגוף כעת ובאמצעות איזה כלי. זה גורם לכל סצנה וסצנה באקשן לסחוף בצורה מדהימה. אני מנסה להיזכר בסרט הוליוודי שביים וערך כל כך טוב את האקשן שלו, וקצת מתקשה כי משום מה כולם מתעקשים לעשות כאילו-וואן-שוטים שכבר לא מרשימים אף אחד.
האקשן גם עושה שימוש מצוין בפרמיס: יש משמעות לכך שהעלילה כולה מתרחשת על רכבת. כיוון ההתקדמות (או הנסיגה) הוא יחיד, החללים קטנים וצפופים, כלי הנשק הזמינים הם פחות או יותר מטף לכיבוי אש ותכולת תיקם של נוסעים אקראיים, ואותם נוסעים יכולים להיות עזר לגיבורינו, טרף לפושעים או משתפי פעולה. גם המתח שבעלילה מנצל את זה וגורם לתחלופת דמויות מהקרון הזה לקרון ההוא, הוספת אתגר לגיבור שצריך להחזיק ראש מי נמצא איפה וגם כמה הברקות פה ושם עם מישהו שיורד מהרכבת אבל אז בעצם לא.
ואם האקשן המדמם ה"סטנדרטי" של "להרוג" לא מספיק לכם, יש עוד תחום בו הסרט מתעלה על רוב סרטי האקשן, ואפילו רוב סרטי האקשן הטובים: הסיפור. כן, מדובר בסיפור פשוט, אבל הסרט מעמיק מאד את העלילה, מתבל בדרמה, בוזק רגש במקומות לא צפויים ומעז אפילו להוציא מסר מכל בריכות הדם שזורמות בו.
עוזר שהגיבור הראשי בגילומו של – שנייה זה מסובך אצל ההודים – לאקשיה…? זה השם שלו? כינוי? בכל מקרה, השחקן (בהופעת בכורה קולנועית, אגב) היה יכול להתמקד בלחימה ולתת לסיפור להעביר את כל העניין הרגשי, אבל הוא משקיע בטקסטים ובהבעות הפנים שלו הרבה מעבר למצופה.
כך שחוץ מהלסת שנשמטת בגלל המכות האלימות (והן אלימות), נוצרת אכפתיות בגלל ההשקעה בדמויות. אין כאן הברקות מיוחדות, וזה עדיין סט כלים בסיסי – שלא לומר מניפולטיבי – מהמדריך השלם "כך תיצור אמפטיה לגיבורים שלך", אבל הסרט פשוט מתחייב למהלכים הדרמטיים שלו עד הסוף. הרגע הכי מזעזע בסרט הוא בעצם לא יותר מטריק משומש, אבל מעט מאד סרטים – אם בכלל – ביצעו אותו בצורה כל כך קיצונית ועמוק כל כך לתוך הסרט.
ואם לא די בכך, הבמאי והכותב – שהגיע הזמן שנכיר אותו בשמו, ניקהיל נגש בהאט – לוקח את כל הרגשות שהוא פיתח אצל צופיו, ואז עוצר בחריקת בלמים ומקדיש דקות ארוכות, שוב ושוב, לפתח את אותה אמפטיה כלפי הנבלים. ולא מדובר בפלאשבקים לילדותם העשוקה עד לרגע המכונן בו החייל האכזרי רמס את הפרח שקטפו לילדה שהם הכי אהבו בכיתה, או איזה מונולוג שמציג את תפיסת החיים החתרנית שלהם כנגד עוולות החברה הממוסדת. לא, זה משהו הרבה יותר פשוט: להראות שגם לנבלים יש רגשות, ואם קרוב משפחה שלהם מת הם יבכו ויתאבלו ויבטיחו לנקום במי שעשה את זה – בדיוק כמו הגיבורים.
ובכן, מורי ורבותיי, אני פשוט לא מצליח להיזכר בעוד סרט שעשה את זה ככה. עניין נקודת המבט הזו מעורר דיסוננס מטורף אצל הצופה: הנבלים הם עדיין נבלים, ואם הם לא היו מחליטים לשדוד נוסעי רכבת תמימים לא היה קורה כלום, אבל כשרף האלימות עולה ועולה והמחיר שהם משלמים הולך ומחמיר, מתחילה להיראות אצלם החרטה האנושית הכה בסיסית של "לו רק הייתי יודע", וזה גורם ללב אשכרה להיצבט על מה שהם עוברים. אפילו שמגיע להם. רציתי ברעתם, אבל לא רציתי שהם יסבלו עד כדי כך.
ופה בדיוק נכנס גם המסר המפתיע של הסרט שהתחיל לכאורה כה סטנדרטי: נקמה גם היא תכונה אנושית כה בסיסית, אבל אלוהים אדירים כמה מהר היא יכולה להידרדר. אפשר בהחלט להתווכח על כמה המסר חד וברור, אבל הוא שם. והוא שם ברמה של לעבור את כל הזעזוע, ואז את הזעזוע מההשלכות, ואז את הזעזוע מההשלכות של ההשלכות. וזה לופת את הלב ואת הנפש, וגורם לאנקות מול המסך לא בגלל ה"הולי שיט זה הרגיש אמיתי לגמרי" אלא כי ממש היה לי אכפת מהדמויות האלה שמולי.
אפילו ברגע שאמור להיות הקתרזיס הגדול, דווקא שם הבמאי בוחר בהחלטה מודעת מאד להציב את המצלמה במקום מאד ספציפי שהורג את תחושת ההתעלות המתבקשת, ובמקומה צפה ועולה תחושת האבל והצער על כל האלימות הזו שקשה להבין מה בסוף הרוויחו ממנה.
אם זה לא היה ברור, "להרוג" לדעתי הוא יצירת מופת. לפחות בעשור האחרון לא היה סרט שכולל כל כך הרבה אלימות, כל כך הרבה אקשן מעולה, ושממאן לעזוב לי את הראש כבר שבועות ארוכים.
בגדול הסרט נמצא באמזון פריים
רק, לצערנו, לא בישראל.
בנוסף – למרות שאני גם התלהבתי מהעניין הסיפורי שבו גם הנבלים אשכרה חוששים מהמוות, בוכים ממנו, ומתייחסים אליו לא כמובן מאליו וגורלם כ"הרעים" – שאר הסרט לטעמי כן די סטנדרטי, ולא בקטע ממש ממש טוב.
איפה רואים ?
איפה אפשר לראות את הסרט ?
טענתי בדף הסרט
האירוע בדקה ה 45 מפתיע אם כי ראינו שכמותו, אבל העובדה שהסרט ממש הופך את עורו באותה דקה ומהכתובית שצצה לה, היא בעיניי אחת ההברקות הגדולות שאני זוכר בקולנוע. זאת דקה גאונית. לא פחות
לא טענת בדף הסרט
טענת בסיכום חצי שנה
והתווכחתי גם אז
אין פה גאונות ואין פה הברקה. זה רגע מעולה אבל הוא לא מחדש שום דבר.
איפה עוד ראית כזה? באיזה עוד סרט?
(ל"ת)
זה לא "מבריק" בעיניי, ובטח שלא "גאוני"
ובוודאי בוודאי לא "אחת ההברקות הגדולות בקולנוע".
ואני, כזכור, חושב שהסרט הוא יצירת מופת. פשוט לא חושב שהוא צריך כתרים שלא מתאימים לו.
כאמור, לא הברקה
אלא ביצוע אינטנסיבי של טרופ מוכר, כשציינתי את המחוייבות הזו לשבח בביקורת. גאונות אין כאן.
מפה אנחנו כבר טוחנים מים.
אז... איפה רואים?
(ל"ת)
קצת מסובך
מי שיש לו מנוי לפריים וידאו וVPN לארה"ב, יכול לצפות (תרגום לאנגלית בלבד). כל השאר, ובכן, תמצאו דרך.