במקור: Clerks
תסריט ובימוי: קוין סמית
שחקנים: בריאן או'האלוהאן, ג'ף אנדרסון, ג'ייסון מיוז, קווין סמית, ליסה ספונהאוור
אני לא אוהב לכתוב ביקורות על קלאסיקות קולנועיות. הן דורשות ללהטט בין ביקורת עניינית על הסרט, התייחסות לכל הסאבטקט שמצאו בו במהלך השנים ולתופעות תרבותיות שהוא לקח בהן חלק, ולדעת שלא משנה מה תכתוב, תמיד תימצא קבוצה של מעריצי הסרט שיטענו בתוקף שאין לך מושג על מה אתה מדבר, ובכלל עדיף שתחזור לכתוב לעיתון בית הספר.
איזה מזל שאני בסך הכל כותב על 'מוכרים בלבד'.
'מוכרים בלבד', הוא הסרט הראשון של קוין סמית. הוא צולם בפילם 16 מ"מ שחור-לבן, שנותן מראה מאוד עתיק ומגורען לסרט, ומכיל בעיקר ראשים מדברים. תמיד כשאני צופה בו נדמה לי שהוא הופק עוד לפני שבהוליווד בכלל שמעו על טכניקולור, שלא לדבר על תנועות מצלמה או אפקטים ממוחשבים, ואני צריך להזכיר לעצמי שהוא יצא לפני לא יותר מ-13 שנים, באמצע שנות ה-90.
הסרט עוסק באחד הימים הנוראיים ביותר בחייו של דנטה היקס, עובד ממורמר בגיהנום הפרטי שלו – חנות מכולת בעירייה קטנה בניו ג'רזי. הסרט נפתח בערימת בגדים, שמתגלה כאותו דנטה. טלפון אומלל מהבוס שלו מכריח אותו להגיע לעבודה ביום החופש שלו, ואם זה לא מספיק להפוך יום לנורא במיוחד, הוא מגלה שכמה ילדים תקעו מסטיק במנעול של חלון הראווה של החנות, העיתון לא הגיע, והלקוח הראשון של היום החליט לפצוח בקמפיין אנטי-עישון מול הדלפק שלו. והכי מעצבן זה שהוא בכלל לא היה אמור להיות שם היום.
בהמשך אנחנו נכיר גם את רנדל, עובד בספרית הוידאו שצמודה למכולת, שמבלה את רוב היום בלהציק לדנטה ולעשות לו צרות, אבל בעצם הוא הדבר היחיד שמונע ממנו להשתגע משעמום. יופיעו גם ג'יי ובוב השקט, שני בטלנים שמחלטרים במכירת סמים קלים מול המכולת, ושלל לקוחות שנראה שכל רצונם הוא למרר את חיי המוכרים. יש גם סיפור עם ורוניקה, החברה של דנטה, קייטלין, האקסית המיתולוגית, והתעסקות בלתי פוסקת במספר 37. אבל הסרט מתמקד בעיקר בדיאלוגים הממושכים של דנטה ורנדל, שמספקים שלל של בדיחות ואבחנות מדויקות על העולם, ובפרט על דור הצעירים חסרי השאיפות שכל גיבורי הסרט משתייכים אליו. בין הדיאלוגים הקלאסיים בסרט אפשר למנות את התהיות על המוסריו?ת של פעולות המורדים ב'שובו של הג'די', הויכוח בין דנטה לורוניקה על ההגדרה לסקס (חמש שנים לפני שקלינטון העלה את הנושא לסדר היום הציבורי), ודיון על פסגת השאיפות של כל גבר – האם אדם יכול לרדת לעצמו? (הרבה שנים לפני ש'שורטבאס' סיפק את התשובה החד משמעית). רנדל, אגב, שנראה בהתחלה כמי שסתם אוהב להתעלל בלקוחות שלו להנאתו ולהנאת הצופים, מתגלה כדמות העגולה ביותר בסרט, עם פילוסופיה מוצקה ולא מתחסדת מאחורי מעשיו, והוא זה שמספק את רוב התובנות של הסרט – בניגוד לדנטה, שמנסה להיות נחמד לכולם ולחזור הביתה בשלום.
אחד הדברים שהכי מקסימים אותי בסרט הוא סיפור ההפקה שלו. סמית היה בחור בן 23, שפרש מלימודי קולנוע ועבד כמוכר בחנות מכולת, אבל עדיין נורא רצה לעשות סרט. אז הוא מכר את אוסף חוברות הקומיקס שלו, ומשך את כל החסכונות שהיו לו; צילם את הסרט בלילות, כשהמכולת בה עבד במהלך היום היתה סגורה. ובסופו של דבר, הוא עשה סרט שלא מנסה להתחנף לאף אחד, ולא מצנזר את השפה או הנושאים שלו, שנע בקלילות בין דיבורים על אוננות, תרבות פופולרית, יציאות (לא אלה, האחרות), מציצות, משחק הוקי על הגג ומוות.
לסמית לא היה תקציב לשחקנים מקצועיים. הוא גייס את החברים ובני המשפחה שלו לשחק את רוב התפקידים, וליהק גם את עצמו אבל מכיוון שהיה מודע לכושר המשחק המוגבל שלו, נתן לעצמו את תפקיד בוב, בחור שתקן ואפאטי. לעומתו, בן זוגו ההטרוסקסואלי לחיים של בוב, ג'יי (ג'ייסון מיוז) לא מפסיק להוציא מהפה שטף של קללות והצעות מיניות, והוא השחקן האמין ביותר בסרט – כנראה משום שג'ייסון מיוז לא ממש שיחק, אלא התנהג כמו עצמו. העובדה שהתקציב של הסרט לא אפשר לסמית לשכור שחקנים מקצועיים ניכרת בכל שאר השחקנים, שמדקלמים את הטקסט שלהם. אבל איכשהו, מכיוון שהסרט מתבסס על הטקסט עצמו, ולא על דרך ההעברה שלו, זה לא פוגם בהנאה מהסרט, ואפילו עוזר בהעברת האווירה המחתרתית שלו.
סמית שלח את הסרט לפסטיבל סאנדנס, ומשם נראה שהחלום הכי ורוד שלו התחיל להתגשם.
הארווי ווינסטין, האיש שמאחורי חברת "מירמקס", התלהב מהסרט וקנה אותו להפצה. למרות שהוא לא זכה להצלחה בקופות, הוא הפך מאוחר יותר ללהיט קאלט בספרות הוידאו, וסמית הפך לאליל של חנונים ברחבי העולם. הוא המשיך לביים סרטים, הפעם עם תקציב, ובינתיים הפך גם לכותב קומיקס, מרצה, ובכלל, אדם שמייצג בגאווה את קהילת החנונים. אבל גם בשנים שלאחר מכן, סמית חזר כל הזמן לסרטו הראשון: הוא הפך אותו לסדרת טלוויזיה מצויירת כושלת, לסדרת קומיקס קצת יותר מצליחה, וב-2006, חמש שנים אחרי שהצהיר שלעולם לא יעשה עוד סרט שמתרחש באותו עולם בו חיים ג'יי ובוב, הוציא את 'מוכרים בלבד 2'.
'מוכרים בלבד' הוא לא הסרט הכי מצחיק של קוין סמית. הוא גם לא הכי פילוסופי ואפילו לא הכי אישי, אבל הוא ללא ספק הכי קוין סמיתי, וזה מה שבסופו של דבר מחזיר אותי שוב ושוב לצפות בו. זה סרט שנעשה אך ורק מתוך אהבה למדיום, ורצון לספר סיפור. למרות המראה המגורען ונטול הצבעים שלו, והמשחק שנע בין "לא קיים" ל"רע", הוא נותן הרגשה הרבה יותר אמיתית מכל שאר סרטיו של סמית, שלא לדבר על היבול ההוליוודי הסטנדרטי. זה המקור, כל השאר זה חיקויים, שיחזורים ומחוות.
סרט כייפי.
אבל רק אחרי שרואים סרטים אחרים של קווין סמית, שבהם ניכר שימוש רב יותר בצבעים, תנועות מצלמה, אפקטים ובן אפלק.
ראיתי אותו אחרי "דוגמה", שהשפיע עלי רבות, ואז לקחתי באוזן את מוכרים בלבד ואת עכברי הקניון. כדי להבין מאיפה צמחו כל הרפרורים האלה. לצ'ייסינג איימי לא הגעתי, לצערי, אבל מתישהו זה בטח יקרה.
דווקא ביקורת טובה, ואתה יכול לעבור מעיתון בית הספר לביטאון חיל האוויר.
אם אהבת את דוגמה, עכברי הקניון ומוכרים בלבד,
אל תצפה לגדולות מצ'ייסינג איימי בגבולות הקומדיה. הוא לא דומה להם בכלל.
בעיניי הוא בסה"כ דרמה עם טוויסט מקורי, וגם עם סצנה חביבה מאוד של ג'יי ובוב, אבל לא הרבה מעבר לזה.
כמובן שאלפי אחרים יחלקו עליי, אבל אני ועוד כמה מעריצי קווין סמית' שאני מכיר תמיד טענו שהוא אוברייטד.
בעיני, צ'ייסינג איימי הוא הסרט הכי טוב של קווין סמית'
דווקא שם הוא הוכיח שיש לו יכולת לכתוב סיפור מרגש עם דמויות עגולות, בשילוב רגעים קומיים מוצלחים, רובם מצד ג'יסון לי. מתוך הנחה שכל גיבורי הסרטים שלו מכילים חלק מהאישיות של סמית' (החלק הציני, החלק חולה הקומיקס, החלק החרמן וכו'), איימי חושף את הצד הרגיש שלו ולא הולך אחר התבניתיות המשעשעת של מולראטס ודוגמה. אני חושב שבן אפלק הוא טעות (כלומר, מבחינת ליהוק), אבל זה לא היה סרט של קווין סמית' אם לא היו בו חברים שלו.
כשאני חושב על זה, דווקא הייתי מאוד מעוניין לראות אותו יוצר סרט רחוק יותר מהעולם האישי שלו. לפחות מבחינת הליהוק, שיקח את ג'וני דפ ונטלי פורטמן במקום בן אפלק וג'ואי לורן אדמס. מאוד מעניין אותי לראות איך הוא מסתדר עם שחקנים שלא מופיעים בסרט בתור טובה אישית.
מישהו אמר סופרמן?
בעיני, צ'ייסינג איימי הוא הסרט הכי גרוע של קווין סמית'
מבין אלה שראיתי, כמובן (השמועות אומרות שג'רזי גירל מצליח להיות גרוע יותר). אפילו אם הקול של ג'ואי לורן אדאמס לא היה הדבר הכי מעצבן ביקום, פחות או יותר, היה נשאר סיפור אהבה לא אמין ונטול כימיה, דיאלוגים שעוברים את הסף ממבדרים לנמרחים וחוזרים על עצמם, ודיונים סמי-פטישיסטים בלסביות (שאולי מרתקים אנשים מסוימים, אבל לא באמת עושים לי את זה). שלא לדבר על בן אפלק, שמשחק ברמה של צמח (רפואי, או בעציץ, זה לא משנה).
כשצפיתי בו לראשונה
לא ידעתי עליו כלום. צפיתי בו במסגרת "השלמת חורים" בסרטי קווין סמית'. הסרט ריתק אותי, אהבתי את הסיפור, הדמויות, הדיון על מיניות והסרט הפך במהרה לאחד החביבים ביותר עלי ואולי סרטו הטוב ביותר של סמית' בעיני (כשרק "דוגמה" מתחרה בו).
מצד אחד,
גם אני ממש התאכזבתי מצ'ייסינג איימי כשצפיתי בו לראשונה, כשעוד הייתי מעריץ אדוק של קווין סמית' בימי כיתה ט' העליזים. הוא שיעמם אותי ונראה לי קיטשי. מצד שני, היום, כמה שנים אחרי וקצת הרבה יותר ניסיון במערכות יחסים ועניינים שבינו לבינה לבינה לבינו (ניסיון תיאורטי, נו), אני כבר די לא סובל את הסרטים של קווין סמית' שנראים לי מתלהבים מעצמם הרבה יותר מדי, אבל דווקא הרעיונות שמובעים בצ'ייסינג איימי נראים לי די מבריקים ומעוררי הזדהות, גם אם ההוצאה לפועל שלהם די עילגת או אינפנטילית, ולמרות שאין לי אומץ לראות את הסרט הזה שוב כדי להיווכח אם לא מדובר רק בנוסטלגיה או שאני מייפה את הדברים או משהו.
איימי הוא הסרט השני של סמית' שראיתי
הראשון היה "עכברי קניון" באחד הלילות בערוץ הסרטים בשנות ה-90. זכרתי שהוא קומדיה דבילית, אך מהנה* ובמיוחד, שיש בו דמות בשם בוב השקט. מאוחר יותר, בעקבות כתבה במעריב על קווין סמית', החלטתי לנצל את המנוי שלי למכשיר החדש הזה, DVD ולקחתי מהספריה את צ'ייסינג איימי. ההפתעה הגדולה שלי הייתה מכך שג'יי ובוב מופיעים רק בסצנה אחת, די מאוחרת, מה שגרם לי למעשה לשים לב לסיפור שקדם לאותה סצנה. עשיתי זאת, התרשמתי לטובה וזמן קצר לאחר מכן, לקחתי גם את דוגמה. אח שלי השלים עם מוכרים בלבד ומולראטס שלקח מהספריה המקומית שלו וכך, בתוך פחות מחצי שנה, ראיתי את ארבעת הסרטים של קווין סמית'.
אחרי שראיתי גם את ג'יי וסיילנט בוב מכים שנית, החלטתי להדחיק ולחשוב שיש רק ארבעה סרטים בסדרה. את ג'רזי גירל לא ראיתי מפאת חוסר עניין וגם במוכרים בלבד 2 לא דחוף לי לצפות. בסה"כ, אני אוהב את סגנון הכתיבה של קווין סמית', למרות הוולגריות (בעיני, הסרטים שלו מאוד רומנטיים). מצד שני, אני באמת רוצה לראות אותו יוצא מהבועה הניו ג'רזית ועושה איזה סרט קומיקס.
*ואני משוכנע שלאחר חשיפה ל"קוראים לי ארל", מאוד יצחיק אותי לראות את ג'יסון לי ואית'ן סופלי באותה סצנה.
איימי הוא הסרט השני של סמית' שראיתי
לא סרט קומיקס אלא את המיני סדרה שתופיע בין העונה השנייה ולעונה השלישית של גיבורים.קוראים לה גיבורים:מקורות(בערך) ויש לה רעיון מגניב.
יהיו 6 פרקים וכל פרק יתמקד בדמות אחת.ככה שיהיו 6 דמויות שכל פרק יהיה על אחד מהם.בסוף מצביעים באינטרנט מי יצתרף לחבורה בעונה השלישית(לפי דעתי הדבר הכי קרוב שהוא יכול לעשות על קומיקס בינתיים)
איימי הוא הסרט השני של סמית' שראיתי
לפי מה שהבנתי, קווין סמית' יביים רק את אחד מהפרקים.
למען השם,
למה כל פעם באתר הזה שמישהו רוצה להציע שחקן לפרוייקט עתידי\פיקטיבי כלשהו, תמיד תמיד תמיד מציעים את ג'וני דפ? זהו, הוא השחקן היחיד בהוליווד שיכול לשחק כל דמות אפשרית? בחיי שזה הופך להיות קלישאה כמעט כמו לחשוב שזה מצחיק להוסיף "מת מצחוק" לשם המתורגם של סרטים שעדיין לא נקבע שמם בארץ.
איך הוא מעז
ג'וני דפ הוא השם הראשון שעולה לי בראש כשאני מנסה לחשוב על שחקן מפורסם/מוערך שאינו חלק מהברנז'ה של קווין סמית'. אני מרשה לך להשתמש בשמות אחרים בדוגמאות שלך, אבל תאלץ לשלם על זכויות יוצרים מאחר ורק ג'וני דפ ו"מת לצחוק" הם יצירות שנחשבות רשות הציבור.
והכל בזכות הסרט החדש:
"ג'וני דפ מת מצחוק"!
אני דווקא גאה בך
יותר מהבחירה בג'וני דפ( שגם כלפייה אין לי טענות ) על הבחירה בנטלי פורטמן, חזק ואמץ.
אני דווקא רוצה לראות אותו עושה סרט עם
ה"רוק" ואלן פייג'
אותם הייתי משאיר לטרנטינו.
ראיתי את ''איימי'' שוב אתמול בערב
הוא הוקרן בכבלים. הייתי בטוחה שלא אראה אותו שוב כי הוא סרט טוב אבל מתאים לפעמם אחת. בסוף נשברתי בעקבות הפרסומות של כוכב נולד, זיפזפתי ולא הצלחתי לזפזפ חזרה.
הסרט טוב גם בצפייה שניה ויותר מורכב ממה שזכרתי אותו. מערכת היחסים בין הולדן ובנקי מעניינת. ה מאוד נפוץ בין חברים שאחד טיפה מעריץ את השני והשני קצת מתייחס אליו כמובן מאליו, ואין הרבה סרטים שמדברים על זה בעדינות ובלי דרמה כמו הסרט הזה, כשהדרמה היא רק בסצינת הסיום המצויינת בעיני.
הדיון במיניות על כל גווניה הוא מעניין, הולדן הגבר-גבר שכל פעם נופל שוב ושוב קורבן לתפיסה הסטראוטיפית שלו ולחשיבה הגברית שלו, שלא ברור אם הוא חושב אותה או שהיא מובילה אותו, מול אליסה חסרת הגבולות וההגבלות ובנקי שהוא פשוט בודד.
ובתוך זה בכל זאת שזור הומור לא רע בכלל, יחד עם כמה רגעי פרובוקציה סמית'יים קלאסיים ואווירה של פרבר בג'רזי.
באחד החלקים הראשונים של הסרט הולדן אומר "אני רוצה לחזור לעשות דברים יותר אישיים אבל אין לי שום דבר אישי להגיד". אני די מקווה שקווין סמית' ימצא שוב משהו אישי להגיד, וייצא לו עוד סרט כזה.
גם אני מאוד אהבתי.
'לרדוף אחרי איימי' ו'מוכרים בלבד' הם בעיניי הסרטים הטובים ביותר של קווין סמית'. הם גם אף פעם לא מתיישנים, בניגוד לסרטים היותר "הוליוודים" שלו כמו 'דוגמה' ו'ג'י וסיילנט בוב' '.
קשה להסביר מה כל כך מרגש אותי בלראות את הסרטים האלה. אני חושב שזה בעיקר נובע בעובדה שסמית' מכניס אותי לעולם האישי שלו ונותן לי לראות את הדברים הקטנים, שבעצם הכי אינטימיים אצלו ומרכיבים את מי שהוא.
כמו אצל טרנטינו, זה בעיקר נעשה באמצעות הדיאלוגים, רק שאצל טרנטינו זה נעשה יותר בצורה מגניבה ואצל סמית' זה יותר בצורה אינטימית. וכמו אצל 'סיינפלד', רוב הדיאלוגים עוסקים בכלום, רק בלי הפאנצ' בסוף. פשוט מציאותי.
צ'ייסינג איימי
נכון שהוא לא סרט קומי במיוחד, אבל הופיעה בו אחת מהבדיחות שהכי הצחיקו אותי מבכל סרטיו של סמית'.
איזו בדיחה (בשביל הרקורד)?
הסרט מכיל את אחד הציטוטים האהובים עלי
"יש בעולם מיליון נשים שנראות טוב, אבל לא כולן יביאו לך לזניה לעבודה."
''רובן סתם יבגדו בך''
לקווין סמית' יש צד מעט מיזוגני, אני חושד.
אני תמיד אהבתי את "לפעמים כדאי לוותר על הצ'יפסים האחרונים בקופסה". נשמע יותר טוב באנגלית, אבל עדיין יפה.
הבעיה בתרגום
המושג fine looking women לא מתרגם טוב בעברית. אם אכתוב "כוסיות", זה גס מדי ומפספס את הצד הרומנטי. אם אכתוב "נשים יפות", זה מפספס את הצד המלוכלך של המשפט.
הבעיה בתרגום
"שנראות טוב" זה דווקא די קולע. זה לא גס מדי ונשמע מספיק תמים, אבל מצד שני, ובאינטונציה הנכונה – זה נשמע די מלוכלך.
הבעיה בתרגום
"בחורות שוות". הולך?
''בחורות ראויות''?
''נקבות כהלכה''
לאן הגענו?
לא אהבתי
מצטערת אבל פשוט לא.
אני מתה על קווין סמית. אני אצטט לעיתים קרובות שורות ופסקאות ואפילו נאומים מהסרטים שלו, אבל מוכרים בלבד מספר 1 פשוט לא התחבר לי.
את מוכרים בלבד ראיתי לראשונה אחרי שכבר הייתי מכורה לעכברי קניונים ולרדוף אחרי איימי ודווקא ה-סרט שעשה את קווין סמית לא בא לי בטוב.
לא יודעת, הוא לא הצחיק אותי, הוא לא אתגר אותי, הוא לא ריגש אותי ולא עניין אותי.
רוב הסרט הייתי משועממת קשות ומעבר לגיחוך רנדומלי פה ושם לא אהבתי בכלל…
ניסיתי כל כך הרבה פעמים להבין מה מקור ההערצה העיוורת לסרט הזה ונכשלתי.
מוכרים בלבד 2 לעומת זאת, היה הרבה הרבה הרבה יותר טוב ומצחיק ומעניין ומה לא.
אולי זה הצבע שעושה לי את זה :P
ובכלל לא היתי אמורה להיות כאן היום…
לא אהבתי
ולא יאמן שצילמו את מספר 2 רק בגלל התחייבות של קווין לגייסון שאם הוא ישאר נקי מסמים למשך חצי שנה הוא יגלם פעם נוספת את תפקיד ג'יי.
לא אהבתי
סיבה מספיק טובה לדעתי
לא אהבתי
לא אהבתי
הבנאדם החבר הכי טוב שלו, אל תתחילו לחפש שם משהו שלא קיים
אז ישבתי, וראיתי, וחמוד.
משהו באווירת ה"רגע מלדפוק את הראש בקיר עד שהוא ידמם ואז עוד קצת" הזכיר לי איזו עבודה זמנית או שתיים, וכמה ימים עליזים שהעברתי בצבא. והאווירה הזו עברה ממש, ממש טוב. אז כן, הסרט נמרח מדי פעם, אבל היות והוא מתאר חיים שנמרחים, זה לא הפריע לי. אני מוכנה לצרף אותו לדוגמה בקטגוריית "סרטים של קווין סמית שאני אוהבת". היות וכרגע זה שניים לטובתו, אחד בינוני (עכברושי הקניון), ואחד מזעזע (איימי), פלוס אחד שהשמועות אומרות שהוא מזעזע אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי לראות (יש בחירות ליהוק שפשוט אי אפשר להתגבר עליהן) – נראה לי שיוצא בעצם שאני בעדו. מפתיע.
והופ, הנדנדה חוזרת ל''נו, קווין סמית, במאי לא משהו.''
מה שעשר דקות מג'יי ובוב השקט מכים שנית יכולות לעשות.
אחד הסרטים הכי אמיתים שיצא לי לראות.
אין לך מושג על מה אתה מדבר
ותחזור לעיתון בית הספר. טוב, לא. אבל אני כן חושב שהביקורת לא מוצלחת במיוחד.
בגדול, לא הצלחתי להבין מה אתה בעצם מנסה להגיד. חצי מהביקורת זה סינופסיס עלילה, ואז יש כמה פרטי טריוויה ומקנחים ב"איפה הם היום". אז איפה פה הביקורת, בעצם? לא אמרת שום דבר על הסרט כסרט – הכי קרוב זו הפסקה האחרונה, וגם היא אומרת משהו רק ביחס לסרטי קווין סמית' אחרים. אלא אם פספסתי משהו, ו"עין הדג" מנסה להתחרות בימדב בתור אנציקלופדיה לסרטים, אני פשוט לא מבין מה הקטע.
בעיני דווקא היתה ביקורת מוצלחת
פרטי הטריוויה לא עמדו כשלעצמם (הידעתם כי…), אלא נועדו כדי לומר משהו על הסרט – כך בתחום הצילום, כשיכולתי לדמיין לי את האווירה הכללית, כך בתחום המשחק – שחקנים לא מקצועיים, וזה לא מפריע, ההשפעה של היות הסרט דל תקציב ועצמאי, ההתנהלות הכללית של הסרט בדיאלוגים וכו'. כל זה נתן לי את התחושה של הסרט. אגב, לא ראיתי את הסרט הזה ואת כל היתר של סמית גם לא (מודה מודה, חור בהשכלה הקולנועית שלי), אבל דווקא הביקורת הזו כן עשתה לי חשק לצפות בהקדם.
לדעתי, דווקא כן הסרט הכי מצחיק של קווין סמית
אני זוכר אותו כסרט קורע מצחוק.
אבל אולי זו היתה האווירה המחתרתית והעובדה שאף אחד שדיברתי איתו לא הכיר את הסרט, שגרמו לי להעריך אותו יותר ממה שהוא.
מה שמעלה את השאלה המתבקשת: מצד אחד הוא הכי הצחיק אותי, ומצד שני יש מקום להניח שזה קשור לרמת הציפיות שלי ממנו ולכל ה"מסביב". אז הוא הכי מצחיק או לא?
אני אסמוך על האינטואיציה שלי ואשאר עם "הכי מצחיק".
לא מצחיק ואף מפהיק
ראיתי את "מוכרים" בערב קווין סמית' ביום שישי, מיד אחרי "לתפוס את איימי".
אולי זה בגלל זהשחקנים ממש מעצבנים, אולי זה בגלל שאין בו את ג'ייסון לי, אולי זה בגלל שלג'יי יש תספורת ממש מכוערת, אבל כנראה זה בגלל שהסרט לא מצחיק.
רואים שקווין סמית' מאוד נהנה לעשות אותו, והסרט בעצם מדבר על השברים שהוא הכי אוהב לעשות והכי מצחיקים אותו, מה שנותן לסרט תחושה של בדיחה פרטית לא מצחיקה. מה גם,שהוויכוחים על הנושאים הלא חשובים, שיש כל כך הרבה במול ראטס (הסרט הכי טוב שלו), לא מצחיקים כאן, אולי חוץ מאחד.
אומנם סרט קאלט קלאסי, אבל בדוגרי, לא יותר מסרט בינוני.
הלאה אנשי ג'ייסון לי!
אנשי ג'ף אנדרסון לשלטון!
דווקא בדיוק ראיתי את מול ראטס שוב
וזה גרם לי לחשוב שאני בכלל לא מבינה מה מתלהבים מקווין סמית', ואני מכלילה את עצמי במתלהבים לחינם.
אהבתי את דוגמה, בשעתו, אבל זה לא עמד לי במבחן הזמן.
אני חושבת שהסרט היחיד שלו שאני עדיין אוהבת (ואת איימי וקלרקס לא זכיתי לראות בפעם השניה, אבל קלרקס ללא ספק שעמם אותי לאללה עוד בפעם הראשונה) הוא בעצם ג'יי ובוב השקט.
כן, זה מלא דברים מטומטמים, ובצפייה הראשונה שלי (וזה היה הקווין סמית' הראשון שלי, מיינד יו) ממש סלדתי ממנו.
אבל בסביבות הצפייה השלישית והרביעית (עבדתי כסדרנית בבית קולנוע, זה היה חלק מהעניין) ממש התחלתי לאהוב אותו.
הרבה מהרפרנסים שם ממש נפלאים (פו הדב ואיטי למשל) והבדיחות העצמאיות גם הן נהדרות (הקטע עם ג'ורג' קרלין והקו ענק, אחוות הדילרים והאגודה הרשמית, היחסים של ג'יי וג'אסי – בכלל, רביעיית הבנות נפלאה. אפילו וויל פארל כמעט לא מטריד אותי שם). והכי אהבתי את שתי הפעמים היחידות שבהן בוב מדבר, שהן עניין חוזר מסרטים אחרים שלו, במיוחד "איימי", אבל פה הן פשוט אגדיות.
בקיצור, זה סרט מטופש, אבל אחרי שמתגברים על העניין הזה, הוא מלא באחלה רפרנסים ובדיחות.
מוכרים בלבד הוא סרט נפלא לפי דעתי.
את מוכרים בלבד מחקתי מהרשימה שלי שלשום כשצפיתי בו בטלוויזיה כחלק ממרתון קווין סמית' שעשו הוט.
הסרט מאוד שיעשע אותי ולאט לאט שכחתי שהסרט בשחור לבן.
אחת הבדיחות שהכי הצחיקו אותי היא מתי שלאיש שבא לחנות נתקעה היד בתוך גליל הפרינגלס.
בתור אחד שהדבר קורה לו לעיתים קרובות בשל בעיית הידיים הגדולת שלי חשתי הזדהות.
בנוגע ל"לרדוף אחרי איימי" ששודר לפני מוכרים בלבד אני חייב לומר שהוא סרט מצויין, לפי דעתי הוא ממש לא קיצ'י והיופי שהוא גם מצליח להצחיק אותי בקלות ואני מאוד אהבתי אותו והוא אחד מסרטי הקווין סמית' האהובים עלי.
עכשיו נשאר לי רק לראות את מול ראטס
התסריט
של מוכרים בלבד, זה בערך "הספר" הראשון שאשכרה קראתי באנגלית. וראיתי את הסרט מספיק פעמים כדי שאני אזכור משפטים שלמים, אבל תהיתי,
האם בכל סרט יש את ההבדלים הקטנים האלה בין התסריט לסרט עצמו? [כל מיני סצנות ומשפטים וכאלה].
[אני רק מציינת, שלקחתי אותו מידיד שלי, וזה מין ספר כזה גם עם זה של צ'ייסינג איימי, כך שההבדלים הם לא בגלל טעויות וכאלה].
התסריט
כל סרט משתנה במהלך הצילומים, אם השחקנים משנים מילה פה או שם, אם הבמאי עושה שינוי של הרגע האחרון או אם משנים סדר או מורידים דברים בעריכה.
התסריט
כשהסרט הוצג בגירסתו הראשונה הוא הסתיים בשוד מזויין שבמהלכו מת דנטה. והוא אפילו לא היה צריך לבוא באותו יום.
למשהו כזה התכוונת כששאלת על שינוי מהתסריט המקורי?
התסריט
נופ. לפי מה שהבנתי זאת כעקרון הייתה "גרסאת הבמאי". אני התכוונתי לכל מיני דברים שהם מספיק קטנים כדי שלא יהיה אפשר לקרוא להם "סצנות", אבל מספיק חשובים כדי שיהיה אפשר לקרוא להם "פאנצ'ים". כמו נגיד בקטע שרנדל מקריא בטלפון את כל רשימת סרטי הפורנו ההיא והאמא מסתכלת עליו במבט כועס, כשהוא מסיים להקריא התינוק צריך להגיד "cunt". ואחרי זה הוא צריך להופיע שוב או משהו כזה, כדי שהפאנצ' יחזור על עצמו, דברים כאלה.
התסריט
אה. דווקא מצחיקה, הדוגמא שלך.
בכל מקרה זאת לא "גירסת הבמאי", אלא הגירסה המקורית לפני שהגיעו כל אותם נציגי אולפנים גדולים והסבירו לסמית' שזה סוף אדיוטי והסרט יעבוד הרבה יותר טוב בלעדיו.
התסריט
לא היו נציגי אולפנים גדולים בסרט הזה, רק החל מהסרט שאחריו (זה די בולט מהצילום בשחור לבן, לא?).
הכוונה לנציגי חברות הפצה
זה דבר טוב
הסוף המקורי היה סטודנטיאלי אפילו יותר משאר הסרט והסוף המחליף מוצלח בהרבה, לדעתי.
זה דבר טוב
בינינו, זה לא שקווין סמית' יכול להרשות לעצמו להרוג דמויות גם ככה.
זה דבר טוב
למה? יש את כל הבני דודים של דנטה
זה מין דבר כזה
שכל אחד רוצה לעשות. לכתוב סיפור ארוך ומושקע, או לצלם סרט או משהו כזה, "ואז פתאום נכנס איש לא קשור עם רובה ויורה בו!! ווויייייייייי"
ברור, נציגי חברות הפצה זה דבר טוב
לפעמים.