בתיאום מוזר ונדיר למדי יצאו בתחילת פברואר שני סרטים רצופים של קנת בראנה: "בלפסט", שהגיע די משום מקום והפך לאחד מהשחקנים המרכזיים במרוץ לאוסקר, ו"מוות על הנילוס" – סרט שנדחה ונדחה עוד מ-2019 והתהדר בכוכבים גדולים והיותו סוג-של-המשך ל"רצח באוריינט אקספרס". צמד הסרטים הללו נתן להרבה אנשים, בארץ ובעולם, הזדמנות טובה לחבוט בדמותו של בראנה.
וכן, קל לחבוט בבראנה: אין לו קהל מעריצים אמיתי כי אין לו קבוצה שהוא משתייך אליה. את חסדי האליטיזם השייקספירי הוא זנח כבר לפני יותר מעשור (אם כי, הידעתם? בראנה גילם את שייקספיר לפני פחות מ-5 שנים בסרט "הכול נכון", שזכה להתעלמות גורפת מהעולם) ולכן אין לו חברים בקרב חסידי התיאטרון, הוא לא חבר של הילדים המגניבים והאומנותיים, הוא לא ממש גם חבר של קהל גיבורי העל (למרות שביים את "תור"), ובאופן כללי לא נראה שהוא חבר של, בעצם, אף אחד. במאי שלכאורה שיא תהילתו (הביקורתית) היה לפני שני עשורים (עוד מעט שלושה), וההצלחות הכלכליות שלו בימינו רק מגובות בזיכיונות או חידושים למותגים.
וגם בגוף העבודות שלו כשחקן קשה למצוא ממש הופעות שקנו לו קהל מעריצים: יש לאנשים אולי פינה בלב לגילדרוי לוקהארט ב"חדר הסודות" או למיגל ב"הדרך לאל דוראדו", אבל חלק מזה קשור בעיקר לכך שהם גדלו עם ההופעות האלה. אבל אני מודה שלהתחיל לדבר על בראנה הן כשחקן והן כבמאי זה קצת כבד, אז ברשותכם אזנח רגע את הצד שלו שלפני המצלמה ונתמקד לרגע בצד שמאחוריה.
ואני מודה שאני לאו דווקא האדם המושלם להגן על בראנה – מבין 21 הסרטים שהוא ביים ראיתי רק תשעה, ואני נמנע מהדברים שלו שנחשבים הכי גרועים, כמו "ארטמיס פאול" או העיבוד שלו ל"ג'ק ריאן".
ובכל זאת, נראה שלא פעם ההשמצות נגד בראנה באות ממקום קצת מתנשא, של אדם שהוא בסך הכול חביב ובלי יותר מדי יומרות, שמשהו בקיום שלו מעלה את הסעיף לאנשים. קחו את "משחקי בילוש" כדוגמא – סרט חידוש שבהשוואה למקור הוא בוודאי לא נחוץ, אבל זה לא שרבים וטובים מכירים את המקור. וכן, בראנה נראה כאילו הוא מסרב בכוח להחזיק את המצלמה ישר בסרט הזה, אבל זה תורם לכך שהסרט הזה, למרות שאין הבדלים גדולים בין המקור לחידוש, מרגיש אחרת לחלוטין מהסרט הוא מבוסס עליו. כי בראנה אולי לא גאון, ונראה לי שגם הוא מכיר בכך, אבל הוא לא אידיוט גמור כמו שעושים ממנו.
בואו ניקח דוגמא עדכנית יותר – כצפוי, "מוות על הנילוס" חוטף עגבניות רקובות (אם כי נראה שבחו"ל קצת יותר סלחניים כלפיו, והוא מקבל ציון "בסדר") ונהרות של מילים נכתבות על איך הוא שוב רוצח את מילותיה הקדושות של אגאתה כריסטי, ומה הוא בכלל עושה ומה נראה לו.
ובכן – הוא עושה קאמפ. פרשנות קיצונית יותר, משוחררת יותר, וכזאת שמאפשרת לבראנה להגיע לשיאי טיפשות שלא היו במקור החכם של כריסטי, אבל גם מאפשרת לו להגיע לשיאי רגש (אם תבחרו ללכת איתו במסע הזה) שלא היו במקור. העיבוד משנת 1978 היה עיבוד חביב, די אחד לאחד שניסה "לא לפגוע" ובכך הצטייר כשחזור חיוור של מה שהיה יותר טוב בכתב. העיבוד הנוכחי עושה דברים אחרת, מאוד, ואפשר שלא להתלהב מכך – אבל אי אפשר שלא להודות שבראנה מכוון גבוה, יורה באופן פרוע ויוצר דברים מסקרנים ומעניינים ששווה להתעכב עליהם.
אפילו העיבוד שלו ל"סינדרלה" הוא רמה אחת מעל רוב הרימיקיים – אם כי כאן זה דווקא בגלל הפשטות הכללית שנמצאת בו. לעזאזל, אפילו ב"תור" המקורי, למי שיש כוח לצפות בו שוב, יש את הניצנים לכל הפרסונה הקומית של תור שאנשים ישייכו לאחרים ("אני מאוד רציני ומדבר מאוד גבוה אבל אויש בעצם אני טמבל שלא מבין איך להסתדר מחוץ לממלכה שלי").
מה שמוביל אותנו ל"בלפסט" ולאנשים שכבר עכשיו מתחילים לדבר על כך שאם הוא יזכה זה יהיה עוד "הספר הירוק" – ויש לתהות מתי התקבע ש"הספר הירוק" הוא איזה פגיעה בשם הטוב של הקולנוע כי תקשיבו, עברו 4 שנים, אפשר להפסיק להעמיד פנים ש"רומא" היה יצירת מופת מפעימה שאי אפשר להתנגד לה. סרט מאוד יפה ויזואלית, ולוקה משהו בכל המחלקות האחרות, מהתסריט ועד המשחק.
אני מתעכב על "רומא" לא סתם כי "בלפסט" נחשב בידי רבים לאיזה חיקוי של אותו סרט. אפשר להבין למה: עוד סרט על ילדות של במאי בשחור לבן בעיר הולדתו על רקע התרחשויות פוליטיות. ההשוואות כותבות את עצמן. רק שיש הבדל אחד משמעותי בין שני הסרטים, שנראה שלרוב האנשים הוא לא משנה או שהם לא שמו לב אליו: בעוד ש"רומא" הוא סרט "למבוגרים", "בלפסט" הוא בכלל סרט לילדים.
וכן, אולי "פדינגטון" עשה את זה יותר טוב, אבל הצגת האמונה בטוב האדם גם לנגד קשיים חיצוניים חכמה, משקיעה את הזמן, אורגנית ועובדת. וגם: זה פחות מ-100 פאקינג דקות. כל במאי שיודע שאפשר עדיין לייצר סרטים באורך הזה שווה את מלוא ההערכה שלנו.
אולי הדוגמה הכי טובה לבעיות וליתרונות של בראנה היא השפם המטומטם להחריד שהוא שם על עצמו ב"רצח באוריינט אקספרס": נתחיל מכך שמדובר בבחירה תמוהה לשחקן/במאי. המטרה היא הרי לגרום לשחקן להיראות טוב, לא? אז למה לא לבחור לבראנה שפם ש… נו, נראה טוב? אבל בראנה, כאמור, לא תמיד עובד בהיגיון ואיכשהו השפם הזה אושר, לצליל קולות רבים שמפקפקים בבחירות של הבמאי, השחקן, ומי שאחראי על עיצוב השיער והאיפור בסרט.
אלא שאז מה עושה בראנה בסרט החדש? הוא לוקח את הביקורת, מאמץ אותה, ויוצר סרט קצר על המקור של השפם המטופש הזה. סרט אוריג'ין שלא תורם לתעלומה באמצע הסרט כלום (הוא כן קצת פורס את השטיח לתמות שיעלו בסרט, אבל היה אפשר בלעדיו) אבל בראנה כנראה צחקק לעצמו ואמר "יודעים מה? יאללה. בואו נסביר מאיפה בא השפם המטופש הזה". וזה עובד. לאו דווקא באופן ה"רציני" המקובל, אלא באיזה הגיון בראנה-י כזה שנע בין הקאמפ לרציני, מהמטופש לחכם. קצת כמו, אמממ, שייקספיר. אבל אל תגידו לו שאמרתי את זה, זה עוד עלול לעלות לו לראש.
אז, כן, בראנה הוא לא מגניב. הוא גם לא היה מגניב כשהוא שיחק אותה לורנס אוליביה (מילולית ב"השבוע שלי עם מרילין" או מטאפורית כששיחק וביים שלל סרטי שייקספיר), אבל גם אז, כמו היום, הוא במאי שידע מה הוא עושה. אני לא מבין מי אישר לו גרסה באורך 4 שעות של המלט, אבל כל הכבוד לו – זאת גרסה מופלאה שהסיבה היחידה שהיא לא מייתרת כל גרסה אחרת היא שלמי יש 4 שעות לראות את המלט, למען השם? והוא בטח ובטח לא היה מגניב כשהוא שיחק, בצורה מגושמת באופן מכוון, את בנדיק ב"מהומה רבה על לא דבר", אבל השלומיאליות המכוונת שלו יצרה בנדיק נפלא, מצחיק, ומרגש במה שהוא עדיין הפסגה של בראנה ביצירה שלו – אותה קומדיה רומנטית שייקספירית מ-1993, שהקדימה רבים בליהוק העיוור שלה (עם דנזל וושינגטון בתפקיד דון בימי הביניים). כן, גם שם יש בחירות תמוהות (קיאנו ריבס הוא לא שחקן שייקספירי בשום צורה), אבל זה בדיוק החומר שממנו עשויות יצירות מופת. ולו רק על אותה יצירה מופלאה, אני שומר אמונים לבראנה ולטעמים המוזרים שלו גם כ-30 שנה אחר כך. כי לא מגניב לאהוב אותו – אבל זה ממש כיף, ולחלוטין מגיע לו.
יש לציין שהוא הצליח שנה שעברה להוריד את טנט בכמה רמות בהופעה המביכה שלו שם. ליהוק תמוהה
(ל"ת)
אכן. תצוגת משחק מביכה, ודמות סטריאוטיפית בקטע רע בכללי.
לא בטוח שבראנה הוא האשם הבלעדי בזה, אחרי הכל הוא לא כתב או ביים את הסרט והגיע על תקן שכיר.
הכתיבה של אף אחת מהדמויות לא הייתה וואו
אבל איכשהו דביקי הצליחה לעבור מסך גם כדמות שכתובה די רעי, כי היא שחקנית מעולה, ובראנה הוציא אותי מהסרט בכל רגע שהוא הופיע. אז כן, ברור שהוא לא האשם היחיד אבל בכל זאת הוא האשם העיקרי. שחקן אחר אומנם לא בהכרח היה מוציא ניצוצות מהתפקיד הבינוני אבל לפחות לא היה זורק אותי מהסרט בכל סצנה.
תפקיד תמוה ומורכב
"טנט" הרי הוא סרט ג'יימס בונד. ולכן הנבל חייב להיות קלישאת בונד – ומה יותר קלישאת בונד מאוליגרך רוסי עם כמות כסף אדירה שחובב רמת חיים גבוהה?
הבעיה היא שתפקידי נבלי בונד, בטח אחרי חבייאר בארדם, נראים טיפשיים אפילו יותר משהם היו בעבר. אז האם אנחנו אמורים לקחת אותו ברצינות? כפארודיה? כמחווה?
קשה לדעת. אני כן יכול להגיד שהליהוק הוא לא הבעיה – כריסטוף וולץ או ז'אן דז'רדאן לא היו עושים את זה יותר טוב (כל עוד התפקיד נשאר, כאמור, אוליגרך רוסי). בראנה לא מצליח להיות מבריק בתפקיד הזה (כאילו, בכלל) ובכל זאת יש לי פינה חמה בלב לאיום הלבבי שלו על האשכים והגרון.
הבעיה שלי היא שבראנה מזכיר יותר את נבלי בונד הישנים.
אם משווים אותו לקרטוניות ולסטריאוטיפיות של נבלי רייג, הוא שני רק לחוויאר בארדם (שהיה כתוב יותר טוב אז גם אוהבים אותו יותר).
טוב, "טנט" הוא לא ממש בונד-קרייג
הוא הרבה יותר בונד ישן, ולכן התפקידים (של כולם) כתובים בהתאם.
וכמו שכתבתי
גם דביקי מגלמת קלישאה של נערת בונד מהסרטים של פעם, שהיא יותר קורבן שמחכה להצלה. אבל הואיל ודביקי שחקנית מוכשרת אני מגלה סימפטיה כלפי הדמות ולפעמים שוכח שזה בעצם שריד לסטאירוטיפ שאבד עליו הכלח. אני מבין שדמות הנבל תמיד הכי מגוחכת בסרטים האלה אבל בראנה לא מביא ניצוץ קאמפי ושובב. כלומר, אם הדמות שלו היא גם לא רצינית אבל גם לא כיפית, אז מה לעזאזל נולאן וברארנה מנסים לעשות איתו?
לזכותו יאמר שהפרנקנשטיין שלו היה העיבוד הכי נאמן לספר במדיום הקולנועי.
(ל"ת)
יש לי עוד כמה השלמות בקריירה שלו, כמו שציינתי
כולל "פרנקשטיין". אבל כאמור – יש לבן אדם הרבה זכויות.
בעיני לא ממש.
לא ממש נהנתי משום דבר שהוא עשה, גם אם לא סבלתי (ופרנקנשטיין הוא יוצא הדופן שקנה אותי).
אני חושב שאת משבצת הבמאי המגוון שנוגע במלא ז'אנרים ובגלל זה אין לו ממש מעריצים – ג'יימס מנגולד עושה הרבה יותר טוב.
דווקא לדעתי למנגולד יש מעריצים
אנשים מאוד אוהבים את "לוגאן", וזה מספיק כדי לסתום כל דיון לגביו – אפילו אם גם לפני וגם אחרי אין ממש יצירות אחרות שממש חשוב להשלים (אם כי חלק מהן מהנות).
לדעתי לוגאן יותר טוב מכל הסרטים שבראנה עשה מאז תחילת שנות האלפים
מודה שלא צפיתי בסרטי שייקספיר שלו, שהם בעצם הלחם וחמאה של בראנה, אז זה לא בדיוק הוגן מצידי לשפוט את כל הפילמוגרפיה שלו. אבל גם כשמנגולד עושה סתם סרטי קיץ הוליוודים הם אף פעם לא מביכים עמו רבים סמרטי בראנה, ותמיד מהוקצים ודי משוייפים, "כמו יום וליל" ו"פורנד נגד פרארי" לדוג'. וצריך לזקוף לזכותו את הסרט הפגום אבל מהנה למדי "נערה בהפרעה", שהגרם לדורות של סטודנטים למשחק לבצע מונולגים של גולי מהסרט. אני רציני, בכל בית ספר למשחק או מגמת תיאטרון מתישהו מגיעים לכך שמישהי צריכה לבצע מונולוג מהסרט. אני מניח שזה סוג של הישג.
עזוב אפילו את לוגאן, שהוא בהחלט הסרט הכי טוב שלו.
אבל סרטים כמו פורד נגד פרארי או רכבת ליומה? ממש לא סרטי חובה אבל סרטים מבדרים שכולם הנאה צרופה.
היי שלום :)
לא יודעת אם מעריצה, אבל ראיתי 9/11 מהסרטים של מנגולד ונהנתי מכולם
תיזהרי, זאת חתיכת התרסקות
סליחה על זה
מעניין אם ימשיכו עם סרטים בזיכיון או שאחרי שני החידושים יפסיקו
החידוש לרצח באורנייט אקספרס היה ממש גרוע, כך שאין לי ממש ציפייה ממוות על הנילוס אגב גם המקורי לא היה משהו. אהבתי מאוד את קנת בראנה ברצח מן העבר מ 1991 וגם את ת'ור שביים
את סינדרלה אהבתי יחסית (לא חושב שהוא הכי טוב מהרימקים של דיסני אבל)
אבל את מהומה רבה יותר אהבתי את הגרסא החדשה שהייתה עם ״קולסון״ משילד
אומנם כבר פחות נעים לאהוב דברים שווידון עשה
אבל אני חייב להסכים. כלומר, לא ראיתי את הגרסה של בראנה אבל הגרסה של ווידון נפלאה וגרמה לי לקרוא את המחזה. ואיימי אקר ליהוק מושלם ועצוב שאין לה קריירה רצינית יותר.
אני לא חושבת שפחות נעים לאהוב דברים שהוא עשה
לא רואה את מעריצי באפי ופיירפלי מוותרים על הסדרות בכזאת קלות, והנוקמים הראשון הוא עדיין שיא קולנועי.
לא נעים לאהוב אותו, ובצדק. כל הסימנים מראים שמדובר באדם שלהגיד עליו "לא נעים" זו תהיה מחמאה. אבל היצירות שלו מכילות עוד הרבה מאוד אנשים שהם לא הוא, ואותם מאוד הגיוני לאהוב אם הם עשו את התפקיד שלהם כמו שצריך.
צודקת
לא חושב שאנשים מוקיעים מי שאומר שהוא מעריץ באפי. אני אוהב חלק גדול מאד מהיצירות שלו (כולל הסדרה החדשה שעשה בHBO ונאלץ לפרוש באמצע). פשוט אני מהאנשים שקשה להם להפריד בין האומן והיצירה. כלומר, אין לי בעיה לאהוב סרטים של במאי עם אופי מעצבן, או שחצן, אבל ברגע שזה מגיע לבמאי שפגע באחרים, אז בהחלט מפריע לי. המלחמות שהוא מנהל עם ריי פישר וגל גדות, העדות של כריזמה קרפנטר, של הגרושה שלו ועוד הרבה דברים נוספים גורמים לי להרגיש בחילה מהבן אדם. אני לא הולך לוותר על באפי אבל כבר לא מרגיש בנוח עד הסוף כאשר אני מודע לדברים שיכול להיות שהתרחשו בזמן ההפקה. קשה לי לנתק בראש.
אגב מאותה סיבה אני כבר לא מרגיש בנוח בהאזנה לשירי מייקל גקסון.
זהו, שבתחושה שלי יש הבדל בין שיר לבין סרט
או נניח בין מופע סטנד אפ לסרט.
שיר/מופע של איש אחד בתחושה שלי הם הרבה יותר אישיים בגלל התחושה שהם באמת נובעים מהעשייה של איש אחד. הוא זה שכתב את השיר ושר אותו על הבמה, הוא זה שכתב את הבדיחות ומבצע אותן. הן הרבה יותר מזוהות עם אותו הבן אדם מאשר סרט/סדרה – הפקה שכוללת במינימום עשרות אנשים, במקרים מסויימים זה מגיע גם לאלפים, וזה לא אשמתם שהם עבדו עם אדיוט.
ברור לי שגם על שירים/מופעים אישיים היו עוד אנשים שעבדו, אבל זה כן מרגיש לי יותר קשור לאדם הספציפי מאשר לתוצר
עם הרגשה אין להתווכח
אבל את מסכיהמ שרציונלית אין באמת סיבה להפרדה? סביב כל קליפ או שיר של מייקל גקסון עבדו צוותים שלמים? אני לא בא להשוות קנה מידה או כמה אנשים השקיעו בכל דבר, אלא פשוט להסביר שעקרונית אין הרבה הבדל. אפילו על ספר עובדים צוות של אנשים.
קודם כל - כן
מסכימה שרציונלית אין סיבה.
ובכל זאת יש משהו שמרגיש לי יותר אישי כשרואים את היוצרים. אני רואה אותם באופן אישי, ושומעת אותם באופן אישי, ונאי פשוט לא רוצה לראות אותם.
הדוגמא הכי קיצונית שלי זה זה blurred lines. אני לא מסוגלת לשמוע את הגרסה המקורית – גם בגלל המילים וגם בגלל רובין ת'יק שבגדול עושה לי בחילה. אבל ברגע שאני עוברת לword crimes של weird Al פתאום זה נהיה שיר מוצלח שאני ממש נהנית ממנו…
הגרסה של בראנה מעיפה את זאת של וידון לכל כיוון
כאילו, הגרסה של וידון הייתה סרט ביתי בהפקה גבוהה שבו הוא הביא את כל החברים שלו לבית וכולם מאוד נהנו ואיזה כיף – וזה מאוד נראה בדיוק כמו סרט שבו כל החברים באו לבית ואיזה כיף.
הגרסה של בראנה נראתה, לכל הפחות*, כאילו מישהו השקיע בה יותר מ"נצלם בשחור לבן, זה יראה אמנותי ככה".
* – ממש לכל הפחות. זה אחד מהעיבודים השייקספירים הכי טובים שנוצרו.
אני התרשמתי רק מהתסריט עצמו ואהבתי את ההופכעות
אכן הבימוי לא מבריק במיוחד, אבל היה משהו חינני בחפיפניקיות של הסרט שמתאימה לקנה המידה הדי קטן של המחזה. לגבי השחור לבן, לדעתי הוא לא נעשה בשביל שזה יראה אומנותי אלא פשוט כי יותר קל וזול לגרום לסרט להיראות מושקע ויפה כאשר לא צריך להשקיע בצבע.
בכל מקרה ההנאה נבעה בעיקר מפני שזו הייתה החשיפה הראשונה למחזה ודי התחברתי. אני רגיל לשייקספיר בתור ההוא שעושה טרגדיות כבדות ופתאום היה נחמד לצפות בקומדיה של טעויות אינטליגנטית.
אני מסכים שהגרסה של בראנה טובה בהרבה*
אבל וידון כן עשה משהו מעניין עם העיבוד שלו, שלקח אותו בכיוון שונה מזה של בראנה: בראנה הדגיש את הצדדים הקומיים, האופטימיים של המחזה המקורי, בעוד שוידון מזכיר לצופים שלמחזה הזה יש גם צדדים קודרים יותר, במיוחד (אירוני משהו, בהתחשב במה שידוע היום על האיש) כשבוחנים אותם מהפרספקטיבה של צופים מודרניים.
* אגב, כשהיא יצאה לראשונה המבקרים – בארץ לפחות – היו מסויגים: הסכימו שהסרט מהנה, אבל טענו שהוא נופל בהשוואה לעבודה המוקדמת יותר של בראנה על "הנרי החמישי".
ראיון שנעשה עם קנת בראנה
התשובה הכי טובה לכל מה שנכתב עליו היא בראיון שנעשה איתו בניו יורק טיימס ותורגם ב"הארץ" . הוא דיבר שם הרבה על הפתיחה המצליחה שלו בהנרי החמישי ועל הכישלונות שלו .
מאתר "הארץ" :https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.10604205
המקור:https://www.nytimes.com/interactive/2021/11/01/magazine/kenneth-branagh-interview.html
אני הכי אהבתי מה שהוא אמר בסוף הריאיון : "למה להעמיד פנים שהחיים הם עקומת התפתחות אנושית שרק עולה כל הזמן למעלה? רוב הזמן אתה מתנגש במשהו…"(תרגום מ"הארץ")
הוא בעצמו לא יודע להסביר את הקריירה שלו אבל זורם עם הדברים ויש בזה משהו יפה.
אני חושב שבלפסט הוא סרט מקסים (גם אם לא הסרט הכי טוב של השנה) ולדעתי הטוב עוד לפניו.
באמת ציטוט יפה
גם אם הוא לא ייזכר בתור במאי או שחקן ענק, בסוף האיש עשה את שלו ועל הדרך קיבל תואר אבירות
(וסביר להניח שגם אוסקר).
הזכרון שלי מבראנה
שראיתי 6 מסרטיו כבמאי, וכ-12 מסרטיו כשחקן הוא זה:
״רצח מן העבר״ שודר במוצ״ש והיה אחלה, ואז נגמר (לא זוכר אם בערוץ הסרטים הישן, 4, או בערוץ 2 אבל אני חושב שהאחרון)
ואז התחיל ״קרוקודיל דנדי״ ועברה בערך חצי שעה (ועד היום לא השלמתי)
ואז רבין נרצח.
אין למה להשלים את קרוקדיל דנדי
(ל"ת)
גם אני
עם אמה תומפסון, שנדמה לי שהוא היה בן זוגה באותו זמן
פרנקנשטיין
סרט מוקצן ומגזים קצת אבל מעולה גם בבימוי וגם במשחק של כל המעורבים- בראנה, בונהם קרטר ובמיוחד דה נירו. מגיע לו שבחים על זה על הנרי החמישי וגם על האמלט הארוך שמאוד אהבתי.
התפקיד משחק הכי מגוחך שלו עד היום ללא ספק זה בפרוע על המערב. על מה לעזאזל הוא חשב כשהסכים להשתתף בזה וזה עוד מהניינטיז כשהוא נחשב עדיין בכושר?
עוד מילה על קנת בראנה ובכלל…
בעיניי אנחנו (צופים ומבקרים מקצועיים או חובבנים) טועים כשאנחנו באים לאמן בציפייה דומה לציפייה מספורטאי. אם הוא לא דופק 30 נקודות במשחק כדורסל אז הוא שחקן רע? אם במאי מבריק ביצירה אחת מתוך 10 הוא במאי רע או מבריק? אמנות היא בסופו של דבר תוצר של הרבה משתנים – חלקם אינדיבידואליים וחלקם סביבתיים. על אחת כמה וכמה כשזה לא תוצר של יצירה אישית של אדם אחד בלבד אלא של קבוצה גדולה של אנשים.
אז מבחינה זו קצת קשה לי עם החלוקה שחור לבן גאון אידיוט שאנחנו לפעמים חוטאים בה
ולעניין קנת (קן בעבור ידידיו) עצמו – הוא אחראי על יצירה נהדרת שלא הוזכרה פה בשם החברים של פיטר שמבחינתי היתה אחת היצירות המגדירות של שנות התשעים של המאה הקודמת ותפסה היטב את רוח התקופה.
הוא גם מי שהראה ששייקספיר בשמש של טוסקנה הוא שייקספיר חי ובועט ומצחיק ומרגש.
יש לו עין טובה והוא שחקן נהדר וגם אם יעשה תפקידים פחות מוצלחים – אני זוכר לו את הטובים.
לגבי רצח על הנילוס – לא ראיתי ואולי לא אראה. פיטר יוסטינוב המנוח הגדיר בעיניי את הרקיול פוארו למרות שכנראה שהגרסה של סושה יותר קרובה לכוונת המחברת. על אגתה כריסטמ לא אכביר מילים – לדעתי highly overated…
ובלפסט – ראיתי. נחמד ותו לא. סרט השנה בעיניי הוא פיג המופתי…
וואו שנאתי את בלפסט...
לא יכולתי לסבול את הטקסטים הקלישאתיים, את רעשי הרחוב המבויימים מידי, את השוטים העשויים ביי דה בוק. אשכרה היה לי קשה לצפות בזה – אולי כי ממש לא ראיתי את זה בא. שעה שלמה לתוך הסרט ועדיין השתעממתי קשות. ואני מחובבי הסרטים ש"לא קורה בהם כלום" אבל הם מצליחים להסעיר אותי, שאני יכולה להתבונן בהם בהשתאות. אבל כאן… על מה אוסקר?!
ותודה למי שהזכיר לי כאן את רצח מן העבר – אחד הסרטים שהכי אהבתי פעם כשהייתי נערה :)