אפשר בקלות לראות את "כאסח" כצפייה אירונית מודעת לעצמה – לראות סרט משנות השמונים על איך הזמרים המזרחיים מקופחים על ידי ההגמוניה עם הופעת משנה של פנינה רוזנבלום נשמע ב-2022 כמו משהו מועד למשחק שתייה יותר מאשר צפייה רצינית.
אבל אני לא רוצה להמליץ על "כאסח" כי "איזה צחוקים". אני רוצה להמליץ עליו כסרט ייחודי בנוף הישראלי, שלוכד סצנה שלמה בסרט שלם וגם אם העלילה שלו רחוקה מלהיות פורצת דרך, וגם אם המשחק הוא של, אממ, פנינה רוזנבלום – זה אף פעם לא מושא ל"כזה מטומטם שזה גאוני" או משהו כזה. זה פשוט סרט מעניין ומרתק שנשכח ברובו בתרבות הישראלית, במה שיגידו לכם הדמויות שבסרט שהוא מובן מאליו כי בכל מקרה כולם שם זה אשכנזים מנייאקים.
הרבה תקצירים של הסרט מתארים את הסרט כסיפור עלייתו של זמר בעודו מתחיל קשר עם אשת "חברה גבוהה" (זאת פנינה רוזנבלום) אבל התיאור הזה לא מדויק. מצד שני, אני לא בטוח מה כן יהיה תיאור מדויק – יש בהחלט זמר (חופני כהן בתפקיד חופני) והוא בהחלט עולה בעולם, אבל רגעים רבים של הסרט מוקדשים בכלל לשדרן הרדיו האשכנזי האליטסטי המתנשא ובת זוגו, או לבן של חופני, או לאמרגן כלשהו ופנינה רוזנבלום מופיעה בשלב מתקדם למדי של הסרט. הרגעים האלה לא ממש נבנים אחד על השני כמו שנראה שהם באים והולכים במעין חלומיות שכזאת. סיום הסרט, לדוגמא, מגיע בפתאומיות ומועבר בקריינות של חופני לקהל – אלמנט שלא היה בסרט עד כה.
אבל זה כי העלילה היא לא ממש הנקודה המרכזית ב"כאסח". הסרט בבירור נוצר למטרות קידום הזמר המזרחי ולכן מקדיש את רוב זמנו (או לכל הפחות – זמן ניכר מאוד) לתצוגת ראווה של מיטב הלהיטים של התקופה: שימי תבורי, ג'קי מקייטן, זוהר ארגוב, אביהו מדינה ועוד כולם פשוט שרים שירים מול המצלמה מההתחלה ועד הסוף. וזה לא שאין מקום לשים שירים בסרט, אבל יש לציין שאף אחד מהנ"ל הוא לא דמות פעילה בסרט – הם באים רק בשביל לשיר שירים ואז ללכת.
ובכל זאת, זה עובד – כלומר, זה עובד למי שאין לו גרדת ממוזיקה מזרחית (יש עדיין אנשים כאלה? תחושת הבטן היא שב-2022 המזרחית ניצחה וכולנו נהנים מהמצב). כי "כאסח" הוא כל כולו מזרחית (חוץ מרגעים ספורים שמשמיעים ברדיו של האשכנזים מוזיקה קלאסית או משהו כזה) ובאמת שמדובר פה בריכוז להיטים שנשמע לא סביר – הפסקול של "כאסח" הוא מתמודד כבד על התואר של הפסקול הישראלי הטוב ביותר.
כש"כאסח" לא משמש כתצוגת תכלית של כוכבי הז'אנר, הוא הופך לדיס אחד ארוך על ירון לונדון (כלומר, דמות השדרן שמבוסס על ירון לונדון) – וזה באמת נפלא, לא פחות. יורם בגילומו של אילן דר ("המוסד") מצליח להיות באחד גם כל סטריאוטיפ על אשכנזי מתנשא אי פעם אבל גם איכשהו דמות שאתם רוצים לראות עוד ממנה – משהו שהוא בבירור אנטגוניסט אבל אף פעם לא קריקטורה חד מימדית. דמות שהיא אף פעם לא רשעה או מתנשאת לצורך הרשעות או גזענית רק כי היא גזענית אלא כזאת שבאמת פשוט לא מבינה מה זה החרא הזה ולכן מבטלת אותו. אדם שהוא נבזי כשדוחפים אותו אבל גם מרגישים איך דר מצליח להעביר את התחושה שאיכשהו הוא זה הנרדף, וזה מוסיף לדמות מימד שמונע ממנה להיות סתמית.
בין שתי המטרות האלה, יש כאמור איזה עלילה – משהו עם הילד של חופני, ואיזה דמות-שהיא-לא-זוהר-ארגוב-מה-פתאום שמסתבך עם החוק, ועוד כמה דברים – אבל באמת שמדובר בעניין שולי ביותר. כלומר, הסרט מתייחס לעלילה שלו ברצינות ולא מזלזל בה – אבל די ברור שאמנם "כאסח" לא סרט תיעודי אבל הוא בהחלט יותר מתאים כסרט שמשקף מקום וזמן מאשר כסיפור שבו אתם דואגים לגורל הדמויות.
כל אלה, כאמור, יכולים בכיף להוות צפייה אירונית שלועגת לניסיון הכן של הסרט לספר את סיפורם של מי שהרגישו שהאליטה התרבותית אליהם הם שואפים להיכנס סוגרת את הדלת ויורקת להם בפנים. אבל הקסם האישי שיש לסרט הזה, שאי אפשר היה ליצור בשום מקום אחר, מונע ממנו לרדת למחוזות הללו ומשאיר אותו תמיד כיצירה מסקרנת שצריכה לשוב ולהיות מדוברת עם שאר הקלאסיקות הישראליות משנות השמונים ובכלל. ואם לא זה, לפחות לעשות לה דף סרט ב"ספר הקולנוע הישראלי", כאילו, באמת, זה רף מינימום.
