ביקורת: קריוקי

קריוקי נותן לנו את האשליה שאנחנו מישהו שגדול מעצמו – אלטון ג'ון שמקדיש שיר שלם למישהו, דוג'ה קאט שמגלה שהיא בעצם פרה, מפלצת העוגיות שמבהירה למה האות C משמשת או כל באנגר קריוקי כזה או אחר שנשלפים בעוד ערב קריוקי עם קבוצת חברים חדשה. בעודנו מנסים כמיטב יכולתנו לא לטבוח בקלאסיקות אלמותיות (או סתם שירי פופ חביבים), מלווים בליווי מוזיקלי שמזכיר, כמעט לרוב, את השיר המקורי, אפשר לרגע להאמין שאנחנו יותר מהעבודה, הזוגיות, וכל החיים שלנו.

"קריוקי", הסרט, הוא בעצם על התחושה הזאת – זוג מבוגר, מאיר וטובה (ששון גבאי וריטה שוקרון, שבדיוק לאחרונה זכו באופיר על התפקידים האלה), שחי בבניין דירות בחולון, מוצא את עצמו נמשך אל ההבטחה והקסם של השכן החדש בפנטהאוז (ליאור אשכנזי). הם בעבודות אפורות (או שבתון) עם רוטינה שנראה שהם לא מצליחים להשתחרר ממנה; והוא – סוכן דוגמנות שכל ערב אצלו הוא מסיבה והבטחה למשהו גדול יותר.

אחרי לא מעט קומדיות יותר פרועות ולקהל צעיר יותר שיצאו השנה, "קריוקי" מכוון לקהל מבוגר יותר, כזה שיכול למצוא את עצמו או את ההורים שלו באותו זוג עם חלומות גדולים ומציאות קטנה. אולי המונח הנכון יותר הוא "דרמדיה", שכן "קריוקי" הוא לא בדיוק מרתון בדיחות, אבל בסופו של דבר אני חושב שאפשר למכור אותו כקומדיה בלי לאכזב אנשים – בשאלה האם הקהל בסרט יותר צוחק, מהרהר על משמעות החיים שלו או בוכה – נראה לי שהצחוק והשמחה מובילים.

כל זה טוב ויפה, חוץ מבעיה קטנה שמפריעה לי: לרגעים נראה ש"קריוקי" לא סתם צוחק עם הדמויות שלו, אלא עליהן. יכול להיות שאני טועה, כמובן, אבל צפיתי בסרט יותר מפעם אחת, ויש כמה רגעים שבולטים בכך שהם מנסים לגחך על הרעיון שמגיע לטובה ולמאיר יותר – ואני לא יודע אם הסכמתי עם הסרט שעד כדי כך מגיע להם הלגלוג הזה. כלומר, כן, הסרט בסופו של דבר בעדם, אבל אני לא בטוח שהסכמתי שיש משהו עד כדי כך מצחיק בניסיונות שלהם להיות גדולים מעצמם.

השאלה הזאת קצת צבעה עבורי את הצפייה בסרט – התחושה שאולי הסרט אכזרי טיפה יותר ממה שהוא צריך להיות – וגרמה לי להתלהב פחות מאנשים אחרים שהתלהבו ממנו, אבל גם איתה צריך להגיד שמדובר בסרט שעשוי נפלא: משה רוזנטל בסרט הביכורים שלו עושה עבודה שמקרינה ביטחון עצמי, והרצון שלו בסרטו הראשון דווקא להתמקד לא בנושא "סקסי", אלא בזוג בגיל העמידה, לא רק ראוי לציון כמחשבה טובה, אלא כפיצוח – רוזנטל מראה שסיפורים טובים הם טובים, לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את ז'אנר המשפחות הישראליות.

וכמובן – השחקנים. אני מניח שאחרי שריטה שוקרון זכתה סוף סוף להכרה ממסדית בטקס פרסי האופיר האחרון וששון גבאי הפך לשיאן פרסי האופיר עם הזכייה הרביעית שלו, הם לא ממש צריכים כמה מילים באתר הזה כדי לדעת שהם עשו עבודה טובה – אבל כן, הם עושים עבודה ממש טובה. גבאי מצליח למכור את האיש השקט והר הגעש שמתחתיו, ושוקרון את הר הגעש הגועש והמחייך והמרירות שמתחת. בנוסף, למרות שהסרט מציג אותם באותה תקופה של אדישות והתנהלות קפואה, הם מצליחים למכור לנו למה הם עובדים כזוג: לא רק השגרה שהם התרגלו אליה והיתרונות המסוימים שלה, אלא גם הניצוץ שהיה שם בעבר.

גם גלריית דמויות המשנה מוצלחת: קובי פרג' ואריה צ'רנר מוצלחים כזוג שכנים שגם הם מתמודדים עם הנוכחות החדשה כל אחד בדרכו, ואלמה דישי ותימור כהן מצליחות לברוא את הדמויות של הבנות של טובה ומאיר בסצנות מעטות. דווקא ליאור אשכנזי, השחקן המרכזי לצד שוקרון וגבאי, קצת פחות עובד – אולי זה כי הוא יותר רעיון מאשר בן אדם. הוא הרי הקומה העליונה, ההצלחה, מיאמי, קריירה בינלאומית יותר משהוא איציק מרציאנו; והוא מצליח למכור את האשליה באופן משכנע, אבל הוא לא תמיד מצליח להבהיר איפה איציק בכל האשליה הזאת. יכול להיות שזאת אשמת התסריט יותר מאשר אשמת אשכנזי, אבל בשורה התחתונה הוא לא לחלוטין מרגיש מפוצח – בטח לצד הזוג הראשי.

יצאו השנה הרבה סרטים טובים ישראליים שניסיתי כאן לדחוף אנשים לראות, ויצאו גם כמה סרטים מסחריים שניסו להביא אנשים לאולמות, אבל "קריוקי" הוא הסרט הראשון השנה שממש נראה כמו "שובר קופות ישראלי" – סרט שנוגע בעצב פתוח בחברה הישראלית בהומור, רגש וששון גבאי. קשה להתנבא בדברים האלה, אבל יש תחושה שיותר מהסרטים האחרים של השנה, ל"קריוקי" יש פוטנציאל להגיע לקהל ולהפוך למיני-שובר קופות. זה לאו דווקא אומר שהוא יותר טוב מהסרטים האחרים של השנה, אלא שיש בו משהו שקל יותר להתחבר אליו, שקל יותר לזהות את עצמנו בו, ושכיף יותר לצאת ממנו. כי אם לקולנוע הישראלי יש, בכלליות, נטייה לא לדעת איך לסיים סרטים, "קריוקי" בא ומסתיים לא רק (יחסית) בזמן, אלא באופן מופתי וסוחף – ורק על זה הוא ראוי להערכה ושבחים.