טענה ידועה ושגורה בפי כל היא שאין קולנוע ימני בארץ. הטענה הזאת כל כך שגורה וכל כך ידועה וכל כך ותיקה שהיא, כמובן, רחוקה מלהיות מדויקת: כך, למשל, סרטים שאז נראו שמאלניים היום נתפסים כימין קיצוני, וגם בעבר סביר שהיא לא הייתה מדויקת או שלכל הפחות היא תלויה בהגדרה שלך של "ימין" ו"שמאל".
אבל גם אם קיים פה ושם סרט עם תפיסה כללית שמתאימה לאג'נדה, ולמרות כל מיני טרולים שטוענים שבעצם כל הקולנוע הוא בעצם ימני בהסוואה או משהו, הרי שכטענה כללית, יש בה משהו: אין זרם קולנוע ימני בארץ עם שלל יוצרים, מפיקים ומבקרים שמעלים על נס קולנוע מהסוג הזה. מצד שני, אין כמעט שום זרם קולנועי בארץ הזאת (ראו ערך פה). אבל לא באתי לדבר על הבעיות בארצנו הקטנה. באתי לדבר על מקום בו דווקא יש קולנוע שהוא, איך אומרים? "ימין. חזק". והמקום הזה הוא הודו.
לא הרבה יודעים, אבל הודו חווה גרסה משל עצמה של סכסוך טריטוריאלי שמוליד גל טרור. מובן שאין מה להשוות וכל סכסוך הוא פתית שלג מיוחד ומורכב משלו, ובכל זאת אני חושב שצופים ישראלים רבים היו יכולים להרגיש בבית בסרטים כמו "יום רביעי", סרט מ-2008 על אוזלת היד של הממשלה להרתיע טרוריסטים, שנראה כאילו יצא ממניפסט של "הצל" או על הסרט שלשמו התכנסו: "סיפור" (במקור זה נשמע קצת פחות טיפשי: Kahaani) – סרט מתח שמתרחש בעקבות התקפת טרור על רכבת ומספר על אישה בהריון שמגיעה מלונדון לקולקטה ומחפשת את בעלה שנעלם באותה התקפה.
אם הפחדתי אתכם עם הפוליטיקה בתחילת הסרט, כדאי להבהיר: הסרט רחוק מלהיות "פוליטי". אנשים לא נושאים נאומים חוצבי להבות, לא שרים שירים פוליטיים מסביב לעץ וגם לא רוקדים את הריקוד הזה שעושים עיגול מסביב לעין ואז מעלים אותה למעלה אלכסונה בתנועה פוליטית חדה. הפוליטיקה כאן נותנת לדמויות רקע והצדקה מוסרית אבל מעולם לא מגיעה למרכז הבמה. קצת כמו "24" או סרטים דומים לו, פשוט מדובר ב"אנשים נגד מחבלים". אבל בעוד שבסרטים האמריקאיים תמיד יש איזשהו ריחוק עבור ישראלים כי הטרור, מטרתו וסוג האנשים שנלחמים בו רחוקים מאיתנו, בהודו ההקבלות לרוב יותר ברורות.
אני מציין את "24" ודומיו כי זאת נראה לי ההקבלה הכי טובה שניתן לקבל בנוגע לסרט הזה: מעין מותחן שבו צמד אנשים חוקרים היעלמות שקשורה למעשה טרור וכמובן מגלים שכל העסק מורכב הרבה ממה שנדמה ומערב בכירים כאלה ואחרים. יש בסרט שיר או שניים, אבל למי שמצפה ל"סרט הודי" תהיה אכזבה מרה: מדובר בסרט קצרצר של שעתיים בלבד (קצרצר במובנים הודיים, כן?) עם מעט שירים ובלי ריקודים, ושבמרכזו עלילת מתח מתח שבה הגיבורה ההריונית שלנו הולכת לפה ולשם והשוטר שעוזר לה מתאהב בה לאט לאט (דבר שיוצר הסרט הכריז עליו כ"דבר הכי פרוגרסיבי שיש בסרט" כי מי יכול להתאהב באישה בהריון או משהו. גם אני לא הבנתי).
מותחנים שכאלה נשפטים על סמך כמה דברים: בימוי שמצליח לשמור על המתח בכל שלב מצד אחד, ומצד שני להבהיר את העלילה הסבוכה לצופים; תסריט מפותל ומפתיע שמטעה ועושה בכאילו, והכל כדי למשוך את הצופים עד לרגעי ההפתעה האחרונים וגיבורה ראשית אדירה.
ואת כל אלה יש ל"סיפור" ויותר מזה: הבימוי מוצלח ביותר, אפילו אם הרבה מהצופים יצטרכו להתרגל לטעמים ההודיים, התסריט אכן מפותל ומתוסבך, מהסוג שגם אחרי קריאה בויקיפדיה אתה לא בטוח שהבנת מי נגד מי – למרות שמכיוון שהקולנוע ההודי שמרני יותר מהאמריקאי,ייתכן מאוד שהרבה מאוד צופים ימצאו את עצמם כמה צעדים לפני הדמויות הראשיות (למרות שנראה לי שחלק מההפתעות יפתיעו גם את הצופים העירניים ביותר), ובתחום הגיבורה האדירה? פה, תקשיבו, פשוט אי אפשר לטעות: וידאיה באלאן היא פשוט כוכבת מתח אדירה, שיוצאת להרפתקה מלאת יריות, ריצות ועוד עם הריון במצב מתקדם וגורמת לג'ק ריצ'ר ודומיו להחוויר בהשוואה. כאילו, כן, הם לא פעם עושים דברים יותר מרשימים, אבל לא עם בטן הריונית וכל הדברים שנלווים אליה.
אז אם אתם רוצים לראות צד קצת שונה של הקולנוע ההודי, או סתם סרט מתח נהדר (אם כי קצת שונה) – "סיפור"/"קהאאני" הוא המלצת צפייה חמה עבורכם.
כלומר...
אלה פשוט מרגישים לי מסוג הדברים שקורים בסרטי מתח.
אבל, כאמור, אני חושב שה"חשוד המיידי" הוא לא משהו (ובטח לא כתוב היטב או מתוחכם במיוחד), אז אולי מפה נובעת חוסר ההערכה שלי אליו כהשפעה ניכרת על סרטים אחרים.