ביקורת: פשוט לשיר

אז, איך אתם שורדים את התקופה הזאת? בהנחה שאתם מקשיבים להנחיות ונשארים בבית (או בטווח של 100 מטר ממנו), כנראה שגם אתם, כמוני, מחפשים איך להעביר את הזמן. זאת תקופה לא קלה, אבל למזלנו לא חסרות אופציות כדי לברוח קצת מהמציאות ולהעביר את הזמן: מוזיקה, משחקי וידאו, קורסים ברשת וכמובן סרטים וסדרות. אבל לכולם יש את הימים האלה שהם כבר גוללים ממש למטה בנטפליקס – כשמתחילים להופיע סרטים זרים שבחיים לא שמעתם עליהם. כפי שצויין בפוסט ההמלצות, גם יוטיוב זאת אופציה לסרטים. נכון, המבחר הרבה יותר קטן, אבל אפשר למצוא דברים…קצת שונים. למשל, סרט היוטיוב של בן זיני וטיילור מלכוב, "פשוט לשיר".

אם כבר עברתם את העשור השני לחייכם ואין לכם אחים או ילדים צעירים, כנראה שהשמות האלו לא אומרים לכם כלום ואולי אף פחות מזה. כמוני, אולי רק נתקלתם בהם בכותרת ברשת פה ושם. אז הנה סיכום זריז, כדי שנהיה על אותו תדר: היא התפרסמה בעקבות השתתפות בתכנית תחרותית בערוץ הילדים, הוא התפרסם בעקבות סרטונים שהעלה לאינסטגרם. הם נפגשו במסיבה, התחילו מערכת יחסים וחטפו עליה הרבה ביקורת, בגלל הסיבה הקטנה שהיא הייתה אז בת 15 והוא בן 21. אחרי כמה שנים ביחד שבהן פרסמו שירים, ולוגים, טיקטוקים, טיידפודס ודברים בעוד פלטפורמות שאני זקן מכדי להכיר, עכשיו מגיע גם סרט. אפשר אפילו להגיד שזה ביופיק. שזה קצת מוזר, בהתחשב בכך שהתשובה של טיילור ל"איפה היית כשהתאומים נפלו?" היא "לא נולדתי עדיין".

ממבט ראשון, חשבתי ש"פשוט לשיר" יהיה תוצר יחצ"ני בוטה ומטופש במקרה הרע וסרט חובבני שכיף לקטול במקרה היותר טוב. להפתעתי, הוא התגלה לא ככזה ולא ככזה, אלא פשוט כסרט סביר. 

בן וטיילור מגלמים את עצמם במה שהוא דרמטיזציה של סיפור ההיכרות שלהם. זה סיפור שהוא הנוסחה המוכרת של "בחור פוגש בחורה", עם כל הסטריאוטיפים שאתם אוהבים כמו החבר המצחיקול של הגיבור והבויפרנד הקנאי והרכושני של הגיבורה. מבין כולם, רק טיילור עוברת בתור תיכוניסטית, אבל זה כנראה כי היא אחת כזא-אוי. טוב, היא אחת כזאת לפחות מבחינת הגיל. 

אחד הדברים שברורים בצפייה בסרט הזה היא שהאנשים לפני ומאחורי המצלמה (שחלקם חופפים) עסקו בעיקר ביצירת קליפים מוזיקלים עד כה. רוב הזמן הסרט מצולם כמו סרט סטנדרטי, כשמדי פעם השניים פוצחים בגרסה מקוצרת של אחד השירים שלהם ואז הצילום נעשה יותר "קליפי". אבל הם נשארים במיינדסט הזה גם בשאר הזמן, וזה מעצבן: למשל, אין בסרט הזה אסטבלישינג שוטס. אתם יודעים, השוטים הקצרים האלו שנועדו להסביר לצופה איפה הסצינה שמתחילה עכשיו עומדת להתרחש והאם זה ביום או בלילה. דברים בסיסיים כאלה. כאן הסצינות פשוט קופצות ממקום למקום בלי שום מידע. רוב הזמן אפשר להסיק איפה הסצינה מתרחשת, אבל החיסרון של הקטעים האלה בולט בהיעדרו, לפחות בשבילי.

שני הכוכבים השתתפו גם בכתיבת התסריט, שכאמור נאפה בתבנית מאוד מוכרת. למשל, שזה לא יהיה ביופיק מוזיקלי בלי הסוכן המרושע שלא אכפת לו מהטאלנט אלא רק מכמה הוא מרוויח. אין פה זכר להורים של השניים, או לאף דמות מבוגרת פרט לאותו סוכן והמורה של בן בתיכון. בגדול זה הגיוני, זה בכל זאת מכוון לקהל צעיר, אבל זה כן מעלה שאלות לפעמים: באחד הקטעים רואים את בן מאחסן את האורגנית שלו בארון בגדים גדול, שמכיל נעליים שבבירור לא שייכות לו. הוא גר עם שותפה? עם ההורים? הוא פולש לארונות בגדים של זרים כדי לאחסן את כלי הנגינה שלו? קצת מידע יהיה נחמד.

לפעמים כן יש רמזים למודעות עצמית: בן אורב לטיילור מאחורי לוקר כדי להתקל בה "בטעות" כדי שתפיל את הספרים שלה. מצד שני, יש קטעים מביכים למדי לצפייה שנראים כאילו בתסריט של אותה סצינה היה כתוב רק "דיאלוג מבוכה חמוד" או "חדר של נער שאוהב מוזיקה" וזה אולתר ביום של הצילומים. רוב הדיאלוג מגושם למדי, אבל כן יש שורות מוצלחות פה ושם: לחבר הקנאי של טיילור יש ליין מסיבות (שאני מניח שכל התיכוניסטים נוהרים אליהן כדי להוריד שוטים של "תירוש") ובאחד הקטעים הוא מנחה את הסלקטור עם "אותו תכניס, אותו אל תכניס, אותו תכניס ואז תוציא". 

ואם בכתיבה עסקינן, צריך לדבר גם על השירים. באמת שמגיע קרדיט לטיילור רק על כך שהיא מצליחה לשיר ברצינות גמורה את השורה "אם אתה בן זיני אז אני אהיה בת זינה". גם לבן, שקצת אחר-כך מזמר לאהובתו "זיני מיני מייני מור" בלי שבב של אירוניה. אתם בטח מאוד מופתעים שאריק איינשטיין זה לא. הם יותר בראש של בו ברנהם – לחזור על דברים.

אבל יודעים מה? זה בסדר. בן וטיילור אומרים בעצמם שזאת לא הכוונה שלהם. הם יוצרים צעירים שעושים מוזיקה בשביל קהל צעיר. כמו שאומרים עליהם בכתבה באולפן שישי, בן וטיילור לא ממש זמרים, לא בדיוק שחקנים אבל הם גם יותר מסתם פרצופים יפים. אם להשתמש בתירוץ שהרבה במאים אוהבים, הסרט הזה נעשה בשביל המעריצים של השניים, קהל יעד שאני בהחלט לא כלול בו. הוא לא חף מבעיות ועד שהביקורת הזאת תעלה אני כבר אשכח אותו, אבל ראיתי כבר סרטים גרועים יותר – ביוטיוב ומחוצה לו. ואם כבר, אז לפחות זה ביוטיוב בחינם (ממש כאן).

נ.ב. אוקיי, אבל אני כן חייב הסבר לקטע עם החטיף "פוף". זאת לא הפרסומת עצמה שמפתיעה אותי. כשהסרט שלכם לא ממומן על-ידי אולפן גדול, לגיטימי לחפש ספונסרים איפה שאפשר. זה איך שהיא נעשית: לפני שעוברות חמש דקות בסרט, אחד החברים של בן ליטרלי אומר לו "קח אוויר, קח 'פוף', תירגע", עם קלוז-אפ נאה על החטיף (ולא האחרון שיהיה בסרט). תפרסמו מוצרים בסרט, בסדר, אבל הפרסומת הזאת "סמויה" כמו ליצן בבני-ברק. קצת עידון לא יזיק לכם להבא.