אתחיל ממשפט שאני לא אוהב לקרוא, ובטח שלא לכתוב: עדיף לא לדעת כלום על "מושבע מספר 2", סרטו החדש של קלינט איסטווד, לפני שצופים בו. המינימום הדרוש נמצא כבר בכותרת: זאת דרמה משפטית, וזאת גם הסיבה שרציתי לראות את הסרט, כי אני מחבב כאלה; אבל גם עם הציפיות האלה הסרט שיחק יפה מאוד, ולא הוציא אותי עם תאוותי בידי, אלא עם משהו יותר טוב: סרט שאני ככה קרוב לבחור בו לסרט השנה שלי.
בכל מקרה, מי שרוצה לדלג על שתי הפסקאות הבאות שמתארות את בסיס העלילה בפירוט, יכול לעשות זאת: ג'סטין קמפ (ניקולס הולט) הוא אלכוהוליסט לשעבר שהצליח איכשהו לחזור למסלול חיים בריא ולהתחתן עם אלי (זואי דויטש), בחורה טובת לב שמאמינה בו. אחרי כמה אכזבות וכאבי לב הם מצליחים להיכנס להריון, אבל ממש לפני הלידה מקבל ג'סטין זימון למלא את חובתו האזרחית ולהיות מושבע במשפט רצח שבו המדינה – באמצעות התובעת (טוני קולט) שבדיוק מתמודדת על משרת התובעת העירונית – מאשימה פרחח צעיר מהאזור שהרג את חברתו באכזריות אחרי קטטה בבר.
בהתחלה ג'סטין מנסה להתחמק מהמשפט רק כי אין לו כוח למלא את החובה הזו כשאשתו בהריון בסיכון גבוה וצריכה ללדת כל יום, אבל כבר במהלך הדיון הראשון הוא מגלה משהו מטריד מאוד: באותו יום ובאותו מקום שבו התרחש הרצח לכאורה, הוא פגע במכונית שלו במשהו – אבל לא ראה כלום בגלל הגשם והרוחות והניח שזה היה אייל חולף. הבעיה: אם הוא יודה שהוא – אלכוהליסט מורשע – יצא מבר, נהג ברכב והרג בנאדם, הוא זה שייכנס לכלא, ולהרבה מאוד זמן.
מפה כבר ברור די מהר מה תהיה הדרמה העיקרית כאן, אבל לפני שאחלוק לה שבחים, צריך לשים לב לבסיס הנוסף שהסרט בונה לדרמה הזו. הוא לא מסתפק בעצם הקונפליקט המוסרי, אלא משדרג אותו באמצעות הרחבת בסיס הדיון לשאלות שנוגעות לתפקודה של מערכת הצדק באופן כללי.
למשל, אפשר בקלות למצוא ביצירות שונות דיונים רבים על שיטת המושבעים, הפגמים שגלומים בה והתועלות שהיא אולי יכולה להביא. בסרט זאת לכאורה רק האפשרות הטכנית שדרכה נודע לגיבורינו על הרצח-לכאורה, אבל בפועל זה מוהל בדילמה הראשית טיפות קטנות ומדויקות של שאלות אחרות שמזכירות לצופים שלא רק שהמקרה הזה מורכב, אלא כל המערכת בעייתית. למושבעים יש אחריות – אבל עד היכן היא מגיעה? אם למשל יש לאחד מהם אפשרות לברר על המקרה ולהגיע לאמת, אבל הוא חורג בכך מהחוק היבש שאוסר על כל התעסקות כזו, האם הוא צריך לעשות את זה בכל זאת?
ומה עם דעות קדומות, סטיגמות והנחות אישוש? ומה אם חלק מצוות המושבעים שלך בעליל פשוט ממהרים הביתה ואין להם כוח לכל הפרוצדורה, ואתה אולי מבין לליבם אבל מציק לך העניין הפעוט ההוא שחירותו של בנאדם תלויה בך ובהחלטות שלך?
השאלות הללו ואחרות כמובן אינן חדשות, אבל הן, כאמור, רק המסביב; התזכורת שאנחנו בכל מקרה לא חיים בעולם צודק והוגן במיוחד – ועל זה נבנית הדילמה הראשית, שאותה הסרט מטפח צעד אחר צעד בתבונה רבה שמכניסה את הצופה אל לב ליבה של ההתלבטות בדיוק של אזמל מנתחים. יש את שלב הגילוי, ואחריו ההכחשה, ואחריה הבירורים, ואחריהם הניסיונות לרבע את המעגל במקביל ללבטים שהולכים ומפעפעים כשהכול מתנקז לרגע שיא שמרגיש כמו פיצוץ בלתי נמנע. הוגן יהיה לציין שישנן כמה נקודות עלילתיות ששזורות בצורה יותר מרושלת, אבל זה נסלח מבחינתי כשזה משרת ביעילות את הסיפור הראשי.
אותה בנייה חכמה מתבטאת בכך שהסרט עוקב, במקביל למסלול הלבטים של ג'סטין, אחרי מניעיה של התובעת. לכאורה זה לא הכרחי, ועלול להרגיש לזמן מה כמו הצגת עוד חוסר-צדק מערכתי עם נבל קלישאתי שהכיסא הוא הדבר היחיד שחשוב לו; אבל בפועל התסריט גם כאן מתגלה כמחושב יותר מהנראה לעין בהתחלה, והחל מחצי הסרט בערך קו העלילה הזה פורע את השטר ובעצם מביא לידי ביטוי את שאלות המערכת הפגומה שאליהן נחשפנו קודם לכן. הרי אם כולם משחקים לא הוגן, למה מי שבעליל מנסה (ומצליח) לפתוח דף חדש צריך להקריב את עצמו עבור שיטה פגומה, גם אם זה בבירור לא יועיל לאף אחד למעט פרחח שולי שאם לא יישב בכלא על זה, הוא יישב על דברים אחרים?
הנקודה הזו מובילה גם לאותה רתיחה גדולה שבסוף הסרט, ושכמה מחבריי הסתייגו ממנה, אבל אני ממש אהבתי: הסרט לא מסתפק בלהציג את הסוף שלו, אלא מותח את העסק לסצנה אחת נוספת שבה שתי הנקודות העלילתיות הללו מתנגשות בעוצמה שמכריחה את הצופים לבחור צד. ומכיוון שלא הצלחתי לבחור צד, לא הצלחתי להירדם שעות ארוכות.
לתסריט הבנוי-לתלפיות הזה יש עוד שני אסים חזקים בשרוול: בימוי שקט ואפקטיבי – שנשען בתורו על משחק מדויק ומחושב של כל המעורבים. איסטווד מביים, עורך ומצלם כל סצנה באופן מינימליסטי שלא אמור להסעיר או לחדש, אלא למקסם את ההיטמעות בדילמה, על כל רגעי הייאוש מחד ורגעי התקווה שאיכשהו-זה-יסתדר מאידך; וגם השחקנים, מהצד השני של המצלמה, פשוט נותנים עבודה. זה אחד התפקידים הכי טובים של ניקולס הולט, ואי אפשר שלא להזדהות איתו ולעבור יחד איתו את מסלול הייסורים. מסביב מפליאים לבצע גם טוני קולט בתפקיד התובעת שמבינה קצת באיחור שיש מצב שהתיק שלה קצת חלש, ג'יי קיי סימונס בתור אחד המושבעים עם קצת יותר ידע מהצפוי על תהליכים כאלה, זואי דויטש החיננית כהרגלה, גבריאל באסו (השחקן הראשי ב"סוכן הלילה") שמגלם היטב את הנאשם שיודע מצד אחד שהוא לא בסדר אבל מצד שני לא עד-כדי-כך-לא-בסדר, וכריס מסינה בתפקיד הפרקליט שלו שאומנם התפקיד העלילתי שלו קטן, אבל הוא עדיין ממלא בול את המשבצת של קול הרחמים מול המרוץ להרשעה של התביעה.
תצוגת התכלית הזו מאחורי ולפני המצלמה מתנקזת לבסוף לאחת הדרמות המטלטלות ביותר שראיתי. בעצם יש כאן המשך רוחני למה שהוא כנראה יצירת המופת של הז'אנר, "12 המושבעים"; רק שאם שם הדגש היה על אותה מוסריות ואחריות חברתית, כאן זה קיים אבל לא כחלק עיקרי. הדרמה האישית היא בסוף השולטת כאן, וכתוצאה מכך ההשתאות האינטלקטואלית שחשתי מול הקלאסיקה ההיא מוחלפת כאן בהשתאות רגשית בהרבה, מלווה בתחושות עזות ומתחלפות של חוסר אונים מצד אחד וזעקה בלתי מתפשרת לצדק מאידך.
בוורנר כמעט קברו את הסרט הזה אפילו בארה"ב, וכל שכן שבארץ הוא לא הופץ באופן רשמי. אל תתנו לזה להפוך לפספוס של מה שהוא אחד הסרטים הכי טובים של איסטווד, אחד הסרטים הכי טובים של השנה, ובטח הטוב מביניהם במדד הסוף האפקטיבי ביותר.
אחד הסרטים החזקים של השנה
סרט מעולה שמשאיר אותך עם מחשבות( כמו שסרט טוב אמור לעשות), היטבת לתאר חלק מהשאלות שהוא מעלה לגבי מערכת המשפט, בעיני אחד הדברים הטובים בסרטים של קלינט איסטווד זה שהוא לא מפחד לאתגר את המערכת כמו שעשה בריצ'רד ג'וול ,מעט במאים עושים את זה בימינו.
מכיוון שזה כנראה סרטו האחרון כבמאי( ככה טוענים) , צריך לפרגן לקלינט איסטווד שסרטיו הטובים ביותר נשארים איתך וזה בהחלט אחד מהם ,בנוסף הוא תמיד מכוון לקהל הרחב ולא מנסה לעשות סרטים אומנותיים כדי להתחבב על המבקרים.
אני רוצה לא לפרגן בכלל לוורנר ולאולפנים הגדולים שכל הזמן מנסים להוכיח שהקולנוע לא איבד מערכו אבל לא יודעים לקדם שיווקית סרטים כמו מושבע מספר 2 , היט מן ,הדו קרב האחרון ועוד רבים וטובים שיכלו לקבל הרבה יותר הכנסות בקולנוע וקרדיט בעונת הפרסים אבל הם לא קיבלו או יקבלו בגלל חוסר האכפתיות של אותם אולפנים מסרטים יותר קטנים.
דרמת הולמרק נוטפת קלישאות שמתמרוממת בעיקר הודות לתצוגת המשחק של ניקולאס הולט.
לגמרי יכול להבין את ההסתייגות של וורנר מהסרט, אם כי הוא ללא ספק לא גרוע כמו הפרד…
אני חושש שהסופרלטיבים שהרעפת על הסרט משקפים בעיקר את מצבו העגום של הקולנוע המיינסטרים ההוליוודי. שלושים שנה אחורה זה היה נחשב לעוד סרט טוב (אם כי לא יוצא מהכלל) שכמוהו מגיעים למסכים כמה עשרות בשנה. חשוב לי לציין שאני אוהד מושבע של איסטווד אבל הסרט הזה הוא לא מעשה אמן אלא אומן (ו בחיריק) – בעל מלאכה היודע היטב את מלאכתו. כך איסטווד וכך גם עבודת השחקנים.
סליחה, ו בשורוק כמובן
אין ספק שהסרט הזה בולט
על סמך זה שאין המון סרטי דרמות משפטיות בעוד שבשנות התשעים היו מלא שכאלה. אבל אני לא ידוע אם זה מצב עגום כמו פשוט חוסר איזון כללי שכזה – כמו שבעוד שלושים שנה, ככל הנראה, סרט גיבורי על טוב יראה לנו משהו נדיר וכיפי אחרי ששנים לא עשו כאלה, בעוד שבימינו אין לנו כוח להבדיל בין התוצרים השונים והכל מעין עיסה אחת.
אז כן, אני חושב שהיה קל יותר לזלזל בסרטים האלה בשנות התשעים כשהיו עשרות מהם ומי זוכר מה ההבדל בין "הלקוח", "הפירמה", "עת להרוג" ועוד כמה ואין ספק שאם הוא היה יוצא אז הוא היה נהיה "עוד אחד מהם", אבל הוא עדיין, נו, סרט מאוד טוב.
לג'ון גרישם עצמו
יש ספרים בהם ראו כיצד מערכת בעייתית יכולה להפליל אנשים חפים מפשע על הרבה פחות ממה שקרה בסרט.
אבל זה לא העיקר. אני מסכים שזה לא מושקע כאן מספיק, אבל בעיניי זה כל כך משני לדרמה שנוצרת שזה לא משפיע אפילו במיליגרם על החוויה הכוללת. כמעט הייתי אומר שזה מכוון – פירוט יתר על תהליכים משפטיים אולי היה מוסיף אמינות, אבל בקלות עלול להוריד מהאכפתיות.
קצת בהלם מהביקורת
ראיתי את הסרט ודי השתעממתי
הכל היה די צפוי
הרגשתי שראיתי את הסרט הזה בוריאציות אחרות ב10 סרטים שונים
די הרגשת שבזבזתי את הזמן שלי
ודווקא אוהבת סרטים פשוטים וביקורתיים
זה פשוט היה משעמם ולא מחדש
אהבתי מאוד
סרט אפקטיבי, בעיקר בזכות תצוגת משחק נהדרת של ניקולס הולט.
אחרי שראיתי אותו בשבוע האחרון גם בסרט הזה וגם בנוספרטו (שאהבתי הרבה פחות, אבל הוא טוב גם שם), ההערכה שלי אליו כשחקן בהחלט עלתה מאוד.
לגביי הסרט הזה – הוא בעיקר מוצלח כי הדילמה המוסרית במרכז שלו מאוד משכנעת ויוצרת הזדהות. לא התקשיתי בכלל לשים את עצמי בנעליים של הדמות הראשית ולשאול את עצמי מה הייתי עושה במצב כזה. נכון שיש במשפט עצמו כמה התרחשויות שאולי מותחות את גבול הסבירות, אבל באופן אישי לא התקשיתי לסספנד ולהחליק על הנקודות האלו.
בסופו של דבר זה סרט עם דילמה מרכזית פשוטה אבל מאוד אפקטיבית. וזה גם סרט מהסוג שכבר לא עושים כל כך, וחבל.
למי שמעוניין לצפות בסרט באופן חוקי בארץ ולא יודע איפה אפשר
הסרט זמין באייטונס לרכישה ולהשכרה, עם תרגום לעברית.
זמין גם בויאודיז המקומיים (בתשלום)
(ל"ת)
רצוי לסמן שהתגובה מכילה ספויילרים
(ל"ת)