הרבה זמן לא עשו כאן סרט הרפתקאות כמו שצריך. מה זה סרט הרפתקאות, אתם שואלים? אוו, ילדים, אז תשמעו: לפני הרבה זמן, כשעוד לא היו כל כך הרבה גיבורי על בסביבה, סרטי הרפתקאות היו שוברי הקופות האולטימטיביים. הם כיהנו בכבוד רב בעשיריית הסרטים המכניסה בכל הזמנים, והז'אנר הנפיק כמה מסרטי הקולנוע הטובים ביותר שנעשו.
אבל אז הגיעו גיבורי העל והיקומים הקולנועיים, וכבר לא טורחים לעשות סרטי הרפתקאות כמו פעם. או בכלל. אבל דיסני רצו עוד כסף, ובדקו: מה מהנכסים שלהם יכול להכניס עוד ירוקים? ומכיוון ש"סרט שמבוסס על מתקן בפארק של דיסני" כבר עשה פרנצ'ייז רווחי אחד, נפלה ההכרעה לעשות את זה שוב. וב"לעשות את זה שוב" אני מתכוון לעשות ממש את אותו הדבר. שוב.
שנתיים לתוך מלחמת העולם הראשונה, מדענית בריטית (אמילי בלאנט) מחפשת אחרי עץ שמסתתר בעולם כבר מאות שנים ומצמיח את "דמעות הירח", עלים בעלי סגולות ריפוי על-טבעיות. היא יוצאת לחיפוש אחר העץ במסתרי האמזונס יחד עם אחיה (ג'ק וייטהול), ומגייסת גם קפטן של ספינת תיירים בשם פרנק (דווין ג'ונסון). הבעיה היא שגם הגרמנים יוצאים לחפש את העץ כדי להשתמש בו בשביל לנצח במלחמה, כי אם בסרט הרפתקאות עסקינן, אז כמובן שניקח אלמנטים רבים מאמת המידה ההוליוודית של הז'אנר, "שודדי התיבה האבודה".
הנה כי כן, "מסע בג'ונגל" (מה לעזאזל התעתיק העברי המגוחך הזה, אלוקים. ראיתם כבר את הסרט "דה גודפאדר"?) הוא לא רק חיקוי של הקונספט, אלא של הגישה הקולנועית כולה: צריך שיהיה כיף, וסצינות אקשן מהנות ולא מחייבות, וגם טוויסט או שניים או שלושה על הנאמנות של הדמויות, ואווירת פנטזיה קלילה מרחפת ממעל.
ייאמר מיד: החיקוי הזה לא רע. הבמאי, ז'אומה קולייט-סרה, שהתפרסם בעיקר כבמאי שהוציא לליאם ניסן כמה סרטי אקשן שנה אחרי שנה, עשה היטב את שיעורי הבית. הסרט מהנה: הוא כיפי, הוא קליל, והוא אפילו לא כל כך מצריך לכבות את המוח, כי הדמויות מתנהגות סך הכל די בהיגיון במסגרת העולם שלהן.
גם השחקנים סבבה. דוויין ג'ונסון הוא לא יותר מהפרסונה הקבועה שלו, וכשיש קטעים שדורשים ממנו קצת מאמץ או דרמה ממשית הוא לא בדיוק מספק את הסחורה, אבל בסך הכל אם אתם צריכים דמות סימפטית בסרט הרפתקאות קליל, ג'ונסון הוא האיש שלכם. אמילי בלאנט תמשיך להיות נהדרת בכל מה שהיא עושה, ואת תפקיד העשויה ללא חת היא כבר עשתה היטב ב"קצה המחר". ג'ק וייטהול סבבה. פול ג'יאמטי סבבה. יש גם כמה נבלים על-טבעיים, וגם הם סבבה.
במקצה הנבלים מתבלט לטובה הנציג האובססיבי של הגרמנים, הנסיך יואכים-משהו, בגילומו של ג'סי פלמונס הנהדר. פלמונס נועץ שיניים בדמות הקריקטורית שקיבל ומפיח בה חיים בתענוג לא מוסתר. המבטא הגרמני המוקצן שלו מעלה חיוך בקטע טוב, ונחמד שיש סצינה שצוחקת בדיוק על המבטא הזה, ועושה את זה היטב.
רק מה, עבור אלה שרוצים קצת יותר מסרטי הפופקורן שלהם, ייתכן שהסרט לא יהיה מספק. סבבה זה סבבה, אבל למרות שז'ולייט-סרה מנסה לעשות "שודדי הקאריביים", גור ורבינסקי הוא לא. רגעים רבים בסרט, הגם שהפוטנציאל ניכר בהם, לא מפוצחים עד הסוף. טוויסט מרכזי בעלילה מוצג בצורה כמעט מעוררת פיהוק, ובקטע הספציפי הזה עולות גם כמה טענות על העריכה שיכלה לעשות את העבודה הרבה יותר טוב. הפער בכישרון ניכר בפרט בקטעי האקשן – הם מהנים וברורים לרוב, אבל על האנרגיות והיצירתיות שורבינסקי מצליח להכניס לסצינת אקשן אחת ז'ולייט-סרה יכול רק לחלום.
מהבחינה הזו, מה שחסר לסרט זה בעיקר איזה קטע אייקוני, משהו שיוכל להיכנס לפנתיאון ההרפתקאות הכיפיות. אבל אין פה את האריסון פורד או ג'וני דפ, לא איזו סצינת בגידה מוצלחת ומפתיעה, לא סיקוונס אקשן יצירתי, ומה שאולי פחות יפריע לחלק מהאנשים – גם לא פסקול זכיר.
בואו נדבר על זה רגע: במצעד פסקולי העשור הקודם, הענקתי את המקום השמיני והמכובד לפסקול של "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" מאת ג'יימס ניוטון הווארד, וכתבתי שם כך: "[הפסקול] מגוון מאד: הוא היה יכול להספיק לחמישה סרטים תקופתיים ועוד היה נשאר עודף. יש כאן לפחות חמש תימות שונות שכולן מרגישות מתאימות לתקופה, וכבר בזמן אמת התענגתי על הרבגוניות המוזיקלית ושאלתי את עצמי למה מגיע לי כל הטוב הזה".
ככל הנראה, ג'יימס הנכבד קרא את הטקסט הזה ואמר לעצמו: "וואלה, צודק, יש לי פה חומר ליותר מסרט אחד". אחרת, למה שהפסקולים של "ריה והדרקון האחרון" ו"מסע בג'ונגל" יהיו דומים כל כך לפסקול של "חיות הפלא"? מצד שני, זה מתאים לאווירת חוסר היצירתיות הכללית של "בואו נעשה עוד אחד כזה בדיוק" ששורה על הסרט.
בנוסף לכך, הסרט בהחלט חוגג על זה שאמילי בלאנט היא אישה באירופה של תחילת המאה הקודמת, ומזכיר רק חמש מאות פעם את העובדה שהיא מעיזה ללבוש מכנסיים. כל הקטע הזה גמלוני משהו: אנחנו כנראה אמורים להבין משהו מהגאג החוזר, אבל דווקא בגלל האווירה הסופר-קלילה לא ברור האם הסרט בעצמו יודע מה המשהו הזה.
אבל למרות חוסר היצירתיות, אני מודה: נהניתי. בלוקבאסטר קולנועי עשוי היטב הוא לא דבר מובן מאליו. מדי פעם, כל מה שאני צריך זה סרט אופטימי וחביב שלא דורש יותר מדי, לא מציג נבלים מפחידים מדי, תכניות מורכבות מדי ועלילות מסובכות מדי. נכון שבגלל זה הוא גם לא ממש זכיר, אבל בזמן אמת הוא לא פחות ולא יותר מבילוי נחמד וכיפי.
חייב לפרגן לך
הביקורות שלך מהנות מאוד. ההגדרה של ביקורות לאנשים שלא אוהבים ביקורות קולנוע לדעתי
עוד לא ראיתי את הסרט ולא שמעתי את הפסקול
אבל לפחות לגבי הפסקול של ריה והדרקון האחרון (שהוא אגב פסקול מצויין שחייב לקבל מועמדות לאוסקר) לא זכור לי שהרגשתי שהוא העתקה מחיות הפלא, כך שיכול להיות שזה תלוי במאזין.
באופן כללי, כששומעים פסקולים של אותו מלחין ניתן לשים לב לא מעט למוטיבים חוזרים, וזה דבר שקיים גם אצל גדולי המלחינים כמו ג׳ון ויליאמס או האנס זימר או כל מלחין אחר.
אצל ג׳יימס ניוטון הווארד, אם כבר אנחנו מדברים עליו, שמתי לב לזה לא מעט: דימיון משמעותי בין אטלנטיס לכוכב המטמון, לדוגמא, או דימיון בין מליפיסנט למפצח האגוזים וארבע הממלכות.
מה שאני בא להגיד כאן זה שזה שפסקול של מלחין מסויים מזכיר מוטיבים של פסקול אחר של אותו מלחין, לא אומר שמדובר בהעתקה אלא שזה טבעי לגמרי שלמלחין שמלחין כל שנה כמות נכבדה של סרטים יצאו לפעמים מוטיבים דומים במספר סרטים.
(מה שאגב פחות טבעי זה שנעימות של מלחין אחד ישמעו יותר מדי כמו נעימות של מלחין אחר. אולי זה רק אני, אבל נעימת הנושא של אומץ אמיתי גרסת האחים כהן נשמעת משום מה בדיוק כמו ״The Bare Necessities״ מספר הג׳ונגל, או יותר מדויק: כמו הגרסא השקטה והאיטית יותר של השיר שמושמעת בפסקול של ספר הג׳ונגל)
אני מכיר לא מעט פסקולים של ניוטון הווארד
ואין גם שום שאלה לגבי מה שציינת שאותו מלחין משתמש לפעמים במוטיבים חוזרים. אבל כאחד ששומע המון פסקולים (זה רוב הפלייליסטים שלי למען האמת), השלושה האלו הרגישו לי דומים בצורה יוצאת דופן. בהחלט ייתכן גם שהם קיימים לי בראש כי הם יצאו לאחרונה, אבל אני לא משוכנע שרק זאת הסיבה.
נקודה נוספת היא ששלושת הסרטים האלה הם סרטי פנטזיה, אבל גם במוטיבי הפנטזיה שלו אני אשמח לקבל מנעד רחב יותר של יצירתיות.
ביקורת חיובית באופן מפתיע.
לדעתי הסרט הזה כישלון כמעט בכל תחום. ניגשתי לסרט בציפייה לקבל סרט הרפתקאות כיפי ועשוי היטב, לא ברמה של שודדי התיבה האבודה אבל לפחות כמו המומיה. בעיקר קיבלתי כמה סצינות אקשן מביכות שעשויות רע, CGI שמזכיר את הסרט "מלך העקרבים" שדה רוק עשה בתחילת הקריירה הקולנועית שלו (מה עשו לעזאזל לאדגר רמירז) וכל העסק ממש לא נראה ומרגיש כמו האמזונס, אי אפשר להיפטר מההרגשה שאתה צופה בבריכה מקורה לאורך כל הסרט. בקיצור סרט הרפתקאות וואנבי.
קונספט גנוב משודדי הקריביים, ואפיון דמויות גנוב של המומיה מ-1999.
ולחשוב שעוד ראיתי אנשים מתייחסים להנדסה הזאת כ"סרט מקורי".
נורא העבירה לי קיבורת הזרוע העצומה של דב רוק בסרט. הוא אמור להיות סקיפר של סירה מעפנה במאה שעברה לא הגיוני השרירים המסותתים האלה במסגרת הזמן הזו. דה רוק מתאמן כמה פעמים ביום ויש לו צוות תזונאים אך לא כך המצב לסקיפר האמזונאס במאה שעברה
יש שחקנים שהשתתפותם פשוט מבשרת על כך שהסרט יהיה בינוני ומטה
דוויין ג'ונסון, אדגר רמירז, לוק אוונס, אולגה קורילנקו, אוליביה מאן, אוליביה ווילד, סופיה בוטלה
כחובבת סרטי ג'ומנג'י אני חייבת שלא להסכים לגבי מר ג'ונסון
(ל"ת)
שלא כמו כבודו
שכל סרט שבו השתתף היה מועמד לאוסקר