ביקורת: ג'ומנג'י: השלב הבא

לפני שנתיים צנחה הפתעה נעימה באולמות הקולנוע. הסרט הגדול של דצמבר 2017 היה ונשאר "אחרוני הג'דיי", אבל לצידו צץ סרט שהחזיק מעמד עם הכנסות יציבות ולהפתעת כולם סיים עם כמעט מיליארד דולר בקופות: "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל". 

לאור ההצלחה הענקית היה ברור שסיקוול הוא רק עניין של זמן. אני נהניתי למדי מהסרט הראשון, אבל אני לא בטוח שהייתי רוצה עוד מאותו הדבר. היוצרים, ייאמר לשבחם, כן ניסו לעשות דברים אחרת: "ג'ומנג'י" החדש מנסה מיד כשהוא מתניע לא להיות עוד סרט המשך. 

הסרט הקודם סיפר על ארבעה בני נוער קלישאתיים – ספנסר החנון, מרתה הלא מקובלת, בת'אני היפיופה ופרידג' הספורטאי יפה התואר – שמוצאים את עצמם לכודים בתוך משחק וידאו, אותו הם צריכים להשלים כדי לחזור לעולם האמיתי. בעוד שרביעיית בני הנוער הורכבה משחקנים שאף אחד לא מכיר, את הדמויות במשחק גילמו שחקנים בפרופיל גבוה – דוויין ג'ונסון, ג'ק בלאק, קארן גילאן וקווין הארט – והכתיבה והמשחק שלהם התבססו על האיפיון הקלישאתי שניתן לדמויות הצעירות. זה עבד יותר טוב מהצפוי, בעיקר בזכותו של ג'ק בלאק בהופעה פשוט אדירה.

אז מה קורה בסרט החדש? מתברר שלספנסר החנון יש אינטרס משלו להחיות את הקונסולה המפורקת, והארבעה שוב מוצאים את עצמם כלואים במשחק, אבל עם תוספת משמעותית והנקודה החדשה הטובה ביותר של הסרט: דני דה ויטו ודני גלובר מצטרפים להרפתקה, בתפקידי הסבא של ספנסר והחבר-מפעם שלו. זאת הברקה תסריטאית מן השורה הראשונה: בני נוער יודעים מה זה משחקי וידאו. המבוגרים שבינינו – פחות, והקטעים בהם דויין ג'ונסון שמגלם את דה ויטו וקווין הארט שמגלם את דני גלובר מנסים להבין מה לעזאזל קורה כאן הם בין המצחיקים ביותר בסרט.

ההחלטה המרכזית הנוספת שקיבל הסרט היא לתת לכל שחקן לגלם דמות אחרת, מי להרבה זמן ומי למעט זמן. זאת החלטה שמתכתבת גם עם העלילה בצורה סבירה, ומביאה להופעות מהנות למדי, בעיקר כי הפעם היתה לשחקנים הזדמנות לחקות את השחקנים האחרים. הדיבור האופייני של דני דה ויטו, מתברר, מהנה מאוד גם כשהוא נעשה על ידי דוויין ג'ונסון.

הקאסט באופן כללי עושה עבודה טובה, למרות התסריט המביך (ועל כך בהמשך). ג'ק בלאק יכול להתפרע כאן פחות אבל הוא עדיין כיפי מאוד, קארן גילאן גם סבבה, וגם אקוופינה – רכש חדש נוסף – מוצלחת כאן בגילום שני תפקידים שונים לגמרי. את הנבל מגלם הפעם רורי מק'קאן – סנדור קלגהאן מ"משחקי הכס" – ואין לי מה להגיד עליו כל כך, חוץ מזה שהוא נבל של משחקי וידאו (הא הא), ושהוא משעמם נורא אבל עדיין אפקטיבי.

נקודה נוספת לזכות הסרט היא האקשן. בסרט הקודם הבמאי ג'ייק קסדן התקשה לחדש, וההנאה העיקרית הגיעה מהאינטרקציה בין הדמויות; אבל כאן – וואו. סצינת מרדף יענים היא משהו שאני לא חושב שראינו עדיין על מסך גדול והיא כיפית לאללה, אבל עיקר הקרדיט מגיע לסצינה מורכבת של בריחה ממנדרילים זועמים על גבי גשרים תלויים שזזים כל הזמן. הראו רמז לסצינה הזאת בטריילר, וכבר אז אמרתי לעצמי "לא, אין מצב שקסדן הכמעט חסר ניסיון יעשה את זה כמו שצריך. לדבר כזה צריך מינימום את ספילברג או את גור ורבינסקי". אבל קסדן טיפל בסצינה הזאת במיומנות מדהימה – בכל רגע ורגע ברור לנו היכן נמצאת כל אחת מהדמויות, מאיפה היא קופצת ולאן וכמה קופים רצחניים מאיימים עליה בכל שנייה. זאת אחת מסצינות האקשן הכי טובות של השנה, ומגיע על זה שאפו ענק לבמאי שזה רק סרטו השני.

רק מה, לצד כל העבודה וההשקעה מצד השחקנים והבמאי, התסריט לא ממש עומד בקצב. המערכה השלישית לא משהו בכלל, גם כי מינון האקשן צונח לכמעט אפס וגם כי הקליימקס פשוט לא שם. הכל צפוי ואין שום טוויסט שיעורר את הסקרנות.

בכלל, התסריט מאד בעייתי לפרקים. קו העלילה של דה ויטו וגלובר – חברים מפעם שמנסים להשלים אחד עם השני – מנסה לתת ערך מוסף לדמויות שלהם, אבל הוא נעשה בגמלוניות וכולל כמה סצינות גרועות ממש. יותר מדי פעמים דמויות מתנהגות בטיפשות או דברים מתרחשים בלי הסבר מספק. בנוסף, ואולי זאת התקטננות, אבל לקראת הסוף הסרט לוקח החלטה שהיא אחת מההחלטות הביזאריות ביותר שראיתי לאחרונה. הסרט מנסה לבנות את ההקשר להחלטה הזאת כבר איזה שעה קודם לכן, אבל כשזה קרה פערתי עיניים בתדהמה מהאופן שבו זה נעשה. מה לעזאזל חשבתם לעצמכם?!

למרות כמה בעיות שיציקו לאנשים ששכחו לכבות את המוח בכניסה לאולם, "ג'ומנג'י: השלב הבא" הוא סרט מאוד מהנה. אני, לכל הפחות, מעריך את הניסיון ללכת למקומות אחרים. הכיוון החדש אמנם מהוסס ולא מפותח מספיק, ולקראת הסוף בכלל מאבד את זה, אבל הסרט מרגיש יותר מסתם מחזור עצל של מפיקים שהופתעו מההצלחה של עצמם ורצו עוד, ומהר.

מיד בתחילת הקרדיטים ישנה סצנה נוספת שמכינה בבירור לסרט הבא. אני נהניתי ממנה, בעיקר בזכות הרמז שגם בפעם הבאה תושקע מחשבה איך לעשות דברים אחרת. בכל אופן, אחריה אין עוד הפתעות ואתם משוחררים.