ביקורת: יהודה איש קריות והמשיח השחור

בביקורת על "צלילי המטאל" כתבה נעמה, בצדק, שהוא סרט מטלטל וחשוב ומדהים – אך הוא לא כה מדכא כפי שניתן היה לצפות מסרט שעוסק בחירשות. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" הוא דווקא כן סרט מהסוג המדכא, כזה שחייבים לראות כי הרי הוא על הפנתרים השחורים ואלימות נגד שחורים וכל זה, ואיך הרי אפשר חלילה להחמיץ סרט כל-כך עוצמתי? הרי בוודאי כשמוכרחים להתיישב מולו ויפה שעה אחת קודם… אבל רגע נו, קודם צריך לבדוק מה חדש ביוטיוב. זה לא שהסרט ילך לאנשהו. אפשר בשבוע הבא?

רק שאת הסרט ה"עוצמתי" הזה אתם באמת חייבים לראות – ולא (רק) כי הפנתרים השחורים ולא (רק) כי אלימות נגד שחורים ולא (רק) כי כל זה. פשוט כי בין היתר, זה סרט נהדר. כן, מדכא טילים (בטח יותר מ"צלילי המטאל") אבל הוא גם מותח, סוחף, ואף הריץ לא אחד אלא שני שחקנים לאוסקר – ובצדק מוחלט (אם לא אכפת לכם לכופף את ההגדרה ל"שחקן משנה"), אחד מהם אף זכה.

העלילה – אותה גם שייקספיר היה גאה לקרוא, על שלל הבגידות, הנאמנות הכפולה, השאלות על הגדרה עצמית והנאומים הסוחפים – מתרחשת בשנות השישים המאוחרות. יהודה איש קריות הוא וויליאם אונ'יל (לקית' סטנפילד), צעיר אפרו אמריקאי שוויקיפדיה מספרת לי עכשיו שהוא בכלל בן 17 (סליחה סטנפילד, אתה מוכשר אבל לא כזה מוכשר). אוניל נעצר אחרי שהתחזה לסוכן פדרלי כדי לגנוב מכונית, ובמְקום ללכת לכלא הוא מסכים להצעת הבולשת להסתנן לתא של הפנתרים השחורים – למי שלא מכיר, ארגון פוליטי-חברתי שפעל למען השחורים בארה"ב, מה שיכול היה לעבור בסבבה אצל הציבור האמריקאי (טוב, כנראה שעדיין לא) לולא התחמושת שאותה חברי הארגון נושאים כאילו הם בקרטל סמים קולומביאני.

המטרה של אוניל היא להתקרב אל המשיח השחור, הוא פרד המפטון (דניאל קלויה) – ראש שלוחת מדינת אילינוי של הפנתרים, מנהיג צעיר וכריזמטי שסוחף אחריו מאמינים עצבניים וחמושים (וכל זאת כשהוא רק בן 19! אני בגיל 19 לימדתי בטעות את הכלב להרים את הרגל הקדמית כשהוא משתין במְקום את האחורית. ג'וני, סליחה שקלקלתי אותך!).

ועכשיו, "השתולים" של סקורסזה; נכון הוא סרט נהדר? ואם הייתם מגלים שהוא מבוסס על סיפור אמיתי – נכון שהוא היה נהדר כפליים? ונכון שהשאלות שלי הן לא שאלות מנחות?

לכן גם בענייננו, לצד סיפור ההתחזות לסוכן, ההסתננות לתוך תא רדיקלי, הקמפיין המושחת מטעם לובשי המדים וגם סצנות פשיטות משטרתיות והתבצרות (כן, ברבים) – העובדה שכל אותם אירועים שיאקמ"ש מתארת אמיתיים היא שהופכת את הצפייה בו למרתקת בהרבה.

וכל זה לא היה מצליח ללא קלויה וסטנפילד. טוב, יהיה לא הוגן מצדי להתעלם מג'סי פלמונס שמגלם את סוכן ה-FBI שמגייס את אוניל, אך בשלב הזה בקריירה שלו, לשבח את פלמונס כשחקן זה כמו לשבח את לאונרד כהן ככותב שירים; כולם כבר יודעים. פלמונס שחקן יוצא דופן, מהסוג שמגיע אחת לדור, ואין שמח ממני שהוא מופיע בזמן האחרון בהרבה סרטים. למרות זאת, קשה לומר שהתפקיד שלו פה הוא הטוב ביותר שעשה אי פעם; זה לא שפלמונס מחלטר – זה פשוט לא תפקיד שנכתב לממדיו הגדולים. הרי לא נשבח את לאונרד כהן גם כשהוא שר "למרי הייתה כבשה קטנה", נכון? בעצם אל תענו על זה.

סטנפילד וקלויה, לעומת פלמונס, מביאים את תצורת המשחק הטובה ביותר בקריירות הטריות שלהם – בתפקידים שאני לא יכול לדמיין בהם מישהו אחר (ודוגמה לכך אפשר לראות ב"משפט השבעה משיקגו", גם בו מופיע פרד המפטון שהוא בסדר-כזה, אבל רחוק מהמפטון גרסת יאקמ"ש). קלויה הוא שד טזמני של רגשות; הוא סוחף, מאיים, מלטף ובעל ראש מבריק, לעיתים באותה סצנה. הוא כל כך מוצלח בתפקיד שאפילו אני כמעט ושוכנעתי לצאת לשרוף צמיגים ולכעוס על דברים.

סטנפילד, לעומתו, קצת יותר מעודן. הוא מגלם בהצלחה דמות שנקרעת בין האהדה (שלא לומר הערצה) להמפטון וההזדהות עם המאבק, לבין הכמיהה הנורמטיבית לחלוטין לא לשבת בקלבוש. אולם סטנפילד, בהיותו השחקן הראשי (שלא תטעו. אם יש שחקן ראשי אחד בסרט, זה הוא), נותן לדמות האמביוולנטית שלו מנעד רחב של רגשות; כשהוא עם ה-FBI הוא לא הטיפוס הכנוע שאפשר היה לצפות ממנו להיות בהתחשב ביחסי הכוחות – הוא יודע לומר את אשר על לבו; וגם בפני הפנתרים הוא לא חושש לכעוס, להתעצבן ולומר את דעתו השנויה במחלוקת. כי אוניל הוא הרבה יותר ממישהו שרק "משחק את התפקיד", וסטנפילד מדלג בהצלחה במנעד הזה שבין צעיר מפוחד ללוחם צדק עצבני.

למרות זאת, הסרט עצמו לא נטול חסרונות. את האורך למשל, 126 דקות, אפשר ורצוי היה לגזום מעט. המחצית השנייה מכילה שומן עודף של דיבורים, וזה השלב שבו ייחלתי שהסרט יגיע לפואנטה. מעבר לכך אני ממליץ לשתות קפה לפני הצפייה (או פשוט לבוא ערניים) – בעיקר אם אתם, כמוני, לא מעורים במרקם הפוליטי של יחסי שחורים-לבנים בארה"ב של סוף שנות השישים; כי הדמויות פה רבות, הדיאלוגים כבדים ולא תמיד הבנתי מדוע ומה קרה בכל סצנה (מצאתי את עצמי פותח את תיאור העלילה בוויקיפדיה במהלך הצפייה רק כדי לרדת לשורש העניין. היי, אין בושה לרצות להבין סרט יותר טוב).

אבל עזבו שטויות. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" הוא סרט מוצלח ברובו, ולא (רק) מעצם היותו "חשוב". הוא עשוי לעילא, יש בו רגעים מותחים למכביר ומשחק משובח – וגם אם היה יוצא בלי פסלון אחד, מבחינתי כולם בו זוכי אוסקר.