אם שמעתם משהו על "ג'וקר: טירוף בשניים" זה כנראה סלט שמורכב מהדברים הבאים: ליידי גאגא היא הארלי קווין, סרט לא טוב, דרמת בית משפט, דרמת כלא, מחזמר עם שירים. ואכן, קל לתאר את הסרט כסלט הזה: ארתור פלק מתחיל את הסרט בבית הכלא ומחכה למשפט שלו, מתישהו מגיע למשפט, ובדרך מתאהב בלִי (הסרט אף פעם לא מתייחס אל דמותה כהארלי קווין). מפעם לפעם, ארתור או לי שרים. מדי פעם בראש של ארתור (ואז הנאמבר נע ויזואלית בין תוכניות טלוויזיה של שנות השבעים לסרטי מחזמר ישנים) ומדי פעם במציאות ממש ואז העסק מזכיר, ובכן, שני אנשים שבריאותם הנפשית לוקה אז הם מתחילים לשיר.
השאלה היא, כמובן, אם כל זה מתגבש לסרט טוב או לפחות עוצמתי. הרי "ג'וקר" היה סרט שקשה להוריד ממנו את העיניים: חואקין פיניקס היה כריזמטי ומטורף בתפקיד ארתור פלק ואפילו אם מעט מאוד מהסרט חוץ ממנו עבד, פיניקס עבד מספיק בשביל כל השאר. וכן, יש משהו מרתק ב"ג'וקר: טירוף בשניים", אבל זה לא הסרט עצמו. אם הסרט הראשון היה מכת אגרוף בפנים, התחושה עם הסרט השני היא שהייה במחיצתו של מישהו שנכנס לחדר, תוהה מה הוא היה צריך, יוצא, חושב שהוא נזכר, חוזר לחדר, שוב שוכח וחוזר חלילה. באנגלית אומרים על יצירות שהן "תמיד עם העיניים על הכדור", שהן מכוונות מטרה ויודעות מה הן רוצות. "ג'וקר: טירוף בשניים", במקרה הזה, הוא אדם שבוהה באוויר ומתחתיו עשרות כדורים שמחכים ורק מתחננים שמישהו ירים אותם. יש לזה קסם, אבל קשה להגיד שזה ממש שווה את המחיר של הכרטיס.
אם הסרט הראשון התמקד במסע של פלק להתמודד עם עצמו ועם חֶברה שנטשה אותו, הרי שהסרט השני מוצא אותו במקום אחר. פלק הוא מעין סלבריטאי שמקבל לעיתים יחס מיוחד מהסוהרים, ובטח שמקבל יחס מיוחד מהאסירים, והכל בגלל ההופעה הקצרה שלו כג'וקר. אבל האם פלק הוא הג'וקר או שמדובר בשתי ישויות נפרדות? לשאלה הזאת יש חשיבות עלילתית (כי אם מדובר בשתי ישויות נפרדות יש לכך השלכות משפטיות) ותימטית (האם אותה אהבה ואהדה שפלק זוכה לה היא אהבה כנה כלפיו או רק כלפי דמות אחרת?) וגם מטא נרטיבית – אבל בזה ניגע אחר כך.
הסרט אפילו מצהיר די בהתחלה שזה הנושא, עם סרטון אנימציה קצר שבוים על ידי סילביאן שומה ("שלישיית בלוויל") מכל האנשים. אלא שאחרי הפתיחה, משום מה הסרט בוחר שוב ושוב בשאלה המטא-נרטיבית במקום ברגשית והעלילתית. לא שאני נגד סאבטקסט, אבל הבחירה הזאת כמעט ומרוקנת את הטקסט מכל דבר מעניין שיכול להתרחש.
כתיבה מעורפלת שכזאת מפילה גם את דמותה של לי. אני מבין למה פיליפס החליט להכניס את הדמות, אבל היא לא ממש מרשימה או עוצמתית כמו הג'וקר של הסרט הראשון. ברור לכולם את מה היא רוצה – את הג'וקר – ומערכת היחסים שלהם מעצבת את רוב העלילה, אבל תשובות לשאלות כמו למה היא רוצה את הג'וקר, מהם החיים שלה בלעדיו, או כל פרט מידע או אופי שאינו "היא משוגעת ואוהבת את הג'וקר" לא מופיעות, ובכך מונעות ממנה להיחקק בזכרון. גאגא עושה כמיטב יכולתה, אבל יוצא שזה בעיקר לשיר.
אה, כן, שירים. הבחירה להפוך את סרט ההמשך ל"ג'וקר" למחזמר הרימה הרבה גבות ומעוררת כמעט בכל הקרנה התבאסות קולנית. ההתבאסות הזאת, יש לציין, מגיעה לעיתים מתוך הסרט עצמו. כשפיליפס ניסה להסביר שהסרט הוא לא כמו מחזות זמר קצת לגלגתי עליו כמי שממשיך את הקו השיווקי הכללי שבו אסור לגלות אי פעם לקהל שמחזות זמר הם מחזות זמר. אבל כשצופים בסרט מבינים שלכל הפחות, אותו קו שיווקי בולט גם בבימוי הנאמברים. מחזות זמר הרי אמורים להיות כיפיים, גם כשהם מדברים על דברים אפלים ומדכאים. ולמרות שיש כמה שירים טובים מאוד ב"טירוף בשניים" (הידעתם? "כשהקדושים נכנסים" הוא באנגר), הסרט אף פעם לא כיף.
ואולי כאן הבאסה העיקרית – בעוד שיש לא מעט פוטנציאל ב"ג'וקר 2" הסרט אף פעם לא ממריא. כמו ארתור, הסרט פוחד מעצמו ולא בטוח מי הוא. על כן, אין בסרט רגעים גדולים, סוחפים או מהפנטים. הכל מאוד יפה (באמת. זה סרט מאוד יפה) ויש שירים טובים ויש משהו שבכלליות קורה, אבל חסרה התנופה הגדולה שהובילה את הסרט הראשון. אולי חלק מזה הוא חשבון הנפש של הסרט עם הסרט הקודם. כי אם ב"ג'וקר" הקודם היה לסרט בטן מלאה על החברה, הפעם הדבר שהכי מציק לפיליפס ושות' הוא, ובכן, הסרט הקודם.
בדיעבד, פיליפס הבין שהוא יצר עם "ג'וקר" משהו שהוא לא התכוון ליצור. קהל שטוף זעם הרגיש שהסרט מדבר אליו במובן היצרי והפראי, ילדים שאין להם יותר מדי רע בחיים ועדיין הם מרגישים שהחיים שלהם דפוקים הרגישו שארתור פלק מדברר את התסכול שלהם, למרות שהם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין; למרות שפלק הוא אדם פגוע, מושפל, רמוס ובלתי מתפקד שפונה לאלימות כי הוא לא מצא אפילו מקום אחד שבו מישהו הראה לו אהבה, ולהם יש שלל אפשרויות לקבל תמיכה כלשהי – כלכלית, חברתית, רגשית – שלו פשוט אין.
פיליפס לא הבין מאיפה זה הגיע. "ג'וקר" לא היה אמור להיות שיר הלל לדברים האלה. אבל, כמו שכתבתי בביקורת – הוא היה. או, לפחות, הוא לא הצליח מספיק להדגיש את ההשגות שלו בנושא. זה לא משנה כמה פלק הוא אדם שאין מה לקנא בו ואין מה להעריץ – ברגע שתציג אותו כאדם שלוקח שליטה על החיים שלו, גם דרך מעשים נוראיים, אנשים יתלהבו.
אז "טירוף בשניים" לוקח את כל מה שהיה מגניב וסוחף בסרט הראשון ומנתץ אותו כמעט בכוח. פיניקס הוא כבר לא כוח טבע של הופעה אלא לרגעים ארוכים אדם כמעט קטטוני, מבודד בתוך עצמו וכזה שלא כיף לצפות בו. אם זה לא מספיק, הסרט מבהיר שוב ושוב שהפרסונה הכיפית שלו לא נובעת מאכפתיות לחלש של החברה אלא מרצון אנוכי, כמעט נרקיסיסטי, לאהדת קהל. מדמות סימפטית וכריזמטית, ארתור פלק הפך לאדם עלוב שעושה הצגה בשביל מחיאות כפיים זולות.
אפילו את הדרך שבה לרוב מוצגת מערכת היחסים בין ג'וקר להארלי הסרט הופך בשביל להראות כמה פלק עלוב. בניגוד להצגה הסטנדרטית של מערכת היחסים בין הארלי וג'וקר, בה ג'וקר משתמש בהארלי דרך מניפולציות וניצול החולשות שלה, הפעם לי היא זאת שבכל רגע שולטת במערכת היחסים. פלק מגיב, מנסה להרשים, רוקד בדמיונו כל הדרך אל האושר – אבל האושר הדמיוני הזה נמצא בידיה של לי, והיא יודעת את זה.
כל זה, בכנות, הוא פירוק נהדר ויצירה מלווה מרתקת לסרט הקודם בדיוק בגלל האומץ להסתכל לו בעיניים ולהגיד "אחי, מה". לכן, ככל הנראה, פיליפס בחר ליצוא את הסרט כמחזמר. הרי "ג'וקר" היה סרט "מגניב" לילדים מגניבים ורציניים ואמיתיים וקשוחים, ואף אחד מהם לא שר כמו טמבל על איזה כיף זה להיות מאוהב. ופיליפס רצה לדבר בדיוק אל הקהל הזה ולהגיד לו שזה לא כזה מגניב, או רציני, או קשוח – וזה בטח לא אמיתי.
אבל כמה שהסרט חכם באופן מפתיע – ככה היצירה פשוט לא סוחפת. בכלל, נראה שלסרט פשוט פחות מדי כיף בנעליים של עצמו, ולכן לצופים פחות כיף. פיניקס פחות מהנה, גאגא לא מספיק טובה, והדמות הכי כיפית היא בכלל דמות משנה שמגלם ברנדן גליסון. אין ספק שהפעם הסרט השקיע קצת יותר בבניית העולם מסביב והדמויות בהחלט מרגישות כמו דמויות והיחס שלהן לפלק שונה ומסקרן. אבל מכיוון שהפעם יש לסרט הרבה פחות כעס או רצון להגיד משהו שאינו קשור לסרט הקודם, קל להוריד מזה את העיניים. זה סרט שחשוב לראות צמוד לסרט הקודם, אבל הוא לא ממש עובד בפני עצמו – הוא זורק כמה כדורים לעבר העבר שלו, אבל את כל הרעיונות והכדורים שיש על הרצפה הוא אף פעם לא מרים כדי לשחק משחק מלהיב.
אציין כי סרט אנימציה שלם על הג'וקר בבימויו של סילביאן שומה, או סרט גיבורי-על באנימציה של סילביאן שומה באופן כללי נשמע כמו אחלה קונספט
והייתי משלם כסף כדי לראות אותו. אני מבין שזה כנראה לא יקרה אף פעם, כי אין הרבה אנשים שישלמו כסף כדי לראות דבר כזה חוץ ממני (אין הרבה אנשים שמשלמים כסף כדי לראות סרטים של שומה גם מחוץ לז'אנר) אבל אפשר לחלום.
מסוג הסרטים שמגיע להם להיכשל קשות
גילוי נאות: אהבתי מאוד את הסרט הראשון אך מהרגע ששמעתי שהסרט עתיד להיות מוזיקלי, אמרתי שזה הולך להיות גרוע ודי קיוויתי שהוא ינחל כישלון צורב.
אני לא נגד מקוריות או נגד דברים שונים, אבל בתכלס? הסרט הראשון היה מספיק שונה, בטח בנוף סרטי הקומיקס. ההחלטה לקחת את זה למקום של פאקינג מחזמר, בניגוד מוחלט לרצונם של כמעט כל אלו שציפו לסרט המשך, זה להשתין על הקהל בקשת. זלזול בוטה שנובע מתוך יוהרה ורצון להוכיח כמה אנחנו "שונים ומיוחדים!". זו לא סתם החלטה לא פופולארית כמו ללכת על שחקן שהקהל פחות מעוניין בו (שלעתים מתבררת כמעולה בדיעבד); זה ממש לקחת סרט שכולם (טוב, כמעט) אהבו וייחלו להמשך שלו, ולשנות את אופיו ב-180 מעלות. רציתם את הג'וקר של הסרט הראשון? זדיינו, תקבלו במקום גלולת שינה בדמות פיניקס את גאגא מפזזים ומזמרים את עצמם לדעת.
איזו יוהרה ושחצנות מצד במאי שלפני הסרט הראשון העביר את זמנו על אשפתוני קומדיה (למען האמת הנגאובר הראשון היה אחלה אבל ההמשכים גרועים מאוד). לאחר ההצלחה של הג'וקר כנראה עלה לו השתן לראש והוא בטוח שהוא מינימום סקורסזה או נולאן שכל פלוץ שלו יביא לנהירה המונית לבתי הקולנוע.
מסכים חלקית
כן, אם אני אהיה כן לא ציפיתי בהתרגשות לסרט הזה. אבל הסיבה שלא ציפיתי זה כי ידעתי שלא יקחו את האלמנטים של מיוזיקל ברצינות ויזרקו את הכל לריצפה רק בגלל הפחד של האולפנים לקחת את הזאנר ״ברצינות״ (אני מתכוון לא לעשות מהזאנר עצמו בדיחה , מה שסונדהיים עצמו קרה לא לפני 10+ שנים כזה ״מטא-מיוזיקלז״ הרבה לפני שהמילה מטא נכנסה לכל משפט בחיינו) ולהתחייב לחוקי הפורמט. ג׳וקר והארלי לגמרי יכלו לתת הופעה שמתעסקת בטירוף המשותף ביניהם, בפשע ובבעיות נפשיות כמו שעסקו בכך מיוזיקלס במיוחד בשנות ה70 . זה לא שלא היו הצגות על רוצחים סידרתיים שלקחו את חוקי הפורמט בשביל לאזן בין קומדיה לאימה (סוויני טוד מישהו? לא הסרט, רק לא הסרט) .
לא ציפיתי לעיבוד קולנועי ל assassins , אבל מה שחורה לי בכל העניין הוא חוסר ההשקעה( או ההשקעה נגד הקהל, לא הבחירה שפניקיס וגאגא ״יפזזו עצמם לדעת״ .
אניווי, תמיד חשבתי שאם כבר מעוז קלס אז באטמן הוא דמות יותר מתאימה , אולי בסרט הבא ישתמשו ביקומים מקבילים ונקבל את כריסטיאן בייל רוקד
או
שהוא לא רצה את הקהל שהוא קיבל שחושב שהראשון היה איזו יצירת מופת (הוא היה מחווה חביבה ותו לא) אז הוא יצר מה שהוא וחואקין רצו בלי להתחשב בקהל אלא במה שהם רוצים להגיד.
אני גם חייב להבין שנייה את הציפייה, ראית סרט ואהבת אותו, אתה רוצה שההמשך יהיה בדיוק עוד מאותו דבר?
אתה מדבר על אשפתונים אבל אלו בדיוק החומרים לאשפתון. כל המשכון שאני מכיר עושה 90 אם לא 180 מעלות מהראשון (הסנדק 2, שליחות קטלנית 2)
לא ראיתי את הסרט החדש, ואני לא חושב שהמקורי הוא יצירת מופת
אבל אם אתה הולך בצורה כל כך גסה נגד הציפיות של הקהל, לפחות כדאי שיהיה מישהו, איפה שהוא, שחושב שיצרת משהו מצויין. עד כה הביקורות הכי טובות שאני רואה לסרט הזה מתייחסות אליו כ"לא גרוע כל כך", ובעיקר צוהלות בפנים של הפאנדום (האכן קצת רעיל) של הסרט המקורי במקום להסביר מה טוב בחדש (למשל, למרות שהוא מיוזיקל, אף אחד לא אומר שהוא מיוזיקל טוב).
אציין שכן ראיתי כמה שכן מתייחסות אליו כסרט טוב
ואף כמחזמר טוב אבל אני נוטה להסכים עם הקונצנזוס שציירת.
לא שונא את הסרט או את סצנות השירים אבל מחזמר טוב הוא לא
חואקין בקושי מצליח לשיר עם קול הג'וקר וזה לא שלשירים אין קשר לעלילה אלא יותר שהשירים שהם בחרו מאוד בנאלים וחוזרים על "אהבה" שוב ושוב (יש שניי מקרים יוצאים מן הכלל, אחד זה השיר על הג'וקר בחדר וגם אז זה בקושי לא בנאלי, והשני זה "that's entrainment" שזו דרך ארוכה להגיד "זה כולה סרט" אבל זם דווקא היה דיי חכם בעיניי)
אבל סרטים טובים הם לא בהכרח מחזות זמר טובים. אגדה אמריקאית הוא סרט נהדר אבל הוא מחזה זמר נוראי (חוץ מnot cats)
אז זהו, יש מישהו. לפחות אחד.
אם אתה כנה באמירתך ש"לפחות כדאי שיהיה מישהו, איפה שהוא, שחושב שיצרת משהו מצויין", אז אני כאן כדי לומר: הוא יצר משהו מצויין.
אמנם ראיתי את הג'וקר בקולנוע כאשר יצא לפני כמה שנים. לא זכרתי כמעט שום דבר ממנו, ולכן היום, כשהצטרפתי לבן שלי, הגעתי ממש טאבולה ראסה וללא ציפיות. גם אין לי שום היכרות עם ליידי גאגא והמוסיקה שלה. אבל אני יכול לומר: לא יכולתי להוריד את העיניים מהסרט. מצויין, קודר, מדכא ועשוי היטב. השילוב המוזיקלי – נהדר. חששתי מ"מאמה מיה", ולשמחתי גם השירים והמוסיקה השתלבו היטב. שאלת מה טוב בחדש? ובכן, לדעתי: מטפל ממש ממש טוב בפער והדילמה בין הפנטזיה הצבעונית (הן האישית, הן הקולקטיבית) לבין המציאות האפרורית.
אה, כן, עוד דבר אחד. אני מוצא את האמירה "אבל אם אתה הולך בצורה כל כך גסה נגד הציפיות של הקהל" בעייתית מאד, כי יוצר אמיתי לא צריך לרצות את ציפיות הקהל שלו אלא רק את עצמו. ואגב: במפתיע או שלא, זהו רובד מרכזי בסרט עצמו ובהתפכחות של הג'וקר.
בעייתי
להגיד "שהוא לא רצה את הקהל שהוא קיבל שחושב שהראשון היה יצירת מופת" (אגב אני לא חושב שהוא היה יצירת מופת אלא סתם סרט מאוד טוב) זה בעייתי בשני מובנים:
1. הסרט הראשון הוא יצירה של פיליפס, שבה הוא קיבל המון המון מרחב פעולה מהאולפנים. איך אתה יכול לצאת נגד הקהל שאהב את היצירה שלך?
2. סרט צריך להרוויח כסף – אתה לא יכול להשתין על הקהל שלך בלי להביא בחשבון את השיקול הכלכלי. רוצה לצפצף על כולם? תממן סרטים מהכיס שלך.
ולגבי שאלתך: ברור שאני לא רוצה לקבל העתק של הסרט הראשון, אבל אני לא רוצה שהסרט השני יביא לי משהו שונה ב-180 מעלות מהראשון. אין כל רע בלקחת נוסחה מנצחת ולהמשיך אותה, במיוחד כשאותה נוסחה נרקחה על ידי יוצר שקיבל את כל חופש הפעולה האמנותי שכל יוצר בהוליווד יכול רק לחלום עליו.
למה הבמאי אמור להביא לך סרט כבקשתך? אולי תשב אתה לכתוב איתו את הסרט? אולי נזמין את כל המעריצים?
הייתי מסכים איתך אם
א. בסרט לא היה את השיר הזה:https://www.youtube.com/watch?v=n9sjHv64EHk
ב. המערכת היחסים של לין וארתור הייתה יותר מהיפוך של זה:https://www.youtube.com/watch?v=YQ8Jiy8kqVM
אגב אם מדברים על אנט: איך הוא נראה טוב יותר מג'וקר 2 בעשירית מהתקציב????
שליחות קטלנית 2
הוא לא 180 מהראשון.
כמעט להיפך – הוא לוקח חלקים שלמים שעבדו בראשון ומגביר ל-11.
אמנם החליפו את הנבל, אבל המרדף הבלתי נגמר בבריחה מרודף שבא מהעתיד וכל פעם מפתיע וקם לחיים הוא אחד לאחד הסרט הראשון.
אני לא מכיר אף אחד כמעט שאהב את הראשון וסבל בשני.
לא מדויק. העלילה הבסיסית כמעט זהה - צריך לברוח ולחסל רובוט מאיים, זה כן.
אבל התמה שעומדת מאחורי שני הסרטים הפוכה לחלוטין: בראשון היא אומרת שהעתיד נקבע מראש – סקיינט תקום לחיים, יהי אשר יהי, וצריך לדאוג שמנהיג המרד האנושי יהיה שם כשזה יקרה. השני טוען שהעתיד אינו קבוע מראש וניתן לשנות אותו. המסגרת הרעיונית התהפכה, וזו אכן סתירה שבסרט אחר היו מבקרים עד מוות, אבל הוא עטוף בכל כך הרבה טוב, שקשה לשפוט אותו על כך.
מצחיק שכתבת שהוא בטוח שהוא מינימום סקורסזה
אני אצטט מהביקורת של תומר קמרלינג במאקו על הסרט הראשון כי הוא כבר ניסח את זה בצורה די מוצלחת:
מזמן לא ראיתי סרט כל כך מיותר
זה אפילו לא שהסרט גרוע (כלומר הוא בהחלט לא טוב, אבל בפני עצמו יש בו כמה אלמנטים מוצלחים), כמו שהוא לחלוטין pointless
זה המשך לסרט שעמד בפני עצמו ולא באמת היה צריך המשך של הסיפור.
זה סרט שנראה שמי שעומד מאחוריו לא באמת רצה לעשות אותו. למעשה, זה סרט שמרגיש כאילו הוא נעשה על ידי יוצרים חדשים, שלא ממש אהבו את הסרט הראשון.
זה סרט שהוא מיוזיקל, אבל קטעי השירה לא מקדמים את העלילה או תורמים לה. למעשה, לרוב הם סתם עוצרים את הסיפור בלי שום סיבה.
זה סרט שמתעלם מכל ההתפתחות של ארתור בסרט הראשון ומחזיר אותו שוב לנקודת ההתחלה. ומילא זה, אבל גם לאחר מכן הוא לא לוקח את ארתור לשום "מסע" ולא מקדם את הדמות שלו אפילו במילימטר מתחילת הסרט ועד סופו.
זה סרט שנראה כאילו הוא נוצר מתוך מטרה "לעורר תגובה" ולהרגיז את המעריצים של הסרט הקודם, אבל אפילו את זה הוא לא באמת מצליח לעשות, ורוב הזמן הוא סתם משעמם.
הרי "ג'וקר" היה סרט שקשה להוריד ממנו את העיניים: חואקין פיניקס היה כריזמטי ומטורף בתפקיד ארתור פלק ואפילו אם מעט מאוד מהסרט חוץ ממנו עבד, פיניקס עבד מספיק בשביל כל השאר.
כן…. אם כל הסרט היה לא משהו מה שאני אזכור ממנו שהוא היה לא משהו גם אם פיניקס היה מצוין שם. ומה כל כך מרשים בניו יורק בcgi ושיעור 101 במדעי החברה?…… אמר האדם שהגן על שתי המערכות הראשונות של בו מפחד וקצת על הפלשבקים (אני לא אגן על סיכום "סרט" ב 45 דקות ו"הגועל הרגיל של אסתר רק הרבה פחות גרוע" במשך בערך 60 דקות) אבל עדיין. ולפחות אסתר ניסה לעשות משהו מעבר לשיעור 101 במדעי החברה (ביחוד במערכה השניה אפילו שהיא גרסה עמוקה יותר וקצרה יותר של "תורשתי") , פליפס לעומת זאת שם פילטר דכאוני על הסרט, נתן לפניקס לשחק ועלילה שמורכבת מכמה סצינות שהכותרות של כולן יכולות להסתכם ב "[מיקום/מצב] מדכא/ת/ים/ות" (עבודה מדכאת, תקשורת חברתית מדכאת, סיטואציה משפחתית מדכאת ועוד). עכשיו אני לא אומר שזה סרט רע פינקיס כן טוב שם, וארתור הוא לא לא מעניין אבל זה ממש לא מספיק בשביל לתת לו איזשהו וואו פקטור…. ביחוד שסרט ההמשך שלו מתחיל בזה שמחשיבים את הג'וקר כפיצול אישיות איך? למה? ממתי חשבו ככה על ארתור בסרט הראשון?
gaslighting
חיבבתי את הסרט למרות שאין כמעט בשר לתסריט עצמו, אבל לא היה צורך בלעוות את הסרט הראשון למשהו שהוא לא היה רק כדי להגיד שאנשים הגזימו בתגובה שלהם עליו (לחיוב ולשלילה)
מעניין. האם זה מגובה מבחינת הקומיקס?
ומה לגבי הארלי קווין? האם היא כן אחת?
כן וכן
(ל"ת)
כנראה שזו הייתה הכוונה אבל
מבחינת זמנים זה לא הגיוני בכלל כי הסרט הזה מתרחש בערך 20 שנה לפני האביר האפל
בן כמה הג'וקר באביר האפל?
הוא נראה בין ה 40 ל 50 שלו.
גם הג׳וקר הראשון היה משעמם
למה חתכו את זה
https://www.youtube.com/watch?v=2URrmwaW8C0
אם כבר עושים מחזמר אז תעשה מחזמר לא מחשלוש
"והדמות הכי כיפית היא בכלל דמות משנה שמגלם ברנדן גליסון"
תיארת עכשיו כל סרט שבו ברנדן גליסון משתתף כשחקן משנה
להוציא 28 ימים אחרי.
(ל"ת)
מה? הוא לגמרי גונב את ההצגה שם
וזה לא שקיליאן מרפי ונעמי האריס לא נותנים עבודה.
המוות של גליסון היה בפער הכי מדכא בסרט
נו בדיוק, הוא לא דמות כייפית
(ל"ת)
אוקיי, הבנתי אותך, אבל לי תמיד כיף לראות את גליסון
(ל"ת)
הסרט נראה יפה?
אוקי עדיין אין לי על הסרט דעה חוץ מזאת, אבל למה הסרט נראה טוב. חוץ משיר joker הסרט נראה דל. במציאות הסרט הולך רק לארבעה מיקומים אף אחד מהם לא מפורט במיוחד או מביום טו במיוחד והסצנות המוזיקליות הם hit and miss על כל סצנה אנרגטית שמבייימת טוב יש סצנה של אנשים שעומדים במקום ורוקדים באופן מביך (מזכיר את המחזמר הישראלי ששמו לא יוזכר רק שזו לא רק בעיית ניצבים הפעם) ,השירה היא בדר"כ לא טובה ביחוד מחואקין פיניקס והסטים….. בתיאטרון העירוני שליד הבית שלכם יש סטים טובים יותר מה קרה כאן? לאן 200 מליון דולר הלכו?.
כרגע חשבתי על משהו.....האם אנט 2021 הוא סרט ג'וקר יותר טוב?
תחשבו על זה זה אדם דרייבר מתנהג שם יותר כמו מה שהיינו מצפים מארתור להתנהג, רוב השירים בחצי השני של הג'וקר יכולים להסתכם ב we love each other so much, שני הסרטים עוסקים בתדמית ציבורית ושמירה אליה, הגיבורים נשפטים ע"י הציבור במהלך כל הסרט, שני הסרטים לא ממש מבינים איך דרמה עובדת למרות שהם ממש מנסים לפגין ידע עצום בעניין. ההבדלים היחידים בין השניים הולכים לטובת אנט, לאנט יש חוש הומור מפותח יותר והוא נראה הררררררבהההההההההה יותר טוב. ההמלצה שלי באמת הולכת להיות תראו את אנט בבית?
איך הסרט עלה 200 מיליון דולר?
הראשון עלה שליש מהסכום הזה. אין בו אפקטים מפוצצים וסצינות אקשן מסובכות כמו ברוב סרטי הקומיקס, לוקיישנים בינלאומיים מפוארים כמו בכל סרטי בונד או שחקנים סופר-יקרים כמו טום קרוז או רד"ג (קראתי שפיניקס וגאגא קיבלו עליו יחד 32 מיליון). סרט אפקטים ענק כמו חולית הראשון עלה 190 מיליון, אם אני זוכר נכון, והיו בו גם לא מעט שחקנים ידועים, אף אם לא כוכבים מהשורה הראשונה. לאן הלך כל הכסף? תמלוגים לשירים? פאקט סיגריות יומי? תמהני.
שוב אנט 20 מליון דולר גם מחזמר, נראה פי 1000 יותר טוב
בנוסף ג'וקר השתמש בהמון cgi. אם חשבתם שאסתר כיער את ניו יורק זה כלום לעומת הג'וקר הראשון, שבערך כל הגרפיטי וחלק מהבניינים הם ממוחשבים והוא עדיין עלה קצת יותר מרבע מהתקציב של ג'וקר 2.
איך פיניקס אחראי לאחת ההופעות הכי חזקות בשנים האחרונות וגם אחת הכי גרועות?
השירה שלו גורמת לראסל קרואו בעלובי החיים להישמע טוב.
לראסל קראו דווקא יש קול טוב
אני חושב שאם הוא היה עובר כמה חודשים של שיעורי פיתוח קול כדי שידע איך הוא הולך לשיר הוא היה נשמע בסדר (וגם זה שהוא שר בלייב ככל הנראה לא עזר), חוואקין לעומת זאת……. כן…………… אפילו בג'וקר הוא אני, שזה השיר הכי טוב שבחרו, הוא נשמע רע.
אמנם באיחור (מניח שבימנו זה נחשב שצפיתי בסרט באיחור), אבל...
אני חייב להתעכב על זה שזה "פירוק נהדר" או חכם, פשוט כי הוא לא.
אין לי בעיה עם סרט המשך לג'וקר שמתמקד בשהייה שלו בכלא ובמשפט שלו, עם נאמברים מוזיקליים שמתרחשים בראש של ארתור. אין לי בעיה עם עדת המעריצים ואפילו הטוויסט שבו ארתור בכלל לא הג'וקר. זה כמעט מתבקש.
אבל פירוק טוב אמור לייצר אמירה כלשהי מעבר ל"אנשים לא הבינו את הסרט הראשון, אופס, אני מצטער, תצטרכו לסבול עכשיו כמו שהייתם אמורים בסיבוב הראשון".
אין בסרט שום אמירה על מוסדות כליאה לפגועי נפש, על המכונה שסוחטת את הלימון מרוצחים סדרתיים, עדת המעריצים שלהם או נשים שמתאבססות על הטיפוסים האלה כמו הארלי קווין. כל אלמנט בסרט נלקח כמובן מאליו ולא מתגבש לאמירה, לפחות לא לאחת שאינה שטוחה.
וזה עוד לפני שמדברים על העובדה שהקטעים המוזיקליים לא יצירתיים, הסרט ארוך מדי ופיניקס פשוט לא נותן כאן עבודה, בעיקר בקטעי השירה.
אגב, יש קטע בביקורת שאני חייב להבין
"בדיעבד, פיליפס הבין שהוא יצר עם "ג'וקר" משהו שהוא לא התכוון ליצור. קהל שטוף זעם הרגיש שהסרט מדבר אליו במובן היצרי והפראי, ילדים שאין להם יותר מדי רע בחיים ועדיין הם מרגישים שהחיים שלהם דפוקים הרגישו שארתור פלק מדברר את התסכול שלהם… פיליפס לא הבין מאיפה זה הגיע. "ג'וקר" לא היה אמור להיות שיר הלל לדברים האלה"
דווקא בגלל שמצפייה בג'וקר נראה שפיליפס אכן הרגיש כך, אני חייב לשאול, האם זה באמת נכון? מי הוא אותו "קהל שטוף זעם" שאתה מדבר עליו? ומי הם אותם "לדים "שמרגישים שארתור מדבר את התסכול שלהם" (ונזכיר שהסרט מדורג R)? האם פספסתי את גל האלימות ששטף את הרחובות בהשראת הסרט הראשון? או אפילו את השיח האלים שנוצר בעקבותיו?
כלומר, אני זוכר שכשהסרט הראשון יצא היו מבקרים ומאמרי דעה שדיברו על כך שהוא מעודד אלימות וגבריות רעילה וכל זה, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט שהרוויח מעל מיליארד דולר, סכום שאליו הוא יכול היה להגיע רק בזכות קהל המיינסטרים שבא לראות אותו. הרי ברור שלפחות 95% (וכנראה יותר) מאותם אנשים לא באמת "קהל שטוף זעם" שראה בארתור גיבור שכל מעשיו מוצדקים, אלא אנשים שפשוט נהנו מהסרט, בלי להצדיק את המעשים שלו (גם אם כן הזדהו עם הדמות של ארתור). יתירה מכך, הסרט גם היה מועמד וזכה בלא מעט פרסים חשובים- כלומר, גם המוסד הביקורתי לא ראה בו בסופו של דבר "סרט רעיל".
ושיהיה ברור, אני לא טוען שלא היו מסביב לסרט הראשון "מעריצים רעילים", אבל בינינו, מאחורי איזה סרט גדול היום אין מעריצים כאלה? אגב, די מגוחך בעיני שפיליפס "הופתע" מקיומם שלו אלו, כשהסרט לכל הפחות שואב הרבה "השראה" מנהג מונית של סקורסזה, סרט שגם עליו נטען לא פעם שהוא מעודד אלימות ורעל (ברמה שבה אחד המעריצים ניסה לרצוח את הנשיא בהשראתו).
בהתחשב בכל זה, ההחלטה של פיליפס לצאת נגד כל מה שהוא עצמו בנה בסרט הראשון היא, לפחות בעיני, תמוהה.
זה שיח אינטרנטי תלוש מהמציאות.
יש כמה וכמה רציחות ופיגועים בהשראת הג׳וקר של נולאן, אבל אפס בהשראת הג׳וקר של פיליפס.
כל השיח סביב כמה הסרט הראשון מסוכן פשוט התברר כפייק מוחלט ודיון תיאורטי טיפה מוגזם. אבל מצד שני אי אפשר להכחיש את זה לגמרי, כי היתה תקופה שהיה שטף של מימז ג׳וקר עם כל מיני ציטוטי מוטיבציה שלא קשורים לדמות. אבל כאמור, זה קוריוז.
אני גם זוכר שהביקורות על הראשון בפסטיבלים היו מהללות ועם היציאה לקהל הרחב זה התחיל להיראות יותר שהוי במחלוקת כי המבקרים ״הרגילים״ החליטו להתלבש על הנושא של ״סרט מסוכן״.
השנתיים-שלוש שבין קמפיין המי-טו לבין הקורונה היו תקופת השיא בה "שיח אינטרנטי תלוש מהמציאות" קיבל את קדמת הבמה במדיה האמריקאית
ובמיוחד כל משהו שיכול להיות מקושר ל-'גבריות לבנה ורעילה' ושאפשר איכשהו להדביק את זה על תומכי טראמפ. מצחיק שבסופו של דבר מי שיצאו לרחובות ושרפו בניינים ושכונות היו מהמחנה השני.
אני מסכים
ובגלל זה אני כל כך מתקשה להבין מה טוד פיליפס רוצה מהחיים שלנו.
כי אם נסכם, הסרט הראשון היה: א- אהוב מאוד על ידי הקהל הרחב, ב- אהוב מאוד על ידי רוב מוחלט של המבקרים, ג- אהוב מאוד על ידי האקדמיה, ד- אהוב מאוד על ידי האולפן (כמובן).
העובדה שחרף כל אלה פיליפס בחר להתמקד ולתת משקל מלא דווקא לאותו "שיח אינטרנטי תלוש מהמציאות", שנוהל רק במרחב האינטרנטי על ידי מספר זעום של מבקרים, בעיקר מעלה שאלות מתחום הפסיכולוגיה.
אל תגזים, כל המעורבים עשו את זה בשביל הכסף וכולם יצאו נשכרים חוץ מוורנר.
לגבי למה פיליפס הלך על הזווית הזאת – זה בהחלט מעניין בהקשר של כמה דיוני טוויטר/רדיט מסלילים את האולפנים והטאלנטים הגדולים שלהם לפעול בצורה מסוימת (ומלחמת הכוכבים תחת דיסני זה נושא אפילו יותר מעניין לבדוק).
זה נושא מתסכל
בכל פעם שביקורות ותגובות לא מייצגות משתלטות על השיח, ובפנדומים אפשר לצאת מכל פרופורציה, צריך לדאוג מההשפעה על האולפנים בסרט הבא / בעונה הבאה.
בקשר למבקרים
אפשר להגיד שהג'וקר הראשון היה אהוב על ידי לא מעט מבקרים, אפילו הרוב, אבל כמות לא מבוטלת של מבקרים גם העניקה לסרט יחס פושר עד שלילי.
באתר Metacritic שקלול הדירוגים של כ-60 מבקרים עומד על ציון של 59, שזה מעט מעל הממוצע בעצם. באתר Rotten Tomatoes המצב של הסרט קצת יותר טוב עם שקלול שעומד על 68% מכ-603 מבקרים (ראוי לציין שבשני האתרים הציון של הסרט שניתן ע"י משתמשים 'רגילים', כלומר ע"י הקהל הרחב, הוא יותר גבוה).
לצורך השוואה, "פרזיטים" שיש עליו קונצנזוס ביקורתי חיובי רחב יותר, עומד על ציון של 97 מ-56 מבקרים ב-Metacritic ו-99% מ-487 מבקרים ב-Rotten Tomatoes.
גם פה בישראל רוב המבקרים שיבחו את הסרט אבל היו כאלו עם לא מעט הסתייגויות (למשל תומר קמרלינג במאקו, אורון שמיר בסריטה וגם יהונתן צוריה בכבודו שכתב פה באתר עין הדג בביקורת שלו על הסרט הראשון ש"הוא סרט חזק, אבל לאו דווקא סרט טוב").
אתה מוזמן להוסיף לזה גם את ההשוואות החוזרות ונשנות של "ג'וקר" לסרטיו של סקורסזה שהוזכרו בערך בכל ביקורת שלישית (אפילו אלה החיוביות) ואולי אפשר להתחיל ולזהות פה איזשהו רצון של פיליפס להבריק עם הסרט השני בצורה שהפעם לא תשתמע לשתי פנים: לא כ"סרט קומיקס", לא כפסטיש של סקורסזה, לא כתופעה תרבותית שנובעת מההזדהות כמעט נטולת הסייגים של הקהל עם בחירותיו השנויות במחלוקת של גיבור מסכן, אבוד ולוקה בנפשו – אלא כסרט יותר נועז, יותר מקורי ואפילו חתרני (או לפחות לשם הוא כיוון, נראה שהרוב מסכימים שהוא לא הצליח בלשון המעטה).
בשביל שהוא יהיה כזה צריך לעשות אותו ככזה לא?
אפילו כמחזמר של אהבה נכזבת הוא לא חתרני. אני מדגיש התוצאה הסופית היא לא רעה היא פשוט לא טובה במיוחד סרט ממוצע/טיפה מתחת לממוצע.
אני חושב שבהוליווד הליברלית
שממנה פיליפס הוא חלק (כנראה), יש הרבה בוגימן אינטרנטיים טרולים ימנים אלט רייט ספק נאצים וכו' וכו'. כמה הרבה? מספיק בשביל לקיים איתם דיון חוזר ונשנה – בין אם זה הקהל הקטן בהרבה משנדמה של מעריצי סניידר, בין אם הקהל הקטן בהרבה שהתאכזב מ"אחרוני הג'דיי", וכו' וכו'.
הקהל הזה לא חייב לעשות משהו פעיל או להכריז, אלא מספיק שהם רואים כמה ממים ואז הם מפחדים מעצמם.
במקום מסוים, זה שיח טוב שיוצרים של סרטים אלימים צריך לקיים עם עצמם. הבעיה היא שבעוד יוצרים כמו טרנטינו מודעים לצביעות ומשתינים עליה (או יותר מדויק: טוענים שהאלימות בסרטים לא משפיעה בכלל), ויוצרים כמו סקורסזה מראש יוצרים סרטים מתוחכמים יותר – פיליפס, כאמור, פחד לפתע מהצל של עצמו.
אני מבין שזו דוגמה קטנה אבל להביא כדוגמה את היחס לאחרוניי הג'דיי דיון על ג'וקר שתיים זה.... קצת אירוני
לסרטים יש שתי בעיות דומות:
1. היוצר לא אהב את הסרט הקודם (או במקרה של גונסון, לא היה לו עם מה לעבוד מהסרט הקודם, ולך אתן לו טיפה יותר קרדיט מפיליפס) ומנסה לתקן אותו בדיעבד בסרט הנוכחי, גם אם זה במחיר של עיוות שלו
2. שניהם שמים את "הרעיונות מעוררי המחשבה שלהם" במרכז הבמה על מחיר…. כל הדברים האחרים בסרט בין אם זה הסיפור הדמויות ואפילו עבודת האפקטים (אני יודע שיש אנשים המחשיבים אותם ליפים ואני באמת לא מבין למה, ג'וקר 2 הוא שיעמום ויזואלי אפילו לעומת הסרט הראשון, ואחרוני הג'דיי הכאיב לי בעיניים בסצנות מסויימות בגלל עבודת אפקטים שאולי סבירה טכנית אבל מרגיש שלא חשבו אליה עד הסוף. דוגמה טובה לכך היא (ספויילר קל) סצנת האבנים הטקסטורת על הסלעים נראות סביר אל התנועה שלהם…. פחות )
ואני לא יודע זה לא מסתדר לי בראש לשפוט את פילפס על כישלון דומה של במאי אחר.
אגב אם מדברים על ריאן ג'ונסון… הכתיבה שלו היא לא קצת… white knight-ית? לפעמים זה קצת מפריע לי לקחת ברצינות את הדמויות שלו כבני אדם עצמאים כאשר צריכים לנאום בשבילן/הן בשביל עצמן נאומים שנלקחו מעוגיות מזל.
לא צפיתי בסרט, שמעתי סטודנטים מדברים עליו
וזה הובא כדוגמה, שטחית בעיניי, בשיעורי משפטים לדמויות משולי החברה שנלחצות לאלימות בעקבות הזנחה. כלומר, רק מוכיח שסרטי פשע פסיכולוגיים רציניים לא מגיעים לבני ה-20 עד 30 המיינסטרימיים.
זה בסדר גם להגיד שטחית נקודה במקרה הזה.
אבל אני מבין את הרצון הטוב לתת את חמת הספק לקהל ולסרט.
נימוס הוא דבר חשוב.
מחשבותיי הכנות באותו רגע היו: "אני אוהבת אותך כבן אדם, טל, אבל אני רוצה לקבור את עצמי בכיסא המרופד והרך של האודיטוריום." לא חייבים לצפות בסרטים של הריאליזם האיטלקי, גם אני לא צפיתי בהם, אבל מה קרה לנהג מונית של סקורסזה? למה בגיל 26 אתם מצליחים לחשוב רק על הג'וקר? טיפה ידע כללי? למה אין יותר מגמות קולנוע?
והיו לנו לא מעט מרצים שאהבו תרבות פופולרית עכשווית, אבל אפילו הם נתקלו באפס יכולת לנהל דיון על יצירות עם הסטודנטים בגלל חוסר היכולת לדבר על היצירות הישנות יותר מהן מושפעות העכשוויות. אלה היו רגעים קשים. אלה שבהם כמעט היה מעניין בהרצאה או בשיעור כי אפשר היה לדבר על דוגמאות קונקרטיות למשהו, אבל הן נגוזו בגלל כה מעט ידע כללי בקרב אוכלוסיית הסטודנטים, ועוד אלה שהיו מספיק חרשנים כדי להגיע פיזית להרצאות. לא סתם בקורס היחיד שהתקרב לדיון משמעותי, המרצה הכינה מראש את הקטעים שהיא רצתה מקרמר נגד קרמר, גט וסיפור נישואים (נחשו על מה היה הקורס).
אז לא ראיתי שהקהל הרחב והצעיר ראה בארתור פלק אדם שמייצג אותו במשהו. בטח עוזרת העובדה שהוא גר בעיר הבדיונית של באטמן ומתויג כחולה נפש, שזה למרבה הצער עדיין אחד התיוגים הכי מרחיקים ומדירים שאפשר לתת לדמות. אם כבר, אני חושבת שנראו הרבה יותר השפעות על התרבות הפופולרית של סדרות פשע ריאליסטיות, שמתרחשות במקומות קונקרטיים וכחלק מתרבות קונקרטית ואמיתית, ולא הצליחו להעביר את הביקורת שלהן כמו שצריך על מעשי הגיבורים- ההבדל בין האופן שבו בני אור התקבלה והשפיעה לעומת עלומים, זאת דוגמה טובה לדעתי לדיון אמיתי על השפעה של יצירות אלימות על המציאות. אין ילדים שמנסים לחקות את עלומים, יש לא מעט שמנסים לחקות את בני אור. הג'וקר לא חלק מהדיון הזה, הוא מתרחש בקומיקס. בכלל יצירות פנטזיה לא יכולות להשפיע באותה עוצמה בעיניי. המקסימום הטרגי שקרה הוא שיותר מדי צעירים ראו בג'וקר סרט דרמה.
בערך שם התחלתי לחשוב ששיעורי הסרטים המגוונים שהיו ביסודי ובחטיבה שלי לא היו רק התפנקות חינוך אלטרנטיבי מהנה אלא כישורי חיים רציניים. תרבות היא דבר שצריך להנחיל וללמד, ולא אכפת לי אם זאת תרבות פופולרית או תרבות יוון העתיקה, העיקר שאנשים יוכלו לנהל דיון נורמלי ביצירה כלשהי, הן מהפן הרגשי של התפתחות הדמויות והן להבין את ההקשר הרחב שבו היוצר עבד.