ביקורת: ג'ון קרטר

הבעיה היחידה של ג'ון קרטר היא שהוא הגיע לקולנוע באיחור. של מאה שנה בערך

לפני "אווטאר", לפני "מטריקס", לפני "מלחמת הכוכבים", לפני "פלאש גורדון" ולפני סופרמן, היה ‏ג'ון קרטר איש המאדים. קרטר הוא גיבור סדרת ספרים שכתב אדגר רייס ביראוז, הידוע יותר ‏כאיש שהמציא את טרזן. הסיפור הראשון בסדרה יצא לאור לפני מאה שנה בדיוק, בשנת 1912. ‏הוא סיפר על גיבור מלחמת האזרחים האמריקאית, קפטן ג'ון קרטר מוירג'יניה, שמצא את עצמו ‏בלי סיבה מיוחדת במאדים, מוקף בחייזרים בעלי ארבע ידיים, חיות מפלצתיות ונסיכות יפהפיות ‏וערומות. משום שגדל על כדור הארץ, בעל הכבידה החזקה יותר, על מאדים קרטר הוא סופרמן: ‏הוא יכול להרוג באגרוף אחד ולקפוץ למרחקים אדירים. ביראוז, במילים אחרות, יצר את הפנטזיה ‏המושלמת עבור הקורא (הגבר) הממוצע, ובדרך גם לקח את ז'אנר הפנטזיה לחלל.‏

ספרי ג'ון קרטר היו השראה לדורות של סופרים, קומיקסאים, וגם קולנוענים. ההסבר המקורי ‏לכוחותיו של סופרמן, שהופיע לראשונה ב-1938, היה זהה למקור כוחותיו של ג'ון קרטר – ובמקור ‏גם הוא לא ידע לעוף, אלא רק לקפוץ גבוה מאוד. קארטר גם סיפק השראה ישירה לפלאש גורדון, ‏שהיווה השראה ישירה ל"מלחמת הכוכבים", שהיווה השראה לכל תעשיית הפופקורן כפי שאנחנו ‏מכירים אותה. ג'יימס קמרון אמר בגלוי ש"אווטאר" – הסרט המצליח ביותר אי פעם, נכון להיום – ‏היה ניסיון מודע ליצור הרפתקה בנוסח ג'ון קרטר.‏

אבל למרות ההשפעה האדירה שלו על הקולנוע, לא נוצר עד היום שום עיבוד קולנועי ישיר לספרי ‏ג'ון קרטר. כשהוא מגיע באיחור קל של מאה שנים, "ג'ון קרטר" – הסרט – נאלץ להתמודד עם ‏עולם שלם של יצירות שנוצרו בהשפעתו. הרבה צופים בוודאי יראו ב"ג'ון קרטר" חיקוי חסר בושה ‏של "אווטאר", כשלמעשה המצב הוא בדיוק להיפך. אז כן, גם כאן יש גיבור בן כדור הארץ ‏שמסתובב בעולם זר, שתושביו הם אנושיים-בערך ענקיים, ומתאהב בבת המקום. רק שהפעם ‏במקום ג'ונגל קיבלנו מדבר, ובמקום להיות כחולים, החייזרים הם ירוקים. קשה להאשים את ג'ון ‏קרטר בכך שהוא מלא בקלישאות הז'אנר, כשהוא זה שהמציא את הקלישאות האלה.‏

וכמו ב"אווטאר" העיקר הוא לא הסיפור, אלא העולם שבו ‏הוא ‏מתרחש. את הסרט ביים אנדרו ‏סטנטון, איש פיקסאר ("מוצאים את נמו", "וול-‏E‏"), וכשכל הכח של דיסני ופיקסאר מאחוריו, הוא ‏הפך את בארסום, מאדים הדמיוני, לעולם מורכב ושלם לפרטי פרטים, עם טכנולגיה ועולם חי ‏משלו. היצורים הממוחשבים המרובים עשויים באופן כל כך משכנע שקל לשכוח שמדובר ‏באפקטים. סצינות האקשן שבהן סופר-קרטר נלחם בצבאות שלמים של יצורים מפלצתיים, הן ‏מופרכות באופן ‏מופלא, מצולמות מצוין ואפילו עושות שימוש ראוי בתלת-מימד. ובכל זאת, למרות ‏כל ההשקעה ההרגשה היא שכבר ראינו את כל זה. העולם המדברי והצחיח של מאדים פשוט לא ‏מעניין כמו הג'ונגלים של "אווטאר".‏

בניסיון לתת לסיפור יותר מורכבות מסופר-מריו ("גיבור מציל נסיכה שנחטפה"), הסרט מצניח את ‏קרטר אל תוך מאבק מסובך של שלוש תרבויות מאדימאיות שונות, ועוד אחת מאחורי הקלעים. זה ‏לא עוזר לסיפור להתעלות מעל למוסכמות הבסיסיות שמהן הוא מורכב. אחת הסיבות היא קרטר ‏עצמו: מין גיבור ‏כללי כזה, אדם בלי סיבה ובלי מטרה. טיילור קיטש, השחקן בעל השם הכי הולם ‏בהוליווד, ריקני בדיוק כמו הדמות שלו, מה שהופך את ג'ון קרטר לדבר הכי פחות מעניין ב"ג'ון ‏קרטר". לין קולינס עושה קצת יותר בתפקיד הנסיכה הלוחמת דז'ה תוריס‏, ובכל זאת לא יוצרת ‏רושם של יותר מהדמות הנשית הסטנדרטית של עלמה במצוקה שזרקו לה קצת כישורי לחימה כדי ‏שהפמיניסטיות ‏לא יתרגזו.‏

‏"ג'ון קרטר" הוא בדיוק מה שהיה תמיד – פנטזיה ילדותית מהנה למדי. הוא מושקע בטירוף וברור ‏שעבדו עליו המון אנשים שבאמת אהבו את הסיפור, ובכל זאת לא מצליח להתבלט מעל לנכדי-‏הנכדים שלו שממלאים את אולמות הקולנוע. הוא לא ייזכר בעוד מאה שנה, אבל הוא מספיק כדי ‏להחזיק את חובבי הפופקורן עד הקיץ. ‏


פורסם במקור במעריב ז'ורנל