המלצות ואזהרות לקראת פסטיבל ירושלים 2024

פסטיבל ירושלים הוא תמיד חגיגה לחובבי הקולנוע בארץ, אך השנה החגיגה נערכת בטעם מריר לצד המתוק. יש מלחמה בחוץ, ולא ברור האם (או שמא כמה) ההיצע של הפסטיבל הושפע מכך: מצד אחד עדיין יש סרטים מעיראק ומשאר העולם, ומצד שני כל ההתנהלות של הפסטיבל מוזרה יותר מהרגיל – כולל הקרנת פריוויו למבקרים פחות משבוע לפני הפסטיבל, מה שגרם לכך שאת ההמלצות אנחנו מפרסמים ימים ספורים לפני שהוא מתחיל. ובכל זאת: הפסטיבל הצליח להביא את רוב הסרטים הגדולים של קאן לצד סרטים בולטים מפסטיבלים אחרים השנה, מה שאולי אומר שהמרירות לא באשמת הפסטיבל אלא יותר באשמת הקולנוע שיצא ב-2024.

זה לא משנה – אנחנו כאן כדי לדווח על הסרטים הטובים והפחות טובים כאחד. כרטיסים ניתן למצוא באתר הפסטיבל.

תלמה

בשנה האחרונה הוקרנו בישראל שלושה סרטים על נשים זקנות שנופלות לתרמית טלפונית, כל אחד שונה מהאחר באופן קיצוני. הראשון מביניהם, "בלאגה לומדת לקח", לקח את העלילה לכיוון "שובר שורות"-י של מדינה במשבר שלא יודעת מה לעשות ואנשים שצריכים לשרוד בכל מחיר. השני, "הכוורן", גם הוא ראה מדינה במשבר מוסרי אבל באמריקאיות טיפוסית הציע גיבור שירביץ למספיק אנשים עד שהעניין יטופל. "תלמה", לעומת שני אלה, מציע דרך אחרת להסתכל על הנושא.

תלמה (ג'ון סקוויב) היא סבתא זקנה שכבר אין לה הרבה חברים, אבל יש לה קשר קרוב עם הנכד הלא ממש מאופס שלה. שני ההורים שלו (קלארק גרג ופארקר פוזי) קצת בורגנים מדי ומציקים מדי – גם לו וגם לה – ותפיסת העולם המשוחררת יותר מחברת בין השניים. כשיום אחד היא מקבלת שיחה שהוא בכלא, היא ממהרת לשלוח כסף לערבות עבור עורך דין רק בשביל לגלות שלא דובים ולא יער ולא עורך דין ולא כלא – תרמית טלפונית שניקתה אותה מעשרת אלפים דולר ככה בבת אחת.

מכאן היא יוצאת למסע שהוא רגשי לא פחות מאשר שהוא מוחשי להחזיר לעצמה את הכסף ואת תחושת השליטה בחיים שלה, ולהוכיח לילדים שלה שהעניין היה מעידה חד-פעמית והיא לא צריכה שום בית אבות בשביל להסתדר. מנגד, הנכד שלה מנסה להוכיח שהוא לא עד כדי כך כישלון שהוא הצליח לאבד את הסבתא שלו. זה מסע מצחיק, מרגש, חמוד נורא ועשוי היטב. הסרט הוא לא בדיוק פארודית האקשן שמכרו אותו בהתחלה. אמנם יש כמה רגעים שמנגידים את הפעלולים הבומבסטיים של החבר'ה הצעירים מול פעולות מסובכות כמו "לנסות להגיע למדף הגבוה בלי לשבור עצם", אבל הסרט לא לוחץ על הביטים האלה יותר מדי ומעדיף לתת לג'ון סקוויב להוביל בחן שלה ובעקשנות שלה את הסרט, והסרט רק מרוויח מכך. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 18/7, 20:00, בריכת הסולטן; 20/7, 12:15, סינמטק 1; 24/7, 14:15, לב סמדר

טאטאמי

הסרט חובק-העולם "טאטאמי" (גיא נתיב הישראלי ביים אותו יחד עם זאר אמיר איברהימי האיראנית, בקו-פרודוקציה אמריקאית, בריטית וגיאורגית) עוקב אחר ג'ודוקא איראנית בשם ליילה (אריאן מנדי) שמתמודדת באליפות העולם ונחושה לסיים במקום הראשון. יש רק בעיה קטנה: אחת המתמודדות האחרות היא ישראלית, ויש סיכוי שליילה תיאלץ להתמודד מולה – תרחיש שבכירים במשטר האיראני לא נלהבים ממנו, בלשון המעטה, והם דורשים מליילה לפרוש באופן מיידי.

הקונפליקט הפשוט והאפקטיבי הזה מלווה את כל הסרט – הרצון של ליילה להמשיך ולנצח מול הלחץ ההולך וגובר מצד בכירים איראנים, שמתחילים לאיים על משפחתה ועל המשפחה של המאמנת שלה (אותה מגלמת איברהימי). באותו זמן, מצבה המעורער של ליילה לא חומק מעיניה של סטייסי (ג'יימי ריי ניומן), נציגה של ארגון הג'ודו העולמי שנוכחת במקום.

לא מאוד התרשמתי מ"גולדה" של גיא נתיב – אני לא זוכר ממנו כלום פרט לשורה משעשעת לקראת הסוף – כך שנכנסתי לסרט בלי הרבה ציפיות. אבל לפעמים סרטים יכולים להפתיע, כמו תרגיל ג'ודו שבא משום מקום (הבהרה: כותב שורות אלו לא עשה שום דבר שקשור בג'ודו מאז חוג בכיתה א').

השחקניות הראשיות נהדרות, הבימוי של קרבות הג'ודו אינטנסיבי וקצבי (גם אם לא הבנתי את כל הלינגו שהקריינים זורקים תוך כדי) והתסריט, ברובו, מצליח לשמור על עניין ומומנטום. מצד שני, הסרט מוקרן בשחור-לבן. זה לא שאני נגד הקונספט של סרטים בשחור-לבן, אבל הרגיש לי שהבחירה הזאת פוגעת בסרט: הוא מתרחש ברובו באולם של תחרות הג'ודו, ולדעתי צבעים היו הופכים אותו ליותר מעניין ויזואלית.

זה אחד מסרטי הספורט היותר טובים שראיתי בשנים האחרונות, ובהחלט כדאי לתפוס אותו, או בפסטיבל או בבתי הקולנוע שבהם הוא עולה שבוע לאחר פתיחת הפסטיבל. (מתן בכר)

הקרנות: 19/7,16:30, סינמטק 1; 24/7, 17:00, סינמטק 1

קרוב אליי

הייתי אחד מהחשדנים ביותר בנוגע ל"קרוב אליי". סרט של הבת של אבי נשר על זה שהבן של אבי נשר מת לא רק הריח מנפוטיזם חריף פינת "לא נעים להגיד לא", אלא גם שסרטי "עצוב לי כי אח שלי מת" הם סרטים, נו, פחות מעניינים לרוב. ברוב המוחלט של הפעמים, טראומות אישיות עדיף לפתור עם פסיכולוג ולא לפני מצלמה. תוסיפו לשיקולים את העובדה שזה סרט ראשון של במאית שאמנם ביימה משהו בחייה אבל קשה להגיד שהיא משופשפת, בנוסף לתמונת הפרומו הלא מאוד מרשימה של "אישה עומדת ליד חוף ים", ובקיצור, מודה ואתוודה, הייתי די חשדן.

אבל "קרוב אליי" הוא פשוט סרט טוב. לא מושלם – תום נשר משאירה כל מיני טעויות מוזרות שלא ברור אם נובעות ממחסור בטייקים או חוסר תשומת לב כמו בקבוקי קולה שנשארים פתוחים (תסגרו אותם! הגזים!!) או אוטובוסים שנוסעים בלי לסגור את הדלת (נהגגגגגג), והחלטות אמיצות שיהיה קשה לחלק מהקהל לעכל (מוכנים לרמיקס מסיבה של "אלי אלי"?), ובואו נגיד שמחשבה נוספת על סצנת הסיום מלווה מיד במחשבה "אוי לא, אוי ואבוי".

אבל כל אלה, בדרכן, הן טעויות חינניות שלא באמת משנות לסרט שיודע מה המשקל הרגשי שלו: סיפורה של אחת מהדמויות הכי בלתי נסבלות (בקטע טוב) בקולנוע הישראלי, ההתפרקות הבלתי נמנעת שלה לאחר מות אחיה והקשר שלה עם הדמות המסתורית שצצה בלוויה וטוענת שאחיה הסתיר ממנה מערכת יחסים זוגית שלמה.

דמויות בלתי נסבלות הן עניין בעייתי: קל מדי לעשות אותן סימפטיות ולא באמת נוראיות, או לחלופין להעביר את התסכול מההתנהגות שלהן גם אל הקהל. אבל "קרוב אליי" לא נופל לא בזה ולא בזה ויוצר דמות שהיא אף פעם לא קלה לעיכול ומצד שני תמיד מרתקת לצפייה, ואף פעם לא מקבלת יחס מקל מהסרט בגלל האובדן או בגלל שהיא כזאת "נפש מיוחדת וחופשייה". וזה בהחלט עוזר שהסרט מעוגן בשתי ההופעות הנהדרות של הכוכבות הראשיות שלו, ליה אללוף ודריה רוזן.

אז כן, לתום נשר יש עוד דרך לעבור לפני שהיא תצא מהצל של אבא שלה. אבל אם הסרט הראשון שלה הוא סימן לבאות, היא תעשה את זה די מהר. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 22/7, 21:30, סינמטק 3; 23/7, 10:30, לב סמדר

עם הזרם | Flow

"עם הזרם" הוא הסרט הכי חמוד שתוכלו למצוא בפסטיבל, בהתחייבות. לא ראיתי את כל הסרטים בתוכנייה, אבל אני יכול להבטיח לכם את זה רק מהצפייה ב"עם הזרם". בעצם, בכל רשימת סרטים "עם הזרם" יהיה הסרט הכי חמוד, אפילו אם הרשימה כוללת את "פדינגטון" ו"פדינגטון 2". יש חתול באפוקליפסה (או משהו, זה לא באמת מוסבר), נשארו רק חיות בעולם, והחתול מנסה לשרוד. זה הכל. אין דיאלוג, רק מיאו. במהלך הסרט החתול חובר לחיות אחרות שמנסות לשרוד גם הן, וזה כל כך מקסים שבא לבכות.

הסרט נוצר כולו במנוע של משחקי מחשב, מה שבהחלט נותן לו תחושה של Cut Scene ארוך (אבל לא ארוך מדי, הסרט באורך 80 דקות), אבל על העיצוב הקצת לא גמור מפצה התנועה של הדמויות. יש משהו מרתק בלראות חיות שמתנהגות בדיוק כמו שהן אמורות להתנהג במציאות, רק באנימציה. זה מרגיש לפעמים כאילו לימדו חיות לשחק את כל התפקידים ואז הלבישו אותן בחליפות לוכדות תנועה. אפילו סרטי "לייב אקשן" של דיסני כמו "ספר הג'ונגל" או "מלך האריות" לא מרגישים טבעיים כמו התנועה של החיות ב"עם הזרם". (קסם ברקוביץ')

הקרנות: 20/7, 10:00, סינמטק 1; 23/7, 13:00, סינמטק 3; 25/7, 17:00, לב סמדר

דאאאאאאלי! | !Daaaaaalí

קוונטין דופייה נהיה אורח קבע בפסטיבל ירושלים, מה שמפתיע במידה מסוימת עבור במאי שהתחיל את הקריירה שלו עם סרט על צמיג רצחני – אם כי צריך להגיד שדופייה התרחק מאוד מההתלהבות המאגניבה של אותו סרט לעבר הומור אבסורדי יותר, עדין יותר, ולא פעם מטומטם יותר.

הרבה מהסרטים הטובים של דופייה נשענים על הנחת מוצא שלאט לאט מסתחררת לתוצאה אבסורדית, אבל בבואו לעשות מעין דיוקן קולנועי של דאלי, אפילו הנחת המוצא רעועה. עיתונאית רוצה לראיין את דאלי אבל העסק משתבש פעם אחר פעם, וכומר רוצה לספר לו חלום, וגם זה לא פשוט כמו שזה נשמע. הדרך הכי ישירה לתאר את זה היא כנראה "קוונטין דופייה פוגש את כריסטופר נולאן", עם שלל טוויסטים ומשחקי זמן ושכבות מודעות. רק שבניגוד לנולאן, אצל דופייה זה לא ממש משנה אם אנחנו בחלום, או בחלום שבתוך החלום, או במציאות, או בסרט, או בסרט שבתוך סרט.

יש סיכוי לא רע שדאלי היה גאה בסרט הזה, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שאולי יש בסרט משהו חביב מדי, איזו נחמדות שמנעה מאיתנו קומדיה קצת יותר מצחיקה ומשוחררת רסן שפחות נשענת על הדיבור המצחיק ודמותו הראוותנית של דאלי, ויותר על עוד אלמנטים קומיים נוספים. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 19/7, 10:00, סינמטק 3; 25/7, 12:00, לב סמדר; 26/7, 21:30, לב סמדר

מחוץ לעונה | Out of Season

מתיו, שחקן קולנוע מפורסם, חווה משבר קריירה ובורח למלון ספא בשוויץ. בזמן השהות שלו במלון הוא מחדש קשר במפתיע עם אליס, האקסית שלו, ויחד הם פוצחים במסע להבין מה קרה אז, איך ממשיכים היום ומה אומרת התהילה.

הסרט לא ממש טורח להסביר לך מה קורה מה שגורם לתחושה שמתוך 115 דקות, 75 דקות הן פילרים ושוטים איטיים חסרי הצדקה עלילתית (אם כי עוזר שצמד השחקנים בסך הכל חביבים ונחמדים). הסרט שמסתתר בשאר 40 הדקות דווקא בכלל לא רע.  (אור ענבר)

הקרנות: 20/7, 22:15, סינמטק 1; 24/7, 18:45, סינמטק 4; 26/7, 10:00, סינמטק 3

סנטוש  | Santosh

"סנטוש" מספר על שוטרת צעירה שמנסה למצוא את מי שאנס ורצח נערה ענייה מקאסטה נמוכה שלאף אחד לא אכפת ממנה. הרעיון הזה לבדו היה יכול להתניע סרט רגשי, מותח, סוחף ומעניין – אבל "סנטוש" בוחר לא להיות אף אחד מהדברים האלה. לא רק שזה לא אפוס בוליוודי מוגזם, אלא שגם בעולם העצמאי והצנוע שלו, "סנטוש" מעדיף עדינות על פני מגניבות.

וזה בסדר, חוץ מזה שבשלב כלשהו מזדחלת התחושה שגם ביחס לסרט עדין ומאופק אנחנו לא מקבלים יותר מדי. זה בא לידי ביטוי בסיום שהוא בו זמנית נמרח מדי ונמהר מדי וגורם לך לתהות מה היה הפוקוס כל הזמן הזה בסיפור, ולמה בכלל יצאנו למסע הזה מלכתחילה.

קשה לקרוא ל"סנטוש" סרט רע, אבל אין ספק שהוא לא ממש מצליח להיות משהו מעבר ל"בסדר", לצערנו. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 20/7, 12:30, סינמטק 3; 23/7, 13:15, סינמטק 1; 26/7, 11:45, לב סמדר

הממזר | The Promised Land

בחור אחד בדנמרק של המאה ה-18 מנסה לגדל תפוחי אדמה בחלקת אדמה שרבים ניסו לגדל בה משהו ונכשלו, ויש אציל בסביבה שלא מרוצה מזה כי הוא רוצה את האדמה לעצמו, אז הוא ממרר לו את החיים. אבל הבחור האחד הוא מאדס מיקלסן, והוא לא הולך לוותר בקלות.

אני חושב שהתואר שהכי מתאים לסרט הזה הוא "ישיר". לא בדיוק סרט הרפתקאות, אבל בהחלט מערבון מהסוג של "מתיישבים מגיעים למקום חדש עם תנאים קשים ומנסים להצליח בו", בלי בחירות אומנתיות מדי או נפנופי ידיים יצירתיים – פשוט סיפור, דמויות, ודיאלוגים. זה עובד, גם אם קשה לדמיין שמישהו יבחר אותו כסרט השנה. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 20/7, 21:30, לב סמדר; 25/7, 14:00, לב סמדר; 26/7, 20:30, סינמטק 4

יהיה טוב | All Shall Be Well

לא קל להיות לסביות באף מקום בעולם, ועוד יותר לא קל להיות לסביות שחיות ביחד כבר עשרות שנים ללא חזקה משפטית על הקשר. אנג'י חווה את זה באופן אישי כאשר יום אחד פאט לא מתעוררת, ומעבר לאובדן של זוגתה לחיים היא צריכה להתמודד גם עם מריבה עם משפחתה של פאט על הירושה.

קודם כל, ברכותי לריי יונג, שיצר סרט באורך הסביר בהחלט של 93 דקות שמצליח לשמור על סיפור מהודק ואפקטיבי. הסרט הוא דרמה מרגשת ומקסימה עם קצב זורם ושחקנים מוצלחים, גם אם הוא מתמודד עם נושאים קצת מבאסים. אין פה אכזריות למען התעללות או רוע, אבל יש מבט אל עבר האכזריות שיכולה להגיע גם מהמשפחות הכי טובות. (אור ענבר)

הקרנות: 19/7, 12:00, סינמטק 3; 21/7, 18:15, לב סמדר; 27/7, 19:30, סינמטק 3

רוחות רפאים | Ghost Trail

אחרי ההקרנה עלתה שיחה על הסרט שבה קראתי לו "משעמם טוב", ונשאלה השאלה לאיזו רמת צופה קולנוע צריך להגיע כדי ליהנות מ"משעמם טוב" כז'אנר.

וטוב, "הנאה" היא לא המילה שכדאי להשתמש בה באותו משפט עם "רוחות רפאים": זה סרט איטי, כבד ומדכא, שגם כולל תיאורים של אלימות קשה. סיפורו של פליט סורי שמחפש בצרפת פושע מלחמה שעינה אותו אולי נשמע כמו מותחן מלא מסתורין, בגידות ודרמה, אבל הקצב של הסרט הרבה יותר איטי לא רק מג'יימס בונד, אלא גם מעיבודים של ג'יימס לה קארה. אותו פליט מסתכל על מי שהוא חושב שהוא אולי המענה, ואז מסתכל עליו ממקום אחר, והחברים שלו לא מאמינים לו בכלל, אז הוא מאזין לכל החומרים שיש עליו (קרי עדויות של אנשים שעברו התעללות על ידו) למשך דקות ארוכות, ובינתיים שוקע יותר ויותר לתוך משהו בין דיכאון לטירוף. אין אפילו איזה קתרזיס אלים כי הכל מתרחש באופן הכי שקט, איטי ומדכדך שאפשר לדמיין יחסית לנושא שכזה.

וזה באמת עשוי מצוין, וכל שתיקה וכל השתהות פוגעות במטרה (שהיא יותר לדבר על האפשרות להתקדם מפוסט-טראומה מאשר על לתפוס פושעי מלחמה). לא כל אדם ירגיש שהוא יכול להתמודד עם זה, והיו אנשים (אם כי לא הרבה, בהקרנה שהייתי בה) שיצאו מהאולם בניסיון להשאיר משהו משמחת החיים שלהם. אבל למי שכן מעוניינים בדברים מהסוג הזה, אין ספק ש"רוחות רפאים" מוצלח. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 20/7, 10:15, סינמטק 3; 25/7, 14:00, סינמטק 3; 27/7, 21:45, סינמטק 3

קלאסיקות 

ג'ניפר ג'ייסון לי זוכה למחווה עם "אקזיסטנז" (כולל שיחה של ההסכת "אוכלי סרטים"), "שמונת השנואים" (כולל הקרנה בנוכחות טרנטינו), "ג'ורג'יה אחותי" ו"מרגו בחתונה". כל זה טוב ויפה, אבל איפה "היי ארנולד! הסרט"? פחדנים. (למעוניינים, ניתן לספר את הבדיחה הזאת גם עם "נעורים בקצב מהיר" או "מים רדודים". עדכנו בתוצאות).

חוץ ממנה גם "חוק וסדר" (לא הסדרה), "שנות השמונים המוזהבות", "שוגרלנד אקספרס", "חיוך הגדי" ו"המרתף" זוכים כולם להקרנות משוחזרות.

עוד דברים מסקרנים (שלא ראינו)

פרסמנו את הטריילר של "התחת הזקן שלי" ממש לאחרונה, והוא עדיין בראש רשימת הסרטים המסקרנים בפסטיבל מבחינתי. גם הדאבל פיצ'ר של שני החלקים של "שלושת המוסקטרים" החדש נראה מהנה, והביקורות הפושרות לסרט של קרוננברג לא ימנעו ממני ללכת אליו, אבל קצת ציננו את ההתלהבות. את "סינג סינג" אני משלים בגלל הבאזז המקדים כמועמד אפשרי לאוסקר, ואת "הגבול הירוק" כהערכה לרנסנס של השנים האחרונות של אניישקה הולנד. "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", אחד הסרטים הבולטים בקאן, גם עושה קולות של אחד מהסרטים היותר מעניינים בפסטיבל. ואם כבר להשלים את הניימדרופינג הזה – אז גם "הבנות מהמרפסת", "הטעמים של עיראק", "שובם של המתים" ו"דברים קטנים כאלה". כמו כן, אחותי ערכה את אחד מהסרטים בתחרות התיעודית – "דה האן: קול מחוץ לזמן" – מה שאומר שבאופן אובייקטיבי אני בעדו. (יהונתן צוריה)