המלצות ואזהרות לקראת פסטיבל ירושלים 2023

פסטיבל ירושלים הולך לקרות די ממש עוד רגע, אבל למי שעוד לא עשה תוכנית סביב התוכנייה – הנה כמה המלצות, אזהרות, ומה שביניהן. כרטיסים אפשר לקנות כאן.

איך לפוצץ צינור נפט

הקולנוע לא ממש מתייחס לזה, אבל אנחנו במשבר אקלים. 

אני בסדר עם זה שהקולנוע לא מתייחס לזה – הרי אין משהו מאוד סקסי או מיידי במשבר שבו אי אפשר לנצח ואי אפשר לחוש בתוצאות. יש סיבה למה שני סרטי האקלים שכן קיימים – "היום שאחרי מחר" ו"אל תסתכלו למעלה" – הקפיצו את כל הקטסטרופות לעכשיו, מייד, בזה הרגע. קשה ליצור מתח מאסון שיתרחש בעוד עשור. 

ויודעים מה? אפילו אם אתם מכחישים את שינויי מזג האוויר, או חושבים שלא הכול מעשה ידי אדם,– קשה להכחיש שחברות הנפט מזהמות את הסביבה שלנו. במדינות מסוימות יש מי שמקפיד על כך שיעשו את זה באופן שפוגע פחות באנשים, במדינות אחרות – נגיד ארה"ב – פחות. 

"איך לפוצץ צינור נפט" (ומכל הדברים, סרט הדיסני-פלוס "המכתש על הירח", אבל הוא לא פה) מציג דור חדש של קולנוענים צעירים שכן רוצים לדבר על זה, ובמקרה של "איך לפוצץ", גם רוצים לעשות משהו. לפוצץ צינור נפט. 

הסרט מתחיל בלי הרבה הסברים – קבוצת דמויות יוצאת למדבר, בלי הסבר על מי הם ומה הם עושים, ורק לאט לאט במהלך הסרט הם מתחילים לתת הסברים למה הם עושים, למה הם עושים את זה, וכמה פסיכית התוכנית שלהם. מעין "אושן 11" פינת טרוריזם סביבתי, רק שרובם טמבלים לא מנוסים – אז אולי בעצם זה יותר "לוגאן לאקי" פינת טרוריזם סביבתי.

בכל מקרה, זה נהדר, ובקלות אחד הסרטים הטובים של השנה. נראה שאין הסכמה גורפת על כך (ב"סריטה", נגיד, החמיצו עליו פנים), אבל אני באמת שלא יכול להמליץ על הסרט הזה – עם סייגים של "לכו תראו את הטריילר ותראו אם זה מתאים לכם" – מספיק. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 13/7, 20:45, סינמטק 1; 14/7, 11:15, לב סמדר; 22/7, 10:30, סינמטק 1

אלף ואחת

בהארלם בשנות ה-90 אינז מנסה להחזיר אליה את בנה טרי משירותי הרווחה, אבל בגלל שזאת משימה קשה, היא לא חושבת פעמיים וחוטפת אותו מהם. ככה הם מבלים את חייהם דרך שנות ה-2000 עם ענן אפל מעליהם, מקווים שהסוד לא יתגלה לעולם. 

בין כל הסרטים שראיתי בחיי, "אלף ואחת" הזכיר לי הכי הרבה את "אור ירח". הוא לא מתעסק במיניות, הוא לא מתעסק בסמים והוא אפילו לא מתרחש באותו מקום גיאוגרפי, אז נורא קל לצעוק עליי שהסיבה שאני משווה ביניהם היא ששניהם מספרים סיפור של נער שחור באמריקה, אבל שניהם גם מספרים סיפור רחב יריעה על אם ובן שמתרחש על פני 3 עשורים. אבל בעיקר, "אלף ואחת" מרגיש כמו סרט שרוצה להגיע להישגים של "אור ירח", אבל לעולם לא יצליח.

אני חושב שהחוזקה של הסרט היא כמה ריאליסטי הוא. כן, הוא אמריקאי בטירוף, אבל הוא מצליח לגעת בטקסטים ובמבע שלו בנקודות חשופות ולפגוע. אבל מה לעשות – ריאליסטי ככל שיהיה, הוא מרגיש מוכר. כאילו כבר ראיתם את הסרט הזה בעבר. מלבד זאת, הסוף מרגיש נמהר מדי וזורק טוויסט גדול רק בשביל להכניס את הקהל לשוק. (קסם ברקוביץ) 

הקרנות: 15/7, 16:30, סינמטק 1; 17/7, 21:30, לב סמדר; 21/7, 17:00, לב סמדר

בריכת האינסוף

כמעט בכל ביקורת של "בריכת האינסוף" שקראתי הייתה השוואה לסדרה "הלוטוס הלבן". לא צפיתי ב"לוטוס הלבן", אבל כן צפיתי בעונה החדשה של "מראה שחורה", שלדעתי הייתה הגרועה ביותר באופן ניכר. לכן אני כאן כדי להגיד למי שמחפש פרק טוב של "מראה שחורה" שיצא השנה: תראו את "בריכת האינסוף". גם זה לא איזה פרק מדהים, אבל הוא בהחלט טוב יותר מכל מה שיש לעונה השישית להציע.

ג'יימס פוסטר (אלכסנדר סקארסגארד) הוא סופר עם מחסום כתיבה שמחפש השראה. הוא ואשתו יוצאים לנופש בבית מלון, שם הם פוגשים את גבי (מיה גות'), שאומרת לג'יימס שהיא מעריצה שלו ומזמינה את הזוג לבלות איתה ועם בעלה. הבילוי הזה מסתיים בתאונה קטלנית, שאחריה ג'יימס מגלה שלרשויות יש דרכים… יצירתיות להתמודד עם המקרה.

יש כמה וכמה בחירות בימוי מעניינות – וכמה תמוהות מאוד, אבל זה לא תמיד רע – סקארסגארד וגות' נותנים הופעות טובות, וגם אחרי שמבינים מה קורה הסרט לוקח כמה תפניות לא צפויות. לא כולן לטובה – התלונה העיקרית שלי היא שבמערכה השלישית הוא די מאבד את המומנטום שצבר, וחבל – ובכל זאת, המפגש הראשון שלי עם סרט של קרוננברג ג'וניור בהחלט עשה לי חשק לבדוק את הסרטים האחרים שלו. ואולי אבדוק גם את "הלוטוס הלבן" הזה שלכם. (מתן בכר)

הקרנות:  14/7, 22:45, סינמטק 2; 18/7, 22:15, סינמטק 3; 22/7, 21:45, סינמטק 2

העתיד

"העתיד" הוא סרט שמאוד רציתי לאהוב, והרגשתי את האהדה שלי כלפיו עוזבת אותי דקה אחר דקה ככל שהוא המשיך ונהפך למשהו שהוא כמעט פארודיה של קולנוע שמאלני. מזל שהסרט היה רק 80 ומשהו דקות, אחרת אולי הייתי ממש מתעב אותו. 

לא שהכול רע בסרט – השחקניות הראשיות עושות עבודה טוב, ויש שם כמה סצנות טובות – אבל זה מתחיל מכך שהפרמיס של הסרט (משהו על אלגוריתם לזיהוי טרור שמשתבש, אז יוצרת האלגוריתם מראיינת את הטרוריסטית שחמקה בפני האלגוריתם) מטופש ולא קשור למה שקורה בסרט, ומשם לא משתפר בשום שלב. זה לא שהגישה של עתידנות קטנה מפריעה לי יותר מדי – חיבבתי את עולמות המד"ב הלא רדיקליים של דברים כמו "היא" – כמו שהסרט לא באמת מצליח ליצור משהו מעניין. היה כבר עדיף סתם להיות סרט של טרוריסטית והפסיכולוגית היהודית שלה. בכל מקרה, לוותר. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 16/7, 20:30, סינמטק 1; 23/7, 17:45, סינמטק 1

ילד אורז

עוד לפני שנראית דמות אחת על המסך, "ילד אורז" מתאר בפנינו את חייה הטרגיים להדהים של אישה צעירה. בסיום הסיפור הקצר מתברר שהאישה, אלמנה צעירה שמשפחתה היחידה היא בנה הקטן דונג-יום, החליטה לפתוח דף חדש בחייה ולהגר הרחק ממולדתה, דרום קוריאה. מכאן והלאה מגולל סרטו השני של הבמאי אנתוני שים את ההתמודדות של המשפחה הקטנה עם ההגירה והחיים בפרברי קנדה. הסרט מתאר שתי פיסות חיים, האחת בראשית לימודיו של דונג-יום בבית הספר והשנייה כשהוא כבר מתבגר מרדן עם צבע בשיער. 

ל"ילד אורז" יש בעיית קצב מסוימת והוא מוצא את עצמו בעיקר בחציו השני, ובכל זאת לכל אורכו הוא נשאר עדין וחכם. העלילה מורכבת מאוסף של סיפורים קטנים, מעין חתיכות פאזל קטנות שמרכיבות תמונת חיים אחת שהיא לפעמים טרגית ולפעמים מצחיקה. כך למשל הכעס על הדרישה של המורה בבית הספר להעניק לילד דונג-יום שם מערבי כדי שהתלמידים (והמורים) לא יסתבכו עם השם הקוריאני מתגלגל בהמשך לסצנה מצחיקה וחמודה שבה מחפשת חברה לעבודה של האם שם מערבי עבור בנה, כשכל חברותיה האחרות מורידות מהרשימה שמות שכבר אומצו על ידי בני המשפחה שלהן. 

מעבר לכתיבה היפה שמבינה את חשיבותה של ספציפיוּת, היתרון הכי גדול בסרט הזה הוא תצוגות המשחק של צ'וי סונג-יון ואיתן הואנג, שניהם נפלאים כל כך שהופתעתי לגלות שאין להם ניסיון משמעותי כשחקני קולנוע. חוץ מזה, מזמן לא ראיתי סרט שמתחייב ככה ליופי המכוער של שנות התשעים במקום להמציא מחדש את העשור כהפקת אופנה נוצצת. (נעמה רק) 

הקרנות:  15/7, 21:30, לב סמדר; 16/7, 13:15, סינמטק 4; 20/7, 20:45, סינמטק 2

חסרונות

סרטים עם שמוקים הם תמיד קצת טריקיים – מצד אחד אתה לא רוצה לגאול את הגיבור כמו איזה סרט שמאלץ הוליוודי, אבל מצד שני יש גבול מסוים כמה אפשר לגרום לקהל לשהות עם מישהו שאמור להיות בלתי נסבל. 

היתרון של "חסרונות" הוא שהוא מצליח לעמוד בעקרונות שלו – להיות סרט על בחור אסיאתי בלי להיות סרט על "להיות בחור אסיאתי", להיות על בחור שלילי וניג'ס בלי שהוא ישנה את כל חייו, ולהיות די מהנה לצפייה. הסרט קליל, כיפי, וחביב לכל אורכו. החיסרון של "חסרונות" הוא שבסיום הסרט קשה שלא לחשוב שלא ממש קרה פה משהו, ואולי בעצם היה עדיף שכל העסק הזה היה סיטקום טלוויזיוני; כי דמויות כתובות היטב יש פה, והייתי שמח לבלות עם בן עוד הרבה, וגם פאנצ'ים נהדרים, ומדי פעם סצנות שלמות נהדרות – אבל עלילה מרתקת או מבע קולנועי ייחודי, פחות. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 15/7, 10:00, סינמטק 3; 21/7, 15:15, סינמטק 3

מוזיקה

אם תהיתם מאיזה סרט נלקחו הכי הרבה קטעים לפרומו של הפסטיבל, התשובה היא מהאחד הזה. די בצדק – הסרט מאוד יפה ויזואלית, כל שוט בו יפהפה ויכול בכיף להיות עטיפת אלבום של איזה זמר פולק מהצפון, על "שברון הלב מהצבא כשברקע הנופים של חוף הכרמל". 

למרבה הצער, סרטה של שנהלק לא עוסק באותו בחור, אלא מהווה אלגוריה מודרנית לסיפור אדיפוס (פיהוק) בעולם שבו נראה ששנים, עונות, מיקומים גיאוגרפיים או היגיון הם דברים לא רלוונטיים. או לפחות כך כתוב בתקציר, זה לא שאפשר להבין את זה מצפייה תמימה בסרט – אבל גם ככה אי אפשר להבין כלום מצפייה תמימה בסרט הזה. 108 דקות מעולם לא הרגישו כה ארוכות, וכה אמורפיות בקטע רע. מישהו בהקרנה אמר שכל שוט בסרט מרגיש כאילו הפעילו את המצלמה ופשוט שכחו לעשות קאט, וזה מתאר באופן די מדויק את החוויה. 

אבל באופן מוזר אני לא מסוגלת לכתוב שמדובר בסרט גרוע. אין לי ספק ששנלהק יודעת מה היא עושה ושהתוצאה הסופית היא בדיוק מה שהיא התכוונה שהיא תהיה, אבל זה לא הופך אותה לראויה למאכל אדם, ואני מאוד בספק שאפשר לשרוד את כל הסרט ולקחת אותו ברצינות בו זמנית. הבודדים שנשארו בקהל עד הסוף צחקקו לכל אורך הרבע האחרון שלו, ובסופו נשמע מעין "וואי, יש" קולקטיבי. בסך הכול מדובר בסרט לא אכיל ולא מומלץ אבל מאוד יפה, ובסופו של דבר כן צחקתי ונהניתי… גם אם לא מהסיבות הנכונות. (מאיה כהן שלו)

הקרנות: 15/7, 22:30, לב סמדר; 17/7, 10:30, סינמטק 3; 21/7, 19:45, סינמטק 1

ריאליטי

"ריאליטי" הוא לא סרט על תרבות הריאליטי או משהו שכזה, אלא על ריאליטי וינר – בחורה אמיתית שקיימת במימד החלל והזמן ושההורים שלה לא בכלא על בחירת שם שכזה. 

אבל הסרט לא חוקר את הפשע הזה, אלא דווקא פשע כלשהו שקשור לריאליטי (ואולי מי מכם שמעורה בפוליטיקה אמריקאית יודע מהו), ושבגללו שני חוקרי FBI דופקים על הדלת, מדליקים רשמקול ומודיעים לה שיש להם צו לחקור את הבית שלה, את האוטו שלה, את הטלפון הסלולרי שלה ו-נו, אותה. 

החלק על הרשמקול לא מצוין כאן סתם: הסרט (שכאמור, מבוסס על סיפור אמיתי) מציג מילה במילה (בניכוי חלקים מסוימים) את חילופי המילים בין ריאליטי ושני חוקרי הבולשת, כפי שהם תומללו על ידי ה-FBI (כלומר, עם חלקים מסוימים מצונזרים בגלל רגישות החומר). 

ההתבססות על הדיאלוגים של הבולשת, לרמת הגמגום, שיעול, ו"אההה", יוצרת את אחד מהסרטים הכי מציאותיים בהכי פחות מאמץ שיצאו לאחרונה. הבמאית גם מוסיפה עוד כמה טריקים נחמדים של מתח בשביל שנדע שהיא קיימת, אבל זה לא באמת נחוץ – שלושה אנשים בחדר מקריאים טקסט מאוד מעניין באופן מאוד אמין, שמבעבע אט אט עד לרתיחה שלו. כשהטקסט עשוי היטב, והשחקנים נהדרים – לא באמת צריך יותר מזה. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 14/7, 15:30, מוזיאון הסובלנות; 16/7, 10:15, סינמטק 1; 21/7, 13:00, סינמטק 3

מעברים

"מעברים" מתחיל עם סצנה שכל מטרתה היא לגרום לנו לשנוא את הדמות הראשית של הסרט, תומאס, בעזרת טריק תסריטאי פשוט מאוד – לעשות אותו במאי קולנוע. 

סתם, תומאס הוא לא סתם במאי, אלא כזה פדנט, שמציק שעות לניצבים על זה שהם לא אמינים מספיק. ניצבים, אתם יודעים, האנשים המטושטשים ברקע שאף אחד לא מסתכל עליהם… הם לא אמינים מספיק לטעמו. איזה זבל.

לאחר מכן במסיבה של צוות הסרט אנחנו מגלים שני דברים. קודם כל את בעלו, מרטין, ולאחר מכן שאין לו בעיה לבגוד במרטין עם אגת'ה, בחורה שפגש שם. מפה אנחנו נכנסים למערבולת של בגידות, שקרים ועוד קצת בגידות כאילו אנחנו בפרק של תוכנית ריאליטי טראשית. אבל מעל הכול דבר אחד נשאר עקבי לאורך הסרט: תומאס הוא הבן אדם הכי מעצבן, אנוכי ונרקיסיסטי שאי פעם נכתב. זה לא נעים לצפייה, כי בא לך לבעוט בדמות הראשית בכל רגע שהוא על המסך, אבל בכל זאת משהו בצפייה כיפי, כמו לצפות בתאונת רכבת מול עיניך, אבל עם קצת פחות נפגעים. (קסם ברקוביץ) 

הקרנות: 14/7, 22:15, סינמטק 1; 19/7, 19:30, לב סמדר; 22/7, 14:00, לב סמדר

 מקום מבטחים

"מקום מבטחים" הוא אחד מהסרטים האלה שהפסטיבל לא ממש מקדם: הוא לא זכה בפרסים בולטים כלשהם, אין לו שם מאוד מפתה או שמות גדולים לפני או אחרי המצלמה, וקצת קשה להסביר את הקטע שלו במשפט אחד. התהילה הגדולה שלו היא שקרואטיה שלחה אותו כנציג לאוסקר שלהם. הוא לא הגיע אפילו לשורטליסט.

כל זה מצער, כי מדובר באחד הסרטים הכי טובים בפסטיבל ככל הנראה. סרט שמספר על שני אחים – אחד שמנסה להתאבד, והשני שמנסה להציל אותו – והוא מצליח להיות אכזרי, מצחיק, כן, חכם ומרתק. הייתה תקופה באזור סוף 2022 שראיתי הרבה סרטים ששלחו נציגים לאוסקר, ורובם לא השאירו חותם גדול מדי (כך למשל "בלאנקיטה" שגם בפסטיבל, ואני בכנות לא יכול להגיד עליו דבר אחד שאני זוכר עליו) – אבל הסרט הזה היה אחת מהחוויות האלה שמצדיקות נבירה בסרטים. (יהונתן צוריה)

הקרנות: 16/7, 15:00, סינמטק 2; 18/7, 14:00, לב סמדר; 20/7, 12:45, סינמטק 3

מאדים אקספרס

הסוג המפורסם ביותר של רטרו פיוצ'ריזם הוא כנראה זה שמחזיר אותנו לעתיד המדומיין של שנות ה-40 עד ה-60. הסוג שכיכב לאחרונה ב"אסטרואיד סיטי" ובעבר ב"פגוש את הרובינסונים", "ענק הברזל" או משחקי "פולאאוט"  – עם קו עיצובים עגלגל ואלגנטי, המון לייזרים וחרדה אטומית. סרט האנימציה הצרפתי "מאדים אקספרס" לוקח חופן של זה ומדלג משם כמה עשורים קדימה, לסגנון שיותר מזכיר סרטי מדע בדיוני ויצירות אנימה משנות השמונים. זה סרט מתח-נואר עתידני ספוג פרנויה ובדידות, ובו בלשית אלכוהוליסטית ושותפה האנדרואיד חוקרים תעלומת רצח סבוכה בחלל החיצון. ככל שהם מגלים יותר הם מבינים פחות, אך נראה שהם בדרך לגילוי של משהו גדול הרבה יותר. 

לחובבי הז'אנר, "מאדים אקספרס" הוא החבילה השלמה. האסתטיקה שלו מגניבה ונעימה לצפייה גם ברגעים אלימים, הדמויות מעניינות והתעלומה הבלשית מסקרנת. אבל הכיף הכי גדול הוא בניית העולם, שבאמת מצליחה ליצור תחושה של הצצה לעיר אמיתית ומתפקדת (שבמקרה נמצאת על כוכב מאדים). יש כאן המון פרטים קטנים שהסרט בקושי מתעכב עליהם לרגע לפני שהוא עובר לדבר הבא, מעיצובי רובוטים ייחודיים דרך מחשבים מתקפלים ודלתות בהפעלה קולית, ועד למשרד שמתגלה רק בסיום שיחת וידאו כתמונה המוקרנת על גבי קיר. תוסיפו לזה דיון על הנושא הרותח של הרגע (החרדה האנושית מפני החלפה או ממש תבוסה לבינה המלאכותית) וקיבלתם באנגר שממש לא כדאי לפספס. (נעמה רק) 

הקרנות: 16/7, 21:30, סינמטק 4; 17/7, 12:30, סינמטק 2; 20/7, 22:00, סינמטק 3

לקראת תערוכה

קצת קשה להבחין בזה, ואני אסלח למי שינחר וישתעמם – אבל "לקראת תערוכה" הוא בעצם קומדיה. 

עכשיו, "קומדיה" אצל קלי רייכרדט לא אומר כל כך צחוקים, או אפילו במיטב המסורת האינדית פאנצ'ים שנונים. הקצב עדיין איטי, המצלמה אומנותית, והכול משרה אווירה מאוד "רצינית". רק שמתחת לרצינות הזאת, רייכרדט נקרעת מצחוק על הפומפוזיות של עולם האומנות ואותם ייסורים עצמיים שאומנים מייסרים את עצמם בהם. הקטנוניות, הטוטאליות, חוסר התקשורת – רייכרדט לא לועגת לאף אחד פה, אבל היא מודעת לכך שמדובר בחבורה קצת דבילית של אנשים, ואז מוסיפה לכל העסק גם ציפור. 

אני אומר את כל זה לא כדי להמליץ לסרט עבור חובבי הקומדיה – כנראה דווקא כדאי להם להתרחק – אלא פשוט להתאים ציפיות שרייכרדט פה ביום די שמח בסך הכול, ומישל וויליאמס יותר ממפצה על ההופעה ההיא ב"פייבלמנים". (יהונתן צוריה)

הקרנות: 15/7, 21:30, סינמטק 4; 17/7, 19:00, לב סמדר; 20/7, 16:15, סינמטק 1

קלאסיקות 

במסגרת הפסטיבל יש לא מעט קלאסיקות שמוקרנות – הן לכבוד אורחים שהגיעו (כמו אוליבר סטון והאחים דארדן, שגרמו לכך שהפסטיבל משמש כמיני רטרוספקטיבה לשניהם) והן לכבוד חגיגה של הפסטיבל את עצמו (מה שאומר שמקרינים מחדש קלאסיקות כמו "היו זמנים באמריקה" או "הקו הכחול הדק"). הנה בקצרה אור ומאיה על שתיים מהן, כאשר "מקס אהובי" (סרט על אישה שמתחילה מערכת יחסים עם קוף) – שלא ראינו – מסקרן במיוחד. 

איידהו שלי

סרט הפריצה של גאס ואן סנט על מייק (ריבר פיניקס, המוצלח מבין האחים ולא תשכנעו אותי אחרת) וסקוט (קיאנו ריבס) שני נערים העובדים בזנות כדי לממן את הסמים שאותם הם צורכים, ויוצאים למסע למצוא את אמו של מייק באיידהו. יש בסרט הזה את כל המרכיבים הטובים: בני נוער יפים, סמים, סקס, אהבה נכזבת, פערי מעמדות, שייקספיר וטיול במרכז ארה"ב על אופנוע, ועל כן הוא לא סתם הפך לאבן דרך בשנות התשעים לנוער השוליים ואבן דרך בז׳אנר סרטי ההתבגרות טראגיים. (אור ענבר)

יוקרן ב-16/7, 14:30, סינמטק 4

אורלנדו

בניגוד למה שניתן לחשוב על אדפטציה לספר של ווירג'יניה וולף, ספר שנחשב לראשון שעסק בשינוי מגדר ומיניות, "אורלנדו" הוא לא סרט "חשוב". כלומר, הוא כן, אבל הוא בעיקר פשוט סרט ממש כיפי שעשוי ממש טוב בלי לנסות להיות "הראשון שעשה משהו באופן המשהו ביותר". 

בעידן שבו רוב סוגי הקולנוע לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, הוא כנראה הסרט שלוקח את עצמו הכי בקלות שראיתי בחיי. הוא לא ממש משייך את עצמו לאף ז'אנר, מה שמתכתב עם הנושא במרכזו וגם לא מרגיש כמו משהו מאולץ, אלא תורם לכיף. טילדה סווינטון כל כך טובה בו, והתפקיד הזה כל כך תפור עבורה שלא ניתן לדמיין אדם אחר עושה אותו, והעובדה שבילי זיין הפסיד לליאונרדו דיקפריו בתפקיד החתיך של הניינטיז היא פשוט מחדל. (מאיה כהן שלו)

הקרנות: 19/7, 17:00, סינמטק 1; 21/7, 18:00, סינמטק 4

ואולי?

יש 100 פלוס סרטים, והספקנו כמובן לדבר רק על קצת מהם, ויש עוד הרבה סרטים מסקרנים שנזכיר רק בקצרה, ושנקווה שרק יעמדו בציפיות שלנו:
אנטומיה של נפילה (הזוכה הגדול של פסטיבל קאן)
לה צ'ימרה (סרטה החדש של אליצ'ה רורווכאר, מי שביימה את "התלמידות" הקצר והמצוין בדיסני פלוס וכן את "לזרו השמח")
גנבי הטובה (אין לי מושג, אבל גונבים פה טובות)
נשי (פרמיס מעניין על מלכת דראג שמתחילה מערכת יחסים עם מי שהתקיף אותה) 
חיים שלמים (ככל הנראה הסרט הכי מהולל עד כה של השנה מגיע ארצה)
איך לעשות סקס ("שש פעמים" הבריטי?)
רק הנהר זורם (כי זה לא פסטיבל ירושלים בלי איזה מותחן סיני) 
ביצים לבנות על קירות (כן, גם השם – אבל בעיקר הטריילר)
אחוות הסאונה (פרמיס תיעודי מסקרן)

אנחנו נעמיד סקירה מתגלגלת לפסטיבל החל מיום שישי והלאה. אם אתם בסביבה, בואו להגיד היי.