דיווחים מפסטיבל ירושלים 2024

יום ראשון: מרגו בחתונה, כביש הסרגל, הטעמים של עיראק, הסבר לכל דבר, עם הזרםו, טאבו: עמוס גוטמן
יום רביעי: סינג סינג, התחת הזקן שלי, שלושת המוסקטרים, כלב שחור, הגבול הירוק
יום רביעי (אבל כזה שבוע לאחר מכן): טאטאמי, הסיפור של סולימאן, החיה, האימפריה

טאטאמי

הנה מה שמבאס בנוגע ל"טאטאמי": הוא נראה נהדר, שתי השחקניות הראשיות מצליחות תמיד לעשות הרבה עם החומר שיש להן, הוא מצליח להראות לא מעט קרבות ג'ודו כל פעם באופן שונה. זה לא החלק המבאס, שנייה. לכאורה, החלק המבאס זה הדידקטיות שהסיום נופל לתוכה,  או שמא העובדה ש"טאטאמי" לא נותן את אותו קליימקס שסרטי ספורט אמורים לתת. אבל שניהם חלק מהעניין, ואני חושב שהורדת ההילוך היא מכוונת ומעניינת, גם אם לא מצליחה להגיע לשיאים הרגשיים של סרטי ספורט אחרים.

לא הבעיה, ומה שמבאס היא שלראשונה – או באופן מאוד נדיר עבורי, לפחות – מה שהוציא אותי מחוויית הצפייה זה, נקרא לו, "האפקטים". והרי "טאטאמי" אמור להתרחש באליפות העולם בג'ודו רק שמשום מה, אין קהל. לכאורה מיקום של האליפות בתקופת הקורונה היה פותר את זה, אבל משום מה זה לא מה שקורה בסרט. פשוט אין קהל. בכלל. תוסיפו לזה את החלק הכי חלש של התסריט – צמד הקריינים – ובמה שהיה יכול ואמור להיות רגעי השיא של הסרט, הקרבות, אני פשוט מוצא באופן פעיל בזכות עשייה קולנועית (בחלקה כנראה נובעת מבעיות תקציב).

שוב, זה לא הוגן ולדעתי לא יפריע לרוב הצופים שעפים על "טאטאמי" ולכל הפחות טוב בהרבה מ"גולדה" והסרט הקצר של גיא נתיב, ויש הרבה מה לאהוב בסרט. אבל עבורי, כשאני חושב על הסרט, אני חושב על צמד הקריינים המוזרים – שנראה שלא מכירים במתמודדות אחרות שאינן המתמודדת האיראנית, ומשם עוד ועוד דברים מתחילים להיפרם ולהראות טיפשיים ומוזרים, כולל האפילוג. (יהונתן צוריה)

הסיפור של סולימאן

דרמות רגישות על חייהם הקשים של טיפוסים בשולי החברה זה סבבה והכל, אבל יש כל כך הרבה כאלה. חלקן ממש טובות, אפילו מטלטלות, אבל מי מסוגל לסבול יותר משתיים-שלוש כאלה בשנה? החיים קשים גם ככה, ועוד לא דיברנו על זה שבמקרה הרע זה נופל למניירות וקלישאות. אז אם כבר בוחרים לראות סרט כלשהו מסוגת "האחים דארדן וכדומה", צריך איזשהו ייחוד להיתלות בו, משהו שמבדיל את האחד הזה מדומיו. במקרה של "הסיפור של סולימאן" הדבר האחד הזה הוא, ובכן, סולימאן, בגילומו של אבו סנגארה. יש עוד הרבה דברים טובים לומר לזכות הסרט, אבל הדבר האחד שדוחף את הסרט לצמרת הוא תצוגת המשחק הפנומנלית של סנגארה בתפקיד הראשי, שגם זיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן.

סולימאן היגר לאחרונה מגינאה לצרפת. בלילה הוא ישן במתחם למחוסרי דיור ומבקשי מקלט וביום הוא חורש את פריז באופניים כשליח מזון, עבודה שהוא מבצע באופן בלתי חוקי. אנחנו תופסים אותם ביומיים שלפני ראיון ברשות ההגירה, כשבין איסוף ומסירת המשלוח הוא מתאמן על סיפור חייו הטרגי אותו הוא צפוי לפרוש בפניי נציגת המדינה. הכותרת "הסיפור של סולימאן" מתייחסת גם לסיפור שבתוך הסיפור, כי סולימאן לא מחזיק בביוגרפיה קורעת לב מהסוג הספציפי שהשלטונות מתגמלים באשרת שהייה. אל המשימה שלפניו הוא צריך להתכונן כמו ששחקן נכנס לדמות, כשאין לו באמת שום מושג על הפוליטיקה הגינאית והוא בטח לא יודע לתאר איך נראה בית כלא מבפנים.

דרך המפגשים שלו עם אנשים והטלפונים שהוא מקבל מהבית אנחנו לומדים להכיר דמות אנושית ומעניינת יותר מאשר "בחור נואש עם סיפור עצוב". הוא מנומס ואדיב אבל גם נטול הביטחון והכריזמה מהסוג שגורם לאחרים לפעול, כך שכדי להשיג את מה שהוא צריך הוא חייב להתעקש או ממש להציק. הוא מצחיק כשהוא מדבר עם החברה שלו אבל קצר רוח כשהוא מדבר עם המטפל של אמו. הוא דמות עם המון צדדים וגוונים, וגם האינטראקציות שלו עם אחרים נעות בין חברית וחיובית לכמעט טראומתית ועד למשהו באמצע. סנגארה נטמע כל כך בדמות שאפשר לשכוח שזאת דמות בכלל, כשהכל מתנקז למונולוג סיום שמצדיק את כל התשבוחות שהסרט קיבל מאז בכורתו. (נעמה רק)

החיה

אוהבים מדע בדיוני ומשהו על איך בינה מלאכותית תמחוק לכולנו את הרגשות? אוהבים מסע בזמן עם תלבושות מוגזמות? אוהבים דיונים פילוסופיים לא מורכבים במיוחד על בובות ועמק המוזרות? אוהבים את לוס אנג'לס בשנת 2014 משום מה? "החיה" הוא כנראה סרט החלומות שלכם, כי הוא משלב את כל הדברים האלה לסיפור אהבה מעיק במיוחד שנמשך לא פחות משעתיים וחצי! הידד?

סרטו של ברטראן בונלו צורף לתוכניית הפסטיבל די ברגע האחרון והביא איתו ביקורות חיוביות למדי. עלעלתי קצת בביקורות האלה ומצאתי המלצות לא לנסות להבין את העלילה אלא פשוט לחוות אותו ולהנות מהתחושה של חלום הופך לסיוט, ומהרעיון של אהבה ככוח משיכה בלתי נשלט שיש לו פוטנציאל הרסני ומפחיד. ניסיתי, באמת שניסיתי. אני מעריצה של דיוויד לינץ' כך שהרעיון של הנאה מסרט בזכות הווייבים לא זר לי. לא עזר – "החיה" הוא הסרט שהכי סבלתי מהצפייה בו בפסטיבל השנה, וכמה שהשתדלתי למצוא בו עומק נוסף פשוט לא מצאתי כזה. קשה לי לראות בו כל דבר חוץ מיצירה יומרנית ומלאה מעצמה, לא חכמה באופן מיוחד ובעיקר רפטטיבית לאללה, כנראה בכוונה אבל לא בצורה מעניינת.

מה בכל זאת העלילה? ליאה סיידו וג'ורג' מקיי חיים בעתיד קריפי שבו בני אדם יכולים לקבל משרות טובות רק אם "יטוהרו" מהרגשות שלהם, תהליך שכולל חזרה לגלגולים קודמים כדי לנקות טראומות. הגיבורה מגלה שהיא והוא מתאהבים שוב ושוב בגלגולים שונים, אבל הרומנטיקה גובלת כל הזמן בקטסטרופה. זה איכשהו בסדר כל עוד אנחנו נשארים במלודרמה שמתרחשת בצרפת של 1910, אבל אז הסרט עושה פניית פרסה ומתקרב לימינו עם סיפור מקושקש שנראה כמו שילוב לא טוב בין "מפות לכוכבים" והחלק הראשון של "משולש העצבות". לרעיון הזה יש פוטנציאל ענקי ואני די מקנאה במי שכן הצליחו למצוא בו משהו, אבל בהיעדר עניין על המסך התנחמתי בצחקוקים שנשמעו מסביבי ורמזו שאני לא היחידה שלא היה לה איתו קליק. (נעמה רק)

האימפריה

ונסיים בסרט צרפתי שלישי במספר, כזה שקשה לתאר במילים שאינן "très bizarre". ברונו דומון, מהבמאים הכי מוזרים שפועלים היום, עושה פה טוויסט צרפתי-כפרי על סרטי "מלחמת הכוכבים". זהו סיפור על שתי ממלכות מהחלל שנאבקות על השליטה בכדור הארץ – האחת מאמינה בטיבם של בני אדם ומונהגת על ידי קאמי קוטן ("10 אחוז") והשנייה מרושעת ושואפת להשתלט על כדור הארץ בעזרת תינוק שטני שיגדל להיות המנהיג הדגול של הכוכב. זה קורה באיזה חור בצפון צרפת. בנוסף, הכל מטומטם. לא, באמת, הכל מאוד מטומטם. חייזרים שכל הזמן שוכבים עם בני אדם ו/או עם האויבים שלהם, אימוני חרבות האור בחצר של אמא צרפתייה כועסת כלשהי, שוטרים שמנסים לפענח את גל הרציחות והחטיפות שמתרחש בכפר וכן הלאה. מטומטם ממש. די מצחיק. בעיקר מטומטם.

האם זה מטומטם בצורה מהנה? בעיני כן. יש בדיחות חמודות, יש סצנות סקס טיפשיות נורא, יש גיבורה מגניבה שעושה דברים מצחיקים, פארודיה כל כך מטורללת על דארת' וויידר שלידה "שיגעון בחלל" זו דרמה זוכת אוסקר. אין יותר מדי סצנות אקשן, העלילה רחוקה ממותחת ובסוף אין כל כך פואנטה, אבל זאת חוויה מספיק ייחודית ומבדרת כדי להצדיק את 110 דקותיה. (נעמה רק)

סינג סינג

הייתי סקפטי לגבי "סינג סינג" כעוד פתיון אוסקרים בניסיון של קולמן דומינגו להשיג אוסקר ויהי מה. וכן, בהחלט אפשר לראות את "סינג סינג" ככזה: דרמה עצמאית על אסירים בארצות הברית (חשוב!) וקבוצת התיאטרון שלהם (גורם הזדהות מיידי לכל השחקנים והיוצרים!) שלוהק ברובו מאסירים לשעבר ללא ניסיון משחק (גימיק!). אבל בעוד שדברים כמו "רסטין" או "הצבע ארגמן" הרגישו כמו יצירות שטחיות שמתחמקות מלהשקיע ורק רוצות להגיע כבר לקטע שאומרים להם שהם סרט חשוב ופרס, "סינג סינג" בהחלט משקיע. וכתוצאה מכך, שווה את המאמץ.

הסיפור, כאמור, מספר על הפקה של קבוצת השיקום בתיאטרון בכלא סינג סינג בארצות הברית. הדמות הראשית היא דיוויין ג'י (קולמן דומינגו), שחייו נרמזים יותר מאשר נשפכים בפנינו: הוא נאסר על רצח שלא ביצע, הוא איש משפחה, הוא סופר/מחזאי רבע-מפורסם והוא ממייסדי קבוצת התיאטרון הנ"ל. נקודת החיכוך העיקרית נובעת סביב החבר החדש בקבוצת השיקום, דיווין איי (קלרנס מקלין בתפקיד עצמו) שמתקשה להתחבר לתרגילי התיאטרון הטיפשיים ומבלבל את הגיבור שלנו, שספק מקנא בו, ספק חושש שהוא יערער את המעמד שלו, וספק מחפש דרך להתחבר אליו.

אם העובדה שאנחנו בכלא מכינה אתכם לכל מה שיש תמיד בסרטי כלא: התעמרות של הסוהרים, רצח, דרמה – "סינג סינג" נמנע, ספק מדחיק, את הדברים האלה. זה מן הסתם מכוון – נאמר לא פעם ולא פעמיים שהקבוצה הזאת היא הבריחה של הנכלאים מהמצב שלהם, ואולי בגלל זה הסרט מעדיף להתמקד בבריחה ולא במה שהם בורחים ממנו. באופן הזה, הסרט לעיתים אפקטיבי יותר מסרטים שמנסים לזעזע את הצופים עם התנאים בכלא – גם בכלא הכי "נקי וסטרילי" שיש, קשה שלא להרגיש חמלה למי שמצאו את עצמם בצד הלא נכון של החברה. צריך לציין שהסרט בהחלט עושה לעצמו עבודה קלה, מה אם גיבור חף מפשע והכול, אבל מכיוון שהסרט לא דורש לפרק את המוסד, זה לגיטימי מצידו. "סינג סינג" הוא לא הצהרה פוליטית (ברובו), אלא הצהרה על כוחה של אמנות, על הקשיים בחיים, ועל הקשרים שאנחנו עושים.

כל זה מוביל לכך שאם קולמן דומינגו ימצא את עצמו מועמד לאוסקר שוב השנה, טוב, הפעם זה יהיה בצדק. (יהונתן צוריה)

עוד הקרנות: 27/07, 17:00, סינמטק ירושלים. 

התחת הזקן שלי

יש סרטים שלא צריך יותר משורה אחת כדי להשתכנע לראות. במקרה המסוים הזה, השורה היא "נערה לוקחת פטריות ופוגשת את עצמה מהעתיד, שהיא אוברי פלאזה". הנערה היא אליוט, בת 18 שאוהבת נשים ומכנסי דגמ"ח, והטריפ מתרחש כמה שבועות לפני עזיבתה הצפויה לעיר הגדול (טורונטו, במקרה זה). אליוט מתחננת בפני מקבילתה המבוגרת יותר לעצה חכמה ומצליחה לסחוט ממנה רק בקשה להימנע בכל מחיר מבחורים בשם צ'אד. זמן קצר אחרי האירוע המשונה אליוט פוגשת אחד כזה בדיוק – ולמרבה הצער הוא ידידותי ומקסים למדי, ברמה שגורמת לה לשקול מחדש את הנטייה המינית שלה.

אמנם הטוויסט הפנטסטי הוא זה שהביא אותי להקרנה, אבל בסופו של דבר מדובר בחלק קטן ואפילו די שולי בסיפור. הוא משמש אותו בעיקר כדי להעניק לאליוט פרספקטיבה מהסוג שלא מאפיין בני 18 – הכרת תודה, הערכה לסובבים אותה ובעיקר ההבנה שנוף ילדותה, טיפשי ולא זוהר ככל שיהיה, לא תמיד יישאר כפי שהוא. דרך המפגש של העתיד עם ההווה, הסרט צולל לעומק התחושה המרירה-מתוקה של רגע לפני פרידה, של פעמים אחרונות משמחות שפוגשות פעמים ראשונות מסקרנות. התוצאה היא סרט התבגרות שהוא מסע רגשי שלם, אבל גם אחת הקומדיות הרומנטיות הכי מקסימות של השנים האחרונות (והיא באמת מצחיקה!). פלאזה נהדרת כאן, אבל היא רק שחקנית חיזוק לשחקנית הראשית מייזי סטלה, תגלית כיפית לאללה שצריכה ויכולה להיות כוכבת. (נעמה רק)

עוד הקרנות: 24/07, 14:45, סינמטק ירושלים; 27/07, 17:45, סינמטק ירושלים. 

שלושת המוסקטרים: דארטניאן + שלושת המוסקטרים: מיליידי

בעודי מתיישב באולם, נופלת עליי ההבנה שבעצם ההיכרות שלי עם שלושת המוסקטרים היא יותר אוסמוסיס תרבותי מאשר ספר, קומיקס, סרט או סדרה שאני זוכר מהתחלה ועד הסוף. אפשרי שזה לטובה, כי כפי שהעיר לי שותפי לצפייה – מדובר בעיבוד (בשני חלקים) שלוקח חירויות רבות עם חומר המקור.

בכל זאת, דבר אחד היה ברור גם לי ההדיוט – הסרט אומנם שם את "שלושת המוסקטרים" ככותרת העל, אבל זה בעצם סיפורם של ד'ארטניאן ומיליידי, כאשר המוסקטרים כמעט ולא מבצעים דברים יחד כנו, שלושה אנשים שעובדים אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. ומה שהיה סדרת הרפתקאות מסמרות שיער ומרובות חרבות שנתקעות אחת בשנייה הפך במקומו לפוליטיקת תככים ומזימות עם כמה סצנות אקשן שמרגישות יותר כמו ג'ייסון בורן מאשר כמו ארול פלין. בקיצור, משהו שהוא בבירור מושפע מ"משחקי הכס", כולל צילום "ריאליסטי" שמדמה להכל תחושה מקורקעת יותר.

וזה, נו, נורא נורא כיף.

סצנות האקשן מצולמות לא פעם בשוטים כמה שיותר ארוכים וידניים, ומה שלא עבד לי ב"טיילור רייק" עובד לי פה, ברמה שגרמה לי לתהות האם ההבדל הוא באמת השליטה הסמויה במדיום הקולנועי פה או שמא פשוט העובדה שהפעם זה היה על מסך גדול. אני נוטה לראשון, אבל מוכן לשמוע טיעונים משכנעים לגבי השני. תוסיפו צוות כוכבים צרפתיים של ההוא מההוא וההיא מהזה (כל הסרט ניסיתי להיזכר מאיפה השחקן של ארמיס מוכר לי עד שבירור הבהיר לי שהוא הבמאי מ"קאט!") כאשר מעל כולם זורחת אווה גרין, שבשלב זה אני חושב שהיא כנראה האדם עם הכי הרבה ביטחון עצמי בהיסטוריה האנושית, כזה שמשדר את תחושת ה"אל תתעסק איתי" הכי יעילה ומדויקת יותר מכל גוש שרירים מאיים שאתה יכול להיתקל בו.

אז אפשרי שזה לא עיבוד נאמן במיוחד, כאמור. אני יום אחד אסתום את החור בהשכלה ואגלה. אבל כדאבל פיצ'ר שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, ועדיין מתייחס בכובד ראש לקטע הזה של לשעשע קהל למשך ארבע שעות? מומלץ ביותר. (יהונתן צוריה)

עוד הקרנות: 25/07, 16:00 (חלק ראשון) ו-18:45 (חלק שני), סינמטק ירושלים; 

כלב שחור

אסיר משוחרר חוזר לעיירה שבה גדל בצפון סין. עם שובו הוא מגלה שאביו האלכוהוליסט מתגורר בגן חיות נטוש, וגם שפושע מקומי שם עליו עין ומתכנן נקמה על הפשע שהכניס אותו למאסר מלכתחילה. כל זה קורה על רקע שינויים מהירים באופייה של העיר הקטנה והנידחת הכוללים הריסה של מבני ציבור ישנים לטובת מפעלים ועסקים חדשים ורווחיים יותר. אה, והעיר גם מלא בכלבים משוטטים מכל סוג, צבע וגזע. הגיבור מגויס ליחידה קטנה שאמורה ללכוד את הכלבים כדי שהעיר תהיה ידידותית לעסקים יותר, אבל הוא מחבב יותר מדי את ההולכים על ארבע כדי להצליח במשימה.

על פניו, חומרים קלאסיים לסרט דרמה מדכא על חייהם האיומים של אנשים מוחלשים, או מותחן ברוח ג'ון וויק. אבל אז מישהו (כלומר, הבמאי גואן הו) החליט שזו בכלל צריכה להיות קומדיה איטית וחמודה שכולם בה, בסופו של דבר, דווקא בסדר. אפילו הנבל המניאק שמתעלל באנשים, מתגלה כמי שיש לו יש צד רך. אך הרך מכולם הוא כמובן הגיבור, שאוהב אופנועים, את פינק פלויד וכלבים. הוא היה יכול להיות מעין ג'ון וויק בסין של 2008, אבל הוא משתמש באלימות רק אם הוא ממש חייב, ולרוב מעדיף ללטף את הכלב שלו במקום ללכת מכות. אז אם מה שבא לכם כרגע זה סרט ברומאנס על בחור שתקן וכלב עם פרס כספי על ראשו, פלוס סצנות בקרקס והופעת אורח של טיגריס, נסו לתפוס את "כלב שחור" בהקרנות הנותרות.  (נעמה רק)

עוד הקרנות: 24/07, 22:00, סינמטק ירושלים; 27/07, 14:30, לב סמדר. 

הגבול הירוק

כשמדברים על משבר הפליטים באירופה, מדמיינים לרוב את הספינות: שלל ספינות של פליטים מאפריקה שמנסות את מזלן להגיע לחופי איטליה או ספרד ומשם להמשיך הלאה אל עתיד שכולל פחות סיכוי שימותו. "הגבול הירוק", שכל כולו מסה פוליטית על אותו משבר, מפנה זרקור למוקד התרחשות אחר: גבול בלרוס-פולין.

אני לא אכנס להיסטוריה של זה – ולו רק כי כרגע רוב הידע שלי מבוסס על הסרט שאני מסקר, ואתאר שהסרט עוקב אחר מספר דמויות: פליטים, אקטיביסטים ואפילו מג"בניק אחד, שכולם נמצאים סביב הגבול. הפליטים רק רוצים להגיע בשלום לאנשהו, משמר הגבול של פולין ובלרוס מתמסר בפליטים וכל פעם מבריח אותם אל הגבול של האחר (לא בלי להתעלל בהם בשלל דרכים), והאקטיביסטים מנסים לעזור להם בכל דרך שלא תסבך אותם יותר מדי.

כשהסרט מתמקד בכל חלקי הפאזל, הוא נהדר. אלא שאז, הסרט בשלב כלשהו נוטש את שאר החלקים של הפאזל לטובת אקטיביסטית אחת וזה נהיה הרבה פחות מעניין וגם קצת יותר "הוליוודי" – ההבדל בין "רשימת שינדלר" ל"הבן של שאול", לצורך העניין. יש תחושה גם של איבוד פוקוס (ובסרט של שעתיים וחצי זה לא מה בכך) וגם נאיביות פוליטית מסוימת שבאה עם הבחירה הזאת, שבולטת בייחוד לנוכח האפילוג. ועם זאת, בשורה התחתונה, "הגבול הירוק" מכה בך בדיוק כמו שהוא רוצה – קורע את הלב שלך שלב אחר שלב, זוועה אחר זוועה, כאשר אתה נחרד לגלות שיש עוד שעה לכמות הזוועות שיכולות לקרות. גם אם כמסמך פוליטי הוא די מקושקש, למרות החסרונות שציינתי – הוא סרט חזק מאוד, במובן המילולי של אגרוף לבטן. לרגעים יותר חשוב מסרט טוב, אבל לרוב שניהם. (יהונתן צוריה)

מרגו בחתונה

אורחת הכבוד בפסטיבל השנה היא ג'ניפר ג'ייסון לי, ולכבוד כך מוקרנים בו ארבעה סרטים שלה. גולת הכותרת הייתה אמורה להיות ההקרנה בנוכחות טרנטינו של "שמונת השנואים", אך מסיבות אישיות כלשהן (הבייביסיטר הבריזה? היה קרייסס בזוריק? נזכר שלנסוע לירושלים זה קאדר?) הוא לא הגיע. וכך יצא שהסרט של נואה באומבך מ-2007, שלווה בשיחה עם השחקנית בהנחיית ישי קיצ'לס, הפך לאחד מאירועי השיא של הסופ"ש הראשון. האורחת הייתה מקסימה מאין כמוה, פתוחה ונראה שגם שמחה לענות על כל שאלה. בין היתר למדנו שהארט ב"מרגו" התבסס גם על חפצים אישיים שלה ושל הבמאי ובן זוגה דאז, וגם שבעתיד היא הייתה רוצה לעבוד עם פול תומאס אנדרסון.

"מרגו בחתונה" הוא ייצוג קשה במיוחד לצפייה של משפחה לא מתפקדת, כשעיקר הדרמה נובעת מהקשר המרובד מאין כמוהו של צמד האחיות, שסבלו התעללות פיזית ורגשית מאביהן בילדותן. לכן, יצא שאחת השאלות הכי מעניינות שעלו בשיחה הייתה יותר נקודה למחשבה מאשר כזו שלמרואיינת יש תשובה מושחזת עבורה – השאלה מה היה קורה אם שתי השחקניות היו מתחלפות בתפקידים – היא הייתה מקבלת את מרגו, האחות המיושבת אך מרוכזת בעצמה, וניקול קידמן את האחות המשוחררת יותר, פולין. מרגו של קידמן היא גיבורה שקשה עד בלתי אפשרי להיות בעדה – רגע אחד היא מרעיפה אהבה על אחותה או על בנה המתבגר, רגע אחר כך היא פותחת עליהם פה ג'ורה מאחורי הגב ועוד רגע אחרי היא כבר מוצאת את המילים המתאימות ביותר כדי לרסק אותם רגשית. התסריט תמיד חוזר ומחדד את הנסיבות המקלות שהפכו את מרגו למה שהיא, אבל האפקט הוא פחות אמפתיה והבנה אלא יותר הבנת הקושי איתו מתמודדים האנשים הקרובים אליה.

לכן, המחשבה על אותו סרט עם ליהוקים הפוכים היא כל כך מסקרנת. מרגו היא מה שהיא הרבה בזכות קידמן והכישרון המדהים שלה, מה שמעלה את השאלה האם התפקיד של פולין מאתגר וכיפי פחות עבור שחקנית. אבל ברגע שחושבים עוד שנייה על הדמות של פולין וההופעה של ג'ניפר ג'ייסון לי, מבינים עד כמה היא משמעותית גם בפיצוח והבנת הדמות של אחותה. פולין היא טיפוס מתוסבך הרבה פחות, או לפחות מתוסבך בדרך אחרת. היא לא עקבית, מבולבלת, קלה להשפעה ולא תמיד עושה את הבחירה הנכונה, אבל היא מפצה על כל זה ביכולת שלה לראות ולהבין בני אדם, ובעיקר לאהוב אותם. אם מרגו מפצחת את הפסיכולוגיה של יקירה ומשתמשת בזה לטובתה, פולין מצליחה להבהיר במילים ובמחוות פשוטות שהיא רואה את הקושי של אחרים ורוצה להקל עליהם, גם אם רק זמנית. כך, לדוגמה, כשמרגו מקבלת רכילות עסיסית היא ממהרת להדליף אותה לבן שלה, כמובן עם השיפוטיות המתבקשת. פולין, לעומתה, משתמשת בידע חדש על משפחתה של מרגו דווקא כדי לעזור לאותה בן להתכונן נפשית לקראת הבאות, לא כדי להטיח את האמת הקשה בפניו. דרך עיניה של פולין, אנשים הם לא בהכרח אכזריים או רעים, הם שורדים, יצורים מורכבים שצריך לקבל על כל צדדיהם בלי שאחד יבטל את האחר. נקודת המבט של באומבך השתכללה מאוד עם השנים ככותב, ובמידת מה הוא אימץ את הדרך שבה פולין רואה את העולם – לא נאיבית או מקבלת כלפי כל סוג התנהגות, אבל כזו שמסוגלת להבין מאיפה כל הקוצים האלה מגיעים, ולהציג סיטואציות ואנשים שהם סך כל חלקיהם. (נעמה רק)

כביש הסרגל

מההתחלה, ברור שדפנה (טלי שרון) לא מתאימה לנוף שלה. בתוך עיירה מנומנמת בצפון הארץ, דפנה לא מצליחה למצוא את השקט והשלווה שלה, ופתרון של סכסוכי שכנים לא מצליח למלא את הסיבה שבגללה מראש הצטרפה למשטרה. ואז, נער מוצא טלפון סלולרי באמצע שדה נטוש, ודפנה מנסה להבין איפה נמצאת האישה שהוא היה בבעלותה.

"כביש הסרגל" הוא מותחן משטרתי שלא נראה הרבה כמוהו בקולנוע הישראלי. אין כאן מתחים עדתיים או בין ערבים ליהודים או מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית בחקירה אחת, אלא רק שאלה לאן נעלמה אותה אישה, למה כולם מנסים להתנהג כאילו זה בסדר, ואיך אפשר להתקדם בחקירה כשאפילו הבוסית שלך לא תומכת בך. טוב, כשאמרתי שאין "מיקרוקוסמוס" הגזמתי –  בהחלט יש דיון על מקומה של אישה בחברה, כאשר טלי בולטת לא רק על רקע בחירתה להיות רווקה נטולת ילדים בגיל 41, אלא גם באופן המרושל בכוונה שהיא מתנהלת, והבחירה שלה מראש לא לצמצם את עצמה כפי שרגילים ומצפים הגברים מסביבה. אבל כיאה לסרט טוב, זה לא דיון שמוכרז כנושא היחיד שעליו הסרט מדבר אלא משהו שנמצא ברקע ומתחת לפני השטח.

בפני השטח, הסרט הוא פשוט מותחן משטרתי. דפנה צריכה לחקור, להבין מרמזים קלושים מה קרה כאן, ולהבין איך להשיג את חתיכת המידע הבאה. טלי שרון עושה עבודה נהדרת בתפקיד החוקרת שאפשר גם להאמין לדרך שבה היא מחברת אחד ועוד אחד וגם ליהנות מהרשלנות החברתית שמונעת ממנה להתקדם במעלה דרגות המשטרה. למי שמחפש עוד ז'אנר ישראלי שלא מיוצג מספיק – "כביש הסרגל" צריך להיות התחנה הבאה שלו. (יהונתן צוריה)

עוד הקרנות: 23/07, 21:30, סינמטק ירושלים; 24/07, 10:00, סינמטק ירושלים. 

עם הזרם

סרט אנימציה נטול דיאלוגים בכיכובו של חתול שחור, שמוקרן בשבת בבוקר בפסטיבל סרטים אחרי בכורה במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן. מהמאפיינים האלה אפשר להבין פחות או יותר על מה מדובר – חמוד, מתאים לצפייה משפחתית אבל גם מוזר ואמנותי. "עם הזרם" הוא באמת כל הדברים האלה, וזה סבבה. זו לא יצירת מופת וגם לא סרט בלתי נשכח, אבל זה כיף, זה נראה נהדר ואם לשפוט לפי תגובות הקהל הצעיר (AKA שקט מופתי מלבד בכי של ילד אחד למראה ציפור גדולה) זה יתאים גם עבורו.

הסרט מלווה חתול שחור (השפה העברית מאלצת אותי למגדר, אבל בסרט אף אחת מהחיות לא ממוגדרת) שמנסה לשרוד בעולם פראי ופוסט אפוקליפטי. בני אדם בבירור חיו כאן עד לפני רגע, אבל כרגע הם נעלמו לגמרי ורק השאירו את חפציהם מאחור. לא ברור מה בדיוק קרה, אבל נראה שזה עניין מיסטי יותר מאשר מד"בי. כך או כך, גשם יורד והמים הולכים ומציפים הכל, מה שמאלץ את החיות לנדוד ולחפש מקום גבוה ויבש. במהרה חוברות אל גיבורנו עוד ועוד חיות, שמתקשרות ביניהן בקולות ונהמות (אין כאן שום שפה אנושית) אבל גם לא מתנהגות תמיד בהתאם למה שחיות יכולות ולא יכולות לעשות. יש כאן איילים וציפורים, קפיברות, למורים וגם חבורה של כלבים, שהם לא בדיוק בריונים אבל גם לא לגמרי לא. זו כנראה היצירה שמוציאה כלבים הכי גרוע מאז "גרפילד".

האם זה חמוד? כן, מאוד! החיות עושות את כל הדברים שהייתם מצפים – חתול משחק בזנב של חיה ומפיל דברים בשביל הכיף, כלב רוצה שיזרקו לו כדור, קפיברה מתיידדת עם כולן וכו' – וכמובן שעם הזמן מתפתחת חברות אמיצה וכל העניינים האלה. יש גם כמה רגעים עצובים, אבל שום דבר שממש יצלק לנצח את נפשו של ילד תמים. האנימציה יפה מאוד אבל קצת גורמת לכל העניין להראות כמו סצנות מתוך משחק מחשב ממש מושקע, לטוב ולרע. כמעריצת פוקימון נלהבת מדי נזכרתי בפוקימון לא פעם ולא פעמיים – משהו בסרט הרגיש כמו מה ששלושת סרטי פוקימון הראשונים ניסו לעשות, אבל לא ממש הצליחו. מעין מעשייה אפית ודרמטית על חברות והכוחות שגם אנשים (או יצורים) רגילים לגמרי יכולים לגלות בעצמם ברגעים של אימה ומשבר. זו מטרה קצת משונה, אבל "עם הזרם" עושה את זה כמו שצריך. (נעמה רק)

עוד הקרנות: 23/07, 13:00, סינמטק ירושלים; 25/07, 17:00, לב סמדר. 

הסבר לכל דבר

אני חושב – ספק חושד –  שהסיבה העיקרית שהסרט הזה נמצא בפסטיבל, היא סצנת מפתח קרוב לסוף הסרט, שבו מתעמתים שני אנשים מבוגרים על הפוליטיקה ההונגרית. פוליטיקה שהיא שונה משלנו, ובכל זאת כשאחד קורא לשני "סמולן" בתרגום, הקהל לא תמה אלא צחק בהזדהות. כאילו, רצו להגיד, תסתכלו על הונגריה ותראו אותנו.

הבעיה היא שהסרט עצמו לא לחלוטין מתיישב עם התזה הזאת, שלא לומר שהוא לא ממש סגור מה בעצם התזה שלו: הוא מתחיל במעקב יומ-יומי אחר שלושה דמויות סביב מבחן בגרות של נער צעיר: הנער, אביו, והמורה שלו להיסטוריה. יש עוד דמויות משמעותיות בסרט כמו הנערה שהנער אוהב (אבל מעדיפה את המורה), אשתו של המורה, וגם עיתונאית שבטוחה שיש סקופ לאומי מסביב לכל הסיפור הזה. בהתחלה, נראה שהסרט מנסה להראות את האופן שבו התקשורת מנפחת אירוע מצער אך לא חריג והופכת אותו לקרקס.

אלא שאז הסרט לא ממש יודע מה לעשות עם עצמו. הוא לא לחלוטין רוצה להתמסר לסאטירה הפוליטית שמתבקש שתגיע, והוא לא ממש מצליח לחזור לסיפור ההתבגרות החביב של הנער הראשי. קצת כמו הגיבור, הוא תקוע בין הציפיות שיש ממנו ובין מה שהוא מסוגל לעשות, ואז כשהסרט מסתיים, קשה שלא להרגיש מאוכזבים – בטח ביחס לכמה הסרט היה בשליטה על העניינים באמצע שלו. להגנת הסרט, הוא מצריך הרבה יותר הבנה בפוליטיקה ההונגרית משיש לי, אז אולי אם אתה יודע מי זה שר האוצר ההונגרי, יש באמת, כפי שמבטיחה הכותרת, הסבר לכל דבר. (יהונתן צוריה)

עוד הקרנות: 25/07, 21:45, סינמטק ירושלים; 27/0, 16:15, לב סמדר. 

טאבו: עמוס גוטמן

רגע לפני הקרנת הסרט החדש על עמוס גוטמן, הבמאי שאולי מלמד ציין שעמוס "איתנו באולם". לא במובן הרוחני, אלא דרך חפץ קטן – הסיכה שנהג לענוד להקרנות בכורה עיטרה את דש הג'קט של במאי הסרט הדוקומנטרי אודותיו. כל זה קורה 32 שנה אחרי הזכייה של "חסד מופלא" בפסטיבל הקולנוע ירושלים 1992, שבעה חודשים לפני מותו של גוטמן ממחלת האיידס בגיל 38 בלבד (הסרט עבר מאז רסטורציה בארכיון הסרטים הישראלי, והוקרן בגרסתו המשוחזרת בפסטיבל 2023). בזמן שחלף גוטמן הפך מהאאוטסיידר האולטימטיבי, יוצר שאף פעם לא הרגיש לגמרי שייך לסצנה המקומית ולישראל בכלל, לדמות משמעותית בתולדות הקולנוע הישראלי, כשבדיעבד הוא הקדים את זמנו במובנים רבים וסלל דרך עבור יוצרים ויוצרות שיגיעו אחריו – קווירים או שלא.

הציר שעל בסיסו נבנה הסיפור כולו הוא הריאיון שערכה עם גוטמן ענת דותן, העוזרת האישית שלו, זמן קצר לפני מותו, כשכל אלמנט נוסף מצטרף כדי להרחיב את התמונה ולהשלים את הפרטים החסרים. הבחירה הזו מכתיבה את הטון משם והלאה – לא סיפור על גוטמן כדמות ציבורית וכיוצר משפיע, אלא כאדם עם משפחה וחברים שכואבים את הפרידה הכפויה. זה סרט רגיש, יפה ובעיקר חכם מאוד, שמצליח לשחק עם הנוסחה של ביוגרפיה דוקומנטרית כדי להרגיש מקורי אבל לא מתרחק ממנה יותר מדי, כך שהסיפור נשאר קוהרנטי, ברור ושלם. "טאבו" מפאר את יצירתו של גוטמן אבל גם מזהה את הצדדים הפחות זוהרים או נוחים בדמותו, ולא מנסה למסגר את כל זה כטרגדיה רומנטית שתהפוך את גוטמן לקדוש. גוטמן לא מוצג כאן כדמות מושלמת שנשלפה משנים מאוחרות יותר, אלא כתוצר וגם קורבן של זמנו. בהתאם, הסרט תמיד חוזר ומציב אותו על ציר הזמן הישראלי וממקם אותו בתוך הקשר ובתוך חברה שהעדיפה להתעסק בדברים אחרים וראתה בו לא פעם פרובקטור ותו לא.

הקרנת הסרט בפסטיבל המסוים הזה משלימה סופית את המעגל ויוצרת רגע של ניצחון וגאולה, ובהתאם, הרגע הזה כולל גם תחושה עמוקה של החמצה. ההחמצה הזו לא נובעת מאיכות הסרט – היא דווקא מעידה על הצלחתו. סיפור חייו ומותו של גוטמן הוא בהכרח סיפור שנגמר בחדות, סיפור עם מבנה מעוות – אדם נאבק כל חייו כדי למצוא לו פינה בעולם, ובקושי מספיק לשהות בה לפני שהזמן שלו נגמר. זו כבר קלישאה בפניי עצמה לקרוא לסרט דוקומנטרי שחוזר בדיעבד לאדם או נושא מסוים "ערך ויקיפדיה מצולם", אבל אני צריכה לשלוף אותה כאן דווקא כדי לחדד ש"טאבו" הוא מאוד לא הדבר הזה. זה סרט שמצליח לתפוס את המהות של הנושא שלו, גם אסתטית אבל בתוכן, באווירה ובשורה התחתונה. (נעמה רק)

עוד הקרנה: 22/07, 11:30, סינמטק ירושלים. 

הטעמים של עיראק

כמה דקות לתוך הסרט, אתה מבין שהסרט מזכיר לך משהו. לא "ואלס עם באשיר", למרות שהשוואת התיעודי-מונפש-מזרח תיכון בולטת וגם לא "פרספוליס" למרות שהסרט על קו צרפת-מזרח התיכון על ילדות בין שתי המדינות גם היא בולטת. לא, הוא מזכיר סרט קצר. לא סרט קצר כלשהו, פשוט כקונספט. סרטים מונפשים ארוכים נוטים להיות מאוד מוקפדים באיך שהם מונפשים. "הטעמים של עיראק" לעומת זאת, מופשט – רקעים הם המלצה בלבד, הצבעים של אנשים וחפצים משתנים בהתאם לסצנה, ופנים הם לא פעם תיאור תווי פנים גס, ללא עיניים או פה. סרטים ארוכים פשוט לא נראים ככה, כי מצופה מהם איזשהי מידה של קרקוע, ואחרי צפייה ב"טעמים של עיראק" נותר רק להגיד: חבל. יכול להיות שאראה סרט טוב ממנו בפטיבל, אבל קשה לדמיין שאראה סרט יפה ממנו.

הסרט, בניגוד לשם שלו, לא ממש מדבר על חוויות קולינריות בעיראק, ושם שמתאים לו בהרבה היה "מותה של עיראק ושל אבא שלי גם". בטקס הלוויה עיראקי לאביו, העיתונאי פוראט אלאני פורש את ההיסטוריה המשפחתית וכיצד היא משתלבת עם ההיסטוריה המודרנית של עיראק – בעיקר מסוף מלחמת עיראק-איראן, אבל גם קצת לפני. למי שמכיר משהו בנושא, מן הסתם שסיפור כזה לא הולך להיות מעודד: מדובר במדינה שנראה שהלכה מדחי אל דחי – מדיקטטורה, למדינה כבושה, למדינה במלחמת אזרחים שמתקשה לתפקד. הסרט בהחלט מתפקד כשיעור היסטוריה שעושה קצת סדר למי שנתקל בשמה של המדינה מדיווחים ספורדים בחדשות, אבל עיקר הכוח שלו מגיע מהייאוש ההולך וזוחל של הגיבור ושל אביו, שרואים איך אפילו הרעיון של מדינה דמוקרטית שמאפשרת חופש לאזרחים שלה לא רק לא מתקדם, אלא לוקח צעד אחר צעד אחורה. לא צפייה קלה, אבל תמיד יפה ותמיד מעניינת. (יהונתן צוריה)

עוד הקרנות: 22/7, 18:00, סינמטק ירושלים.