דיווחים מפסטיבל ירושלים 2023

יום ראשון: גולדה, הפילגש, גנבי הטובה, חיים שלמים, חדר משלו, המשלחת, בלו ג'ין
יום שלישי: לה כימרה, נשי, קלאב זירו
יום שני: מעברים, אנטומיה של נפילה, ריקוד חגיגי, טוטם, ביצים לבנות על קירות, 20 אלף מינים של דבורים 

מעברים

גיבור הסרט "מעברים", תומס, נשוי לבן ווישו, אז הייתם מצפים ממנו להיות מרוצה. אבל לא, הוא רוצה לשכב עם בחורה אקראית במסיבה, אבל גם שבן הזוג שלו יפרגן לו. הוא רוצה לעבור לגור עם הבחורה, אבל גם שהאקס שלו לא יעז למצוא ריבאונד. בקיצור, מדובר באיש בלתי נסבל שצריך לאסור עליו להיות במערכות יחסים באופן קטגורי. וזה בערך כל מה שקורה בסרט – תומס פשוט קופץ בין שני האנשים שהוא לכאורה אוהב ומחרב להם את החיים עם הנרקיסיזם שלו, במין ספירלה שבה השינוי היחידי הוא התהומות שמסתבר שהאיש הזה מסוגל לרדת אליהן.

הייתי יכולה לסבול את זה אם אחד משלושה תנאים היה מתקיים: קודם כול, אם כל מסע ההתעללות הרגשית הזה היה עשוי בצורה קולנועית מרהיבה, או אם פרנץ רוגובסקי היה משחק את הדמות באופן שיאפשר לי להרגיש טיפה של אמפתיה כלפיה (ולא חסרה לי היכולת לאהוב דמויות פגומות).

שלישית, אם לפחות תומס היה גרוע בדרכו הייחודית הייתי תופסת את הסרט כלא מזיק, אבל במקום זה הוא מנציח כל סטריאוטיפ נבזי כלפי ביסקסואלים מילה במילה. אם אתם מחפשים לצאת מהפסטיבל הזה עם תגליות להט"ביות, חפשו את "נשי" ותתרחקו מ"מעברים" חסר הפואנטה והביפובי. (שני אוירבך)

אנטומיה של נפילה

סנדרה, סופרת מצליחה, מנסה לנהל ראיון עם סטודנטית בביתה שנמצא בהרים האלפים, כשלפתע מוזיקה רועשת בוקעת מהקומה מעל. את המוזיקה מפעיל סמואל, בעלה של סנדרה, שלא נוכח פיזית בחדר אבל משתמש במוזיקה (קאבר אינסטרומנטלי של 50 סנט) כדי לכפות את הנוכחות שלו. כשסוף סוף נראה את סמואל קצת לאחר מכן, גופתו תהיה מוטלת על השלג מחוץ לבית. אבל האם הוא נפל או שבוצע כאן פשע?

"אנטומיה של נפילה" הוא דרמה משפחתית שעטופה בדרמת בית משפט. סנדרה ודניאל, בנם לקוי-הראייה של הזוג, נחקרים על ידי המשטרה ועומדים מול שופטת, כשכל אחד נותן את הגרסה שלו לאירועים. אבל הסרט פחות מתעניין בתעלומת הרצח ויותר במערכת היחסים של סנדרה וסמואל וההתפוררות שלה לאורך הזמן.
הסרט נמשך 150 דקות ומצליח להישאר מעניין בעיקר בזכות תצוגת המשחק של סנדרה הולר והבימוי של ז'סטין טרייה, שהתווספה לרדאר שלי של במאים ובמאיות שכדאי לעקוב אחריהם. אחרי הרבה שנים שבהן לא ממש היה לי אכפת מהזוכים בתחרות של פסטיבל קאן, בשנים האחרונות הם נותנים את הפרס לסרטים מעניינים וחריגים בנוף (בקטע טוב), כמו "פרזיטים" או "טיטאן" (אני כן חושב שהיו סרטים שיותר הגיע להם לזכות בתחרויות האחרונות, אבל זה כבר נושא אחר, ואלה שכן זכו עדיין מוצלחים ומומלצים), ו"אנטומיה של נפילה" מצטרף לרשימת הזוכים היותר טובים. (מתן בכר)

ריקוד חגיגי

ג'קס, לשעבר דילרית, בחורה קווירית שרק רוצה למצוא את אחותה ולוודא שלאחיינית שלה רוקי יהיה סופ"ש מוצלח בפאו וואו (טקס ריקוד קהילתי של אמריקאים ילידיים) המסורתי. היא רק רוצה שיהיה לאחיינית שלה סוף שבוע נחמד ושלא תגלה על הצרות האמיתיות של אמא שלה, אבל הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. החלטה מפוקפקת של ג'קס לעודד את רוקי בניגוד לכל הוראה אחרת גורמת למסע התבגרות מהיר אצל הילדה בת ה-13, ולמסע של הצופים דרך העיניים של ג'קס בהתנהלות של אישה ילידית בעולם המודרני האמריקאי.

זה סרט כביכול קטן, אבל הסיפור האנושי חוצה סטריאוטיפים, התמודדות מול אבא לבן שנטש אותם מציפה בעיות זהות של אנשים "מעורבים" רבים בעולם, הנסיונות הכושלים של כוחות הביטחון למצוא את אחותה מביאים את ג'קס להחלטה קיצונית אחרי החלטה טיפשית אחרת, אבל המשחק המשובח של לילי גלדסטון גורם לנו להריע לה לאורך כל הדרך.

הדרמה בסרט היא לא לשם הדרמה בלבד. היא משקפת את החיים ואת הדברים שקורים לנו, מסצנות מרגשות ומצחיקות בין הגיבורות למפגש מותח במיוחד עם כוחות הביטחון, הסרט מצליח לחבר גם בחורה כמוני מישראל למסורת הילידית ולהבין את חשיבות הפאו וואו ולהזדהות עם המצוקה של הדמויות. זהו סרט הביכורים של אריקה טרמבלי, שסרטה הקצר "צ'יף קטן" היה בפסטיבל סאנדס לפני כמה שנים, ואני הולכת לשים עין ולראות מה עוד יש לה לומר בשנים הבאות.
(אור ענבר)

טוטם

מבין כל הסרטים שראיתי בפסטיבל, "טוטם" הוא האחד שהייתי הכי פחות מרוכזת בו. יכול להיות שבגלל שנכנסתי קצת באיחור, או בגלל שהוא אחד הסרטים האחרונים שראיתי בימים המתקדמים של הפסטיבל, ואולי פשוט כי הסרט כשלעצמו לא מרוכז, ולכן חוויית הצפייה בו בהתאם. אבל זה לא רע, אלא דווקא להיפך. לאורך 90 הדקות (אורך טוב, תודה רבה) שמתארות התארגנות של משפחה למסיבת יום הולדת, אין התכוונות ברורה מאקספוזיציה להתרה, אלא ערבוב של שני האלמנטים. קצת כמו ב – נו – מסיבה משפחתית.

אפילו הטוויסט הגדול והאפל שמובטח בתקציר ממש לא קורה באופן שבו הוא מתואר, והוא גם לא ממש טוויסט. באמצע הסרט קצת בכיתי ולא ממש ידעתי למה. יש משהו באסתטיקה שלו ובתסריט הפשוט והאמין שיוצרים תחושה של געגוע למשהו לא מוסבר. הוא תיאור מאוד יפה של ילדות, של התחושה שאת מבינה משהו כואב בלי להבין שאת מבינה אותו.

חוץ מזה, כל השחקנים מצוינים והדינמיקה שלהם אמינה ויפה, והילדה גיבורה מהממת ומעולה. (מאיה כהן שלו)

ביצים לבנות על קירות

"ביצים לבנות על קירות" מלווה את המוזיאון העירוני של אמסטרדם בזמן שהוא מחפש לגוון את שורותיו – ספק בגלל אילוצי העירייה, ספק בשל רצון כן לשפר את מעמדם של אנשים שאינם "גברים לבנים". התוצאה היא מסוג הקומדיות הפסאודו-תיעודיות שהיית חושב שיצאו תחת ידו של כריסטופר גסט, על אנשים לבנים שמביכים את עצמם ומובכים מעצמם, בעוד שהם מנסים לעשות רושם חיצוני מרשים מאוד.

אבל הרי אין דרך לא מגושמת לדבר על ענייני הכלה, במיוחד כשבחדרי ההנהלה יש בעיקר אירופאים לבנים הולנדים. דיונים פדנטיים על שפה, על הפחד מ"איך נתפס", על מבקרים מכל צדדי המפה הפוליטיות ועוד – כולם תופסים מקום בסרט התיעודי הזה, שנותן לאנשים להביך את עצמם בלי לשפוט אותם יותר מדי.
זה מחקר די מרתק בתקופה שבה כולם מדברים על הכלה, אבל אז בפועל מפטרים את כל האנשים שהם מינו להיות אחראים על גיוון שנתיים אחרי כן. התלונה היחידה שלי על הסרט היא שאין לנו סרט מקביל על אולפנים בהוליווד. (יהונתן צוריה)

20 אלף מינים של דבורים

"20 אלף מינים" היא כותרת ממש ארוכה ודרמטית שקצת לא תואמת את הסרט שהיא קיבלה. בפועל זה לא באמת סרט דרמטי במיוחד, למרות שהנושא המרכזי שלו די מזמין את זה, ואני ממליצה לא לדעת עליו יותר מדי לפני הצפייה. ה"משהו" העיקרי שיש בו ושהופך אותו לסרט מיוחד הוא רוך, והטיפול היפה והעדין שלו באותו נושא מרכזי.

אין בו אנשים רעים, רק אנשים שרוצים לעשות את הדבר הנכון ולא מצליחים להבין איך, או מהו בעצם הדבר הנכון בסיטואציה כזו. האופן שבו הוא מתאר את התסכול שכרוך בהתמודדות של הדמויות שלו בעיקר חומל. ובתוכנייה כמו זאת של השנה, אחת המדכאות שנראו בפסטיבל בשנים האחרונות, היה די מרענן לבכות בסרט כי הוא היה רך ומרגש ולא כי מישהו קפץ מהחלון. (מאיה כהן שלו)

לה כימרה

הייתי ממש גאה בעצמי אחרי שזיהיתי את הדמות הראשית מסרטה הקודם של אליצ'ה רורוואכר כניצב בשוט אחד, הופעת אורח למיטיבי לכת. זה צעד די מתאים לרורוואכר, אחת הבמאיות המסקרנות מהשנים האחרונות. בסרטים שלה אין מוטיב של שבירת קיר רביעי, אבל כן יש תקשורת מרומזת עם הקהל, כאילו היא מזכירה לנו כל הזמן שמה שאנחנו רואים על המסך הוא לא המציאות, אלא עולם שהיא בוראת והיא מחליטה מה הגיוני בו ומה לא.

 אותו סרט קודם, "לזרו השמח", הוא אחד הסרטים הכי מעניינים והכי מפתיעים שיצא לי לראות, כך שהגעתי עם ציפיות מאוד גבוהות ל"לה צ'ימרה", שנעשו גבוהות יותר כשראיתי שמככב בו ג'וש אוקונר, אחד השחקנים הכי מעניינים כרגע ואהוב ליבי באופן אישי. 

אז אולי זו לא לחלוטין אשמתו שבסוף הוא בעיקר מאכזב. אי אפשר להגיד שמדובר בסרט רע – הוא בעיקר מפוזר. במרכז שלו אין סיפור של ממש, שזה לאו דווקא רע בהכרח, אבל די מומלץ כשהסרט שלך עובר את השעתיים (מישהו חייב להכריח אותם לקצר) – בעיקר כשאין שום צורך שהסרט יהיה כל כך ארוך. יש בו כל כך הרבה זמן מת והוא נגרר להפליא לקראת הסוף. 

יחד עם כל אלו, יש בו גם לא מעט רגעים מהממים. בעיקר לקראת הסוף שלו, רווארכר מבהירה שהיא פשוט ממש טובה בוויזואליה מלאת סאבטקסט, גם אם התסריט שלה לוקה בחסר. בכלל, כל הסרט מאוד יפה וכל פריים בו יכול לעבור כציור שמן תקופתי. 

בשורה התחתונה, יש הרבה מה לאהוב בו, אבל אולי זה לא מספיק. (מאיה כהן שלו) 

הקרנות נוספות: 20/7, 14:00, מוזיאון הסובלנות; 21/7, 22:00, סינמטק 3; 22/7, 10:00, סינמטק 3

נשי

"נשי" הוא הסרט שהכי נהניתי בו בפסטיבל. זה לא שמדובר בסרט "כיפי" על פי אמות המידה הרגילות – אין סצנות מתח או אקשן או קומדיה או מרדפים או משהו. יש בעיקר שני אנשים: ג'ולס, מלכת דראג, ופרסטון, חמום מוח שמחטיף לג'ולס מכות אחרי התחכמות אחת מתחת לחגורה; אלא שזה רק הסיפתח לסיפור שהולך ומתפתח בכל רגע לכיוונים אורגניים, מותחים, וסוחפים. ג'ולס ופרסטון נפגשים פעם נוספת אחרי המקרה, רק שפרסטון לא מזהה את ג'ולס בלי הלבוש הנשי שלו, וחוץ מזה הם נפגשים בסאונה שבה הומואים נפגשים כדי לשכב. אלא שפרסטון עדיין בארון ובקונפליקט פנימי מול המיניות שלו, וג'ולס רוצה לנצל את ההיבט הזה לנקמה. 

מכאן מתפתחת מערכת היחסים הכי דפוקה, מרגשת וכיפית שראיתי השנה. כזאת שפשוט לא רוצים להוריד ממנה את העיניים, שכל מחווה קטנה בה עלולה להיות בעיה גדולה, ונראה שכל אחד משחק עם השני במשחק לא ברור. יותר מכל סרט אחר בפסטיבל, זה כנראה הסרט שמרגיש הכי מסוכן ומשוחרר מה שהופך אותו גם לאחד הכי מהנים. כזה שלא אכפת לו מה יגידו עליו, הוא יודע שהוא עושה מה שצריך, והתוצאה בהתאם – כיף אינטליגנטי ומטורלל. (יהונתן צוריה) 

הקרנות נוספות: 20/7, 19:15, סינמטק 4; 

קלאב זירו

נראה לי שמאז "טיטאן" יש תחרות סמויה על מהו הסרט שיעורר הכי הרבה תגובה מהקהל. זה שיזעזע יותר מכולם. זה קרה עם "משולש העצבות" בשנה שעברה (מוטיב הקיא תופס תאוצה) ועם "איך לעשות סקס" ו"קלאב זירו" השנה. האחד מזמן טריגר לאונס, השני להפרעות אכילה. בפועל, "קלאב זירו" אומנם מטרגר, אבל הוא גם לא מספיק טוב בשביל להיות מזעזע באמת. כל הסרט הוא אסתטיקה, הגרסה החולנית לווס אנדרסון. המשחק של כולם מאוד מכני, לא ברור אם זה חלק מהסגנון או ניסיון לאמירה על הנוער המנותק של היום, או גם וגם, או שסתם ניסיון להיות מגניבים. 

זה לא שהסרט טיפש – כן אפשר לאתר בו ניסיון לאמירה מעניינת על הצורך האנושי שלנו בגורו, במישהו שיגיד לנו מהי האמת האמיתית בעולמנו נטול הוודאות. אך מה שחסר ב"קלאב זירו" הוא החלק של האנושיות. לא נראה שג'סיקה האוזנר מחבבת את הדמויות שלה, ולכן אי אפשר לאהוב באמת אף אחת מהן, גם לא לחמול עליהן או להזדהות איתן. אין בו נשמה. ונשמה זה חשוב. (מאיה כהן שלו)

הקרנות נוספות: 20/7, 13:45, לב סמדר; 22/07, 13:00, סינמטק 4

גולדה

"גולדה" הוא, ונראה לי שהוא ייקח את זה כמחמאה, "שעה אפלה: מלחמת יום הכיפורים". ביופיק על אישיות מפורסמת שבה קוברים שחקן/ית בריטי/ת תחת איפור בזמן מלחמה שבה צריך לבצע החלטות קשות, בעוד האנשים מסביב מתפקדים רק בקושי.

זה אומר שני דברים: ראשית, זה סרט בסדר לצפייה בקולנוע – אין בו שום דבר יוצא דופן לטובתו, אבל גם אין דברים ממש מגוחכים לרעתו; ושנית, זה סרט שכנראה עתיד לסגור פינה למורי היסטוריה בשנים הקרובות.

אפשר אולי לשמוח שסוף סוף גם בישראל זכינו ליהנות מז'אנר פתיונות האוסקר הביופיק-יים, ואכן "גולדה" חריג על נוף הסרטים הישראליים האחרים, אלא שאם שופטים אותו פשוט כסרט, קשה להתלהב ממנו (אם כי אפשר בקלות לעשות מניפסט פוליטי ממנו, כפי שנראה שכבר נעשה לא מעט בארצנו). הלן מירן בסדר, רמי הויברגר – לא באשמת אף אחד, זה פשוט ליהוק רע מיסודו – נראה כמו מערכון של החמישייה, ורותם קינן ממש טוב אבל מופיע לסצנה וחצי ולא מספיק מעניין כדי להושיע את הסרט הזה. היי, לפחות זה יותר טוב משני סרטי הפתיחה הקודמים של פסטיבל ירושלים. (יהונתן צוריה)

הפילגש

אלה (דאנה איבגי) עובדת כמלבישה בתאטרון, רק שיום אחד המחזאי הנשוי של ההצגה שהיא עובדת עליה, וגם האיש שאיתו היא מנהלת רומן, נפטר במפתיע. 

"הפילגש" לרגעים נראה כאילו הוא בונה את עצמו להיות ״שבעה בייבי״ הישראלי, קומדיה שחורה על אבל ונשים בתפקיד חברתי "לא הולם", אך לצערי הסרט לא הלך עם האקסטזה הזאת עד הסוף. לטוב ולרע הסרט מרגיש כמו סרט ביכורים: הרעיונות מרעננים, השחקנים מעולים, והנושא הוא לא נושא שנשחק בקולנוע הישראלי; מצד שני הייתי מקצצת איזה חצי שעה של דימויים ואווירה ומכניסה הרבה יותר רגעים קומיים מוקצנים ומוזרים. (אור ענבר) 

הקרנות נוספות: 23/7, 22:15, סינמטק 1

גנבי הטובּה

כתוביות הן חלק מהותי מהצפייה הקולנועית שרוב הקולנוענים בארה"ב מתעלמים מהם. כלומר, סרט מתח יכול להיות מאוד רציני, ואז מופיע לך בכתובית "מוזיקה מלחיצה" ואתה מתחיל לצחקק כי כן, אכן יש מוזיקה מלחיצה אבל גם, בחייאת. את ההשפעה הקולנועית של כתוביות, בכל מקרה, סרטים לא נוטים לשכלל כי הקולנועים עסוקים בליצור, נו, סרט.

אבל "גנבי הטובה" הוא מהסרטים האלה שנמצאים עם חצי רגל לתוך מיצב אומנותי במוזיאון, והוא אכן מעמת את הקהל עם הכתוביות כאמצעי קולנועי. הוא גם מעמת אותו עם סאונד (והיעדרו) במשהו שהוא אף פעם לא לחלוטין סיפור, אלא יותר קולאז' מורחב על צלילים, ההשפעה שלהם על הסביבה, וגם מתישהו מישהו גנב איזה טובה למי אכפת. קשה לי להגיד שזה סרט "מומלץ" – כאמור, זה יותר תרגיל קולנועי מ"סרט" – אבל זה סרט טוב, אם אתם בקטע של דברים כאלה. (יהונתן צוריה)

הקרנות נוספות: 19/7, 16:00, סינמטק 4

חיים שלמים

מאז שהוקרן בפסטיבל סאנדנס בינואר הביקורות לא מפסיקות להלל את "חיים שלמים" וליחס לו פרסים מסוימים מוקדם מהצפוי. כל זה בצדק מוחלט, יש לציין, כי מדובר בסרט מדהים שלא מפסיק לרגש.

הסיפור פשוט: בשנת 2000 בדרום קוריאה נה יאנג והא סונג בני ה-12 הם החברים הכי טובים, ספק קצת יותר מחברים, אבל אז נה יאנג עוברת עם משפחתה לטורונטו ועוזבת את הא סונג הצעיר עצוב ובודד. 12 שנים מאוחר יותר, ב-2012, הוא מחפש אותה בפייסבוק והם מתחילים לדבר באופן קבוע בסקייפ. לה כעת קוראים נורה והיא חיה בניו יורק, הוא אחרי שירות צבאי, עדיין בדרום קוריאה. הקשר ביניהם מתחזק, אבל הוא לא יכול להיות חזק כמו שהם רוצים דרך הרשת, אז נורה מחליטה להפסיק אותו ולחזור לדבר מאוחר יותר. בזמן ההפסקה היא מכירה את בעלה ודי שוכחת מחברה לסקייפ, עד ש-12 שנה אחר כך (ב… 2024?) הא סונג שולח לנורה הודעה שהוא מגיע לניו יורק, ומפה העלילה מתחילה להסתבך.

אם יש דבר אחד שהייתי אומר על "חיים שלמים", הוא שהוא הוכחה שכשהסיפור כל כך חזק הכול עובד חזק, בלי קשר לבימוי או לכתיבה – אם כי זאת לא בעיה במקרה של "חיים שלמים", שכתוב ומבוים באופן מבריק. אם אתם רוצים לראות אותו (ואתם כנראה רוצים), הייתי אומר לכם לקנות כרטיסים אליו במהירות, כי זה ללא ספק הסרט הכי מבוקש בפסטיבל. אבל אם אתם יכולים לחכות, ממש בקרוב הוא מגיע לבתי הקולנוע. (קסם ברקוביץ)

הקרנות נוספות:  18/7, 22:15, לב סמדר; 21/7, 10:00, מוזיאון הסובלנות

 חדר משלו

דבר כמו "חדר משלו" דורש הצדעה – מתן יאיר הספיק ב-5 שנים מה שקולנוענים ישראלים מסוימים לא מספיקים בחיים שלמים – להוציא טרילוגיה שלמה של סרטים עלילתיים. 

ולא רק זה – טרילוגיה שלמה שמתחברת תמטית אחת לשנייה, למרות שלא צולמה ככה. אם היה ספק, "חדר משלו" העלים אותו: מתן יאיר הוא יוצר בולט בהווה הישראלי, וכולי תקווה שהוא מתכנן להישאר פה. 

"חדר משלו" (שמבוסס על ספר שכתב אי אז) מספר על נער שהמשפחה שלו מתפרקת, והמצב גורם לכך שהוא ישן באותו חדר עם אמא שלו. לכאורה המהלך של הסרט נובע סביב הנושא הזה, אבל כמו בשאר סרטיו של יאיר, הרגעים החדים, המצחיקים והאנושיים יותר מתרחשים בין כותלי בית הספר.

לחובבי דרמות ההתבגרות, וסתם למי שרוצה לראות יוצר ישראלי גדל אט אט – מומלץ. (יהונתן צוריה)

הקרנות נוספות:  23/7, 17:45, סינמטק 1

המשלחת

אחד הדברים הישראליים ביותר שקיימים הוא המשלחת לפולין. המשלחת אמורה לתווך לתלמידים את אימת השואה, אבל יש גם את הצד השני, המוכר לא פחות של המשלחת, שהוא מה שקורה בלילות, במלונות, בין בני הנוער. לכן, נורא מתבקש לעשות מהמשלחת הזו סרט התבגרות על סיפורם של מספר נערים המנווטים בין העצב של המסע עצמו לבין הכיף של להיות עם חברים בחו"ל.

ואכן, הסרט מצליח להעביר את הניגוד הזה בצורה יפה מאוד. הוא גם מצליח, בלי להוזיל את השואה עצמה, להראות את האירוניה שקיימת במסעות האלו ואת הצדדים הפחות יפים של אחד הסמלים הגדולים בעיצוב זיכרון השואה בארץ. אבל, וזה אבל גדול, הוא קצת נתקע כשזה נוגע לסיפור ההתבגרות שנמצא בו.

הסרט מספר על שלושה נערים, אחד ראשי ושני החברים שלו, שחווים את המסע בצורות קצת שונות אלה מאלה; אבל הסרט מצפה מאיתנו להבין את מערכת היחסים בין שלושתם רק מאזכורים אגביים לאורך הסרט, בלי להראות שום דבר בכאן ועכשיו של הסרט.

אני כן חייב לומר לטובת הסרט שהוא אחד הייצוגים האמינים ביותר שראיתי לנערים ישראלים בתקופתנו, זאת בלי להיות יותר מדי… אתם יודעים, ג'ן זי כזה. אין נערים שצועקים "סלפי" בכל רגע, אבל הם כן אמינים להפליא ומרגישים אמיתיים. רק מה, זה יוצר איזה מצב כזה שבו בגלל שהם כל כך אמינים, הם מביכים לצפייה בטירוף. כל זה יוצר צפייה שהיא קצת קשה, אבל כן מרגישה אמינה. (קסם ברקוביץ)

הקרנות נוספות:  23/7, 10:30, סינמטק 1

בלו ג'ין 

יש משהו מתסכל ב"בלו ג'ין" – שהוא סרט טוב בסך הכול – בכך שהרבה מהחלקים המעניינים שבו, שמציגים את הדמות באופן רב ממדי, נמצאים בסוף הסרט ובלי הצדקה אמיתית; כי הסרט הוא מעין מחקר דמות על אישה לסבית בארון של בריטניה בשנות השמונים, שמלמדת חינוך גופני. והסרט כן שווה צפייה לכל אורכו בכך שהוא מצליח לתת אפיון וחמלה לדמויות שלא פעם נדחקו מהקולנוע – למשל דמות הלסבית הגברית הפאנקיסטית שקשה לי לחשוב על ייצוג רציני שלה – אבל קשה שלא לחשוב שעריכה קצת יותר מוקפדת, שהייתה חושפת את דמותה של ג'ין בשלל אופנים לאורך הסרט, לא הייתה משפרת אותו.

בכל מקרה, יותר משזה סרט על לסביות, זה סרט על חינוך ועל דוגמא אישית של אנשים גם כשהם לא רוצים להיות כזאת כי הם מרגישים יותר מדי דפוקים כדי להוות דוגמא עבור מישהו. זה סרט על התמודדות עם עצמך, ועם מה שאחרים רוצים ממך, וזה סרט יפה, גם אם לא מושלם בכלל. (יהונתן צוריה)

הקרנות נוספות:  18/7, 14:00, סינמטק 1