טוב, אשמתי. כמה וכמה פעמים אמרתי לכם שאם יש סרט אחד שאני מצפה לו השנה, זה "בל". לא רק כי אני אוהב את מאמורו הוסודה, אלא גם בגלל שיתוף הפעולה יוצא הדופן עם Cartoon Saloon ועם מעצב הדמויות ג'ין קים ("לשבור את הקרח"). להגנתי ייאמר ש-14 הדקות של מחיאות הכפיים בפסטיבל קאן שפכו שמן למדורת ההייפ הקטנה שהצתתי, אז איך יכולתי לא להתלהב ולא לשתף את ההתרגשות שלי?
וזה לא שמדובר בסרט רע. מה פתאום. תוציאו מהראש את הרעיון המגוחך שמאמורו הוסודה בכלל מסוגל לביים סרט רע. לא, "בל" הוא סרט טוב, לפרקים אפילו ממש טוב. הסיפור נסוב סביב נערה בת 17 שמתמודדת עם אובדן וקשיים חברתיים, ומאמצת לעצמה פרסונה חדשה ברשת חברתית וירטואלית, שם היא נהיית מפורסמת בן לילה. הסיפור הבסיסי הזה הוא עוגן לכמה מהרגעים המרגשים ביותר של "בל", שאחד מהם מתרחש יחסית בתחילתו. יש כאן תשתית עלילתית מוצלחת, גיבורה ראשית נהדרת ובימוי שהוא נשיקת שף אחת ארוכה. אפילו ההומור נפלא.
הבעיה היא כל השאר: דמויות משנה שהסרט לא עושה איתן כלום ושחלקן מפריעות לעלילה, ובראשן קריפ שלא ברור מדוע הוא מוצג בכלל כבחור טוב. תוסיפו לכך רגעים תסריטאיים חסרי תכלית, חורים בעלילה ואורך של 122 דקות שאפשר ורצוי היה לחתוך ל-90, וקיבלתם סרט טוב אבל עם לא מעט בעיות. "בל" גם מתעקש משום מה להישען על "היפה והחיה" של דיסני מבחינה וויזואלית ועלילתית, וככל שאני חושב על זה יותר אני לא מבין איזו מטרה זה משרת. יצאתי מהצפייה עם תחושה שמדובר בגימיק חסר הצדקה, העיקר שאפשר יהיה להשוות את הסרט החדש לקלסיקה זוכת האוסקר.
אבל לכו לראות את "בל" בעיקר כי זו חוויה שצריך לראות על מסך גדול, וחשוב מכך: לשמוע היטב. יש בו כמה וכמה שירים מוצלחים ופסקול נהדר, וגם אם הוא לא סרט השנה הנפלא והמדהים שחשבתי שהוא יהיה – הוא לכל הפחות שווה צפייה. (רם קיץ)
הקרנה נוספת: שני 30.08.21, 15:15, סינמטק 3
הקן | The Nest
ג'וד לאו הוא אבא גרוע: הוא לא טוב בלפרנס את המשפחה שלו, הוא לא טוב בלהתחשב ברצונות שלהם, והוא לא טוב בלתקשר איתם – וזה כל מה שקורה בסרט "הקן". סיפור על משפחה שמתפרקת באופן די קלישאתי (האם אני הייתי הטינאייג'רית היחידה שלא התמודדה עם משברים בעזרת מוזיקה רועשת וסמים?) אבל גם קצת הזוי. כל הזמן נדמה שעומד לקרות בסרט משהו מעניין, ואז זה פשוט לא קורה, והסוף אנטי קליימקטי במיוחד.
השחקנים טובים, התפאורות יפות, העריכה לא משהו – אבל כל זה לא משנה כי פשוט אין פה סיפור. כן, יש פה ביקורת על גבריות רעילה, ואם הסרט היה יוצא בשנות השמונים שבהן הוא מתרחש אולי זו הייתה תגלית פוקחת עיניים. אבל עברו ארבעים שנה, כולנו יודעים לזהות חרא אבא כשאנחנו רואים אותו, ואנחנו לא צריכים את "הקן" שיסביר לנו את זה בצורה כל כך מתישה. (שני אוירבך)
הקרנה נוספת: שישי 03.09.21, 19:00, סינמטק 2
ליברטד | Libertad
קחו מ"קרא לי בשמך" את הנער שמבלה את הקיץ עם המשפחה שלו בעיירת חוף אירופאית ויוצר קשר מיוחד, תוסיפו את השפה הספרדית ואת העיסוק במעמדות ובקשר בין עובדת משק בית למעסיקה שלה מ"רומא", וקיבלתם את "ליברטד" – סרט חמוד למדי (אם כי קצת פחות לסבי ממה שהתקציר שלו רומז). אין בסרט משהו שבאמת גורם לו להתבלט מעל לשאר סרטי ההתבגרות הדומים לו, חוץ מהיתרון הקל בכך שבנות הנוער בסרט אמינות להפליא – גם במראה תואם הגיל שלהן, וגם באופן שבו הן כתובות. אפילו שלא מדובר ביצירה חד פעמית, זה סרט חביב ומומלץ, במיוחד אם "האב" עשה לכם חשק לעוד אלצהיימר טרגי. (שני אוירבך)
הקרנה נוספת: שישי 03.09.21, 13:00, סינמטק 2
המזכרת 2 | The Souvenir Part 2
נתחיל בשאלה הכי גדולה: לא, לא צריך לראות את "המזכרת" הראשון בשביל ליהנות מהחלק השני. אם אתם רוצים, אפשר להשלים אותו עכשיו בנטפליקס (מדובר בסך הכול בסרט קטן וחמוד). הסיפור ב"המזכרת" הוא על סטודנטית לקולנוע שמתאהבת בנרקומן וזה בערך כל מה שקורה ב-120 הדקות שלו. בסרט השני, הסטודנטית לקולנוע מוצאת את עצמה לבד מסיבות מצערות. עם כל העצב שבדבר היא עדיין צריכה להפיק את סרט הגמר שלה, וזאת למרות שבית הספר שלה לא מוכן לקחת אחריות על התסריט הגרוע שהיא כתבה.
למרות שסרטים על אנשים שעושים קולנוע נוטים להיות קצת מלאים בעצמם, ועל אף שאני יכול לראות רק סטודנטים לקולנוע מתעניינים בסיפור, אותי הוא תפס די בהצלחה והצליח לעניין אותי – עד שלב מסוים. אבל יש שלב שבו הסרט מתחיל באמת להיות מלא בעצמו ומקבל החלטות שגויות לחלוטין שעשויות להרחיק כל מי שהייתה לו טיפת אהדה לדמויות שעל המסך. (קסם ברקוביץ)
יותר ממה שמגיע לי
"יותר ממה שמגיע לי" הוא סרט שכבר ראיתם עשרות פעמים. מדובר בעוד סרט ישראלי על משפחה חד הורית קשת יום שגרה בפריפריה ומתמודדת עם החיים, שנראה שנעשה לפי מדריך ל"איך עושים סרט אינדי". הפעם, הזרקור מופנה לילד מהמשפחה, פנחס, שנורא רוצה ללמוד לבר מצווה למרות שאמא שלו לא מסכימה לו. פנחס מוצא מישהו מבית חב"ד שמוכן ללמד אותו בחינם, ולמרות שאמא שלו לא בקטע של הלמידה, היא כן הופכת להיות בקטע של הבחור. האם הקרע בין שני העולמות יתאחה? ואולי השאלה היותר חשובה: האם זה מעניין? מבחינתי, לפחות, התשובה היא "לא, לא ממש". (קסם ברקוביץ)
שני דברים לגבי טיטאן: 1. זה סרט שמתאר דברים קשים מאוד, ברמת ה"אם אתם לא מוכנים לזה יש מצב שתעזבו את האולם": הפלה, רצח (גרפי), פגיעה עצמית, ולא מעט סצנות שבהן יש חרטה כללית על העניין הזה של עגילים בפטמות. אני בטח שוכח עוד כמה דברים, אבל הנקודה היא כזאת: זה סרט קשוח, ואם אתם רגישים, אז או שתחסכו לעצמכם את הנסיעה, או שתהיו מוכנים לעשות משהו אחר למשך איזה חצי שעה מהסרט, כי להביט על המסך לא תוכלו.
הדבר השני לגבי טיטאן, ושעלול אולי לעזור לכם בשקלול הדבר הראשון, הוא שמדובר בסרט בסדר להפליא. לא סרט שאי אפשר להבין איך זכה בפסטיבל קאן מה זה השטויות האלה, אבל גם לא סרט ממש טוב. עבורי, הבעיה היא שלמרות שהסרט טוען שיש בו שתי דמויות ראשיות, הוא טרח לכתוב אופי ואפיון רק לאחת מהן, ולצערנו זאת הדמות שמגיעה רק איזה 40 דקות לתוך הסרט. בלי החיבור הרגשי הנ"ל, הסרט הופך מעלילה שמושכת אותך פנימה לרצף סצנות: חלקן מוצלחות (מקרנה, האמא) וחלקן פחות (הסרט קצת מתלהב מכמה הוא אלים/גס, אבל לא תמיד ממש מצדיק את ההתלהבות הזאת), אבל הן אף פעם לא מגיעות לשיא כלשהו. אבל היי, לפחות עכשיו כולנו קדילק מכניס אישה להריון, אני מניח. (יהונתן צוריה)
הקרנה נוספת: חמישי 02.09.21, 22:00, סינמטק 1
קיץ של נשמה | Summer of Soul
יש איזה אכזבה מובנת שבאה עם "קיץ של נשמה": איך אפשר לקחת פסטיבל שכל ההופעות בו מסתכמות בכ-40 שעות ולהוריד אותו לשעתיים? הרי כל כך הרבה אמנים ניגנו שם, כמעט ומתבקש שגם הסרט עצמו יהיה פשוט שיר אחר שיר אחר שיר. אבל מהר מאוד האכזבה מפנה דרך להבנה שקווסטלאב עושה כאן משהו אחר: לא רוקומנטרי כמו "וודסטוק", אלא משהו שמנסה לספר על הפסטיבל התרבותי של הארלם שהתרחש בשנת 1969, ושמשך אליו 300 אלף צופים.
על כן, בין הופעות של סטיבי וונדר הצעיר לנינה סימון משובצים לא מעט אנשים שמדברים, על הפסטיבל עצמו אבל גם על ההקשר הרחב יותר של אותה התקופה: על הנחיתה על הירח, על התחושה הפוליטית שמישהו מוריד את המנהיגים האהובים על הקהילה השחורה אחד אחרי שני, על הפחד שתתפרץ גם בניו יורק מהומה כמו שהיו בערים אחרות לפני כן, על המקום שדת תפסה בתרבות, ועוד. ובכך, "קיץ של נשמה" הופך לסרט תיעודי שאומנם לא מעמיק בנושא אחד, אבל מצליח להציג תמונה שמזקקת את כל מה שהלך באותו רגע. להציג תמונה תרבותית שמצליחה להסביר משהו על המצב של החברה השחורה בארה"ב של אותן שנים (כולל סיפור על המעבר מ"נגרו" ל"שחור", כאשר כמה שנים לפני כן "שחור" היה נחשב המילה היותר חמורה).
ואם בין לבין יש מוזיקה נהדרת, אז מה רע? (יהונתן צוריה)
הקרנות נוספות: שני 30.08.21, 14:00, לב סמדר; חמישי 02.09.21, 21:30, סינמטק 3
"זולה" הוא החבר החדש בז'אנר שלו קראתי אי אז "ניאו ביופיק", וזה למרות שהוא כולל גם לא מעט סרטים שסתם מבוססים על סיפורים אמיתיים והם לא ממש ביופיקים: סרטים שמשחקים עם המשמעות של "מה זה סיפור אמיתי" בשלל דרכים וצורות. אצל ZOLA זה בא לידי ביטוי, למשל, בכך שמלא פעמים במהלך הסרט יש צליל התראה של טוויטר. למה? כי זה בא לסמן כל משפט, ציטוט או קטע שבאמת קרה כמו שהוא היה בשרשור הטוויטר המקורי של זולה, שמספר את הסיפור הפרוע על מסע החשפנות בפלורידה שהולך ומשתבש באופן מסחרר.
למי שקרא את הסיפור המקורי היה ברור שזה יהיה סרט נהדר, ולהגנת הסרט נראה שגם הוא מודע לזה שלא צריך להוסיף לו יותר מדי: הסרט קצר למדי (שעה ועשרים) ומנצל את הזמן שלו בחוכמה, וב"חוכמה" הכוונה היא: עם כמה שיותר מהדמות הנהדרת של ריילי קיאו, שראויה לכל סוג של שבח שאפשר למצוא. אם יש חסרון אחד לא מבוטל לסרט, זאת העובדה שהוא די פשוט נגמר, עם תחושת החמצה מסוימת של סרט שעשה פירואטים באוויר תוך זריקת חישוקים וסרטים, רק בשביל לנחות וכמעט ליפול. ובכל זאת: אחד הדברים הכי כיפיים שמוקרנים בפסטיבל כרגע. (יהונתן צוריה)
הקרנה נוספת: שלישי 31.08.21, 21:15, סינמטק 2
לברוח | Flee
"לברוח" עוקב אחרי המסע של אמין נוואבי יחד עם משפחתו מאז המהפכה באפגניסטן והבריחה שלהם לרוסיה, שגם ממנה תנסה המשפחה לברוח בדרכים היחידות שניתן. הסרט נעשה באנימציה – בין השאר כדי לשמור על זהות הדמות הראשית. לעיתים זהו בעצם דוקומנטרי מצולם, ולפעמים נעשה שימוש באנימציה כדי להראות חלקים מעולמו הפנימי של נוואבי. מדובר בסרט מסוגת ה"חשוב" (ואני אומרת זאת בלי ציניות), אבל המחשבה שאיתה יצאתי מהסרט לא הייתה שראיתי עכשיו "סרט חשוב". נוואבי מספר את סיפורו באופן כל כך כן ומלא הומור שקשה שלא להתאהב בו.
מדובר בסרט שמשרה תחושה של תקווה (אם נוואבי שרד עד גיל תיכון, את תשרדי עד סוף היום הזה, גברת), באורך נהדר (89 דקות! לא ידעתי שעוד עושים כאלה) ועם פסקול נהדר, אבל יש גם אבל, בעצם שניים.
הראשון קשור לאנימציה עצמה, שלולא תיארה סיפור מרתק, הייתה הרבה יותר בולטת העובדה שמדובר באנימציה חלשה למדי, שחוסר הזרימה בתנועותיהן של הדמויות בה יכולה לעצבן את העין. השני קשור יותר לתמה, או לחוסר שלה. נוואבי נולד באפגניסטן ושפת האם שלו היא דארי. כאשר הוא מגיע לדנמרק הוא לא יודע מילה בדנית אך במהלך הסרט, זו השפה שבה הוא מספר את סיפורו. אנחנו לא רואים את הקשיים של נוואבי כמהגר בארץ זרה שאת שפתה הוא לא יודע, ואת האופן שבו זה עיצב את אישיותו כאדם בוגר, ובעיני מדובר בפספוס מסוים. ובכל זאת, סרט נפלא ומומלץ מאוד. (מאיה כהן שלו)
הקרנות נוספות: ראשון 29.08.21, 20:45, לב סמדר; שישי 03.09.21, 10:30, סינמטק 1
אחוז בי חזק | Hold Me Tight
"אחוז בי חזק" הוגדר כסרט שעדיף לא לדעת עליו יותר מדי לפני הצפייה. או שאולי זו פשוט דרך שיווקית להגיד שאי אפשר בשום אופן להסביר (או להבין) מה קורה בו. אכן, זהו סרט פסטיבלים מז'אנר "לא הבנתי" המצוי. אפשר אולי למצוא בו כמה סיפורים אפשריים מקבילים: אחד על אישה שעוזבת את משפחתה, אחד על אותה אישה שבורחת מטרגדיה איומה, ואחד שעוקב אחר חיי משפחה נורמטיביים. הסרט לא מתנהל בקו עלילה לינארי, ומנסה לכל אורכו לשחק עם הצופה. זה יכול היה לעבוד, אבל הבעיה היא שהסרט פשוט לא מספיק מעניין בשביל שזה יעבוד. לא מספיק אכפת לי מהבחורה הזאת, מבעלה או מהילדים שלהם. הצילום והבימוי המאוד יפים ויזואלית, והעבודה הטובה של השחקנים, לא מצליחים להציל סרט לא מעניין שכל מטרתו היא להיות חידתי וקצת שוכח שבמרכז החידה אמור להיות גם איזה פתרון, או לכל הפחות משהו שימשוך את הצופה לנסות למצוא אותו.
בצד החיובי, ויקי קריספס יפה מאוד ושחקנית טובה יותר בצרפתית/ גרמנית מאשר באנגלית. תודה ושלום. (מאיה כהן שלו)
לא שמה זין | Zero Fucks Given
בתקציר הסרט "לא שמה זין" יש שתי הבטחות. הראשונה היא שהדמות הראשית של הסרט לא שמה זין. זה די ברור, כי זה כתוב גם בתקציר וגם בשם הסרט. וכזה, זה אולי קצת נכון לגבי קסנדרה, הדמות הראשית, שהיא בהחלט דמות שלא מאוד אכפת לה מהעבודה שלה, אבל היא בהחלט לא זורקת זין לכל עבר. היא חוגגת בלילות ומגיעה לפעמים במצבים שבהם היא לא יכולה לעבוד, אבל עדיין אכפת לה מהעבודה שלה ומאיך שהיא מתנהלת מול אנשים בה.
התפקיד שלה הוא דיילת אוויר, וזו ההבטחה השנייה בתקציר, שם רשום, במילים אלו: "הסרט מספק הצצה מרתקת ומקוממת לעולמם של הדיילים והדיילות בחברות הלואו־קוסט". דבר ראשון: לא מצאתי בסרט איזשהו משהו שמפריד בין דיילים של חברות לואו-קוסט לכאלה בחברות תעופה אחרות. אבל זה לא משנה, אחרי שבחצי הראשון אנחנו עוקבים אחרי קסנדרה בעבודתה – ואז הסרט באמת מעניין כי העבודה שלה מעניינת – הסרט מחליט לעקוב רק אחרי קסנדרה. שזה בעיה, כי היא לא מעניינת בכלל. וכך, אחרי חצי ראשון די נפלא מגיע חצי שני פשוט בלתי נסבל, וזה חבל כי היה פה הרבה פוטנציאל. (קסם ברקוביץ)
הקרנה נוספות: רביעי 01.09.21, 13:30, סינמטק 1
ובכל זאת משפט על "איפה אנה פרנק", למרות שאי אפשר לראות אותו שוב בפסטיבל ולמרות שנרחיב עליו כשיגיע להקרנות מסחריות: זה סרט עם תסריט פשוט לא טוב, שמפיל את הסרט בכל צעד שהוא מנסה לקחת. (יהונתן צוריה)
אגב, הרושם העיקרי שלי מהפסטיבל הוא בכלל לא סרט כזה או אחר
אלא מלא מלא צעירים, ברמה שאני לא זוכר אי פעם בפסטיבל. ניסיתי להבין את זה עם כמה שפגשתי ולא הייתה תשובה חד משמעית אבל בין הפסטיבל המפוצץ וכמעט בצעירים ובין ההישגים של "לשחרר את שולי" שכנ"ל, נראה שהשנה האחרונה או גרמה לצמא גדול בקרב צעירים לקולנוע וזה עוד רגע נגמר, או אשכרה המירה לא מעט צעירים שהיו תקועים בבית לעכברי קולנוע ברמה כזאת או אחרת.
זה נראה לי יותר בגלל מה שקורה בדשא
הם פשוט הצליחו להפוך את המקום לדבר הכי כיפי בירושלים, אז אנשים באים
לא שיש יותר מדי תחרות בעיר שלנו, אבל עדיין, יותר מהחיבה לקולנוע, זה נראה לי בעיקר העובדה שפשוט כיף שם
אבל הדשא היה כבר כמה וכמה שנים
זה משהו שקשור לקורונה, אני מניח, אבל אני לא מבין מה. שום דבר לא השתנה בין הספטיבל השנה לבין זה של לפני שנתיים – לא מבחר הסרטים, לא הדשא, לא הוייב הכללי – ובכל זאת יש השנה משהו שונה.
אני יכול להעיד על עצמי
בתור אורח יחסית צעיר בפעם הראשונה שלי אי פעם בפסטיבל ירושלים – שהפסטיבל הוירטואלי בסוף שנה שעברה שכנע אותי לבוא פיזית השנה. אהבתי את הסרטים שהקרינו שם ואיכשהו זה נתן לי דרייב לא לפספס גם השנה את הפסטיבל.
זה הסבר מעניין
ושתואם רעיונות שהיו לי אבל שלא חשבתי עליו באופן ספציפי. מעניין.
מה קורה בדשא?
(ל"ת)
יש פאב פתוח ולידו פיצריה
וגם לרוב דיג'יי עם מוזיקה טובה. זה מקום די חמוד (אם כי יקר), אבל כזה שגם היה בשנים שעברו ושלא הרגשתי שעבר שדרוג משמעותי. אם כבר, השדרוג הוא כי אנשים באו אליו, לא כי הוא עשה משהו מיוחד.
בנודע לטיטאן, הוא נשמע קצת כמו דוקטור סליפ.
שתי דמויות מרכזיות, רק אחת באמת מעניינת, רצח גרפי והקהל רוצה למות תוך כדי הסצנה (תודה רבה מייק פלנגאן, הרסת לי את היום), סרט סביר בסך הכל שמתלהב מרצח של ילד בן 12 ועוד כמה אנשים סובלים. גם תצוגת המשחק המרשימה למדי שהיתה שם לא גרמה לסרט הזה להיות מה שהוא היה אמור להיות. נשמע כאילו זה בערך אותו דבר.
וואו, אני זוכר את הסרט (דוקטור סליפ) נורא אחרת
אבל מצד בגלל נסיבות כאלה ואחרות הייתי צריך לחתוך ממנו אחרי שעה וחצי.
הוא זכור לי טוב, פשוט לא וואו.
הקטע של בראדלי טרבור היה יותר מדי גרפי, ואני לא בן אדם שסרטי אימה משפיעים עליו. היה עדיף לחתוך משם קצת ולהשאיר את הקהל בלי תלות נצחית בציפרלקס.
ממוריה, הדרך של חסן, אנט
ממוריה הוא סרט שמספר על ג'סיקה(טילדה סווינטון) שמגיעה לבקר את אחותה בעיר בקולומביה. אחותה מאושפזת בגלל מחלה שמקבלת בסרט הסברים מיסטיים שונים ומשונים. במקביל, ג'סיקה מוטרדת לנוכח רעש מתכתי מעיק שנראה שהיא היחידה ששומעת. קורים עוד כל מיני דברים שלא ממש ברור הקשר ביניהם, והכל בצורה ממש מדיטטיבית ואיטית, כשרוב הסצנות נמסרות בשוט סטטי בודד.
למשך רוב הסרט הייתי מתוסכל מאוד, כי לא הצלחתי להבין אם הסרט בכלל מוליך לאנשהו ויש איזשהו רעיון נסתר שאני מפספס. הכל משתנה בחלק האחרון, המדיטטיבי יותר מכל, בו ג'סיקה פוגשת אדם מיוחד ויחד הם עוברים חוויה יוצאת דופן. הסרט נותן כמה הסברים, עמומים אמנם, לאירועים שהתרחשו בו, הכל כחלק מהרהור מעמיק של רעיונות מופשטים שאני מצאתי מאוד מרגשים והומניים, (אבל יכול להבין אנשים שיטענו שהם שטחיים), שעוסקים בחותם שבני האדם משאירים בעולם עם המוות, בשותפות הגורל של אנשים עם שלל החוויות שהחיים מציעים, ובעיקר בקתרזיס שנוצר מקשר אנושי, לא ככזה שיכול לפתור בעיות, אלא ככזה שיכול לשאת חלק מהנטל. אני לא בטוח שלקחתי מהסרט איזה משהו קונקרטי, אבל אני חושב שהדרך שהוא העביר את החוויה הזו היתה די מיוחדת.
למי שמעוניין, ממליץ לנסות לתפוס בפסטיבל, כי אני לא חושב שיש לסרט כזה סיכוי בצפייה ביתית. למעשה בחרתי בו כי חשבתי שזאת הזדמנות טובה להתוודע לבמאי יחסית נחשב שעושה רושם מאתגר במיוחד.
(הקרנה נוספת-שבת, 4.9, 11:15, לב סמדר)
הדרך של חסן הוא סרט שכדאי מאוד לראות בעיתוי הנוכחי, קרוב מאוד ליום כיפור, בקטע טוב.
הסרט מספר על חסן, בעל שטח חקלאי בו הוא עובד לפרנסתו. יום אחד הוא מקבל בשורה שעומדים למתוח קו חשמל באמצע השטח שלו, מה שיפגע קשות בפרנסתו. חסן כמובן מתאמץ מאוד לשנות את רוע הגזירה, גם אם זה אומר לנקוט בדרכים מפוקפקות משהו ואנוכיות מאוד.
לאחר זמן קצר, הוא גם מקבל בשורה משמחת, לפיה הוא ואשתו אמורים לנסוע לאג'( אני לא ממש יודע במה מדובר, אבל לפי מה שמוסבר בסרט, זו סוג של עלייה לרגל שנחשבת למשמעותית מאוד בקרב מאמינים מוסלמים). אלא שלפי דברי אחד הפקידים, אסור לאדם מאמין לסוע לחאג' אם יש לו חוב כלשהו כלפי אדם אחר.
המהלך העלילתי הזה היה לדעתי מעט פשטני, כי לפחות במבט ראשון הוא הופך את חשבון הנפש לפחות אותנטי, אבל הבמאי עושה כאן טיפול דמות נהדר, לדעתי, בכך שהוא מחלק את הסליחה שחסן כל כך רוצה להשיג לארבעה ישויות: סליחה מהאנשים שחסן פגע בהם, סליחה מאשתו( לא בגלל פגיעה מסוימת בה, אלא הכרה שלה בערכו למרות המעשים הרעים שעשה), סליחה מהטבע, שמסמל בסרט את האל, וסליחה של חסן מעצמו והשלמה עם חייו. הסרט משלב בין כל ארבע הרמות הללו, הן בעזרת הדיאלוגים והן בעזרת קולנוע סמלי וחלומי, תרתי משמע.
הכל מתנקז לסצנת הסיום הכבירה והמורכבת, בה חסן נאלץ להתעמת עם השדים הכי גדולים שלו, ועם התוצאות הבלתי הפיכות של הבחירות שלקח. הסרט שואל שאלות קשות מאוד, בעיקר על היכולת של אדם מצפוני להתמודד עם הבחירות שעשה, והאם חרטה היא כלי מספיק כאת הנזק שגרמה כבר לא ניתן לתקן. שוט הסיום הוא רגע קולנועי מפעים ממש ובלתי נשכח בעיניי.
מיותר לציין שהמשחק מופתי.
אני משער שיהיו אנשים שימצאו את הסרט כקלישאה של קולנוע אמנותי, בין השאר בגלל הדרמה המשפחתית והצילומים הרבים של צמחייה מתנפנפת ברוח. אני חשבתי שמעבר להיות הסרט מרתק ומרגש הוא גם די נגיש, כי הקונפליקטים שהוא מציג הם אוניברסליים ועמוקים. גם הקצב לדעתי סביר, אבל ראיתי את הסרט אחרי ממוריה, אז אולי זו הרגשה שגויה.
(הקרנה נוספת- 3.9, יום שישי, 11:30, לב סמדר)
ברגע האחרון החלטתי לוותר על סרט אחר וללכת לראות את אנט, בין השאר בגלל הטריילר וגם התגובות המסקרנות כלפיו באתר. קשה לי להגיד שאהבתי את הסרט, אבל קשה לי להגיד שאני מתחרט שראיתי אותו.
אין לי הרבה מה להרחיב מעבר למה שכבר אנשים כתבו. בקצרה, המוזיקה והצילום היו מהפנטים אמנם, אבל כל הגודש הזה לאורך יותר משעתיים החל קצת להעיק. בסיפור מצאתי כמה וכמה קווים מעניינים, כמו הניגוד בין האמנות ה"טמאה" של אדם דרייבר, לעומת זו ה"טהורה" של מריון קוטיאר(כמו שמישהו באתר ציין), שאלות מעניינות על למה אנשים יוצרים אמנות ולמה הקהל מתעניין בה, וכן על רמיסת הנפש שיש בהתמסרות טוטאלית לאמנות. הבעיה שהתסריט נורא מבולגן ולא הרגשתי שיש פיתוח רציני לנושאים האלה. הייתי רוצה בעיקר לקבל יותר סצנות משותפות של שתי הדמויות הראשיות והעמקה של הקשר ביניהם, שנותר די עמום.
למרות זאת, החוויה של הסרט נשארה איתי וגם כמה מהשירים, ואני באופן כללי בעד לראות סרטים שונים מהרגיל. וגם כאן, שמחתי על ההזדמנות להתוודע לבמאי שנראה מעניין, על אף סרט בעייתי.
(הקרנה נוספת- יום שישי, 3.9, 13:00, סינמטק 1)
חאג' הוא בפשטות העלייה לרגל להקיף את הכעבה (קובייה בערבית, אכן ככה היא נראית, מקדש שחור וקובייתי וענק) שבמכה בסעודיה. ה-עלייה לרגל של המוסלמים, אחד האירועים הגדולים בעולם. כל אדם מוסלמי חייב לעשות זאת פעם אחת בחייו, וזהו אחד מחמשת עמודי האסלאם (יחד עם צדקה, צום, תפילה ואמונה/עדות). זה גם כבוד ענק, בטח בימים שבהם מסעות היו הרבה יותר יקרים ומסוכנים, וקוראים לך אחרי זה חאג' כל חייך.
מודה שאחרי שצפיתי ב"טלה" באולם מפוצץ החלטתי לא לחזור לעוד סרטים.
הבחורה שישבה לידי עם האף מחוץ למסכה והגודש באולם ובסינמטק עשו קצת לא נעים. ואחרי מה שכתבו פה על טיטאן ובל – אני פחות מתחרט שאני אדחה אותם לצפייה ביתית.
מצד שני, עם כל הבאסה והבחירה האישית – זה משמח לראות כל כך הרבה אנשים בהקרנות של הסרטים האלה.
ראוי לציון שכותבים אחרים באתר שראו את "טיטאן" נהנו ממני בהרבה
(קסם כתב על זה כבר, ומתן וזוהר גם הם אוהבים).
קיץ של נשמה נשמע מעולה!
אני ממש מצפה לראות אותו בהזדמנות. ראיתי כמה ראיונות עם קווסטלאב וזה פשוט מרשים כמה האדם הזה יודע ומחובר למוזיקה.
אז לגבי בל: ממש לא מסכים
סרט מדהים. מפוצץ את המוח. סרט שמשקף בדיוק מרשים אץ החיים שבהם צריך לתמרן בין הפיסי לדיגיטלי, ונמנע מקלישאות סטייל "פיסי טוב, דיגיטלי רע". סרט שכולו אהבה לאנימציה – של דיסני, של סטושי קון, של יושפומי קונדו ואל תתפסו אותי במלה אבל נדמה שגם משהו מ-"הקונגרס" של פולמן נכנס פנימה. זרט עוצר נשימה ביופיו. סרט מלא ברגש ואנושיות. סרט השנה מבחינתי עד כה.
ואני כותב את זה כמי שלא נפל, בלשון המעטה, מיצירות קודמות של הוסודה
אירוני שחובבי האנימה באתר שהם לא רם דווקא כן עפו על בל, אחרי איך שהוא הרים לו
(למרות שאני דווקא איתו הפעם, לא מיצירות המופת שלו)
"בל" באמת לא יצירת מופת
וכן, הסיפור בהחלט לא חף מבעיות. רצף האירועים שמרכיב את סוף הסרט יצר אצלי הצטברות קיטש שהובילה לצרבת.
אבל עדיין מצאתי את עצמי ברוב הסרט פשוט מעריך את העובדה שהוסודה הוא במאי בחסד עליון. הוא באמת מיישם בהצלחה את שלל הכלים שברשותו וגורם להם לעבוד יחד באופן מרשים. דרך יצירת אימג'ים, פריימינג, תנועות המצלמה והמוזיקה הוא מעניק לסרט מין עוצמה סוחפת כזאת שגרמה לי בתור צופה מייד לצלול פנימה בהנאה אל תוך עולם הסרט למרות שאפילו איחרתי להקרנה בכמה דקות.
מעבר לכך שהסרט יפיפייה, נהניתי מהגישה של הוסודה שמתפרשת אל מעבר לגבולות עולם האנימציה היפנית. ניכר שהוא בקיא בכוחות המובילים היום בעולם האנימציה, מכיר בהם, שואב מכל מיני מקורות ומשלב השפעות שונות מבלי שהסרט יסבול מחוסר אחידות סגנונית או לרגע ירגיש כמו איזה יציר כלאים (ההשפעות הסגנוניות הברורות הן כמובן cartoon saloon שעבדו על הסרט ודיסני, אבל אני די בטוח שמיושמות גם טכניקות בהשראת "ספיידרמן: ממד העכביש" והשוט עם הזכוכית הנשברת היה בעיניי רפרנס ממש ברור לסרט).
כן הייתה איזו בעייתיות עם ה-CGI של האווטרים (ספציפית של מיניוני ה-AI המוזרים האלה שמשרתים את החיה).
וכן, "בל" לפעמים מתכתב באופן בוטה מדי עם "היפה והחיה" של דיסני אבל לדעתי זה לא סתם בלי סיבה. בעיניי הסיפור של "היפה והחיה" זה סיפור שבליבו מדבר על מסכות, על איך שדברים ואנשים אינם תמיד כפי שנראים, על הדימוי שלנו שאנחנו מציגים לעולם החיצוני אל מול הדימוי הפנימי שלנו של עצמנו, איך שאנחנו מרגישים באמת. "בל" בעצם מעדכן את הסיפור הזה לעידן הדיגיטלי ומדבר על היחסים שלנו עם הזהות האינטרנטית שלנו (כגולשים, מגיבים, סטרימרים, כוכבי רשת).
סך הכול אני חושב שבאמת מדובר ביופי של חוויה קולנועית!
באבי יאר: קונטקסט
הסרט מצליח להעביר באופן ישיר את תחושת הקיום בתקופת השואה באזור לבוב. הוא מורכב אך ורק מחומרים ארכיוניים נדירים שמפליא כיצד ניתן ליצור מהם תמונה כל כך עקבית של מלחמה ואסון, עם תפאורה של תושבי האזור האוקראינים שהבמאי מצליח למתוח עליהם לא מעט ביקורת בלי לומר כמעט כלום, רק עם תמונות של אנשים הולכים ברחוב שוב ושוב. הסרט משתמש במעט מאוד מילים או הסברים ועסוק בעיקר בהכנסת הצופים להתרחשויות שקרו, והתוצאה לא רק מטלטלת אלא גם חדשנית באופן בו היא מציגה מלחמה שנמתחת על פני מספר שנים.
עם זאת, רובו של הקהל היה מבוגר ונראה שהגיעו כדי להעמיק בנושא שהם כבר מכירים היטב, ולי אישית היו חסרים יותר הסברים – האם האנשים בסיטואציה מסוימת היו יהודים או לא, מה קרה בקרבות מסוימים – כך שזה סרט שעובד טוב יותר לצופה עם ידע מקדים על טבח באבי יאר ועל מי כבש את מי ומתי, אבל הידע שלי על באבי יאר צריך הרחבה כדי להבין לעומק את הקונטקסט ולא להרגיש שאני מפספסת משהו. הייתי רוצה לראות גרסה של הסרט שמוכנה לספר את הסיפור גם למי שלא בקיא בכל ההתרחשויות.
תשעה ימים, ברונו רידאל, אין רשע בעולם, הונאה, תא מספר 6, כרוניקה של אהבה
תשעה ימים-
כשבחנתי את התכנייה של הפסטיבל, זה אחד הסרטים הראשונים שסימנתי לי, כי התקציר נשמע לי מאוד דומה לסרט היפני "החיים שאחרי", שהוא אחד הסרטים האהובים עליי ביותר. אחרי צפייה אני יכול לומר שלא רק שהסרטים דומים, אלא ש"תשעה ימים" נעשה בהשראה ישירה של הסרט היפני, ולעיתים אפילו מרגיש כמו העתקה.(אגב, הסרט הזה אמנם אמריקאי אבל הבמאי הוא יפני.) למרות זאת, הסרט הזה הוא בהחלט לא חיקוי עבש ויש לו הרבה מה להציע בפני עצמו.
גיבור הסרט הוא ויל, אדם שגר בבקתה מבודדת בשום מקום, וצופה במסכי טלוויזיה שמציגים את החיים של אנשים שונים מבעד לעיניהם. בהמשך נבין שהאנשים שהוא צופה בהם הם אנשים שהוא בחר לשלוח לעולם, ושכחלק מתפקידו הוא מראיין אנשים כדי להחליט מי הכי מתאים לחיות, ומי שלא- פשוט מתפוגג.
לאחר מוות מפתיע של אחת מהדמויות על המסך, ויל מתחיל סדרת מבחנים למועמדים חדשים שאחד מהם יישלח לעולם. אלא שהפעם התהליך הזה עומד לחשוף דברים כואבים בעברו של ויל, שבעצמו היה אדם חי.
הסרט מפיק את המירב מהרעיון הזה, ונוגע ברגשות כואבים דרך כמה וכמה דמויות. זה קצת קשה לכתוב על העושר הרגשי שהסרט מציע, אבל בין השאר, הוא עוסק במחיר הקשה של היות אדם טוב ומוסרי, שואל שאלות על האנוכיות של הילודה ועל התאבדויות, מדגים בצורה יפה את המשיכה שבחוויה הקולנועית אל מול השבריריות שלה, ומבצע השוואה מעניינת בין ויל, השופט בני אדם על בחירותיהם, ובין אלוהים.
אחד הדברים שאהבתי הוא היכולת של הסרט להעניק נפח ואופי לכמה מן המועמדים שויל מראיין, במקום ללכת על פתרון קל יותר ולהציג את כולם כמקשה אחת ורק דמות אחת שמשנה אותו.
הצפייה היא בהחלט לא חוויה קלה, אבל חשוב לציין שיש גם כמה קטעים קומיים, חלקם ממש מוצלחים.
"תשעה ימים" הוא סרט מדהים, עמוק ומרגש, ואפילו מאוד נגיש. אם מישהו נמצא בסביבה ופנוי, אני ממש ממליץ לתפוס אותו.
(הקרנה נוספת- היום, 3.9, 16:00, סינמטק 2). ואם זה מעניין מישהו, אז "החיים שאחרי" יוקרן בסינמטק ב7.9, היום הראשון של ראש השנה, למי שזה רלוונטי.
ברונו רידאל-
סרט שמבוסס על סיפור אמיתי ומחריד, על נער בן 17 שערף את ראשו של ילד אחר. הסרט עוסק בחקירה של הנער, שבה הוא מגולל את סיפור חייו ועל הסיבות שגרמו לו לבצע את הרצח.
זה סרט רע.
לא יודע כמה יסכימו איתי, אבל אני לא חושב שאעשה לסרט עוול גדול מדי, אם אגיד שהנער ביצע את הרצח פשוט בשביל סיפוק מיני, ולא היה צריך 100 דקות בשביל להעביר את זה, בצורה מאוד משעממת ומגעילה.
אין ספק שברונו היה חולה נפש וסבל מדחפים כמעט בלתי נשלטים, אבל ממש לא היתה לי סימפטיה עבורו, כך שהסרט לא איתגר אותי כלל. ברונו פשוט לא מספיק מודע לחומרה של המעשה שעשה, ועסוק נורא בלרחם על עצמו. במיוחד שנאתי אותו כשהוא אומר משפט דוחה כמו "ברצח אתה יכול לחזור בתשובה ולכפר על החטא, אבל התאבדות היא מעשה בלתי הפיך."
בסצינת הרצח, אחרי כמה שניות נוראיות החלטתי להוריד את הראש, ולפי התגובות מסביבי נראה שפעלתי טוב.
ניכר שהסרט כן עשה עבודה טובה בלהתחקות אחרי הסיפור האמיתי, אבל הסיפור הזה פשוט לא מעניין בכלל, אלא סתם מזעזע ומגעיל, ולא הרגשתי שלמדתי ממנו כלום.
אם בכל זאת לומר משהו חיובי, זהו סרט הביכורים של וינסן לה פורט, שבחר לביים את הסרט הזה באופן מאוד קר ונוקשה. הסגנון היה מעניין והיתה בו עוצמה מסוימת, ואולי זה היה עובד יותר טוב עם סיפור אחר. בכל מקרה, ממליץ לא להתקרב.
(הקרנה נוספת- מחר, 4.9,16:30, סינמטק 2).
אין רשע בעולם-
סרט איראני שמחולק לארבעה סיפורים שונים, המאוחדים סביב נושא דומה. קצת מסובך לדבר על הסרט הזה בלי לעשות ספוילרים, כי אותו נושא לא נחשף מיד, וגם בהמשך ישנם כמה הפתעות.
בקצרה, אמנם חשבתי שהסרט לפעמים נופל קצת למקומות זולים וקיטשיים, אבל עדיין ההפתעות שהוא מכיל די אפקטיביות בסופו של דבר, עם כמה שוטים חזקים מאוד. למרות נקיטת העמדה בנושא די פוליטי, כן יש כאן דרמה אנושית די אמינה. בעיקר אהבתי את התיאורים של חיי השגרה בסיפוקים השונים, שהיה בהם משהו מאוד יפה ופיוטי. אשמח לראות בעתיד סרט של הבמאי שיהיה קטן יותר ולא יעסוק בנושאים כבדי משקל כאלה. בסך הכל, חוויה די מומלצת, עם הסתייגויות.
(הקרנה נוספת- מחר, 4.9, 21:30, סינמטק 1. ייתכן גם שיופץ בהמשך בקולנוע לב.)
הונאה-
סרט צרפתי המבוסס על ספר, שמציג אפיזודות של רומן מחוץ לנישואים בין סופר צרפתי שגר בלונדון ובין המאהבת שלו. הם מדברים ביניהם על כל מיני דברים, ורוב הזמן המשחק הוא ציני וזחוח בצורה שמאוד שנואה עליי. לא ממש הצלחתי להבין אם אמור להיות קשר ורצף בין כל האפיזודות, וגם לא ממש היה לי אכפת. הדיאלוגים ביניהם היו מתישים ויבשים, ובשלב כלשהו איבדתי עניין ופשוט חיכיתי שהסרט ייגמר.
תא מספר 6-
הסרט מספר על לורה. בחורה פינית, סטודנטית לארכיאולוגיה, שחיה תקופה מסוימת ברוסיה עם בת זוגה, ובהמשך נוסעת ברכבת אל עבר הקצה השני של המדינה כדי לצפות בציורי סלע עתיקים. בת הזוג נאלצת לבטל את הנסיעה עקב אילוצי עבודה. לורה מקבלת תא ברכבת עם צעיר רוסי בשם ליוחה, שמאופיין בתחילה כאדם חסר טאקט ומאוד לא נעים, שלא כיף במיוחד לחלוק איתו תא בנסיעה ארוכה.
כצפוי, השניים לומדים להכיר אחד את השנייה. הקשר ביניהם הוא לכאורה בלתי אפשרי, כי הם שונים מאוד זה מזו. למרות זאת הם מצליחים למצוא שפה משותפת ויוצרים קשר, שהוא משעשע, מתוק ומחמם לב, שמפצה במידה מסוימת את לורה מהבדידות שהיא חשה בנסיעה.
ראיתי מבקרים שמשתפכים על הסרט הזה, והוא גם זכה בתחרות הבינלאומית. לדעתי זה סרט די קל משקל וקלישאתי, אבל זה לאו דווקא לרעה. היה לי די נעים ומהנה, והטון הקליל של הסרט התאים לי אחרי רצף של כמה סרטים כבדים.
(הקרנה נוספת- מחר, 4.9, 10:30, סינמטק 1.)
כרוניקה של אהבה-
בדרך כלל בפסטיבל אני קודם שם עין על הסרטים החדשים, וקלאסיקות פחות בוערות לי(במהלך השנה זה הפוך). בחרתי בכל זאת לצפות בסרט המוקדם של אנטוניוני, כי לא היו סרטים אחרים שדחופים לי, ונראה שמדובר בהזדמנות די נדירה לצפות בו.
הסרט הוא מעין פילם נואר, על גבר עשיר שחושד שאשתו בוגדת בו, ושולח בלש שיעקוב אחריה. החקירה מניבה גילויים על חשדות לרצח שהאישה והמאהב לכאורה היו מעורבים בו.
יש בסרט משהו קצת בוסרי, והדמויות לא תמיד מרגישות מספיק מנומקות, ובאופן כללי התוכן מרגיש קצת בנאלי, ומלודרמטי באופן לא מוצדק. בכל זאת, הסרט די חביב לצפייה בגלל העלילה הפשוטה, והוא הרבה יותר נגיש מהסרטים הידועים של אנטוניוני שיצא לי לראות. הסוף מצא חן בעיניי, כי הציג שינוי מעניין שאחת הדמויות עברה באופן לא צפוי.
בסך הכל, נהניתי מהאפשרות לצפות בסרט לא מוכר במיוחד שלו, אבל רחוק מאוד מההברקות שהיו בסרטים כמו "בלו אפ" ו"אוונטורה".